עמדת נתניהו מהרגע הראשון היתה לפרק את חמאס ולהחליפו בממשל צבאי ישראל, אלא שהוא נתקל בשני מחסומים לא פשוטים:
א. היהודונים של טראמפ הוזהרו מפני ההשלכות הכלכליות שיהיו עליהם אם חמאס תחת הגדרת כיסוי חדשה: "ממשלת טכנוקרטים" יחדל מלהיות סוס טרויאני של קטאר בחצר האחורית של ישראל. טראמפ אכן מקשיב לנתניהו, אבל על היהודונים שלו הוא סומך יותר.
ב. צמרת צה"ל, כאיש אחד, הטילה וטו על עצם הרעיון להחיל ממשל צבאי על עזה.
בנסיבות האמורות בחר נתניהו להשהות את הכרעת חמאס, וללכת בכל הכח על שחרור כל החטופים, וכך היה. וכמאמר השקלישאה: מוטב ציפור אחת ביד, וכו'
בתוך כך זימן את עצמו נתניהו לפגישה נוספת עם טראמפ שבה עלתה תכנית מגירה למוטט את משטר האייטולות, אולי כחלופה לפירוק חמאס שתקוע כאמור.
במאמר מוסגר יאמר שטראמפ נעתר, כי ליהודונים שלו אין אינטרסים כלכליים באירן- לכאורה.
סוף דבר, דוקטרינת נתניהו גורסת שאם משהו תקוע, זה הזמן ללכת על משהו גדול אחר. כך למשל הסכמי אברהם יצאו לדרך במקום תכנית המאה של טראמפ ש"חברים טובים" טרפדו.