המחנכים...
ב'מעריב' וב'ידיעות אחרונות' ממשיכים לחנך את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבחינתם מדובר בילד סורר שיש להעביר אותו סדרת חינוך בהולה כדי שלא יתפרע ולא יזרוק אבנים על ואזות בבית הלבן.
ואת סדרת החינוך הזו מעבירים לנתניהו בריש גליה, על עמודי ענק בעיתונים שלהם נחום ברנע ובן כספית.
מבחינת נחום ברנע ובן כספית לא בנימין נתניהו נבחר להנהגת המדינה אלא הם בכבודם ובעצמם. לפני צאתו לארצות הברית מקבל נתניהו תדרוך מהעיתונים קובעי המדיניות שלנו. בן כספית כותב בכתבת ענק לראש הממשלה "קודם כל תקשיב", ומכאן בלשון מטיפה ומחנכת הוא מבהיר לראש הממשלה כיצד עליו להתנהג אצל האדון אובמה מבלי לעורר את זעמו. "נתניהו צריך לשנן לעצמו שבמפגש הזה הוא לא המרצה. הוא התלמיד", כותב כספית וממשיך: "נתניהו צריך להקפיד שארבעים דקות מתוכה הוא יקשיב ורק 20 ידבר... לא להטיף, לא ללמד, לא להרצות ולא לטרחן", ממשיך המחנך לבית כספית.
בכותרת דבריו מתברר שכספית כבר משוכנע מדברי עצמו לפני כמה ימים ואת מה שהוא כתב כספקולציה לפני כמה ימים הוא כבר כותב כעובדה לפיה נתניהו "מוכן לתת פינוי מאחזים והתייחסות מרומזת למדינה מינוס". מי שיכנס לכתבה פנימה יראה שהקביעה הזו באה אחרי המילים "על פי ההערכות..." כלומר – חארטה בארטה, אבל מבחינת כספית זו אמת צרופה.
ונעבור ל'ידיעות' גם שם אורב לנתניהו מחנך בדמותו של נחום ברנע שקובע שהבעיה המרכזית של אובמה עם נתניהו היא חוסר האמון שלו בראש הממשלה הישראלי. מי אמר? לא יודע. אולי בגלל שאמון נותנים רק לדעות כמו של ברנע אז מי שלא מחזיק בדעות כאלה לא ראוי לאמון. מי יודע.
בתום דבריו כותב ברנע משפט שמתחיל במילים "אילו היה נתניהו רוצה לשמוע את עצתי וכו'..." לא כל כך משנה מה עצתו של האיש, מה שמשנה הוא הביטחון העצמי למרוח על שני עמודי ענק של העיתון הנפוץ במדינה את עצתו של ברנע. לא כמאמר, לא כדעה – אלא כידיעה עיתונאית.
העצה של בן כספית:
והעצה של ברנע:
המאוכזבים...
ולאחר הפגישה ההיא בבית הלבן מהומה בתקשורת הישראלית. איך ייתכן שראש הממשלה החוצפן הזה העז לצאת מהחדר הסגלגל מבלי להסכים לכל תכתיבי אובמה? מי הוא בכלל שהוא מעז לא לומר את מה שאנחנו מפמפמים כאן 15 שנה? מה זה לא לומר 'שתי מדינות לשני עמים'? אה? למה מי הוא? כולה ראש ממשלה וכבר מתחצף?
יפה אמר אבישי בן חיים בגלי צה"ל כשניתח את התגובה התקשורתית למסע נתניהו בוושינגטון. בן חיים הזכיר שאובמה לא היה נדרש לכל אותו עקרון מקודש של שתי מדינות אילולי השמאל הישראלי עמד בנודניקיות אינסופית בנושא הזה. וכעת השמאל שרגיל להכתיב מה לעשות לילידים – וכל פעם אלו ילידים אחרים – החרדים, המזרחיים, הימניים וכו' - רואה איך מישהו לא שומע בקולו, וזה כבר ממש משגע אותו.
גם כן עיתונאי...
צר לי, אולי הזיכרון שלי לא משהו, אבל קשה לי להיזכר בעבודה עיתונאית כלשהי שביצע יהונתן גפן. יתכן ואני טועה והוא אכן נשלח לפני כך וכך שנים לאיזו שליחות עלומה בהופעה של בוב מארלי ודיווח משם על מספר ראסטות חדשות שצצו על ראשו של אחד הנגנים, אולי. ובכל זאת עבודה עיתונאית של ממש אני ממש לא זוכר מהאיש. לא דיווח, לא ידיעה, לא סקופ. כלום. המקסימום שקיבלו קוראיו זה סיפורים, הגיגים, רעיונות וקטעי פובליציסטיקה הכתובים בדרך כלל בכישרון לא מבוטל, יש להודות, אך לא מעבר לכך.
כיוון שכך לא הצלחתי להבין מה עבר בראש של עורכי 'מעריב' כשהחליטו להדביק את מאמרו של גפן על העמוד הראשי של העיתון ביום שלמחרת פגישת נתניהו אובמה, מאמר שכל כולו תחינה מהנשיא האמריקאי ללחוץ על הראש ממשלה המוזר והמטורלל (במחילה) הזה שנחת לנו כאן ולא מוכן לקבל את מה שאנחנו, השמאל, קובע ומכתיב.
הנה כמה פנינים ממאמרו של גפן: "אם היו לו (לראש הממשלה ש.כ.) רעיונות אמיתיים לפתרון הסכסוך הוא השאיר אותם בנתב"ג". בהמשך מגדיר גפן את הבניה בבקעת הירדן (בבקעת הירדן. לא בתפוח, לא בעדי עד) כ"תנופת הבניה המטורפת". גפן עובר לשלב התחינה מאובמה וכותב: "במקרה של ביבי אין ברירה אלא לפנות לגוי שילחץ על היהודי", ובהמשך מבהיר עוד יותר וכותב: "ואם צריך ללחוץ עלינו תלחץ בכל הכוח מיסטר אובמה..."
עד כאן יכולים להיות דבריו של אותו גפן דברים מקובלים כמאמר דעות או כחלק מטור אישי. זכותו של גפן לכתוב, וזכותו של 'מעריב' לפרסם, וזכותם של אחרים להתווכח. אבל אני שב לשאלתי הראשונה: מה עבר על עורך 'מעריב' כשהחליט שעל עמוד השער של העיתון שלו יודבק דווקא תקציר מאמרו של גפן, איש השמאל הקיצוני שנראה שכל מאווייו הם לשוב לימי ההיפיז העליזים והריחניים, ואם לא די בכך מוסיף לנו העיתון ומדביק את המאמר במלואו בעמוד 3 לצד הדיווחים על מה שאירע ולא אירע בבית הלבן?
למי שהיה ספק, ולמי שבמקרה לא הבין את מה שנכתב כאן, בואו נפסיק עם הרמזים ונדבר ת'כלס: העיתון לא היה מציב את מאמרו של גפן במקום כל כך מרכזי אם הוא לא היה מייצג את דעתו של העיתון כולו. פשוט יותר נוח לפרסם את הדברים כשלמעלה מתנוסס שמו של יהונתן גפן ולא הכיתוב 'מאמר מערכת'.
זו הייתה היכרות קצרה עם העיתון 'מעריב' ומה שהוא באמת חושב מאחורי הכותרות.
למען האיזון...
ראיון נרחב התקיים בערב השבת הקודמת עם רביב דרוקר איש ערוץ 10, לקראת עלייתה לאוויר של תכנית התחקירים החדשה בערוץ שלו 'המקור'.
בראיון גוללה מסכת חייו של דרוקר מימיו בגן הילדים ועד לימיו בגן הטלוויזיוני. תוך כדי שיחה נמלטה מפיו האמירה הבאה "עופר ואני מחפשים לתכנית אנשים שיבטאו עמדה ימנית. אני לא רוצה לשמוע את עצמי כל הזמן". אמירה מכובדת המהווה לכאורה גילוי נאות. האיש מודיע 'שמאלני אנוכי' ולשם האיזון אני מחפש אנשי ימין.
מה שעדיין מתמיה אותי הוא כיצד זה לא אותר ולו איש ימין אחד כשותף להנחיית התכנית יחד עם דרוקר, או יחד עם שלח? כיצד זה לאיש מראשי ערוץ 10 לא מפריע שבתכנית מרכזית ומובילה שבה מובעות דעות מדיניות ופוליטיות ללא הרף, אין מקום למראיין אחד לאיזון מול שני נציגי השמאל?
ועוד אחד למען האיזון...
בתכניתה 'עושים סדר' בערוץ 2 קיימה גל גבאי דיון בשאלת היכולת לפנות התנחלויות, אם קיימת יכולת כזו או לא. השאלה הראשונית הייתה משהו כמו "נניח שיובטח לנו ששערי גן עדן יפתחו בפנינו והכול יהיה נפלא וטוב אם יפונו ההתנחלויות, האם הדבר הזה אפשרי בכלל או לא".
אפשר להעיר לא מעט על עצם קיומו של הדיון ועל עצם ניסוחה של השאלה, אבל מה שרציתי להעיר במקרה הזה הוא שוב עניין האיזון הקדוש: הדיון התקיים בין שניים - איתן הבר מצד אחד וממולו... יוסי ביילין...
כעת נותר לנחש מי בעד ומי נגד. מי השמאל ומי הימין כאן? איך קורה שהקונטרה לדבריו של ראש לשכתו של ראש הממשלה רבין הוא שר המשפטים בממשלתו של רבין?
לא נותר לנו אלא לשער שכל אנשי הימין בישראל כשישים אחוזים מהעם הזה היו מאוד עסוקים באותו יום ולכן לא נמצא ולו ימני אחד לרפואה שיציג עמדות מעט שונות. אולי בנוסח כותרת תכניתה הגיע הזמן שגם גל גבאי תעשה קצת סדר...
מאבק במסיון...
במקומון הירושלמי 'זמן ירושלים' של רשת 'מעריב' דיווחו על הורים לילדים חילוניים שלא אהבו את פעילות אנשי חב"ד בגן הילדים שלהם כאשר חילקו פליירים המזמינים אותם לתהלוכת ל"ג בעומר. בכתבה קראנו שההורים זעמו. זכותם. קראנו גם שאחת האמהות הגדירה זאת כ"שערוריה". זכותה.
מכיוון שלמעט אם אחת זועמת שכזו אין ציטוט של הורים נוספים אני יכול להרשות לעצמי לשער שלא היו עוד הורים זועמים כל כך חוץ מאותה אם בודדת, אבל כיוון שאין לי ראיות לא אתהה על הפתיח לכתבה בנוסח "הורים זועמים על הגננת". כתבו, כתבו. נניח שאכן יש כאלה הורים.
מה שאותי הקפיץ זה החריגה של העיתון מהמנדט שניתן לו לדווח אל תחום הבעת הדעה. העיתון עושה את זה בקטנה, בעדינות, מתחת לתמונה. תנו מבט ותחליטו לבד אם יש מקום לכיתוב "מיסיונריות יהודית" מתחת התמונה. שימו לב – לא מדובר בציטוט המיוחס למישהו אלא לתיאור מצב לכאורה.
הפרשן...
לא הצלחתי להבין מה מזכה איש שמאל קיצוני כמו עקיבא אלדר להגדרה "פרשן פוליטי של העיתון הארץ" בפיה של נחמה דואק בתכנית הרדיו שלה.
את ההגדרה הזו היא מעניקה לאלדר בתום שיחה שבה הוא מבהיר את עמדותיו הפוליטיות הקיצוניות. מבחינתו אין פרטנר במו"מ עם הפלשתינים כי אנחנו לא פרטנר. אנחנו. אנחנו האשמים. אחרי כל ההרג והטרור ולמרות כל הויתורים, והנסיגות והמחוות. אחרי כל אלה עדיין אנחנו הם האשמים ואנחנו הם ה'אין פרטנר' לטעמו של אלדר. איך האמירה הזו מזכה אותו בתואר 'פרשן'? אני לא מצליח להבין.
השולף...
וכך מוגדר אריה קינג, איש הימין הירושלמי בכותרות העיתון 'זמן ירושלים' של 'מעריב': "השולף המהיר במזרח העיר", ובנוסף לכך: "הטרבל מייקר שעלול להצית את המחלוקת המדינית הבאה".
עם כותרת כזו כל שנותר הוא לשלוח אליו הביתה ארבעה מג"בניקים ושלושה יס"מניקים למעצר מהיר. וכל כך למה? כי הוא מעז לדרוש יישום של הריבונות הירושלמית על אדמות יהודיות שבשטחה המוניציפאלי של ירושלים.
ושוב... המפות ההן
צר לי לנקוט במנהגו של קאטו הזקן ולשוב בסיום הדברים לאמירה החוזרת ההיא – שוב המפות ההן של 'ידיעות אחרונות', עיתון שיש לו מדינה, ויש לו מפה והסדרים מדיניים משל עצמו. הפעם מדובר במפת מהירות בכבישים. איכשהו ביהודה ושומרון כנראה אין כבישים, או שזו ממש מדינה אחרת:
הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il
לגליונות האחרונים: