מנכ"ל רשות השידור והרשות השניה לשעבר, מוטי שקלאר, השתתף היום (רביעי) בדיון המיוחד שהתקיים בכנסת סביב ההצעה להפריט את תאגיד השידור הציבורי, ובאולפן ערוץ 7 הוא פורס את תפיסת עולמו בסוגיה.
שקלאר מציין בפתח דבריו כי גם לו ביקורת על התאגיד, ואולם הוא זוכר שהמורשת היהודית מושתתת על מחלוקות בין דעות ועמדות שונות והתלמוד הוא העדות המובילה לכך. "זה הספר היחידי בעולם שעוסק בשאלות הלכתיות ללא הכרעה" אומר שקלאר המציין את הערך שבהצבת סימן שאלה ללא מענה בהיותו מביע את ההסכמה לכך שיש מי שאינו סבור כמוני ואינו מכריע כמוני. בהקשר התאגיד אומר שקלאר כי לא נכון לחשוב שאם התאגיד אינו פועל כמוני הרי שיש לסגור אותו.
"ערוץ ציבורי הוא כמו השקעה בתקציבים שהם הבסיס ליצירה ורקמת תרבות בחברה. משקיעים בחוג לתלמוד גם אם אין נרשמים וכך החוג לספרות שאם היינו בוחנים אותם לפי ביקוש היינו סוגרים אותם. כך גם תיאטרון, יש מסחרי ויש לאומי ואתה אומר שאני רוצה שיהיה תיאטרון ולכן אני מסבסד כמו ספרות וכיוצא בזה", אומר שקלאר הסבור כי הצורך בשידור ציבורי מתחיל מנקודת ההנחה "שערוץ ציבורי שומר על התרבות שלנו כשהוא מייצר דברים בעלי ערך, מתכניות דוקומנטאריות בעלות ערך ועד דרמות מעולות".
בהתייחס לאקטואליה וחדשות אומר שקלאר שנכון שהשידור הציבורי ייתן מענה אחר מהערוצים האחרים. כעת מדובר בתוכן דומה וזו אחת מנקודות הביקורת שיש לשקלאר עליו. "הוא קופי של ערוץ 12 ו-13, אותם ליינ-אפים, אותה זווית ראייה פחות או יותר, עוברים מערוץ לערוץ ורואים את אותו אייטם עם אותן שאלות ואותן נקודות התייחסות. צריכה להיות אקטואליה אבל יותר עמוקה ולא כמו שיש בערוצים האחרים", סבור שקלאר שציפה לראות את סוגיית הגיוס לצה"ל עוברת בשידור הציבורי לאו דווקא דרך זווית הציבור החרדי אלא באופן מעמיק ורחב הרבה יותר.
שקלאר נשאל אודות ההתגייסות של ערוצים לקמפיינים כחלק ממציאות בה התקשורת הפכה להיות פובליציסטיקה. "נגמר העידן של תקשורת", הוא משיב ומזכיר את הימים בהם העיתונות הייתה האמצעי הראשוני לצריכה תקשורתית עוד לפני עידן הטלוויזיה, ובאותם ימים היו עיתונים אידיאולוגיים כדוגמת על המשמר, הצופה וכיוצא באלה. "במידה רבה הטלוויזיה חוזרת לימים ההם שבהם לכל זרם יש ערוץ משלו".
לעומת זאת סבור שקלאר כי ערוץ ציבורי לא יכול להיות חלק מקמפיין ותפיסת עולם, אלא להציג את שתי העמדות בסוגיות המפלגות את החברה כדוגמת היחס לרפורמה המשפטית. הרעיון הוא להציג עולם שאינו חד ערכי אלא מורכב יותר, ולטעמו דווקא ערוץ 12 מאפשר זאת יותר מאחרים כאשר הוא משלב טאלנטים מובילים בעלי עמדות ימין לצד אנשי השמאל. מאחר והערוץ הציבורי אינו זקוק לרייטינג הוא יכול להגיש לציבור עמדות שונות ומתוך כך לייצר ביקוש לעמדות הללו.
בהתייחס לרידוד השיח אומר שקלאר כי הבעייתיות המרכזית היא המקום שמקבלים הקיצוניים על מנת לייצר ריגוש אצל הצופה, ובדיוק משום כך נדרש ערוץ ציבורי שאינו צריך לדבר אל הרובד הנמוך ביותר.
עוד מציין שקלאר את המציאות בה כל סוגיה הופכת סובבת סביב נתניהו, בעד או נגד באופן אוטומטי, כולל שאלת עתיד התאגיד. גם בשאלה זו אין דיון ענייני וברגע שבו השר קרעי הציג את עמדתו הוא מיד מותקף כמי שעושה זאת בשם האדון, כלומר נתניהו, ובאותו רגע נפסק הדיון הענייני באינסוף שאלות הכרוכות בעתיד התאגיד.
על המעבר של הציבור לרשתות החברתיות ככלי תקשורת עיקרי המחליף את התקשורת הממוסדת, אומר מוטי שקלאר כי התקשורת המודפסת כבר אינה כבעבר, ולמעשה להערכתו הציבור הדתי הוא הקורא כיום עיתונים והוא שמחזיק את התקשורת המודפסת שלהערכתו תלך ותיעלם עם הזמן. להערכתו הטלוויזיה תאבד את מקומה לעומת החלופות האינטרנטיות. לדבריו הגיל הצופה בטלוויזיה הולך ומתבגר ובארה"ב הוא עומד על ממוצע של 62 ונראה שהעתיד מוביל לכך שצופי הטלוויזיה יהיו כצופי התיאטרון.
עתיד הטלוויזיה, מעריך שקלאר, טמון בתכניות שרואים אותן בשידור חי כדוגמת תכניות הריאליטי למיניהן, ו"תכניות העומק יותר יישארו לערוץ המבוגר". ציבור זה הוא ציבור צופיו של הערוץ שאותו מנהל כיום שקלאר, ערוץ 23, "ציבור שנמאס לו מפוליטיקה ורוצה להתחבר לתרבות שלנו, לזמר העברי המקורי של אלתרמן ונעמי שמר, אנחנו מקיימים שיתופי פעולה עם גופי תרבות שונים שאנחנו מצלמים ומשדרים אצלנו, ותכניות אולפן שעוסקות בתרבות", אומר שקלאר המספר על דיוני עומק בנושאי תרבות וכיוצא באלה שעוד יהיו בערוץ שאינו מיועד למי שמחפש אקשן.