קיץ, קיץ עכשיו
וזה טוב וכיף,
הכול מלא בקרני שמש מאירות.
יש תחושת שחרור של חופש גדול.
צחוק ילדים נשמע מגינה ציבורית.
אנשים מתהלכים להנאתם,
סופגים קרני שמש מלטפות של בין ערביים.
עץ מחייך, אוסף אליו באהבה מטיילים היושבים למרגלותיו,
לנוח בצילו.
הכול צבעוני וחי.
הכול זורם ומשחרר.
אבל יש משהו בחודשים אלה,
תמוז ואב,
שגורם לנפש לקמול קמעה. להיות מהורהרים, מעורערים.
בתקופה זו, דווקא מתוך כל האור הגדול,
מתגנב לו חושך.
חושך מדכא, חושך סוגר.
חושך מעיק.
אולי בגלל שזו תקופה של חורבן בעם ישראל.
אולי בגלל שמצפים ממך להיות מואר,
כי קיץ עכשיו, ויוצאים לבלות ולטייל,
אז איך אפשר להיות עצובים.
אולי בגלל רגשות שליליים שצפים ואין לי רצון או יכולת לפרוק עם הקרובים.
ואולי הכול ביחד.
אני יודעת בדיוק למה חשוך לי פתאום.
הייתי צריכה לחתום איתו חוזה, עם החושך, כשהחליט להתיישב לי על הנשמה.
לתאם ציפיות, מתי מותר לו להגיע ומתי אסור לו בשום אופן להתקרב אליי.
אבל לא עשיתי את זה והוא מזהה את שבריר השנייה בו נסדק בי סדק קל
ובלי התרעה מוקדמת הוא מחלחל. לוחש לי מילות הרס, ארס.
אני כבר מכירה אותו, בא ונעלם, הולך וחוזר. וזה בסדר, כי אנו בני אדם ולפעמים קשה.
תוך כדי מלחמה פנימית עם עצמי, אני מאפשרת לחושך לזלוג פנימה.
לפעמים צריך לתת לו מקום, להישאב עד לתחתית. "אולי צריך להיגמר כדי מחר להתחיל..".
ממעמקים קראתיך ה'!
אבל לא טוב לי עכשיו להישאב. לא רוצה להישאב כי אני צריכה להיות חזקה בשביל הסביבה.
להראות שהכול בסדר איתי.
הכול כשורה,
שאני כשירה.
רק לא להיסדק, רק לא להתנפץ, רק לא להתפזר לרסיסים.
קיץ עכשיו ואני מאוד אוהבת קיץ.
אז איך כולם סביבי שמחים ואני לא מצליחה להפסיק את הדמעות?
ברור שבכך יש איסור חמור