עיני הכל נשואות בשבועות האחרונים אל הרמדאן. מנשיא ארה"ב שמנסה ללחוץ על עסקה כדי לעצור את הלחימה בעזה לפני הרמדאן, ועד שר הבטחון שלנו שמזהיר מפני "סחף ברמדאן".
כולם מתוחים עד הקצה מאימת החודש הזה, שמאז ומעולם היה מועד לפורענות, לפרעות, לפיגועים, לשפך דם יהודי. סכנתו ומסוכנותו מדירה שינה מעיני רבים, אבל ראה זה פלא: משום מה ההיערכות המתבצעת לקראתו, לקראת הרמדאן, הפוכה לחלוטין מכל מה שהשכל הישר מחייב.
זה לא חדש. זו התנהלות חסרת-הגיון שפוקדת אותנו מידי שנה, במעין מעגל-שוטה: כל יומני המבצעים של הצבא, המשטרה, והשב"כ מעידים על כך שהרמדאן הוא חודש של פיגועים, ולכן? לכן לקראת הרמדאן פותחים מחסומים. מתירים כניסה של ערביי יו"ש לישראל הקטנה ועלייתם להר הבית, אפילו נסיעות לחוף הים התירו להם בחלק מהשנים, וביהודה ושומרון מסירים את אחרוני המחסומים שנותרו, אלה שסכנות ביטחוניות מונעות את פתיחתם ברוב ימות השנה.... כאילו לא ברור ולא ידוע שהקלות התנועה האלה ינוצלו כדי לבצע פיגועים.
הרי הכתובת הזו רשומה בדם על כל כבישי יו"ש, ובכל זאת מקפידה מערכת הבטחון לקיים מידי שנה מחדש את טקס-הסרת-המחסומים ופתיחת-הצירים, שנותרים פתוחים עד אותו פיגוע שבוודאות בוא יבוא, אחד כזה שבאמת אי אפשר לעמוד מולו בשתיקה, ואז, רק אז, בדרך ללוויות (תלוי כמה הן רבות וכואבות) מתפרסמת ההודעה הכתובה-מראש: "בעקבות הפיגוע בוטלו הקלות הרמדאן". כך עשרות שנים, ככלב השב על קיאו, ממש.
כמה לחצים הופעלו על חברי הקבינט להתיר כניסת פועלים ערבים לישראל הקטנה לקראת הרמדאן? יאמר לזכותם, שהם עמדו בלחץ ולא נכנעו. גם ה"פיילוט" המסוכן לא יצא אל הפועל, עקב עמידתם האיתנה של חברי הקבינט, ודאגתם הכנה והאחראית לאזרחי ישראל. אבל בתוככי יהודה ושומרון – שם איש אינו שואל את חברי הקבינט האם לאפשר תנועה חופשית יותר של ערבים מכל הסוגים, ללא שום בדיקות ושום בירורים, על צירי התנועה שלנו, סמוך לישובים שלנו, לתוך תחנות הדלק שלנו. שם, מעבר להרי החושך, זה כנראה שטח-הפקר, וגם אם גרים בו חצי מיליון אזרחים ישראלים, ונוסעים בו חצי מיליון נוספים לערך, שם רק "מערכת הבטחון" תקבע איך נערכים לרמדאן. והיא קובעת, כדרכה, כדרך הקונספציה.
אבל מסתבר, שגם לקונספציה יכולים להיות שיאים חדשים. וכך קורה שאמש, בעוד אנו אבלים על הנרצחים בפיגוע בתחנת הדלק של עלי, ומזועזעים מהקלות הבלתי נסבלת בה הצליח המחבל להגיע ברכב עם נשק תקני עד קורבנותיו, בעוד אנו מרותקים לידיעה שהמחבל אינו אלא "שוטר פלסטיני" ש"מוכר לשב"כ" - כלומר מחבל-משוחרר בתחפושת "שוטר" ועם היתר-נשיאת-נשק עקב הגדרתו כ"שוטר", ובעודנו מנסים לעכל את המשמעות הביטחונית של ידיעה כזו, כאילו לא די בכל אלה, הנה פורצת לתודעתנו ידיעה חדשה, אבסורדית וחסרת-הגיון, כזו שהמוח מסרב לקבלה כאמיתית: עשרות מחבלים משתחררים "שחרור מוקדם" מכלאם ונשלחים אל בתיהם בערים ובכפרים שבכל רחבי יו"ש, אל חגיגות-השחרור המצפות להם שם.
העין קוראת, האוזן שומעת, התמונות מרצדות על המסך, אבל המוח מסרב להאמין שזה נכון. הרי רק לפני שלושה חודשים ישבנו, כל חברי הממשלה, לדיון ארוך אל תוך הלילה, והתלבטנו האם להסכים לשחרר מחבלים כאלה בדיוק, עם אותו רף-טרור "נמוך", כדי לקבל את חטופינו, נשים וילדים, מידי חמאס, להוציאם מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. כן לשחרר? לא לשחרר? התלבטנו ארוכות, היו כאלה שהצביעו נגד, היו כאלה שהצביעו בעד, אבל התלבטות ארוכה היתה, וידיעה ברורה שקבלת ההחלטה ושחרור המחבלים אל השטח – משמעותה עידוד טרור. והנה, שלושה חודשים בלבד חולפים, ומסתבר שאין צורך בהתלבטויות שלנו: "מערכת הבטחון" מקבלת החלטות בעצמה, בלי לשאול אותנו בכלל. בלי לשאול את הקבינט, שיושב באותה שעה ממש בישיבתו השבועית, אבל כנראה שאין צורך להטריח אותו בשאלות זניחות כאלה של שחרור מחבלים. בזה דנים רק כשמשחררים חטופים בעסקה. עכשיו המערכת מחליטה לבד, ומשחררת עשרות מחבלים אל השטח, אל "מסיבות השחרור", ועוד בערב הרמדאן.
ובעודנו משפשפים את עינינו בתדהמה, בהשפלה, בבהלה, מסבירים לנו שזו בשום אופן לא "מחווה" לרגל הרמדאן, פשוט אין מקום בבתי הכלא. נניח שזו האמת. אבל סליחה, בבתי העלמין יש מקום? ובבתי החולים? יצטופפו נא המחבלים בבתי הכלא, ולא נצטופף אנחנו בבתי העלמין. וכן, אני יודעת שיש בג"צ שטח-המחיה, אבל יש גם מלחמה, ויש גם טרור, ויש גם רמדאן שבו כל צעד מעודד-טרור כזה מקבל תנופת-כח נוספת, וזה עולה לנו בדם.
ויש גם כללים כתובים לגבי מה שמכונה "שחרור מנהלי" – שחרור של אסירים מבתי הכלא כדי לעמוד ב"תקן הכליאה" - בכללי הצפיפות שקבע בג"צ, אבל שחרור כזה לא כולל אסירים מסוכנים. אז למה עכשיו כן? ולמה לפני הרמדאן? או אולי גם ההחלטה הזו יושבת, שוב, על קונספציית-הרמדאן של מערכת הבטחון?
חשוב לי להסביר: אף אחד ממקבלי ההחלטות האלה אינו אדיש לבטחוננו. ההפך הגמור הוא הנכון: מדובר באנשים ערכיים ואמיצים, אוהבי ישראל, מסורים לבטחון מעל ומעבר, שמוכנים להקריב את חייהם למעננו, ועושים לילות כימים עבורנו, ומבכים לא פחות מאתנו את קורבנותינו.
אבל, הם שבויים בקונספציית הרמדאן, שהוראות-ההפעלה השגויות שלה ממשיכות לכוון את מעשיהם, ולא נותנות לעובדות לבלבל אותם. והם פועלים בדיוק להפך מכפי שנדרש, ומסכנים אותנו בעודם מאמינים שהם פועלים למען בטחוננו.
"מה-עשה לך העם הזה כי-הבאת עליו חטאה גדולה?" – שואל משה רבינו בפרשתנו את אהרן אחיו, בתמיהה גדולה. כיצד יתכן שאהרן, אותו הוא מכיר כאוהב ישראל גדול, נכשל כך? רש"י מספר לנו עד כמה היו מחשבותיו ותכניותיו של אהרן בחטא העגל רצופות כוונות טובות: "אמר אהרן בלבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה.... דברים הרבה ראה אהרן: ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו... ועוד ראה ואמר: אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, ומתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא... בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום" – באריכות רבה מתאר לנו רש"י כיצד הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, אבל למרות הכוונות הטובות, המעשים הם ברורים ותוצאתם ידועה לכל בר דעת – הם מביאים בהכרח ל"ויצא העגל הזה".
כבימים ההם בזמן הזה: כל כוונותיהם הטובות, באמת טובות, ומלב אוהב, של מי שמקבלים החלטות ופועלים לפי קונספציית הרמדאן המוטעית, כל כוונותיהם הטובות לא יעמדו לנו כאשר המעשים הם מעשים שגויים והרי-אסון. נותרו עוד פחות מעשרה ימים לתקן את התכניות, ולהיערך לחודש הרמדאן כפי שצריך באמת לנוכח נתוני הטרור עשרות שנים: באופן שיצמצם את היכולות של המחבלים להגיע אלינו ולפגוע בנו, יצמצם ולא ירחיב. זו חובתנו, זו אחריותנו, ועלינו לעשות זאת. חודש הרמדאן יחול השנה בחודש אדר ב', חובה עלינו לוודא שיתקיים בנו בחודש זה "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
יחד ננצח, שבת שלום!