עטרה יוגב, תושבת הישוב נריה ואימו של בועז הי"ד שנפל בקרבות השבעה באוקטובר, מספרת בראיון לערוץ 7 על היום בו נפל בנה, על אופיו, על הסיפורים ששמעה המשפחה מחבריו לאחר נפילתו ועל הדרך המיוחדת בה ביקשו להנציח את זכרו.
"בועז הוא הילד השלישי בין עשרה ילדים. היה בחור כארז, גם גבוה ברוחניות וגם בגשמיות, כמעט מטר ותשעים", מספרת עטרה ומוסיפה כי לאחר נפילתו חשבה המשפחה על המשפט אותו יכתבו בסטיקר שיופץ להנצחתו והמשפט שנבחר היה 'כשצריך, אני כאן'. "זה ממש היה הוא", היא אומרת, "זה ממש תמצית חייו".
בדבריה היא מספרת על בחור שהיה ילד ככל הילדים על כל ההתמודדויות המוכרות, על הקושי לקום בבוקר ושאר ההתמודדויות האופייניות לגיל ההתבגרות, ועם זאת אהוב מאוד על סובביו וחבריו "ובבוקר שמחת תורה התגלתה הנשמה שלו והתגלו העוצמות שלו".
בועז הי"ד היה חייל ביחידת 'קומץ' שעסקה בתיקון גדר ההפרדה שסביב רצועת עזה. בעוד מחבלים בגדר היו לוחמי 'קומץ' יחד עם לוחמים אחרים מגיעים למקום ולעיתים גם תחת אש צלפים מתקנים את הגדר ואת האמצעים הטכנולוגיים שעליה. במשך כשנה שירת בועז בבסיס נחל עוז בתפקיד שבו ראה שליחות גדולה. חברים שהגיעו לנחם את המשפחה סיפרו כי שוב ושוב הדגיש שהוא לא מבצע עבודה טכנית אלא מגן על עם ישראל.
בשמחת תורה היה בועז בכוננות בבסיס יחד עם חיילת נוספת. הקרבה לרצועת עזה היא כזו שאין צורך להמתין לאזעקות ולמעשה קול שיגור הטילים מעזה נשמע בבסיס ומיד החיילים ממהרים למיגונית והתחושה הראשונית הייתה שאחרי זמן מה של ירי יוכלו לחזור לישון, אלא שלאחר דקות אחדות התברר שמדובר באירוע אחר ומחבלים פרצו לבסיס.
במיגונית היו עשרה תומכי לחימה, חיילים שאינם לוחמים ורובם ללא נשק או הכשרה ללחימה. ארבעים דקות לאחר מכן נכנסו למיגונית שלושה חיילי גולני פצועים שעדכנו על המתרחש בחוץ, מחבלים בבסיס ויש להתארגן לקרב. בועז חזר לחדרו, הצטייד בנשק ובחמש מחסניות שאיתם לחם, חזר למיגונית והתייצב באחד משלושת פתחי המיגונית כשבפתחים האחרים נעמדו חיילי גולני ובמשך שעות לחמו וחיסלו מחבלים.
בועז נהרג מפגיעת כדור בראשו בשעה 11:20. דקות לאחר מכן נהרג מפקד גולני במוצב, נהוראי ז"ל. המחבלים זיהו שהם לא נענים באש כפי שהיה עד כה והתקיפו את המיגונית עם רימונים ו-RPG. עשרה מהחיילים נמלטו מהמיגונית לחדרים שבהם כבר ביצעו המחבלים ירי קודם לכן.
עטרה מספרת כי עוד קודם כניסתו למיגונית יצר בועז קשר עם החיילת שהייתה איתו בכוננות, לירון, וביקש ממנה להגיע למיגונית. היא מצידה אמרה שאינה יכולה לזוז, היא משותקת מפחד. בועז התעקש ושכנע אותה, אבל גם כשהתקשר כרבע שעה לאחר מכן היא שבה ואמרה שהיא לא יכולה לזוז. בועז חיכה לרגעים שבהם הירי פחת מעט ואמר שיהיה איתה בקשר עם הטלפון תוך שהיא עוברת למיגונית. לירון רצה והגיעה למיגונית שבה היו התצפיתניות שכבר ידעו שמחבלים נמצאים סביבם.
לימים סיפרה לירון על הרגעים הקשים שבהם נכנס מחבל למיגונית, ראה את התצפיתניות שלפניו ובמשך שניות בודדות היה מופתע ולשניות בודדות היה בו משהו אנושי שנטע בהן תקווה שאולי יהיה בסדר, אבל לאחר שניות ההפתעה "התעשת" המחבל, קרא לחבריו שתקפו בירי, בזריקת רימונים, שם נהרגו כמה מהבנות. לירון עצמה הצליחה להימלט יחד עם עוד שלוש חיילות לאחד החדרים שננעל מבפנים, שם הן נשכבו על הרצפה כאשר היא עצמה פצועה. בשעה שתיים בצהריים הגיע כוח שחילץ אותן. לה עצמה ברור שאם לא הייתה נשמעת להוראתו של בועז ולא בורחת מחדרה לכיוון המיגונית היא לא הייתה נשארת בחיים.
בהמשך הדברים מספרת עטרה על ימי השבעה בהם הגיעו למשפחה עוד ועוד סיפורים על אישיותו של בנה כחבר וכאדם. עוד ועוד צעירים שלא הכירה המשפחה הגיעו וטענו כל אחד בפני עצמו שהוא החבר הטוב ביותר שלו. בשיחות חזרו על עצמם פרטים המתייחסים לאישיותו ובראשם היכולת לשמוע את האחר. בועז היה נשאר במשך שעות רבות לשמוע את מצוקת החברים, היה מגיע במשמרות כדי שלא להשאיר שומרים לבד. כך גם נהג בבית עם אחיו. ההקשבה למצוקותיהם של חבריו גאלה כמה וכמה שהיו במשבר עד כדי מחשבות אובדניות. "הוא לא עשה מזה עניין. רק אחרי שהוא נהרג הבנו כמה הוא היה עניו". גם בישיבה בה למד התגלה אופיו המקשיב, הער למצוקת הזולת ולקושי הזולת והתגייסותו לעזור.
להנצחתו של בועז הוקם תלמוד תורה לשעות אחר הצהריים. בתחילה חשבה להקדיש לזכרו ספר תורה, אך בעצת אחיה שסבר שיש ספרי תורה רבים ועוד צפויים להיות רבים אחרים עקב נפילתם של לוחמים רבים, כדאי יהיה להקים תלמוד תורה. ביום ההולדת של בועז הוכרז על הקמת תלמוד התורה לעילוי נשמתם והנצחתם של בועז ונריה נגארי, גם הוא תושב הישוב נריה שנפל ברצועת עזה, וכבר בתחילה נרשמו חמישים ילדים. כעבור חודשים התברר שתלמוד תורה שכזה נדרש כל כך וכבר יש בו כמאתיים ושלושים תלמידים עד כיתה ח'.
המוטו החינוכי שמוביל את תלמוד התורה הוא חיבור של תלמידים מתוך נועם ומתיקות הלימוד, מה שיתאים גם למי שמתקשה להתחבר ללימוד. "יש כאלה שלא מתאים להם לימוד אינטנסיבי וצריכים את הרוגע, ורצינו גם אותם", מספרת עטרה ומציינת את החשיבות שהמשפחה רואה באלמנט החברתי שבמשך תקופה מסוימת היה קשה לבועז אתו עד שהתגבר על כך, ובתלמוד התורה ניתן דגש גם על כך מתוך הבנה ש"נוער נושר נושר לא רק בכיתה י"א או י"ב, אלא לפעמים ניתן לזהות את זה בכיתות א' ו-ב'".
עטרה מספרת על תגובות נלהבות של אמהות שמגלות שלילד שלומד בכל שעות הבוקר ולעיתים הלימוד כבר כבד עליו, יש מקום ללימוד נוסף מתוך מתיקות מיוחדת של תלמוד תורה. ואת בנוסף לאמהות שמבקשות להוסיף ללימוד שאינו תורני של ילדיהן גם את לימוד התורה באופן חווייתי וחברתי שמגבש אותם לחבורה אחת סביב עולם התורה. "אמהות מספרות שלילד שלא יהיה יוצא מהבית יש פתאום לאן ללכת".
"זה לא אני שמובילה", אומרת עטרה, "אני ממש רואה איך בועז ונריה הי"ד מושכים את זה מהשמיים. אם היו אומרים לפי לפני שנה שזה מה שאעשה הייתי אומרת שזה לא בכיוון. אני גרפיקאית, אישה פשוטה עם נישה קטנה. מעולם לא עשיתי דברים כאלה, אבל הם דוחפים אותנו. זה ממש שלהם ואני מרגישה את זה בכל דבר. שניהם היו ילדים של לימוד ושניהם היה חשוב העניין החברתי, מאוד אכפת היה להם הזולת".