השמחה שבנו

השבוע זכינו להשתתף בערב זיכרון מיוחד ומרגש שהתקיים בכרם שלום. היוזמה לערב הזה הייתה של טליה וייצן, רעייתו הגיבורה של עמיחי בן דודנו האהוב, שנפל בקרב הגבורה להגנת כרם שלום ביום שמחת תורה תשפ"ד.

וכך, לראשונה מאז אותה שבת, צעדתי בינות לשבילים ולבתים, מביט בחלונות שנעקרו מעוצמת פיצוצי המטענים ובנקבי הקליעים בחזיתות הבתים. עדות אילמת לגבורת התושבים – חברי כיתת הכוננות והלוחמים, שהדפו בגבורה ובאומץ לב את המתקפה הרצחנית על ביתם. רבים ביד מעטים.

בפתיחתו של הערב הזה, בחצר בית משפחת וייצן, שכלל ניגונים וסיפורים על עמיחי הי"ד, פתחה טליה את דבריה בכך שעדיין לא ברור לה כיצד נחגוג השנה את שמחת הפורים. לכן הערב הזה משמש עבורה מעין הכנה נפשית ורוחנית שמסייעת לה לגשת לפורים השנה מתוך כל מה שעבר ועובר. לקבל כוחות.

דבריה של טליה, כך חשתי באותם רגעים, הם ביטוי לתהייה שרבים שותפים לה: כיצד חוגגים את פורים השנה? כיצד שמחים כאשר רבים כל כך בתוכנו הצטרפו למעגל השכול, האלמנות והיתמות? כיצד שמחים כאשר רבים מאחינו ומאחיותינו עודם שבויים בשבי האויב המר והאכזר ואיננו יודעים על שלומם וגורלם? כיצד שמחים כאשר רבים כל כך נעקרו מבתיהם ואינם יודעים עדיין מתי יוכלו לשוב אליו? איך נשמח כאשר המלחמה עודה בעיצומה וככל הנראה עוד נכונו לנו ימי לחימה ארוכים – בדרום ובצפון?

השאלות הללו, שמרחפות מעל ראשינו לכל אורך התקופה הזאת, מתחדדות ומתעצמות כאשר מתקרבים לאחד המועדים שאולי אמורים לבטא יותר מכל מועד אחר את השמחה המתפרצת, מעבר לטעם ודעת. אז איך נשמח השנה, בפורים תשפ"ד?

שיר שמח

התחושות והשאלות הללו החזירו אותי בבת אחת שבעים שנה אחורה, לערב פורים שנת תשי"ד (1954). כמו השנה הנוכחית גם אז הייתה זו שנה מעוברת. "באותה השנה, ט' אדר ב, ארבעה ימים לפני פורים, התקיימו חגיגות חמש שנים לשחרור אילת.

"עם תום החגיגות (י"ב אדר ב) יצא אוטובוס של המשתתפים באירוע ונקלע למארב במעלה העקרבים שמדרום לדימונה. אש נפתחה לעבר האוטובוס ואחד עשר מנוסעיו נרצחו (הנרצח השנים עשר מת מפצעיו 32 שנים מאוחר יותר). הישוב היהודי היה בהלם מהמאורע, ערב פורים חל למחרת היום. במועדון 'מילוא' שבחיפה, תוכננה מסיבת פורים בהשתתפות ידוענים רבים אנשי בוהמה ותרבות וגם שרים חברי כנסת ובראשם משה שרת.

"משה שרת בנוסף לתפקידו כשר החוץ שימש כראש הממשלה בפועל לאחר שדוד בן־גוריון פרש מתפקידו ב־7 בדצמבר 1954 מספר חודשים קודם לכן ועבר לשדה בוקר. שרת נכנס למועדון 'מילוא', וזיהה המבטים של הנוכחים נפולים, וזאת למרות ערב חג פורים ובגלל הפיגוע שארע במעלה העקרבים.

"לפתע הבחין ראש הממשלה כי בפינת האולם מסתודדים להם שני היוצרים הבולטים של אותה תקופה. יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. משה שרת פנה לשניים תוך כדי שהוא אחוז בזרועותיהם, ומושך אותם אל חדר צדדי שהיה במקום. ההנחיה הייתה לא לצאת מהחדר עד שהשניים כותבים שיר שמח לרגל המאורע שיר אשר ירים את מצב רוחם של החוגגים, בכל זאת פורים. כעבור זמן לא רב יצאו שני היוצרים המחוננים מהחדר, כאשר באמתחתם שיר שאפילו נקרא "שיר שמח" ממש לפי בקשתו של משה שרת" (רוני טוביה, מתוך האתר "צליל מכוון"). ואלו מילות השיר:

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ – הָבָה וְנִתְלַקַּח מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.

הַי, הַי, הָבָה וְנִתְמַלֵּא שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן, הַי, הַי, שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!

עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ! אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ, הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ!

הַי, הַי, הַלַּיְלָה יִגָּאֵל כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ, הַי, הַי, כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל – נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!"

אשרי העם שככה לו

פעמיים מסופר על שירת־קודש מיוחדת שהקדיש הרב קוק זצ"ל במועדים מיוחדים, בעקבות פרעות שהתחוללו. הראשונה – בשמחת תורה שלאחר פרעות תרפ"ט: "בשמחת תורה שנת תרפ"ט, רב היה הדיכאון, אחרי מאורעות הדמים בארץ, פרעות הערבים והטבח בחברון (שלשמעו התמוטט הרב והתעלף) – כיצד ישירו? כיצד ירקדו? והנה נכנס הרב למעגל ההקפה הראשונה, ופתח ברגשת־קודש: 'הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום'... זרמי דמעות פרצו מעיני הציבור, ומיד נתלכד מעגל־איתנים, וכשהלב שותת דם והעיניים יורדות דמעות, התלהטה מנגינה חדשה שסחפה את כל הקהל" (מועדי הראי"ה עמ' 123, מהדורת תשע"ה).

הפעם השנייה הייתה בחג הפורים, בשנים שלאחר עליית הצורר הגרמני לשלטון: "בשנה ההיא השתולל הרשע בגרמניה. בתי־כנסיות שרופים. ראשים יהודים רצוצים. גירושים ושוד. הרב הריח את השואה המתרגשת ובאה. לפתע פתאום הוא קם, מטה את מגבעתו לצד אחר של הראש, מנהג בני־חייל, חוגר את אבנטו, ופונה בקול נגיד ומצווה: 'בואו בנים, נקים גדוד למלחמה בעמלק!'.

"כולם מתייצבים בסך, והוא עובר על פניהם בצעדים מדודים ונמרצים, מפקד בלשון רוסית משובשת, ומוביל את הגדוד דרך מסדרונות הבית, כשהוא שר והחיילים אחריו: 'מחה, מחה תמחה את זכר עמלק!' בגינוני־מצביא הוא עובר בין השורות ומתחיל לשיר בהתלהבות עצומה: 'הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו'. העיניים לוהטות, הגוף רועד מהתרגשות וכולם צועדים אחריו בשירה וזמרה. והנה הוא מפזר את ה'גדוד', חוזרים לישיבה, והרב מתחיל לדרוש על ההבדל בין ישראל לבין עמלק: 'מנת חלקנו היא פורענות. אבל אשרי העם שככה לו. אף שהוא ניתן למרמס בכל העולם – אשרי לו, מפני שהשם אלוקיו..."

ניצוץ של נחמה

הרב קוק צעד בסך עם חבורת תלמידי ישיבתו שהתחפשו לחיילים. הוא לא זכה לראות בעיניו את חיילי צבא ההגנה לישראל, הגיבורים והקדושים, ביניהם גם תלמידי תלמידיו, שיוצאים לישע עמם, להשבית אויב ומתנקם, לכפר אדמתו עמו. הקו החורז בין שמיני עצרת לפורים, כך נדמה לי, הוא שבשני המועדים הללו מוסרות המחיצות ומתפרצת מהותו של העם היהודי. וכאשר המהות הזאת מתפרצת, מקבלת על עצמה האומה, ברצון ובאהבה, את הברית הנצחית עם התורה הקדושה. את הברית עם זהותה וייעודה.

בשמיני עצרת – אנו שמחים בשמחת התורה, ובפורים – אנו מקבלים על עצמנו את התורה מרצון. עדות לכך שהתורה היא הזהות שלנו. היא איננה זרה לנו ואיננה כפויה עלינו. "כי הם חיינו ואורך ימינו".

וכך המשיך הרב קוק את דרשת הפורים בפני תלמידיו־חייליו: "ישראל איננו חוטא לעולם. גם בימי המן לא חטא. "הם לא עשו אלא לפנים, ואף הקדוש־ברוך־הוא לא עשה עמהם אלא לפנים" (מגילה יב, א). יהודי מתחפש לפעמים כחוטא. בתוכו הוא טהור כבדולח. עמלק הכריז מלחמה על ישראל. ודווקא בימי מלחמה מוכרחים לעסוק בתורה – 'וילן יהושע בתוך העמק – בעומקה של הלכה'. בעומק המלחמה האיומה בין טהרה וטומאה, נלון בעומקה של הלכה..." (מועדי הראי"ה עמ' 251).

אורלנד וזעירא כתבו: "אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ – הָבָה וְנִתְלַקַּח מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ". ומהי אותה שמחה שבנו? השמחה בייעודנו, בגורלנו, בזהותנו, בתורתנו. באלוהינו. והזהות הזאת שהלכה, פרצה והתגלתה מאז שמחת תורה, כהר געש נורא ונשגב, ממשיכה להתגלות בכל יום, בכל שעה. שמחת הפורים השנה תהיה בוודאי מורכבת יותר אך דווקא לכן – היא גם תהיה עמוקה ופנימית יותר. היא תתלקח מן השמחה שבנו. לא שמחה של שכחה אלא של זיכרון. לא לשכוח את שעוללו לנו העמלקים של ימינו, לא לשכוח את גבורת לוחמינו ולא לשכוח ש"כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל – נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!"