לגבי הקבלה:
אם נוסעים באמבולנס אז הם פותחים לך תיק וזה חוסך המון המון שאלות,
ועוד טיפ שהפקתי לקח בלידה הזאת בנוגע לבדיקות,
לקבוע פגישה אחרונה עם רופא מעקב ההריון יחד עם הבעל (או המלווה שיהיה בלידה)
ולהכין דף מרכז עם כל הבדיקות שעשית ומה התוצאה בכמה מילים.
את הדף הזה לשים כדף פותח לכל המסמכים הרפואיים
ואז או להביא את זה ככה לצוות או שגם אם הם שואלים, למלווה יש את כל המידע מול העיניים ולא צריך להטריד אותך
לגבי אפידורל:
כששני צירים רציניים מובילים לפתיחה מלאה מה שמעניין זה שהלידה תיגמר בשלום ושיהיה מי שיתפוס את התינוק.
פשוט כתבת שאת מפחדת ללדת בדרך,
אז זה תרחישים שונים מאוד.
יכול להיות שמצב ביניים הוא יותר קשה כי מצד אחד לא מספיקים אפידורל ומצד שני מושכים יותר זמן צירים
אבל זה שונה ממצב של לידה מהירה ממש בה החשש הוא מלידה בדרך. במצב כזה, לתחושתי לפחות, הריכוז הוא על מהלך הלידה ולא על הכאב. (כואב בטירוף, אבל לא על זה הפוקוס)
לצורך הדוגמה בלידה שלי המיילדת בקבלה שאלה אם אני רוצה ללכת על הרגליים לחדרי לידה או שיקחו אותי עם המיטה,
ביקשתי שיקחו עם המיטה כדי להימנע מסיכון למרות שכאב לי מאוד להיות על הגב ומבחינת התחושה לקום על הרגליים היה משאת נפשי באותו רגע אבל צריך לקבל החלטות הגיוניות וזה קשה.
מסתבר באמת שאם הייתי קמה על הרגליים הייתי יולדת בעמידה, אז כשצריך לקבל החלטות כאלו אין ברירה אלא להישאר ממוקדים בקבלת החלטות ולא בכאב.
דווקא כשהלידה בשליטה אז פתאום שמים לב שכואב
דוגמה נוספת, בלידה הקודמת הייתי בפתיחה מלאה עם צירי לחץ במרחק 50 דקות מבית חולים הקרוב, אז נכון שחיממו את האמבולנס בטירוף והתכוננו להתרחשות לידה,
אבל הנחו אותי לא ללחוץ אלא למשוך כמה שיותר בלי ללדת,
זה היה קשה וכואב בטירוף, אבל הפוקוס היה איך לשחרר את הלחץ לידיים והרגליים (לא היו לי שרירים אח"כ)
כדי לא לסכן את שלום התינוקת, לא היה לי פנאי לחשוב על זה שכואב
והדאגה לא הייתה סתם, כשכבר יילדו אותי בחניון בית החולים אמנם מיד עטפו את התינוקת בשמיכות ורצו איתה פנימה אבל הספקתי לשמוע שהיא מכחילה (מהקור), מזלי בדרך עבר רופא ילדים שקלט את הסיטואציה והרגיע אותי שחזר לה הצבע, אחרת הייתי מתעלפת מדאגה
אז נראה לי אפשר להבין למה אפידורל לא מעניין במצב הזה, מי חושב על זה בכלל
-תקראו זה מרתק
