במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא פגשנו ביום ההוקרה לפצועי צה"ל את דולב שנפצע בג'באליה ומספר על היעד ששם לעצמו מאז הפציעה, לעודד בני נוער להתגייס ליחידות קרביות ולהמשיך את פועלם של מי שנפלו ומי שנפצעו ואינם יכולים לשוב לקרבות.
המשימה שקיבל הכוח של דולב הייתה טיהור מבנה ובמהלך המשימה הכוח עלה על מטען. "עפתי עשרה מטרים החוצה", הוא מספר ומוסיף: "אני לא זוכר כלום מהאירוע. סיפרו לי יומיים אחרי מה קרה". למעשה הזיכרון הראשון של דולב מאז הפיצוץ הוא רק לאחר שהתעורר מהניתוח.
"כשהייתי מורדם נלחמתי על החיים שלי. כל ההכשרה שלי הכינה אותי לרגע הזה", אומר דולב המנסה לתאר את המשמעות של מאבק על החיים גם כשהגוף לא זז. לדבריו כשם שההכשרה של הצוות כולו הייתה לרגע בו היה צריך לפנות אותו במהירות מהמקום, כך גם גופו הוכשר לרגעי המלחמה ההם שאותם הוא לא זוכר. "בתוך ארבעים דקות הייתי בבית חולים. זה אחד החילוצים הכי מהירים שהיה".
פציעתו של דולב היא בעיקר בעין שבה הוא אינו רואה, וזאת לבד מרסיסים בפנים ובכתפיים, מה שמקשה עליו להרים את הכתף, "אבל אני מתרגל לעין אחת ורואה יותר טוב בעין אחת", הוא אומר בחיוך גדול ומספר: "לקחתי על עצמי להעביר הרצאות לבני נוער, לעודד אותם להתגייס לקרבי. זה משהו מאוד חשוב לי ואני נלחם להמשיך את הלוחמים שנפלו בקרבות ואת מי שנפצעו וממשיכים להיפצע".
על האווירה במחלקת השיקום מספר דולב ופותח ביחס המיוחד שהוא מקבל מהצוות הרפואי "שנותן את היחס הכי טוב שיש", ומעבר לכך מגיעים מבקרים רבים שמחזקים ונותנים תחושה ואווירה רחוקה מאווירת בית חולים, כהגדרתו. "יש כאן אווירה של חיים טובים, וזה מחזק ועוזר להשתקם בצורה הכי טובה שיש".
ובינתיים הוא מקפיד לשמור על קשר עם חבריו שממשיכים את הלחימה בעזה, להם הוא מוסר דרישת שלום גם דרכנו. את יום ההוקרה המיוחד שקבעה מדינת ישראל לפצועי המערכות, הוא רואה כיום חשוב בו העם מוכיח את ההערכה והאהבה ללוחמים כפי שניתן לראות גם במחלקת השיקום אליה מגיעות משלחות של יהודים מכל רחבי העולם להביע אהבה גדולה. "זה מחמם את הלב. אנחנו עם הנצח", הוא אומר.