חברה שהייתה לצידי סיפרה קצת ממה שהלך שם וממה שהרופאים והחובשים דיברו ביניהם ודמעות מילאו את עיניה.
מפחיד לחשוב מה עבר עליה באותם רגעים כאשר החובשים רכנו מעל גופי ולחצו חזק כפי יכולתם, מתחננים בקול שאתעורר...
עכשיו אני כבר כמעט לגמרי חזרתי לעצמי. עבר שבוע. אני עוד סובלת מבחילות אבל מעטות וכואב לי נורא בחזה, אתם מנחשים למה.. תודה לאל שלא סדקתי צלע. למרות שבהתחלה זה הרגיש שכן.
חזרתי לעבודה כבר ביום חמישי, וחשתי את הגוף שלי מזדעק שהוא עוד חלש. כאב לי והרגשתי מסוחררת לעיתים קרובות, זה לא אופייני לי. אני עובדת חרוצה, באמת.
אני מתביישת, ובצדק. ובעלי הדירה לחוצים והמומים. לא תיארו לעצמם שיראו אותי מובלת כך מחוץ לביתם ואז נדהמו לגלות אותי חוזרת על שתי רגליי.
אני עוד עייפה, ישנה המון. מתעוררת המומה מסיוט בו אני חוזרת ללילה הארוך בחיי על מיטת בית החולים. כל ידי דקירות וחוטים וצינורות ואני מתפתלת בכאב אין אונים.
סלחו לי, אני לא יודעת למה אני מספרת לכם את זה. אני לא יודעת למה.
אבל קשה לי, ועברתי חוויה איומה. אני חשה שהגוף בטראומה, אני זקוקה להמון חיבוקים (חלש, כי כואב) ואני מסתגרת ונבהלת מהמולה ורעש. אני לא יודעת מתי אחזור לעצמי לחלוטין אם בכלל. ואני רוצה לבכות כשאני חושבת על מה שקרה.
נשקתי למוות. היה לי נס.

עדין

