סיפור לידת הבית שלי:

נחשפתי פה בפורום (הו"ל) לדבר הזה שנקרא לידת בית לפני כשמונה שנים.. יוקטנה שיתפה אז בסיפור לידת הבית שלה, ואני הוקסמתי כליל.

אז הסיפור שלי מתחיל בעצם לפני כתשע שנים..

הייתי לאחר לידת בני השלישי, והלידה היתה אירוע טראומתי מאד. אירוע שהשאיר בי רתיעה מבי"ח בכלל ומלידה בפרט... כ"כ קסמה לי האפשרות ללדת בבית בסביבה המוכרת והבטוחה שלי, כשיש לידי נשים שמכירות אותי ושרק טובתי לנגד עיניהן. בפרט שבה את ליבי הרעיון שאפשר ללדת בלי לדרוך בבי"ח! בלי להריח את הריחות האלה שגורמים לי בחילה מעצם היותם 'ריחות בית חולים'.. בלי להידקר ולשמור על וריד פתוח, בלי להיכבל למוניטור למשך שעה לפחות כשאת עם צירים

כ-ו-א-ב-י-ם, כשהדבר האחרון שבא לך זה להיות רתוקה למיטה עם גומי מעצבן על בטנך...

בלי הרגשת הזרות והבדידות לאחר הלידה..

ומה כן? ללדת בבית שלי.. להישאר ביית שלי לאחר הלידה, עם התינוק/ת צמוד אלי.. אבל מאידך בשונה מביות יש לי עזרה צמודה מבעלי החמוד... להיות מוקפת לאורך הלידה ולפניה בנשים מקסימות מכילות וחמות, להיות צמודה לאישי האהוב בימים שלאחר הלידה.. לישון במיטה שלי המוכרת.. ולישון יחד עם הפיצית במיטה צמודה לידי... להתרחץ באמבטיה הפרטית שלי ולהשתמש בשירותים האישיים שלי בלי להתחלק בהם (במחילה מכן...) עם עוד נשים מדממות...

בקיצור הרעיון שבה את ליבי לחלוטין. אפילו בעלי שרק הציץ בפורום וקרא את התיאור של יוקטנה, צחק ואמר לי, אני רואה שבפעם הבאה תלדי בבית בע"ה, אה?

אלא שבפעם הבאה זה לא קרה...

הלידה שלאחר מכן היתה לאחר זירוז שהוכרחתי לבצע וכבמובן בבי"ח.. לאחר הפלה והריון ארוך וכאוב מאד, שאמנם הגבירו אצלי את הטראומה מבתי חולים, אך הותירו אותי חסרת כל משאבים על מנת לחלום ולרצות בכלל לידת בית טבעית..

כל מה שרציתי היה ללדת בלי כאב- לקבל את האפידורל כמה שיותר מוקדם..

אכן ה' עזר לי והיתה לידה טובה יחסית, אמנם בבית חולים אך עם הרגשה של סיעתא דישמיא מופלאה, למרות הזירוז היתה לידה מהירה ורופאה פרטית נהדרת ואנושית שלקחנו ללידה, בגלל הבעייתיות שבהריון והלידה, גם נתנה תחושה שאינני לבד ויש מי שרואה אותי ואת צרכי, ועדיין הלידה הייתה מבחינתי אירוע רפואי מאד ולא לידה כפי שחלמתי שתהיה לי לפני ההריון הזה.

חלפו עברו כמה שנים ולא נפקדנו.. נפשי כמהה כבר לתינוק . אך ה' הטוב החליט שעדיין לא.

לפני כשנה עברתי הפלה נוספת כואבת ומייסרת עד בלי די... תקופה של מס' חודשים בהם נאלצתי לבקר לחילופין בבית החולים עד לגרידה המסיימת.

בתור פוסט טראומתית לבתי חולים, כמובן שהמאורע העצוב הזה הגביר אצלי את הסלידה עמוקה מבתי חולים/רופאים וכל הקשור אליהם...

בערב ר"ה שעבר ניגשתי עם בעלי לאחד מגדולי ישראל ובכיתי לפניו שהבעיה שהיתה לי אולי תיאלץ אותי לשוב לרופאים ואינני מסוגלת לכך..הוא ברך מכל הלב שאפקד בלי צורך ברופאים.

מילתיו הטהורות מפיו הקדוש ש'יהיה בלי רופאים' הדהדו בי והרגשתי איך הקב"ה נענה לתפילתו ולתפילותי.

הגעתי לר"ה מרוטה נפשית, והצלחתי לצעוק אל ה' מהמקום הנמוך הזה את הזעקה שטלטלה את נפשי. והרגשתי בחוש ממש איך ה' אורי.

שלוה גדולה ירדה עלי.

ה' פקד אותנו באותו ר"ה. באותו ר"ה זיהיתי ביוץ... ביוץ ראשון אחרי ההפלה. לאחריו הגיע כמובן מחזור וע"פ הוראת הרופא הייתי תחת מעקב זקיקים...

בעיני הבשר שלנו ראינו איך הקב"ה מתקן את הדרוש תיקון בגופי ומרפא אותי רפואה שלמה מבלי להזדקק לאמצעים חיצוניים כל שהם..

מיד לאחר המחזור הראשון ההוא, מיד לאחר החגים: נפקדנו.

ככה פשוט בלי להזדקק לרופא בשר ודם.. אלא זכינו וראינו את רפואתו של מלך מלכי המלכים שרופא כל בשר ומפליא לעשות.

החלטתי, הפעם אני סומכת על הקב"ה לגמרי. לא הולכת לבדיקות בכלל מעבר למינימום הנדרש.. ה' כבר דואג לי לכל.

אמנם הקאתי את נשמתי וירדתי במשקל כ15 ק"ג.. אבל הייתי מלאת שלווה שמחה ואמונה שהכל בעזרת ה' יתברך יהיה בסדר...

רק באישפוז  בשבוע 12 בגלל ההיפראמזיס, עשיתי את הא.ס. הראשון... הרופא טען כלפי שזה חוסר אחריות, אבל אני ידתי שבמקום שהייתי בו, זה היה הדבר הנכון. ההריון היה ניסי לגמרי והקב"ה דואג לי בכבודו ובעצמו ואינני זקוקה לכלום חוץ מזה.

ב"ה עם חלוף השבועות גם ההקאות המטרופות פסקו, ויכולתי להינות מהריון מופלא שטרם היה לי.

ברוח זאת ויתרתי גם על סקירת מערכות...

אלא שפה הקב"ה דאג לי שוב פעם נוספת בצורה גלויה ומלאת הארת פנים.

בגלל כל ההיסטוריה שלי, דוקא הפעם רציתי כ"כ לממש את החלום שלי וללדת בלידה ביתית.

כבר משבוע 14 התחלתי לקרוא ברשת סיפורי לידות בית. ראיתי סרטונים ונשאבתי לזה כליל.

אמנם הרהורים רבים ומטרידים עלו בי אז לגבי הנושא ואפשר לראות בכל לינק את התהליך שעברתי עד ההחלטה ללכת על זה!

הנה השרשור הראשון שפתחתי באנונימי בעניין, זוטות שהפריעו לי.. ועניינים של מה בכך.. אבל אם תצליחו לקרוא עד הסוף תראו איך ה' דאג לי עד הפרט הכי קטן!

בעקבות השירשור על לידות בית, מי שעברה- יש לי כמה שאלות: - הריון ולידה

השירשור הזה עזר לי להתפקס על עצמי מה מטריד אותי בפרטים הכי קטנים.. כמובן היו גם מחשבות רציניות אודות הבטיחות והאחריות בהליך כזה...קיבלתי פה בפורום מידע מתחיה נהדרת וגם מיפעת ועוד כמה שעשו את זה בעצמן.. ולאט לאט הבשלתי והתבשלתי עם הרעיון, וב"ה הגעתי להחלטה, שאלתי וקיבלתי פה בפורום שם של מיילדת בית מומלצת שהן תחיה והן יפעת המליצו עליה בחום:

1. זה שלב מעולה, להפיך עדיף עכשיו שלא יתפסו לך. - הריון ולידה

 עשיתי את הצעד הראשון: התקשרתי למיילדת! זה היה בשבוע 26 ואני פניתי למיילדת המומלצת ענת תל אורן המקסימה. בחסדי ה' היא היתה ממש האדם הנכון עבורי.

כבר מהרגע הראשון שבה אותי קולה האכפתי והחם. שוחחנו בטלפון והיא היתה כ"כ נחמדה ואנושית,   שאלה אותי מה הוביל אותי להחלטה ללדת בבית כמה ילדים יש לי וכו'.. תוך כדי שיחה היא אומרת לי טוב, אז אם הכל בסדר והסקירה גם תקינה אז אין סיבה שלא...

אז אני לתומי מספרת לה שהפעם החלטתי לותר על סקירת מערכות. היא בתשובה עונה לי שבלעדי סקירת מערכות לא ניתן לה חוקית ליילד אותי בבית! לשמע תשובה זאת נכנסתי כמובן ללחץ רציני..

 סקירת המערכות המאוחרת מטעם הקופה מתבצעת רק עד שבוע 24! ולאחר בירור ענו לי שם כי לא ניתן לעשות את הסקירה בשלב זה בשום אופן!

אך ראו את חסד ה'! בגלל הלחץ שלי לקבוע כבר עם מיילדת למרות השלב המוקדם יחסית בו הייתי מצויה.. יכולתי עדיין  לפנות לרופא פרטי ולבצע סקירת מערכות מורחבת כהלכתה! ואכן כך עשינו, מסתבר שבפרטי הכל אפשרי.. ועוד באותו היום נקבעה לנו בדיקה ליום שאחרי ע"י רופא גדול ממרכז הארץ.

הסקירה היתה חוויה מרוממת בפני עצמה כי היא בוצעה בתלת מימד צבעוני וראינו את הנסיכה בפעם הראשונה, ונחשו מה? היא באמת דומה לעצמה בתמונה ההיא...

הרופא שאל מדוע הגענו לבדיקה בבהילות שכזאת ואני סיפרתי לו על התכנון שלי ללדת בבית.. הוא כמובן לא חשך ממני את דעתו ושוב העלה בי הרהורים מודאגים אודות העניין, את זה תוכלו לקרוא כאן:

לידת בית לא שווה את הסיכון. חד וחלק! - הריון ולידה

התשובות הניחו את דעתי, ובעיקר הרגיעה אותי הידיעה שאם נשים דעתניות חכמות ומלאות ידע לגבי הריון ולידה כמו תחיה ויפעת, אם הן לקחו את האחריות על עצמן ללדת בבית, סימן שזאת החלטה מושכלת ואחראית.. הרי הן מומחיות בנושא וגם מצויות בעניין יותר ממני!

קבעתי פגישה עם ענת.. ובשעה טובה נפגשנו בשבוע 32... (הפגישה נדחתה כבר לאחרי פסח וזאת הסיבה שהגענו כבר לשלב זה..)

הפגישה היתה מצוינת! גם בעלי שזרם איתי לאורך הדרך, אך לא הבין כ"כ לעומק את הרצון החזק שלי, הבין פתאום את המשמעות העמוקה של לידת בית. עבור היולדת וגם עבור התינוק.

ענת ענתה לכל שאלותינו, הפליאה אותנו בידע העצום שלה וגם בדקה אותי בדיקה ידנית.

סיכמנו שאני אמשיך 'להתבשל' עם ההחלטה הסופית ואשוב אליה בכל שאלה באם תהיה לנו...

עד כאן בינתים... אמשיך בע"ה בפעם הבאה שהנסיכה המקסימה שלנו תאפשר לי...

הבן שלי שיחק לי בטלפון, ושלח לסטטוס הודעה שיא האישית ששלחתי לעצמי אחרי פגישה של טיפול רגשי.

וגיליתי את זה רק אחרי שכבר מלא אנשים ראו.

אימאלהההה איזה מביךךךךך בא לי לקבור את עצמי באדמה

ואני לא יודעת מי ראה ומי לא (חוץ מכמה ששלחו לי הודעה אז אני יודעת שהם ראו), אז עכשיו אני מתפדחת מכל אנשי הקשר שלי.

לא יודעת איך לצאת מהבושה הזאתתתתתתת

רוצה לקנות לילדים משהו

בימבה גוק כבר קטן להם, כנ"ל בימבה. התייעצתי עם הפיזיותרפיסטית של בן ה 3 אמרה שהיא חושבת שתלת אופן יכול להתאים, ככה ללמד אותו לפדל ויש את המוט מאחורה שנוכל לכוון וללמד. משיטוט בגוגל זה נראה לקטנים ממש כל הדוגמאות, הוא כבר גדול נכון שהוא לא יודע עוד אבל מצחיק ללכת ברחוב עם דבר כזה

מה לכם יש לגילאים האלה? זה גם מאוד יקר 

לא רציתי שיהיה מהניק שלי למרות שאני יודעת שאתן יודעות מי אני

לא היה לי כוח לערוך, אז זה מה שיצא מהלב.

והתלבטתי אם לשלוח, אבל החלטתי לשלוח בכל זאת, כדי לבדוק אם זה סיפור אישי שלי או שיש פה עוד כמה שהוא ייגע בהן

מקווה שתהנו...

טליה דופקת על המיקרופון, מחייכת חיוך רחב ומקרבת אותו לפיה.

"ערב טוב לכולם", דממה מחליפה את המולת הפטפוטים העליזה שמילאה את האולם עד לפני רגע.

משהו נרגע בטליה. ככה היא אוהבת את עצמה. מלאת עוצמה ונוכחות, בקדמת הבמה.

היא ממשיכה לקטע פתיחה קצר ואחריו להנחיית הערב כולו, ועל הבמה מולה מתחלפים בקצב הריקודים, קטעי השירה וההופעות השונות.

הבנות מחייכות, מרוצות, ההורים מוחאים כפיים, וטליה מוודאת שהכול עובד לפי התוכניות.

אקורדים אחרונים של סיום גוועים לאיטם, והערב נגמר.

המסך נסגר לאיטו, האורות נדלקים, והמולה שבה וממלאת את האולם.

"המורה טליה", אימא בכיסוי ראש צבעוני מתקרבת אליה, "הבת שלי כל כך נהנית בשיעורים שלך, תודה רבה".

טליה מחייכת אליה.

"כל הכבוד על ההפקה שהרמת פה", קוראת לעברה אימא אחרת. "מדהימה".

טליה מסוחררת. היא מסתובבת באולם בעיניים בורקות, טופחת על שכמן של תלמידות נרגשות, מקבלת בתודה מחמאות קולניות, ונושמת לתוכה את תחושת היכולת.

***

"אימאאאאא", טלי מתקפלת בכאב "כואב לייייי".

אף אחד לא שומע אותה.

החושך סביבה מעמיק.

היא מרימה בזהירות את עיניה.

"מישהו פה?" היא לוחשת, והדממה שעונה לה מחרישה את אוזניה.

מישהו ישמע אותה פעם? מישהו יבוא לעזור לה?

***

ילדה קטנה בוכה מרחוק בכי מר.

טליה מחפשת אותה בעיניה, אבל לא רואה דבר ומתייאשת. 

היא פותחת את דלת האוטו, ומתיישבת באנחת סיפוק. 

איזו הפקה זו הייתה. חודשיים של עבודה מתערבלים לה בלב.

ברוך ה' שיצא ערב מוצלח.

הטלפון מצלצל והיא מרימה אותו בהיסח הדעת.

"כן, חמוד", היא מאותתת ועוברת לנתיב הימני.

"אימאאא", דוד מיילל שם על משהו, אוריה חוטפת לו את הטלפון מהיד וצועקת.

טליה נושמת עמוק, מרגיעה, מפשרת, והילדים נרגעים.

שוב מזדחלת לה ללב תחושת היכולת.

הנוכחות היציבה שלה משרה על הילדים שלווה.

בעבודה מעריכים אותה, בבית מקבלים ממנה. היא אוהבת את מי שהיא.

***

"מה איתי?" דמעה קטנה מתגלגלת על לחיה של טלי.

"מישהו זוכר אותי?" שוב דממה.

***

"אתה שומע ילדה בוכה?" טליה נעה על כיסאה בחוסר נוחות.

"ילדה בוכה?" שחר מניד בראשו לשלילה. "אולי הבת של השכנים בוכה. מה התחלת לספר על המסיבה?"

"אני שומעת ילדה בוכה", מתעקשת טליה. "היא נשמעת ממש נואשת. אני מקווה שאימא שלה תצליח להרגיע אותה מהר." היא לוקחת נשימה עמוקה. "אז איפה הייתי? אה, ואז ניגשה אליי תלמידה אחת..."

היא מדברת ומספרת ומתלהבת, אבל תחושה עזה של חוסר נוחות מתעוררת בה.

משהו לא בסדר.

הבכי הזה רודף אותה. מאיפה הוא מגיע?

***

"אני רוצה הביתה", העיניים של טלי כבר אדומות מדמעות, וידיה רועדות.

"אני רוצה לאימא".

"הינה הבית שלך", איש גבוה מצביע לעבר הבית. "את יכולה להיכנס אליו".

"אני לא רוצה את הבית הזה", טלי מתכווצת. "אני רוצה בית אחר".

"אבל שם מחכים לך", אומר האיש. "תראי, יש שם על השולחן צלחת עם חביתה שמחכה לך".

טלי מתרוממת על קצות האצבעות ובוחנת את הצלחת בשתיקה.

"אבל אין שם חיבוק", היא לוחשת. "ואין שם מבט אל תוך העיניים. אני לבד שם".

"אבל יש לך שם אימא", האיש מביט בה בחוסר אונים, "ואבא, ואחים, ואחיות. איך יכול להיות שאת לבד?"

"אני לבד עם הרגשות שלי. אני לבד עם הצורך באהבה. אף אחד לא רוצה לתת לי. אף אחד לא נותן לי להרגיש שאני מוגנת, שיש לי מקום".

"אני לא מבין מה את רוצה". הוא מביט בה בייאוש ומתחיל להתרחק.

היא שוב לבד. אין לה מקום. היא צריכה לברוח.

מתחילה לרוץ בעיוורון, בעיניים מסומאות מדמעות.

היא חולפת ליד עצים, וליד כר דשא רחב, וליד גינת משחקים מלאה בילדים, אבל היא לא רואה אותם.

ליבה דופק בחוזקה.

אף אחד לא יראה אותה. היא עלולה ללכת לאיבוד.

"ילדה", מישהי גדולה חוסמת פתאום את דרכה. "ילדה..."

טלי נעצרת, ומרימה את מבטה לאישה הגדולה.

משהו בה מוכר לה.

העיניים הירוקות עם הקמטים הזעירים בצידיהן, קו הלסת החד.

טליה.

טלי משפילה את מבטה.

"לאן את רצה?" 

טלי חושקת את שפתיה.

"אני בורחת", היא מסננת.

"ממי?" טליה יודעת ממי. טלי יודעת שהיא יודעת, ולכן היא רק שולחת מבט ארוך אל תוך עיניה ולוחשת: "מכולם. מכל מי שלא מבין. מכל מי שלא מקשיב. מכל מי שלא רואה".

"אני רואה", אומרת טליה ברוך.

"את רואה אותי?" טלי מעקמת את שפתיה בפקפוק. "אם את רואה אותי – את יכולה לקחת אותי איתך?"

"אני לא יכולה להכיר אותך לכולם". טליה מביטה סביב במצוקה. "כולם מכירים אותי בלעדייך".

דמעות עולות בעיניה של טלי, וכתפיה שחות.

"ידעתי". דמעה קטנה נספגת בגב ידה של טליה, והיא ממהרת למחות אותה.

"אף אחד לא רוצה אותי. גם את".

"אני כן..." טליה נושכת את שפתיה. "רק לא מול כולם."

"נו באמת", גבותיה של טלי מתכווצות בזעם.

"אנ'לא צריכה מישהי שתתבייש בי." היא מותחת את גבה בהתרסה.

"אני אלך בעצמי לספר לכולם שאני את. שיחשבו כולם מה שיחשבו".

והיא פורצת בריצה מחודשת.

טליה מביטה בה בעיניים מזוגגות.

כל כך הרבה שנים הצליחה להדחיק את הטלי שהייתה. את הטלי שהיא.

חשבה שבנתה לעצמה דמות חדשה, יציבה וחזקה.

חשבה שהתגברה.

ובמשך כל הזמן הזה המשיכה טלי לחיות. לזעוק, להשתולל, לבקש ממנה הכרה.

"חכי", שמעה את עצמה צועקת. "אני אוהבת אותך."

טלי נעצרה, ואז התחילה להתקרב בהיסוס.

טליה הושיטה לה את ידה, וטלי הושיטה גם את שלה בהיסוס.

טליה רכנה, והביטה עמוק אל תוך עיניה של טלי.

"אפשר ללכת איתך יחד?"

תחתונים ומכנסיים כל לילה מתוך שינה...

למה זה יכול להיות?

אני מגיעה לכסות את הילדים בלילה ותמיד זה ככה.

ניסיתי לשאול אותה על זה והיא לא יודעת או טוענת לפעמים שחם לה (גם בשיא החורף).

צריך לעשות משהו?