יום אחרי השבעה באוקטובר בו צוין מלאת שנה לטבח שביצעו מחבלי החמאס מגיעה ללי דרעי, אמו של סעדיה יעקב הי"ד שנפל בקרבות ברצועה, לאולפן ערוץ 7 כשהיא לבושה כחול לבן מתוך תחושת התקומה שלאחר יום האבל.
"יום אחרי האבל והכאב אנחנו צריכים להיות עכשיו בתקומה, אז החלטתי ללבוש כחול לבן לכבוד היום הזה", היא אומרת בפתח השיחה עמה ומביעה את התקווה הכלל ישראלית לפריחה וגדילה לצד ויחד עם ההתמודדות. "יש נפילות, זה נכון, אבל יש גם הרבה אור".
על בנה שהיה גם חזן ופייטן מספרת ללי ופותחת בבר המצווה שלו, אז למד מהר ובקלות את קריאת פרשת השבוע שלו. לימים כשבחר ללמוד בישיבה ביפו, שם למד עשר שנים שבהם גם למד ונבחן לרבנות, הוסיף לעצמו אתגרים ומשימות בדמות חיזוק בתי הכנסת הוותיקים והקטנים שהוקמו ביפו לפני שנים רבות ומספר המתפללים בהם הלך והתדלדל עם השנים.
כך דאג לקיומם של מנייני תפילה בעזרת תלמידי הישיבה כאשר הוא עצמו גם חזן וגם בעל קורא בבתי הכנסיות השונים. אתמול, מספרת ללי, הוזמנה המשפחה לאירוע בו הוכנסה לאחד מבתי הכנסת, בית כנסת רבי מאיר בעל הנס, פרוכת לזכרו של סעדיה ובמרכזה מנורת המקדש שבה האור נמשך אל אור המרכז, וללי ראתה במנורה הזו רמז לבנה שהיה קנה מרכזי וממגנט של אור ובשבת פרשת 'בהעלותך את הנרות' הוא גם נהרג.
"חשבתי כמה נרות נשמה הדלקנו השנה, ההורים האלמנות והיתומים, אבל זה גם אור, אור המשימה. קשה לומר את זה ויש מי שכועסים ולא מבינים אבל זו הדרך שלי להיות בחיבור עם הבן שלי שהייתה לו משימה ואני ממשיכה אותה. וכשיש משימה משותפת מרגישים חיבור שאי אפשר למצוא בשום מקום, כך שאני בצוותא עם הבן שלי", אומרת ללי ומוסיפה: "אני גם בצוותא עם הקב"ה הרבה יותר מאשר לפני. אני מרגישה ממש קרובה אליו".
על תחושותיה מספרת ללי ואומרת כי אמנם ידועים שלבי האבל המפורסמים שבהם גם שלב הכעס, אך השלב הזה עדיין לא הגיע אליה. עם זאת הכעס "הגיע בערב ראש השנה, לא על סעדיה, אלא על תמר אטינגר, שכנה שלי שבעלה נרצח לפני חמש שנים והבן שלה נהרג בערב ראש השנה. כאן כעסתי, דפקתי על השולחן ואמרתי לקב"ה 'ציווית אותנו לשמור על האלמנה. מה נסגר? מה קורה פה? אתה לא יכול לעשות את זה. יש לי אמונה אבל אנחנו צריכים אמון בתהליך וזה משהו אחר".
"הסדר נסדק בשבעה לאוקטובר, אבל אנחנו רוצים תיקון ומגיע לנו תיקון. אני מרשה לעצמי לדבר אליו ככה ולדרוש תיקון. יש מי שיקראו לזה גאולה ויש מי שיקראו לזה משיח או פשוט שלווה, רוגע ושלום, אבל מגיע לנו הדבר הזה".
על עצמה היא אומרת: "את העקדה שלי עשיתי ומעבר לעקדה ולא היה מלאך שאמר אל תשלח ידך אל הנער, וכמותי עוד הרבה אימהות אבות ואלמנות שעקדו את הבן, הבעל והאח ואני מרשה לעצמי הים להגיע לקב"ה ולומר שאת החלק שלנו בברית עשינו, חזרנו לארצך-ארצנו, הגעתי לארץ מצרפת בגיל 15, גידלתי כאן ילדים ושלחתי אותם לצבא, יישבנו את ארץ ישראל, עשינו את הכול. נכון שמדי פעם אנחנו עושים שטויות אבל בגדול את החלק שלנו בברית עשינו ועכשיו תורך. אני מרשה לעצמי להגיד את זה היום. אי אפשר להתעלות יותר ממה שהעם הזה התעלה והגיע לפסגות, ולכן אני סומכת שהשנה הזו תהיה שנת גאולה".
ללי מספרת על הצילום המפורסם בו נראה סעדיה בתפילה מעבר לחלון מבנה ברצועת עזה. סעדיה יעקב קרוי על שמו של אביה של ללי, שהיה גם הסנדק של סעדיה ובימים אלה מצוין יום השנה לפטירתו. מאז פטירתו הקפיד סעדיה להניח את התפילין של רבנו תם של סבו וכשהיה מניח את זוג התפילין הזה חבש כיפה לבנה לאחר שחבש כיפה שחורה כשהניח תפילין של רש"י. בבוקר היום בו נהרג סעדיה חבר מהפלוגה ראה אותו בתפילת שחרית אחרונה ולראשו התפילין של סבא יעקב וצילם אותו מרחפן.
בתמונה רואה ללי את האור שבקע מסעדיה המתפלל בחלון החוצה, תזכורת לאור שבקע מחלונות המקדש. רבים, היא אומרת, החלו להניח תפילין או חזרו להניח תפילין בעקבות התמונה ומה שהיא הקרינה, חייל יהודי מתפלל עם הרובה לצידו.
ומהימים האחרונים מספרת ללי מתחושותיה בעקבות טיול רגלי שלה בישוב בו היא מתגוררת, עלי. במהלך הטיול שמעה קול שירה והלכה אחרי הקול. היו אלה תלמידי המכינה ששרו שירי נשמה כשרק אור נרות מאיר את החדר. היא נכנסה ושמעה את השירה 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע' במנגינה שהלחין יוסי הרשקוביץ הי"ד ותחושתה הייתה שהיא מכירה את המנגינה הזו על אף שמעולם לא שמעה אותה. "הנשמה שלי הכירה את המנגינה הזו".
בהמשך הערב חשבה על המילים ומשמעותן, גם כי אלך בגיא צלמוות וכבר ארבעה חודשים שהיא והמשפחה בגיא צלמוות והעם כולו שנה שלמה בגיא צלמוות, ושהעמיקה במילה צלמוות, הצל של המוות, וחשבה על כך שבמקום בו יש צל המשמעות היא שיש שם אור. בחושך אין צל. "כשכולנו הולכים בגיא צלמוות אנחנו צריכים לדעת שזו ההוכחה שיש אור. נטפס את ההר, ניפול ושוב נעלה". הגאולה שיגיע מתוך מאמץ ויגון היא גאולה גדולה יותר.
"העם הזה הוא עם מופלא. שכחנו מי אנחנו והתפקיד שלי, אני הקטנה, הוא להזכיר לנו מי אנחנו, כל הזמן לזכור שאנחנו עם שאין דומה לו בעולם", היא אומרת ומספרת על קבוצות אקדמאים ומשפיענים דוברי צרפתית שהיא מביאה לביקור בעלי לפגישה עם תלמידי המכינה, "וכל הראש שלהם מתהפך, כי אין דבר כזה בעולם, נערים בני 18 עם תודעת משמעות גדולה כל כך, תודעת כלל גדולה כל כך, שמחפשים משמעות ומשימות בצורה כל כך טבעית. זה לא קיים. הם אומרים שזה חומר שלא נמצא ביקום".
"פגשתי אנספור חיילים ובכולם יש ניצוץ משיח, ואני אומרת לכולם אל תחכו שמישהו ייפול כדי לגלות שגם הוא היה עדינו העצני וגם הוא היה ספרא וסייפא וגם הוא היה גיבור מתוך קדושה, אל תחכו לזה. זה בתוך כל אחד מאיתנו. הקב"ה בחר בנו לחיות בדור הגאולה", אומרת ללי ומזכירה את רב יוסף שאמר שהוא מוכן לחיות בדור הגאולה גם אם יישב בצל גללי חמורו של משיח. "אמרנו ייתי ואחמיניה אז יש לנו את הכוחות, וצריך לזכור את זה כל יום מחדש".