בס"ד
"הגירוש מיהודה ושומרון החל"
בשבועיים האחרונים אנו חווים רצף ארועים מהיר ואינטנסיבי בישוב יצהר. הצבא הורס בתים, ותגובות של תושבים – שבאו בעקבות ההרס המופרע של בתים יקרים ומושקעים – מוצגות על ידי הצבא כמשהו נורא ואיום.
עד כאן – התופעה מוכרת, אבל דומה שיש כאן חידוש, שגם דחף את הארועים למקום אליו הגיעו. אמחיש את החידוש בשתי נקודות:
- אחרי ההשתלטות המזעזעת על הישיבה ביצהר התראיין עדי מינץ, יו"ר מליאת מועצת יש"ע, לערץ 7 והסביר שמעשה ההשתלטות אינו נכון בעיתוי זה. מדוע? כי עד שהתפתח תהליך של הוצאת הקיצונים מיצהר והוקעתם – מהלך שכבר מבשיל וקורם עור וגידים – כעת ההשתלטות על הישיבה לא תמצא חן בעיני הציבור ומשרתת את "הקיצונים".
- בערב החג, בעוד שוטרי מג"ב יושבים ומחללים את מבנה הישיבה וכמה ימים אחרי ההרס האדיר למבנים ביצהר – נפגשו ראשי המועצות ביו"ש ל"הרמת כוסית" עם האלוף ניצן אלון, החתום על צו הכיבוש של הישיבה, והרוח החיה מאחורי הרס הבתים ורדיפת היהודים באזור. המטרה הרשמית היתה "מחזקים את ידי צה"ל"... .
הדוגמאות הללו מעידות על מהלך שבו הצליחו השלטונות לזרוע פירוד, וביתר חריפות – בוגדנות, בקרב הציבור ביו"ש.
טועה מי שחושב שיש כאן איזה סכסוך נקודתי, איזה מישהו לא חכם מצד זה או מצד אחר או מכל הצדדים יחד. יש כאן מהלך מתואם ומתוכנן, שהוא תחילת גירוש היהודים מיו"ש. נאמר את זה אחרת: ברגעים אלה אנחנו חווים את כפר מימון, ואת מסמוס המאבק.
כבר היינו בסרט הזה, בו חשובי הציבור והרבנים בוגדים בציבור ומשתפים פעולה בסירוס המאבק, תוך תיאום עם אדריכלי הגירוש. אז זה היה בוריאציה אחת, היום זה בוריאציה אחרת.
היום זה עובד ככה: השלטון מטיל את אימתו בעזרת מעשי הרס אלימים כלפי אנשים אישיים. שגיא קייזלר, למשל, איבד בית ששוה למעלה ממליון ₪ כנקמה אישית על כך שהעז למחות מול איש המנהל האזרחי שמתנכל ליהודים. מה מרויח השלטון מהנקמנות? פחד אצל ה"ילידים". כל האזרחים מנסים לברוח, לא להיות חלק מהעסק. למה ראש המועצה צריך צרות? הוא בסדר, זה רק ההוא וההוא שעשה משהו, אני דוקא ילד טוב.
וכך הבוגדנות מחלחלת, וגדלה התחושה ש"אם אפגין נאמנות לפריץ - לי זה לא יקרה"; הנער ההוא מיצהר שניקב צמיג – זה כל הבעיה, חוץ מזה - באמת הכל בסדר, וזה שהרסו בתים – זה באשמתו. וגם אם כבר מצליחים לבוא בטענות כלפי השלטון – הם מסתכמות ב: "אל תענישו קולקטיווית", כלומר: תפגעו רק באלה שלא חברים שלכם (וממילא הם גם לא חברים שלנו, כמובן..).
יש לזה עוד דוגמאות: בישוב בת עין הצליחו השלטונות לזרוע אוירת אימה, וכך לייצר דיבורים על גירוש חלק מהמשפחות בישוב; באש קודש הצליחו השב"כ – בלחץ מתואם ותוך העברת "מסרים סודיים" (תמיד ה"מסרים הסודיים" הללו נשמעים ממש חשובים ומרשימים..) – לשכנע את תושבי הגבעה לגרש תושב מהישוב; ביצהר נוצרת מחלוקת ולראשונה מזה שנים רבות הישוב יוצא ומגנה פעילים למען ארץ ישראל.
נכון, תמיד המחלוקות מוצאות לעצמן כסות של אידיאולוגיה או מתבססות על מתחים קודמים, אבל השלטון והפחד ממנו יוצרים חוסר איזון ואוירת אימה – במקום דיון בריא. הפחד מהשלטון והלחץ שהוא יוצר מביא לאוירה מפוחדת, ולתקיעת סכין בגב חברים (תוך היזכרות שהם בכלל לא חברים שלי..), במקום לעצור ולזכור מי קרוב אלי ומי מאיים וכוחני, מי שותף למלחמה על ארץ ישראל ומי דואג – במקרה הטוב – ל"שלטון החוק" הלא שויוני.
שלא תהיה טעות – מה שקורה ביצהר הוא הפרומו לגירוש מיו"ש כולה. ההחלטה להיות יחד עם השלטונות בכל מחיר מסרס את המאבק, ומקפיא את הפעילים.
ומה אנחנו עושים? אפשר להרגיש את אימת הפריץ, להתכנס כל אחד לפינתו, לפחד לעזור לחברים, וגם אם לא לבגוד בפועל – לבגוד בזה שנימנע מ"להכניס את עצמנו לצרות" (עד שהן תגענה אלינו, הבאים בתור...). ואפשר – וצריך – לא להיכנע! להחליט שכולנו כאן יחד, שאם יש לנו איזה ויכוח – נפלא לנהל אותו (וזה לא סוד שהיו, ישנם ויהיו חילוקי דעות בינינו), אבל ברגע שבו גורם חיצוני ומלחיץ מנסה להתערב – אומרים לו: אתה? מי אתה בדיוק? כולנו יחד נגדך, ולא ניתן לך לנסות לפלג בינינו.
ובנימה אישית: כאיש חינוך בישיבת "עוד יוסף חי" היו – ויהיו – לא מעט חיכוכים ביני לבין התלמידים. זה העבודה שלי... . בין החיכוכים גם כאלה שקשורים למאבק על ארץ ישראל. כלל נקוט בידינו: את הבעיות החינוכיות שלנו אנחנו פותרים אצלנו, ולא משתפים בחינוך אנשים כוחניים מהממסד האלים. הסכמנו להפסיד הרבה, הרבה מאד, למען הגישה הזו, והיא נראית לנו קריטית לכולנו: הציבור החם שרוצה להתאחד סביב מנהיגי אמת, צדיקים – מסכים לשלם הרבה מחיר בגשמיות, ובלבד שלא יצליחו ליצור פירוד בינינו. דרך זו היא ארוכה שהיא קצרה: אמנם בתחילה היא נראית קשה, והאיום נראה גדול – אבל ברגע שמחליטים להיות יחד פתאום מרגישים עד כמה אנחנו חזקים, קשורים לצדיק גדול, וממילא קשורים לרבונו של עולם – ואילו הצד השני מבולבל, מתוסכל, דואג כל אחד לעצמו ולקידום שלו, מפורד וחלש.
דוקא עמידה כזו שלנו, תביא גם את היהודים השבויים במערכת להתחבר לאוירה הטובה של היהודים הצדיקים, וכך – בדרך ממילא – לא נזדקק עוד לדינים וגבורות.
שנזכה להרבה פה – סח, ולהרבה הרבה שמחת חג!
הרב יוסף אליצור
ר"מ בישיבת עוד יוסף חי
(לא מחוייב מי צריך "לוותר יותר" בשם האחדות, ולא בטוח שאני מסכים איתו בכל מילה לגבי מי זה שצריך כמעט אך ורק הוא "לחזור בתשובה" על כל מיני מעשים -אבל הצורך באחדות ובהחלטות משותפות ולא בפירוד, עם זה אני מסכים בלב שלם 
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל