חג מתן לקטוז
לפני המון שנים בערך קם מישהו באשכנז הקדומה ואמר לעצמו שצריך לעשות משהו עם האוכל של חג השבועות. הרי לכל חג בלוח השנה היהודי יש מאכל שמאפיין אותו – בפסח אוכלים מצות, בחנוכה אוכלים סופגניות, בראש השנה תפוח בדבש וביום כיפור את הלב. רק לשבועות אין ייחוד קולינרי – עושים קידוש, אוכלים, הולכים לתיקון ליל שבועות ושם נרדמים על הסטנדר מרוב תענוגים וברבורים ושליו ודגים.
הביא הבחור את הסוגיה בפני חכמי אשכנז, שאמרו לו שאם קשה לו ללמוד אז שימעט באכילה ולא יבלבל להם את המוח.
"אז אולי נאכל ארוחה חלבית?", הציע הבוחער, "זה מתעכל הרבה יותר טוב בבטן".
"אל"ף", אמרו החכמים, "ארוחה חלבית זה לא באמת אוכל. בי"ת, לגבי העיכול של חלב יש דברים שהשתיקה יפה להם. וגימ"ל, אם אתה נורא רוצה לשתות שוקו לפני האוכל, אז שוין. תשתה".
מאז ועד היום פשט המנהג בקהילות אשכנז לעשות קידוש, לטעום משהו חלבי, לשטוף היטב את הפה ולשבת לאכול כמו בני אדם. יש למנהג גם אסמכתא יפה משיר השירים ("דבש וחלב תחת לשונך"), והרי התורה נמשלה לחלב וחג השבועות הוא חג הביכורים וארץ זבת חלב ודבש, אז למה לא. גם לחלק מקהילות המגרב הגיע המנהג היפה לטעום משהו חלבי, לברך ברוך שלא עשני צמחוני ולשבת אל סיר הבשר והקוסקוס. אבל ברוב עדות המזרח לא נוהגים ככה, בגלל שהם לא מכירים בחלב כמזון חוקי, ומה הם בכלל אמורים לעשות עם הכלים של הגבינה כשבמטבח יש להם בסך הכול שני כיורים, אחד בשרי והשני לכלים של העוף.
כך נהגו יהודים במשך מאות שנים – עשו קידוש, טעמו גבינה וישבו לאכול. עד שיום אחד נכנס פקיד שיווק זוטר של חברה ישראלית גדולה למשרד המנכ"ל, וביקש העלאה קטנה לשכרו הצנוע.
"אין לי כסף", המהם המנכ"ל, "אנחנו מייצרים פה חלב, לא זהב".
"למה אין כסף?", התעקש איש השיווק, "המכירות שלנו לא עולות לקראת חג השבועות?".
"בחייך", התנשף המנכ"ל, "אי אפשר להתעשר מכמה יהודים שאוכלים קצת גבינה לפני הארוחה הבשרית שלהם. עכשיו צא וסגור את הדלת".
המשווק הצעיר סגר את הדלת, אבל במוחו הקודח נפתח רעיון. למה, הוא אמר לעצמו, לאכול רק קצת גבינה? למה לא הרבה? ולמה ארוחה בשרית? למה שלא נהפוך את היום הזה מחג הבאת הביכורים – לחג הגבינה הבולגרית?
והוא סב על עקביו ופתח את דלת המנכ"ל בתנופה ואמר לו: "זה הכול עניין של שיווק! בוא נספר ליהודים ששבועות הוא חג החלב!".
"איך בדיוק?", התעצבן המנהל, שהתפרנס מיוגורט אבל תמיד העדיף שווארמה.
"מה הבעיה?", אמר איש השיווק המוכשר, "בשבועות קוראים את מגילת רות? כשבועז ורות התחתנו הם לבשו לבן? לבן זה הצבע של החלב? מסקנה: שבועות הוא חג החלב".
"גאון!" התלהב המנכ"ל והורה לעבור למשמרות עבודה כפולות שבעה שבועות לפני שבועות. ומאז ועד היום, בהתקרב החג מפמפמים לנו בלי הרף שאנחנו חייבים לפוצץ את הבית בכל סוג גבינה אפשרי, שאם לא כן לא נקיים כהלכתו את חג מתן לקטוז. זה לא ממש קשור למהות המקורית של החג, אבל זה מסייע מאוד לתעשיית החלב הישראלית, ובעיקר לבעלי המניות הסינים.
דביר שייבר
לפני המון שנים בערך קם מישהו באשכנז הקדומה ואמר לעצמו שצריך לעשות משהו עם האוכל של חג השבועות. הרי לכל חג בלוח השנה היהודי יש מאכל שמאפיין אותו – בפסח אוכלים מצות, בחנוכה אוכלים סופגניות, בראש השנה תפוח בדבש וביום כיפור את הלב. רק לשבועות אין ייחוד קולינרי – עושים קידוש, אוכלים, הולכים לתיקון ליל שבועות ושם נרדמים על הסטנדר מרוב תענוגים וברבורים ושליו ודגים.
הביא הבחור את הסוגיה בפני חכמי אשכנז, שאמרו לו שאם קשה לו ללמוד אז שימעט באכילה ולא יבלבל להם את המוח.
"אז אולי נאכל ארוחה חלבית?", הציע הבוחער, "זה מתעכל הרבה יותר טוב בבטן".
"אל"ף", אמרו החכמים, "ארוחה חלבית זה לא באמת אוכל. בי"ת, לגבי העיכול של חלב יש דברים שהשתיקה יפה להם. וגימ"ל, אם אתה נורא רוצה לשתות שוקו לפני האוכל, אז שוין. תשתה".
מאז ועד היום פשט המנהג בקהילות אשכנז לעשות קידוש, לטעום משהו חלבי, לשטוף היטב את הפה ולשבת לאכול כמו בני אדם. יש למנהג גם אסמכתא יפה משיר השירים ("דבש וחלב תחת לשונך"), והרי התורה נמשלה לחלב וחג השבועות הוא חג הביכורים וארץ זבת חלב ודבש, אז למה לא. גם לחלק מקהילות המגרב הגיע המנהג היפה לטעום משהו חלבי, לברך ברוך שלא עשני צמחוני ולשבת אל סיר הבשר והקוסקוס. אבל ברוב עדות המזרח לא נוהגים ככה, בגלל שהם לא מכירים בחלב כמזון חוקי, ומה הם בכלל אמורים לעשות עם הכלים של הגבינה כשבמטבח יש להם בסך הכול שני כיורים, אחד בשרי והשני לכלים של העוף.
כך נהגו יהודים במשך מאות שנים – עשו קידוש, טעמו גבינה וישבו לאכול. עד שיום אחד נכנס פקיד שיווק זוטר של חברה ישראלית גדולה למשרד המנכ"ל, וביקש העלאה קטנה לשכרו הצנוע.
"אין לי כסף", המהם המנכ"ל, "אנחנו מייצרים פה חלב, לא זהב".
"למה אין כסף?", התעקש איש השיווק, "המכירות שלנו לא עולות לקראת חג השבועות?".
"בחייך", התנשף המנכ"ל, "אי אפשר להתעשר מכמה יהודים שאוכלים קצת גבינה לפני הארוחה הבשרית שלהם. עכשיו צא וסגור את הדלת".
המשווק הצעיר סגר את הדלת, אבל במוחו הקודח נפתח רעיון. למה, הוא אמר לעצמו, לאכול רק קצת גבינה? למה לא הרבה? ולמה ארוחה בשרית? למה שלא נהפוך את היום הזה מחג הבאת הביכורים – לחג הגבינה הבולגרית?
והוא סב על עקביו ופתח את דלת המנכ"ל בתנופה ואמר לו: "זה הכול עניין של שיווק! בוא נספר ליהודים ששבועות הוא חג החלב!".
"איך בדיוק?", התעצבן המנהל, שהתפרנס מיוגורט אבל תמיד העדיף שווארמה.
"מה הבעיה?", אמר איש השיווק המוכשר, "בשבועות קוראים את מגילת רות? כשבועז ורות התחתנו הם לבשו לבן? לבן זה הצבע של החלב? מסקנה: שבועות הוא חג החלב".
"גאון!" התלהב המנכ"ל והורה לעבור למשמרות עבודה כפולות שבעה שבועות לפני שבועות. ומאז ועד היום, בהתקרב החג מפמפמים לנו בלי הרף שאנחנו חייבים לפוצץ את הבית בכל סוג גבינה אפשרי, שאם לא כן לא נקיים כהלכתו את חג מתן לקטוז. זה לא ממש קשור למהות המקורית של החג, אבל זה מסייע מאוד לתעשיית החלב הישראלית, ובעיקר לבעלי המניות הסינים.
דביר שייבר
