הרב ישי אנגלמן, ר"מ בישיבת מעלה אדומים, נפצע באורח קשה מאוד בפיצוץ מטען חבלה במסדרון נצרים לפני כחצי שנה. בשיחה באולפן ערוץ 7 הוא משחזר את רגעי הפציעה ומתאר מה נתן לו כוח להיאחז בחיים ולהמשיך קדימה.
"נפצעתי במסדרון נצרים בכ"ו סיון. היינו חלק מגדוד 121 חטיבה 8, שהייתה בסבב שלישי של מילואים בתוך מסדרון נצרים. במסגרת פעילות של כמה ימים בשכונות שמדרום לציר, קיבלנו ערב אחד התראה שעל המקום שבו אנחנו נמצאים, המגנן שהפלוגה נמצאת בו, מתוכנן פיגוע של חמאס מכיוון שכונה שהיתה ממוקמת מדרום אלינו", הוא פותח את סיפורו.
"בעקבות ההתראה אנחנו עוזבים את המקום ויוצאים למארב לכיוון שממנו המחבלים עלולים להגיע. אנחנו יוצאים לכיוון הנקודה שאנחנו צריכים להתמקם בה. כל מחלקה מתמקמת בבית אחד, שני בתים שצמודים אחד לשני בתוך סמטה מאוד צרה. לאחר ששתי המחלקות מתמקמות, אייל המ"פ מכווין את הטנק לכיוון שבו הוא צריך לעמוד בתוך הסמטה. ברגעים האלה אני מתרחק ממנו כדי לא להיות בתווך שבינו לבין הטנק. תוך כדי הנסיעה לכיוון של המ"פ מתפוצץ מטען רב עוצמה. אייל המ"פ נהרג, לצערנו נהרג חייל נוסף, סמל של אחת המחלקות, שעמד ממש בכניסה לאחד הבתים, ספג את כל הרסיסים אבל גם חסם את הכניסה לבית ומנע פגיעה בחיילים אחרים. אני הייתי לא רחוק מאייל, פגע בי רסיס מאוד גדול, שחדר לבית החזה מהצד דרך האפוד הקרמי. זה גרם לפגיעה רצינית בריאה, בסרעפת, הייתה פגיעה גם בכבד", משחזר אנגלמן.
בשלב הזה, למרות הכאב הקשה, הוא נלחם כדי לא לאבד הכרה כלל. "לא איבדתי הכרה ואלה רגעים שמתערבבים בהם המון דברים וכאב שקשה לשחזר אותו. זו הרגשה של חוסר אונים, כי לוקח כמה דקות עד שמגיעים אליך. אני נמצא בחוץ, שוכב לבד, בגלל הפגיעה בריאה לא יכולתי לדבר, בקושי יכולתי לנשום, לבטא את עצמי ולקרוא למישהו. בכל הדקות הללו מהפינוי ועד ההגעה לסורוקה שארכה כשעה וחצי, הייתי בתוך כאב מאוד גדול, גם בסוג של השלמה, הבנה שאולי זה הסוף, איזושהי פרידה.
מצד אחד יש איזו שלווה כי אם זה באמת הסוף אז אתה מודה על מה שהיה. אתה כבר בתוך הכאב ולא מפחד שמשהו יקרה. לצד ההשלמה יש תפילה, לא בדיוק בצורה הרגילה, שהקב"ה ייתן את ההזדמנות להמשיך. דבר נוסף שמחזיק אותי ברגעים הללו הוא לחזור הביתה, לחזור לילדים שלי, לחזור לבן שלי שבקושי מכיר אותי ונולד חצי שנה לפני, תוך כדי המלחמה, תוך כדי מילואים. לא להשאיר את הילדים ואת אשתי לבד. לאורך כל הזמן הייתי בהכרה מלאה ובהבנה שיש לי תפקיד גדול - להחזיק את עצמי בחיים - וזה נתן לי כוח", הוא מוסיף.
אנגלמן מספר גם על הדרך שבה קיבלה רעייתו את ההודעה על פציעתו. "שעה לפני שיצאנו למשימה התכתבתי עם אשתי. היא כתבה לי "תיזהר, זקוקים לך פה" והמלים הללו נחרטות לי בראש. היא היתה עם תחושה לא טובה ואמרה להורים שלה להשאיר את הטלפון דולק בלילה. כמה דקות אחרי שהגעתי לסורוקה, כשעתיים לאחר האירוע עצמו, צלצלו אליה. היא מקבלת את הטלפון, לא יודעת מה בדיוק קרה ונוסעת ממעלה אדומים לסורוקה באמצע הלילה. פחות מ-24 שעות אחרי הפיצוץ מצליחים להעיר אותי ואני רואה אותה לידי. אני מחייך, לא מסוגל עדיין לדבר, יודע שעמדתי במשימה".
מאז ועד היום הוא נמצא בתהליך שיקום ארוך. "צריך להבין, שכל פציעה זה סיפור ארוך ומתמשך. יש לו הרבה מעגלים, כאבים ותהליך ארוך של שיקום. אירוע שחלק מהחיילים ימשיכו להילחם בתוכו את המלחמה של השנה הזו עוד שנים ארוכות קדימה - אולי גם כל החיים. אתה חוזר הביתה ואתה חושב שעכשיו הכל יהיה פסטורלי והכל יהיה בסדר. פתאום דברים שלא חשבתי שיצרו אצלך מורכבות עושים את זה. אתה לומד את עצמך מחדש. בכל שלב יש הרבה מאוד מעגלים של אנשים שעוברים איתך או בעצמם תהליכים.
הפצוע לפעמים נראה כלפי חוץ יותר טוב אבל קשה לדמיין מה הוא עובר בפנים, מה אשתו עוברת, מה הילדים חושבים ומה הם מרגישים. זה סיפור שגם יכול לצוף ולהעלות בעוד חמש שנים כשאנחנו בטוחים שהכל מאחורינו".
אחד הדברים שבו מצא דרך להתבטא ולהשתקם היה הנגינה. "יש כלים של יצירה שהחזיקו אותי בתוך כל התהליך הזה במשך התקופה הזו. חזרתי לנגן בעקבות הפציעה. בעבר ניגנתי הרבה ובשנים האחרונות זה הלך והתמעט. הדבר הראשון שיכולתי לעשות, שהוא תפקוד נפשי יותר גבוה, היה לנגן על הפסנתר באולם הכניסה בסורוקה. זה נתן לי מקום בנפש לבטא את עצמי ולחזור לעצמי".
במקביל גם חזר לתלמידיו. "מצד אחד זה אוויר לנשימה, כי אתה חוזר למקום הטבעי לך, ללמד וללמוד תורה, עניין שהמלחמה ניתקה אותך ממנו. זה גם אתגר - אבל כזה שצריך לעשות אותו בקצב הנכון - כי הוא חלק מהחזרה לחיים. יש מחשבות על איך אני גדל מכאן הלאה, איך אני צומח ולוקח כוחות שאוכל לתת מהם לאחרים - גם בהקשר החינוכי בישיבה - וגם מצמיח נקודות מבט שאני עוד לא יודע לאן הן הולכות".
לסיום, הוא קורא להגברת המודעות למצבם של פצועי המלחמה. "הדבר הבסיסי ביותר הוא מודעות. אני מזמין אנשים לבוא לשיבא לכמה שעות, לראות את הפצועים, את המשפחות את המתנדבים. כשיש מודעות קיימת גם יותר רגישות וחמלה. זה לא חייב להתבטא בפעילות כזו או אחרת. יש כל כך הרבה פצועים, המודעות היא משהו מאוד משמעותי לריפוי שלנו כחברה, כקהילות וכמשפחות בשנים הבאות שהולכות להיות מאתגרות".