דב קלמנוביץ', מייסד ויו"ר ארגון נפגעי פעולות האיבה, התארח באולפן ערוץ 7 לשיחה לקראת ימי הזיכרון והעצמאות שהשנה יצויינו בשל המלחמה באופן שונה מבעבר.
קלמנוביץ' היה הנפגע הראשון של האינתיפאדה הראשונה והוא חוזר לרגע הפציעה לפני 36 שנים. "האינתיפאדה הראשונה פרצה בינואר 1988, כמהומות של ערבים, בעקבות תאונה שנהרגו בה פועלים עזתיים. לערבים לא היה נשק. הם זרקו אבנים ובקבוקי תבערה ואחד מהם חדר למכונית שלי ליד בית אל. בצבא הייתי טנקיסט ושם התאמנו לברוח מטנקים בוערים. ברחתי מהמכונית החוצה, ניסיתי לכבות את עצמי ולא הצלחתי. רוני עוזרי (מזכיר היישוב עפרה באותה תקופה) שעבר במקום, עזר לי לכבות את עצמי".
הוא עבר תהליך החלמה ממושך שלווה בכאבים גדולים בגוף ובהחלטות גדולות בנפש. "ברגע שיש לך פציעה כל כך קשה - ואני הייתי קרוב לשנה בבית חולים, בתחילה בטיפול נמרץ נשימתי כשאני מורדם ומונשם, אחר כך במחלקת כווית ובסוף בשיקום - זה תהליך מאוד מורכב. היו כוויות שלפעמים שמעו אותי זועק מהקומה השביעית שבה שכנה המחלקה עד לקומה הראשונה. בשלב מסוים אתה מחלים וצריך להפנים ולהחליט - האם אני עוצר את החיים או ממשיך אותם עם הפציעה. קיבלתי גם החלטה להפסיק את הניתוחים הפלסטיים ולהישאר כמו שאני כל חיי. אבל החלטתי לקחת את הפציעה למקום של יצירה ועשייה, להמשיך ולחיות עם הפציעה".
לפצועי המלחמה ולמשפחותיהם הוא מבקש להעביר מסר. "מה שאני אומר לאחי הפצועים מהמלחמה האחרונה שכואבים את המלחמה: 'אין ברירה, כך נגזר עלינו כי יש לנו אויב בצד השני'. אנחנו חייבים לחיות מתוך השלמה שהפציעה הזו תלווה אותנו ואנחנו צומחים ממנה, באותות של גבורה ולא באותות של פחד ואימה".
הוא נשאל, מניסיונו, האם אמונה דתית מקלה על ההתמודדות עם השכול או הפציעה ומשיב: "שימשתי כיושב ראש ארגון נפגעי פעולות האיבה, פקדתי מאות בתי אבלים, ואי אפשר למדוד למי קל ולמי לא. לכולם זה קשה וכל אחד מביע את הקושי בדרך אחרת. כל מי שהקריב את היקר לו, בן או בת, חייל או חיילת, אבא או אמא, מרגיש שהוא הקריב אותם למען משהו לאומי. בין אם הוא בא מרקע דתי או חילוני ובין אם הוא לא יהודי. התחושה היא שהאדם הקריב את היקר לו מכל למען היחד הזה והחיים המשותפים בארץ הזו. נכון שיש תחושה במלחמה האחרונה, בעיקר לציבור הדתי-לאומי, שהקרבנו את מיטב בנינו בשיעור גבוה מהאחוז שלנו באוכלוסייה. אבל כולם מקריבים וכולם שותפים. אני יודע שאצל חלק גדול מהנפגעים התחושה של השותפות הזו - גורמת להם להקלה".
קלמנוביץ' עומד כבר שנים רבות מאחורי אירוע 'זוכרים, שרים ומספרים' בערב יום הזיכרון שהפך למוקד אליו מבקשים להגיע רבים וזוכה גם לשידורים חיים בערוצים השונים. אלא שהשנה, ההכנות לאירוע, היו שונות מעט. "הנהגנו באירוע שבכל שנה הוא יתקיים תחת נושא מסוים. לאחר תחילת המלחמה לא ידענו כיצד להתמודד עם העוצמה של מה שעברנו. התלבטנו והתחלנו לגייס אומנים לצורך העניין. תוך כדי דיון עם אחד מהאומנים, הבנו איך אנחנו צריכים לעשות את האירוע השנה".
"יש שיר מאוד מפורסם של יענקל'ה רוטבליט ששר אותו יהודה פוליקר שנקרא 'מילים שרציתי לומר'. פנינו לכל הציבור וביקשנו ממנו - 'בואו תספרו לנו את המילים שאתם רוצים לומר על המלחמה'. מתוך הסיפורים של האנשים, בנינו את הערב הזה ב'מילים שרציתי לומר' שכל אחד ואחד אמר לנו. כך אנחנו רוצים לבטא את הדברים, שכל אחד יוציא את פנימיותו ויגיד את מה שהוא רוצה לומר", מסביר קלמנוביץ'. "האחריות שמוטלת על כתפינו היא גדולה - כי כל עם ישראל צופה באירוע הזה ואנחנו רוצים לרומם את הרוח של העם ולהביא אותו לתחושה שאפשר אחרת".
בימים האחרונים התבטא הרב תמיר גרנות ששכל את בנו אמתי במלחמה בדבר הצורך להימנע ממחלוקות ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. "גיבורנו שלחמו אחד עבור השני ונפלו יחד, מצווים אותנו להחזיק לזכרם ידיים יחד, לעמוד באהבה אחד ליד השני, למרות שיש כעס מובן, למרות המחלוקות, נשמור על איפוק, נשמור על ממלכתיות. נשאיר את המחלוקות בצד, נהפוך את הכאב לאהבה", אמר הרב גרנות.
דב קלמנוביץ' רואה את הדברים בצורה שונה. "אני מכבד מאוד את הרב גרנות שאמר את הדברים בכאב של אב שכול. אבל כמי שנמצא בטקסים האלה ובבתי העלמין מדובר ביום מאוד טעון שבו משפחות שכולות מוציאות את כאבן. חלקם מפנימות וחלקן מחצינות, חלקן רואות בהנהגה הפוליטית אשמה במצב. צריך להבין את המשפחות, שהכאב שהן כואבות הוא מאוד עמוק ולעתים בא לידי ביטוי בכעס על הפוליטיקאים. חלקן כועסות על עצמן, חלקן כועסות על המדינה, חלקן כועסות על הפוליטיקאים - אבל בסוף יש לנו אויב ועליו צריך לכעוס".
הרבה לפני המתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר הוא החל לכתוב עם אמילי עמרוסי את הספר 'גיבורים ללא מדים' שקיבל משמעות גדולה עוד יותר לאור המלחמה האחרונה. "הספר הזה נכתב במשך שנתיים במהלכן עברנו בין המשפחות של הגיבורים - שחלקם חיים עימנו היום. יש בלונדון בית קברות לגבורה אזרחית לאנשים שהקריבו את עצמם והוא מונה מעט מאוד קברים. אם היו עושים בארץ בית עלמין לגיבורים אזרחיים - הוא היה מתמלא באלפים. זה הסוד של העם היהודי. אתה לא צריך ללבוש מדים בשביל להרגיש מחויב. אתה יכול גם לשבת בבית כנסת בעכו או במסיבה בתל אביב, והרגע שאתה שומע שמישהו מהעם שלך שאתה לא מכיר ואין לך שום זיקה אליו וייתכן שחושב אחרת ממך, ואתה מתגייס ויודע שאתה יוצא לשדה קרב. היו אנשים שנסעו לעוטף בשעות הראשונות ללחימה תוך קבלת אזהרות שיורים לכל עבר והחמאס נמצא - ואנשים יצאו וחירפו את נפשם למען אנשים שהם לא מכירים. יש לנו עם מיוחד וזה מדהים אותי כל הזמן איך יכול להיות שלעם הזה יש מחלוקות כל כך גדולות".
"סקרנו בספר הזה למעשה 50 שנים, כשאנחנו רואים שהגבורה האזרחית הולכת ונבנית. היא לא החלה ב-7 באוקטובר אלא הרבה לפני כן. יש תהליך יהודי עמוק, בלתי מובן, להזדהות ולהיות ערב גם אם אתה לא שותף", הוא מוסיף.
לשאלה כיצד לדעתו ייראה יום העצמאות השנה הוא משיב, "אני חושב שיום עצמאות השנה הוא שונה מימי עצמאות אחרים. אני לא נכנס לקטע של חגיגה או לא, אלא לתחושה שלנו - האם אנחנו בעצמאות אמיתית. אם חיינו כל הזמן בתחושה שהמדינה נמצאת בעצמאות מוחלטת - אחרי ה-7 באוקטובר אנחנו צריכים לחשוש לקיומנו ולדעת שהעצמאות אינה מובנת מאליה. גם אם זה תהליך גאולי, הוא כרוך בקשיים, ירידות ואסונות".
"ביום העצמאות השנה נחגוג ונודה על העבר אבל נהיה גם חרדים לעתיד ונדע שאין שום ביטחון מוחלט שהעצמאות הזאת תישאר כמו שהיא היום גם בשנים הבאות אם לא נהיה מאוחדים", הוא מסכם.