חתירה תחת אושיות המשפט

במסגרת הדיון על הרעיון שעלה (בשנית, יש לציין) השבוע להעניק חנינה לשוטרים שנהגו באלימות במהלך עקירת ישובי גוש קטיף וההפגנות שקדמו למהלך הביע הפרשן המשפטי משה הנגבי ב'קול ישראל' את דעתו על ביטול הרשעותיהם של מתנגדי העקירה. האיש, פרשן כזכור (מומחה ולא פובליציסט חלילה), הגדיר את מחיקת ההרשעות כמעשה נבלה וכחתירה תחת אושיות המשפט בישראל.

מעניין אם כך הוא סבור גם כאשר מדובר בהמתקת דינם של, להבדיל, מחבלים, לצורך מחוות לאבו מאזן או עסקאות שחרור כאלה ואחרות. לי לא זכור. אולי תעדכנו אותי...

 

העליהום ההוא עוד נמשך

כדי להמשיך את העליהום על הימין הישראלי, העליהום המתוק ההוא מימי רצח רבין, כיכבה ב'ידיעות אחרונות' כותרת "כבר לא בתמונה: יגאל ומרגלית". הכתבה של אריאלה רינגל הופמן עסקה בזירת נאומו של נתניהו, אוניברסיטת בר אילן, כשהכותרת נועדה כמובן להזכיר לנו שמדובר בבית גידולו האקדמי של יגאל עמיר.

האמת, קצת מוזר שלא מצאו לנכון לומר דברים דומים גם על נאומים שנאמרים במרכז הבינתחומי בהרצליה, שכן אותו עמיר גדל כידוע בהרצליה, אבל כנראה הסיבה ברורה וידועה: בעוד בר אילן עטורה בכיפה סרוגה הרי שהרצליה אינה כזו, ולכן ראוי לציין בכל איזכור של בר אילן את ההקשר הזה, ולעומת זאת להרצליה אין צורך לעשות זאת. (זה חוץ מהנטיה המוזרה של ראשי עיריות שמעליבים את עריהם לתבוע את עלבון עריהם בתקשורת, כפי שראינו השבוע במקרה חצור הגלילית ונתניה. הנטיה הזו לא קיימת אצל ראשי אוניברסיטת בר אילן כנראה).

בכל אופן חשתי צורך בהול להזכיר כאן לאנשי 'ידיעות' שהכנסתה של מרגלית לכותרת, כשהכוונה כמובן היא למרגלית הר-שפי, אינה אלא מעשה נבלה עיתונאי. לא פחות. אמנם קיימת מצווה עליונה להמשיך ולתאר את הר שפי הצעירה כמי שאחזה באקדח כשעמיר לחץ על ההדק, אבל האמת ההיסטורית חייבת להיאמר, ולכן נזכיר את דבריו של ראש השב"כ לשעבר, האלוף במיל. עמי אילון, שאמר כזכור בכנס פעילי מפלגתו באשקלון כי מרגלית הר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר עומד לרצוח את ראש הממשלה, יצחק רבין. "אני יודע את זה מודיעינית, הייתי ראש השב"כ", אמר ובעצם מחק את העילה לישיבתה של הר-שפי בכלא. אבל ל'ידיעות' זה לא משנה. מבחינתם ראוי עדיין למרוח את שמה בכותרת ענק שתזכיר מי רצח כאן ומי נרצח כאן...



דרושות הבהרות בבקשה

במסגרת התייחסותו המזלזלת לנאום נתניהו כותב כך רינו צרור ב'מעריב': “זה מה שהיינו רוצים להשיג: מדינה מפורזת, קטנה, מכירה בזכותנו, מוותרת על זכותם, מוגבלת, אולי גם עושה קפה מתי שנרצה". כמה מצחיק.... חחחהחהחהחח

עכשיו רק מעניין אותי לדעת, מר צרור. מעבר לדאחקה ששיחררת על חשבון נתניהו – מה בדיוק אתה רוצה לומר? פשוט חשוב לנו לדעת: לא טובה לך הדרישה של פירוז הפלשתינים? לא מתאימה לך הדרישה שהם יכירו בנו? לא נראה לך סביר שהפליטים לא ישובו לתל אביב? מה ביוק בנאום נתניהו הצליח להרגיז אותך, מר צרור? חשוב לנו לדעת מה בדיוק אתה חושב – כי אם מה שאמר נתניהו קיצוני מדי, מופרך מדי וראוי ללעג מבחינתך, חשוב שנדע שאתה ודומך מעוניינים ככל הנראה במדינה פלשתינית חמושה במטוסים ובטנקים שאינה מכירה בישראל כמדינה יהודית ובנוסף בשובם של הפליטים ליפו, רמלה וחיפה. כי זו המשמעות האמיתית של דבריך וחשוב שהעם היושב בציון ידע מה אתם חושבים באמת מאחורי החיוך, התלתלים והסימפטיה.

 

מי ראוי למועצת החכמים?

מחקר מעניין ועצמאי שלח לי השבוע יהודי יקר בשם דני מן, צופה קבוע, ככל הנראה, של התכנית 'מועצת החכמים' בערוץ 10.

כידוע התכנית מנקזת אליה עיתונאים ופוליטיקאים העוסקים בענייני השעה ומחווים את דעתם המלומדת. ישב לו אותו דני מן בביתו ובאדיקות ראויה להערצה (וככל הנראה גם לרחמים) צפה בכל התכניות במשך כעשרה חודשים. האיש לא הסתפק בכך אלא שגם רשם את שמות המשתתפים בתכנית, וכל זאת למה? כדי לבדוק אחת ולתמיד האם יש בתכנית אפליה של שמאל לעומת ימין, דתיים לעומת חילוניים, עולים לעומת ותיקים ונשים לעומת.

ועכשיו לתוצאות (גם אם אינן מפתיעות, המספרים והנתונים מרתקים) - מתברר שנציגי הימין היוו במשך חודשי הבדיקה פחות מ-16% מהמשתתפים ואילו נציגי השמאל היוו 63% מהמשתתפים. דתיים זכו לייצוג של 12 אחוזים בלבד, עולים חדשים פחות מאחוז ונשים פחות מ-17 אחוזים בלבד.

עכשיו הבנתם מי נחשב די חכם בעיני ערוץ 10 כדי לשבת במועצת החכמים – גבר שמאלני חילוני שאינו עולה חדש. כל השאר – שיחפשו מועצות אחרות...

חשוב לציין שאת מסקנות מחקרו ריכז דני מן במספר עמודים ערוכים היטב, מנומקים ומבוארים היטב כאשר הוא מסביר מניין ידועות לו דעותיו הפוליטיות של כל אחד מהמשתתפים, וכיצד הכריע אם מדובר באיש ימין או איש שמאל. לאחר מכן ריכז את הנתונים בעיגולי אחוזים כדי שהתוצאות יזעקו מול עינינו כפי שראוי להיות. בקיצור – האיש השקיע מעל ומעבר ומגיעה לו בהחלט ברכת יישר כח.

בימים אלה הוא מנסה להגיע עם המסקנות גם לערוץ עצמו כדי שאנשי ההנהלה שם יבחנו את עצמם...

 

מי מלמד אותם?

לנוכח האירועים החמורים אני שב בקצרה על מה שנאמר כאן לפני מספר שבועות, ואכתוב זאת בקצרה:

לפני ימים אחדים זועזעה הארץ בעקבות התעללותם ארוכת הימים של ילדים בני 11 ו-12 בבת כיתתם. פסיכולוגים ומומחים הוזמנו לאולפנים השונים כדי לקשקש וללהג סביב הניסיון להבין מניין בכלל הם יודעים בגיל צעיר כל כך על האפשרות לבצע מעשים שכאלה? איך הגענו למקום הזה? הלסדום דמינו? המגישים בכל מהדורות החדשות חידדו גבות ועטו מסכת פרצוף קדורני כשדיווחו על פרטי ההתעללות. למומחים, כמו גם למגישים, הללו לא הפריעה לרגע אחד העובדה שהערוצים בהם הם מחרטטים ארוכות יוצאים לפרסומות בוטות, גסות, וולגריות, פרובוקטיביות, חסרות מינימום של כבוד לנשים, ובדיוק אלה הם הקורסים המזורזים שמעניקים ערוצי הטלוויזיה לילדי ישראל, קורסים בהם הם לומדים איך לבצע את הפשעים ביום שלמחרת.

אז חאלס צביעות. ערוץ 2 וערוץ 10 אתם אחראים לפשעים הללו. הנה אמרתי את זה בגלוי. נכון. יש גם את האינטרנט ואת הסלולארים, אבל אתם אימתניים יותר, משפיעים יותר ובלתי נשלטים יותר, ולכן גם אחראים לפחות כמותם. אל תנסו להפיל אחריות. אתם והרייטינג שלכם גובים מחיר דמים בחצרות האפלות של בתי הספר. אבל אתם תמשיכו ללכת סחור סחור ולדבר על פסיכולוגיה וקשקושים שכאלה ובלבד שלא תצטרכו להתעמת עם מי שמאכיל אתכם ומעניק לכם את המשכורת, כלומר המפרסמים, ועוד לא דיברנו על הזבל הריאליטיסטי והזוהמה המילולית בתכניות ובסדרות... העיקר שאתם, ידיכם נקיות...



ירוק זה שמאל?

אביב לביא הוא "איש ירוק". בעיתונו 'מעריב' ובגלי צה"ל הוא משמש על תקן הכוהן הגדול של איכות הסביבה והמהפכה הירוקה שמתרגשת עלינו בשנים האחרונות. עד כאן בסדר ולא מזיק. הבעיה היא שללביא היקר יש גם אג'נדה פוליטית שזוכה להשתרבב לתוך אג'נדתו הירוקה.

במאמר שפרסם ב'מעריב' כתב לביא ש"אם המתנחלים כל כך אוהבים את ארצם למה הם שורפים אותה?” את השאלה הזו הוא פרסם בעקבות אירועי המאחזים בשומרון והמאבק שהתעורר סביבם לפני כשבועיים. הבעיה היא שאני לא זוכר מאמרים דומים כאשר ערביי הגליל הציתו את ואדי ערה בשנת 2000. אני גם לא זוכר מאמרים דומים כאשר מדי קיץ מוצתים יערות הכרמל בידיהם של ערבים במה שמוגדר חרישית כ"הצתות לאומניות”. ומה עם הפגנות מובערות צמיגים ומכלות אוזון בשם צדק כזה או אחר?

ואם תגידו לי שאני נטפל לאיש, אולי תסבירו לי מה הטריד אותו כל כך בדבריו של מפקד מחוז ש"י היוצא, ניצב שלומי קעטבי, שאמר בראיון סיכום: "אני אוהב את המתנחלים, הם מלח הארץ, הקלות הבלתי נסבלת שמשמיצים, פוגעים ומחבלים בהתבטאויות נגדם זה גועל נפש אחד גדול". הדברים היו כל כך מזעזעים בעיני אביב לביא עד כדי כך שהוא צריך היה לחלוק את הרהוריו הנוגים עם מאזיניו בגלי צה"ל, שאולי הגישה האוהדת הזו של כוחות הביטחון היא שמובילה לרכות ידה של מערכת הביטחון מול המתנחלים, כהגדרתו.

בקיצור, מר לביא, אולי תתמקד באיכות הסביבה?



להכפיש במקום להתמודד

עקיבא אלדר, העיתונאי הבכיר של 'הארץ', זה שזוכה לא פעם לתואר "פרשן", פרסם מאמר בעיתונו ובו התייחס בין השאר לקריאתו של חגי סגל לתומכי ההתיישבות ביו"ש להצטרף אליה כחלק מהמענה לנאום נתניהו. אלדר התעמת עם תפיסתו של סגל וזו בהחלט זכותו במסגרת מאמר דעות, אבל הרשו לי לצטט את ההתייחסות האישית של אלדר לסגל, ותגידו לי אתם אם מדובר בטקסט תמים או לא: “בטורו השבועי קורא רב המתנחלים, חגי סגל, בוגר המחתרת היהודית, לתושבי רעננה להצביע ברגליים נגד הפתרון השמאלני בנוסח נאום בר-אילן של נתניהו“, כתב אלדר.

עכשיו תגידו לי אתם: למה הוא צריך להזכיר את עברו של סגל כאיש המחתרת היהודית בעבר? למה הוא צריך לכנות אותו 'רב מתנחלים' ולתת לקורא הנאור את האסוציאציה של 'רב מחבלים'? למה? כי אי אפשר להתמודד עניינית, או שהכפשת הימין היא רפלקס בלתי נשלט של השמאל?

 

לא מתמצאים בבתי כנסת

כתבה מעניינת ב'מעריב' סיפרה לנו על מחווה של העבריין רמי אמירא למשפחתה של מרגריטה לאוטין שנרצחה על חוף בת ים בידי מתנקש שנשלח לרצוח אותו עצמו. על פי הדיווח אמירא הכניס ספר תורה לזכר אביו לבית כנסת ובנוסף הקדיש זוג פמוטים יקרי ערך לבית הכנסת לזיכרה של לאוטין ז"ל.

הבעיה היא שלא ברור מה עושה בית כנסת בזוג פמוטים יקרי ערך. הרי הדלקת נרות נעשית בבית, לא בבית הכנסת. אז למה הוא תרם בפמוטים?

ובכן, עיון בתמונה המצולמת של אירוע הכנסת ספר התורה והתצלום הפרטני של הפריט המוקדש עצמו מגלה שלא מדובר בפמוטים בכלל, אלא בזוג הרימונים של אותו ספר תורה שהוכנס לבית הכנסת, אבל ב'מעריב' כנראה לא מי יודע מה מתמצאים במה שקורה ומה שלא קורה בבית כנסת, אז כשראו בתצלום משהו מכסף, קצת מוארך, ניחשו: בטח זה פמוטים. מה זה כבר יכול להיות הדבר הזה?

עיוותים ברחובות תל אביב

רוכבי אופניים מתל אביב יצאו למחאה פרובוקטיבית ברחובות עירם נגד חובת חבישת קסדה. הרוכבים התפשטו כמעט לחלוטין וכך רכבו באמצעה של העיר. איכשהו המחאה המעוותת הזו זכתה ליחס מחייך עד אוהד בתקשורת שלנו. לפני ואחרי האירוע ראיינו בכלי התקשורת המרכזיים את המוחים הצעירים (וההזויים) באהדה שבין חיוך למחיאות כפיים, כאילו מדובר במשובת נעורים קייצית ומרעננת.

מהצעירים המוחים אני לא דורש כלום. מי שסבור שזו הדרך לקדם את ענייניו זו בעיה שלו. הבעיה שלנו היא בדרך כלל לסגור את הטיפוסים הללו. מה שבאמת לא ברור לי הוא איך פעולה כזו, המהווה לכאורה עבירה פלילית לכל דבר, עבירה של של התערטלות בפומבי, זוכה לאהדת התקשורת ואין פוצה פה ומצפצף.

אז בואו נאמר את זה בגלוי ובישירות: מחיאות הכפיים לרוכבים לא באו בגלל שנאת קסדות או אהבת אופניים, אלא רק מיצר המציצנות השולט במדיה המכוערת שלנו. לא מחאה ולא נעליים - תזקיק זבל בלבד.

 

מתנחל

גולשים רבים שיגרו לתשומת ליבי בזעם את כותרת הכתבה ב'וואלה' שדיווחה על לכידת חוליית רוצחיו של ד"ר דניאל יעקבי הי"ד, תושב הישוב יקיר. “לא רצח ישראלי, לא רצח רופא, לא רצח יהודי, לא רצח בשומרון, אלא רצח מתנחל.”, כתב לי גולש שחפץ בעילום שמו. “הבנתם? אין לו שם או זהות או משפחה הוא לא יהודי הוא פשוט מתנחל!!“, כותב אבידן משילה, וכך עוד רבים אחרים בעקבות אותה כותרת.

והאמת? הם ממש צודקים. תנו מבט:

 

קשה להתרגל

מסתבר שלכתבת הפוליטית של ערוץ 1, איילה חסון, קשה להתרגל להגדרתה של ציפי לבני כח"כית מהמניין ומבחינתה היא עדיין שרת החוץ. הנה לכם סרטון באדיבות 'תדמי"ת. הציצו וראו:



העדכון השבועי מזירת ה"סאטירה"

ומה קורה בתכנית הסאטירה של ערוץ 2 'שבוע סוף'? האמת היא שרציתי לדלג עליה הפעם מחשש להוספת צופים לאירוע הזה, אבל לבקשת גולשים, ובראשם שירה כהן (אין קשר משפחתי...) לא אוכל להעלים עין מהפתיח לתכנית האחרונה:

על המסך נראה ערבי מוכר ירקות בשוק ומתנחל אחוז אמוק מגיע בצעקות טירוף, מכה אותו בפראות ומשליך עליו תפוחים בעוד הוא זועק נואשות. כל זאת עד שמגיע נתניהו, מקפיא את התמונה ובכך עוצר את שטף האלימות המתנחלי (במתווה אחת הפרסומות המובילות בימים אלה). נתניהו מדבר על כמה טוב שניתן לעצור את הזמן ומה ניתן לעשות בזמן שנעצר. בהמשך הוא מכניס לידיו של המתנחל שקפא זר פרחים בתקווה שזה יעניק אותו לערבי ובאו ששון ושמחה לשוק, אבל המתנחל שיוצא מהקפאה רואה את הזר ואת הערבי וממשיך להכות אותו, הפעם עם זר הפרחים.

אגב, בהמשך התכנית משיקה השחקנית בדמותה של חברת הכנסת ציפי חוטובלי כוסות שמפניה בכל פעם שמתברר שאין סיכוי ששלום עומד לפרוץ.

זהו בתמצית: הימין מכה ערבים וצמא למלחמה – סאטירה במיטבה.



הלחיצה שלא הייתה

ואם כבר הזכרנו את חוטובלי, כתב לי הגולש משה לקס בתגובה לטור הקודם כי יש לזכור את אותו רגע בו סומנה חוטובלי כאוייבתו של נחום ברנע. היה זה, לטעמו של לקס, הרגע בו סירבה ללחוץ את ידו בתחילת ראיון, סירוב מטעמים דתיים כמובן, אך סירוב שתואר בטורו השבועי, ולהערכתו של לקס הפך אותה לאוייבת העם, או לפחות לאוייבת הברנע...

זו הערכתו ויש לתת עליה את הדעת, לא?

 

הערות והצעות ניתן לשלוח ל [email protected]

לגליונות האחרונים: