לקראת לידה שניה, הריון לא קל, מרגישה הרבה יותר כבדה מההריון הראשון. צירים מוקדמים כבר מחודש חמישי כל פעם שאני מתאמצת אז מאד משתדלת לא לעשות מאמץ, ובאופן כללי הרבה תופעות מציקות שמכבידות על התיפקוד..
באופן כללי הייתי מאד בעניין של להכין את עצמי ללידה פעילה כמה שיותר. בעקבות הלידה הראשונה בה הייתי פסיבית לגמרי, שכבתי על הגב, עם אפידורל ובסוף גם 'זכיתי' לוואקום ותפרים נוראיים, החלטתי שהפעם אני אהיה בעמדת חוזק, אקטיבית, אקדם את הלידה בעצמי. עדיין תכננתי לקחת אפידורל ולכן ביררתי איפה אפשר גם לקחת אפידורל וגם לזוז בלידה והחלטתי ללדת בעין כרם.
הלכתי לדולה להכנה לקראת הלידה כדי להכיר תנועות שמקדמות את הלידה ותנוחות לידה אחרות משכיבה כי ידע הוא כוח וכמו שכתבתי היה לי חשוב לשלוט במה שקורה (לא בקטע של מלחמות מול המיילדת, פשוט לדעת מה טוב ומה מקדם..). ואכן בדיעבד הפגישה הזאת של השעה וחצי עם הדולה ממש עזרה לי להגיע ללידה מוכנה כמו שרציתי.
התאריך המשוער: יום טוב ראשון של פסח. את הקודם ילדתי בשבוע 42, וברור לי שגם הפעם אגיע רחוק..
בפורים אני כבר בקושי זזה, הולכת ממש לאט כדי שלא יהיו התכווצויות, כל עליה קטנה נראית סוף העולם. ובכל זאת ממשיכה לנסוע לאוניברסיטה ולעבודה מעשית כרגיל.
לפני פסח עושים חושבים האם להכשיר את הבית או לא. מחליטים שאין לנו חשק להיות שבוע אצל ההורים, ומכשירים את הבית.
ליל הסדר, אנחנו אצל ההורים שלי. הכל כרגיל. אני קמה בבוקר עם כאבי בטן, אבל אני מייחסת את זה לארבע כוסות ולמצות.. נכנסת לשירותים, מתרוקנת, ועדיין כאבים. פה חשדתי. התחלתי לעקוב ושמתי לב שהכאבים באמת באים והולכים וכמו צירים יש התחלה, אמצע וסוף לכל ציר. בעלי בדיוק מתארגן לתפילה ואני אומרת לו שנראלי התחילו צירים. הוא מתרגש ומתלבטים אם שישאר או ילך לתפילה ואם יהיה משהו אז נקרא לו. החלטתי שילך כי בינתיים הצירים ממש לא סדירים. ביקשנו מאחי הקטן שלא ילך לתפילה כדי שאם יהיה צורך הוא ילך לקרוא לבעלי. אני מסתובבת בבית עם צירים, אחים שלי מסכנים לא ידעו איך לאכול את זה 
כל פעם שיש ציר עושה סיבובי אגן ונשענת על הקיר. לא כאב יותר מדי..
ב9 בערך זה כבר יותר רציני, הצירים מצטופפים ואני מבקשת מאחי שיקרא לבעל. בעלי חוזר ואנחנו מתחילים להתארגן. תכננו להזמין מונית של גוי, אבל אבא שלי אומר שעדיף אמבולנס, אני קצת נלחצת מהקטע שכל השכנים יראו אותי עולה לאמבולנס. ואז מחליטה שזה דבילי לחשוב על זה ומה אכפת לי.. אבא שלי מברך אותי בברכת כהנים (זה היה מאד מרגש), ואנחנו יורדים לאמבולנס, בעלי, אמא שלי ואני. כשמגיע האמבולנס הפרמדיקים אומרים לי לשכב על האלונקה, ואני אומרת להם שאני מרגישה סבבה ורוצה לשבת על הספסל שלהם (מצחיק אותי לחשוב על זה אחרי שראיתי איך הם מיטלטלים בדרך לעין כרם). הם קושרים אותי באלונקה וכל הדרך במקביל לתזמון צירים הם לא מפסיקים לחפור לי באלפי שאלות לא רלוונטית שהם צריכים למלא בטפסים שלהם. מתישהו שאלתי את הפרמדיק אם זה נצרך כי עכשיו חג וכו', הוא טען שכן אז זרמתי..
מגיעים לבי"ח, ציר כל 4 דק בערך. הקבלה ריקה, הכל שקט, בוקר של חג. כולנו בלבוש חגיגי. היה משהו מאד רגוע באווירה, שקט כזה, השרה עלי רוגע. בקבלה מוניטור, בודקים פתיחה- פתיחה 4! ועדיין הצירים לא מאד כואבים. מכירים לי את המיילדת שלי שלוקחת אותי לחדר לידה. היא שואלת על אפידורל ואני אומרת לה שבינתיים לא כואב לי כל כך ואולי אחר כך. אני נכנסת למקלחת, וזה היה פשוט מדהים!! לא הרגשתי שום ציר! זה היה ממכר, שמתי את הזרם על האגן ושרתי לי שירים מרגיעים. הכל היה כזה רגוע..אחרי חצי שעה בערך יצאתי כדי לבדוק פתיחה כי במקלחת לא מרגישים ופחדתי שתהיה התקדמות גדולה ולא אדע. פתיחה 8! עוד פעם המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל ואני ממש מתלבטת. מצד אחד הצירים ממש נסבלים, אני מרגישה שאני מתמודדת איתם מעולה, ומצד שני פוחדת מההמשך. המיילדת אומרת לי שאף פעם היא לא ראתה מישהי בפתיחה 8 מנהלת איתה כזאת שיחה שקולה 
היא אומרת לי שלבת שלה היא היתה ממליצה כבר לא לקחת אבל ההחלטה היא שלי. היא יוצאת לכמה דקות וכשהיא חוזרת היא אומרת שהמרדים בניתוח אז אין התלבטות. עוד לא ברור לי אם זה היה תרגיל או לא, בכל מקרה זה הוריד ממני את ההתלבטות וזה הקל עלי מאד..
אני נכנסת למקלחת שוב והפתיחה מתקדמת לפתיחה מלאה אבל הראש עוד קצת למעלה. אני שואלת אותה איך אני יכולה לגרום לו לרדת, מבקשת שתראה לי תנועות שעוזרות לזה. אמא שלי מפרגנת לי כל הזמן איזה מדהימה אני שאני ככה מתמודדת עם הצירים ועוד מבקשת תרגילים, וזה ממש מחזק אותי. אני מנסה כל מיני תנוחות, נאחזת במוט מעל המיטה, כורעת על שש, יורדת לכדור פיזיו. אני מרגישה מעולה, מאושרת מהכוחות שלי ומהשליטה שלי במצב. בעלי קורא תהילים בחוץ ואני מרגישה את התמיכה שלו מרחוק.
אני מנסה לנצל כל ציר כדי להוריד את הראש של העוברית המתוקה שכבר תגיע. ואז—פוקעים המים, ופתאום הצירים נהיו כואבים הרבה יותר. אני נזכרת בלידה הראשונה שהתחילה בירידת מים ומבינה שאז הצירים כבר מההתחלה היו כאלה כואבים בגלל זה.. ומתחילים בלחיצות בשכיבה על הצד. בשלב הזה הכאבים כבר ממש חזקים ואני רק רוצה שהיא תצא כבר. כשהראש מתחיל לבצבץ שורף לי בטירוף, אבל אני כל הזמן מנסה לרכז את כל כוחותי בלחיצות אפקטיביות. מדי פעם אני חושבת לעצמי 'איזה מגניב שאני יולדת בלי אפידורל, בחיים לא חשבתי שזה יקרה!' כמה צירים כואבים והראש של הנסיכה בחוץ. ג'ינג'ית!! לרגע חשבתי שכולה בחוץ עד שנוכחתי באכזבה שכל הדבר הזה היה רק הראש.. אזרתי כוחות מחודשים ולחצתי עוד כמה לחיצות כואבות. להפתעתי (ולהפתעת בעלי שהיה בחוץ) גם צרחתי כמה פעמים. אמא שלי כל הזמן החזיקה לי את היד ועודדה אותי. וזהו, ב12:30 הנסיכה היתה בחוץ. קיבלתי אותה עטופה, רטובה וחמימה לזרועותי, והסדרתי את הנשימה. בעלי נכנס וזה היה רגע של אושר צרוף. הייתי בהיי מטורף. הרגשתי טוב, הייתי מאושרת מאיך שהלידה עברה בצורה כלכך רגועה ופעילה. הקטנטונת (שלא יצאה כלכך קטנטונת- 3.5..) ינקה בשקיקה ונשארה עלי עוד הרבה זמן. המיילדת שאלה אותי אם אני רוצה לחתוך את חבל הטבור, בהתחלה אמרתי שכן, אבל אז נזכרתי שחג ולא הייתי בטוחה שזה מותר, וזה לא נראה לי פיקוח נפש, וגם זה פתאום היה לי מפחיד לנתק אותה ממני בעצמי, אז אמרתי למיילדת שתחתוך בעצמה.
עד כאן הלידה המהממת והמושלמת 
ואז- התחיל פרק ב' המבאס של הלידה. הדימום לא הפסיק. הייתי בסרט הזה גם בלידה הקודמת וזה היה נורא. כבר אין כוח להתמודד, השקעתי את כל הכוחות בלידה ולא התכוננתי לזה שיכאב לי עוד.. המיילדת אמרה שיש רק קרע קטן שיתאחה לבד, אבל אז בגלל הדימום החליטו לתפור אותו. משום מה זה לקח המון זמן. ועדיין הדימום המשיך בכמויות. הזריקו לי פיטוצין, לחצו לי על הרחם, כאבי שאול. עוד פעם פיטוצין, וכו' וכו'. בכיתי כמו ילדה אומללה, לא היה לי כוח להתמודד. כל הלחיצות על הבטן הרגו אותי. ומה ששבר אותי- שמו לי קטטר. זה פשוט שבר אותי! הרגשתי כלכך טוב אחרי הלידה, חיונית, בריאה, ופתאום הופכים אותי לחולה סיעודית שלא יכולה ללכת לשירותים לבד. התחלתי לבכות בלי שליטה, ומיילדת מעצבנת שהגיעה אחרי ההחלפת משמרות (מזל שלא היתה לי בלידה!) כל פעם אמרה לי 'למה את בוכה? את נראית ממש טוב! הכל בסדר בובל'ה'. ידעתי שאני חיוורת כמו הקיר ונראית רע, אז זה רק עיצבן אותי. אמא שלי האכילה אותי והשקתה אותי ובאמת הרגשתי סיעודית. ככה הייתי 6 שעות בחדר לידה אחרי הלידה, עד שב"ה הדימום פסק והעלו אותי למחלקה על מיטה. אמרו לי שאסור לי לקום עד מחר וממש ממש התבאסתי. אח"כ באה אחות ג'דה כזאת ואמרה לי 'יאללה, קומי להתקלח!'. אמרתי לה מה שאמרו והיא התעצבנה עליהם שהם מדברים שטויות ואני לגמרי יכולה לקום ולהתקלח לבד. היא לא נתנה לאמא שלי לעזור לי להוריד את הבגדים ולהתארגן. זה היה לי ממש טוב, החזיר לי קצת את תחושת העצמאות שאיבדתי.
לסיכום החוויה, הלידה היתה מדהימה, היא העלתה לי את הביטחון בעצמי, לא האמנתי שאי פעם אלד בלי אפידורל ויהיה נסבל. עשיתי עבודה עם עצמי לזכור את החלק הראשון והיפה ולשכוח את החלק השני והמבאס. ב"ה העיתוי היה ממש מדהים. ללדת בחג זה דבר מיוחד, גם השקט, אף אחד לא מפריע, יש זמן להיות קצת לבד אחרי הלידה וגם המשמעות של ללדת בחג, הרגשה מרוממת.
והיום הבובה בת חצי שנה, עדיין ג'נג'ית ושמנמונת לא קטנה..
תודה למי שקראה והשתתפה בחוויה שלי 
.
.
