אור, צבי ואנכי עומדים בתור המשתרך בקפיטריה, בין סטודנטים וסטודנטיות הממהרים לחטוף משהו להשקיט את הקיבה לפני השיעור הממשמש ובא. כהרגלנו בקודש עסקנו בסוגיות העומדות ברומו של עולם. היום התלבטנו האם התקציב מאפשר להזמין ארוחת צהריים- זאת אומרת, קפה- בכוס יפה בשמונה שקלים, או שמא נאלץ להסתפק בקטנצ'יק החמוד שעלותו שישה מטבעות ארץ ישראליים חדשים.
"נו, תפרגן לעצמך אור, זו ארוחת הצהריים שלך, הארוחה הכי חשובה ביום. אל תתקמצן על עצמך."
"הארוחה הכי חשובה ביום היא בוקר, לא צהריים," השיב אור. "איך מישהו חכם אמר פעם? ארוחת ערב תאכל כמו עני, בוקר תאכל כמו מלך, וצהריים תאכל כמו-"
"כמו סטודנט," השלמתי. "נו בחייך, אור. שני שקלים בשביל עוד 150 סמ''ק. זה ישביע אותך לעוד שעה, ותהיה רעב אח''כ רק כמו היפופוטם ולא כמו דינוזאור שצם ברמדאן. כלכלי לחלוטין. לך על זה."
בעודנו ממתינים לקפה שיהיה מוכן, נכנסה לקפיטריה חבורת בנות דתיות. צבי הסמיק מעט וזע במקום באי נוחות מסוימת, מקווה שאור ואני לא מבחינים בכך. אנחנו, כמובן, הבחנו.
"אז מה התחלת לומר?" שלף צבי לכיוונו של אור, מנסה להחזיר השיחה לחוף מבטחים. אך לאור ולי חיכתה הרצאה בסטטיסטיקה ולא חוף ים, ולא התכוונו לצאת פראיירים.
"אני? לא התחלתי להגיד שום דבר. אבל נראה שדווקא לך יש משהו מעניין," אמר אור. "עכשיו, מה הסיפור?".
"איזה סיפור?" התגונן צבי. אור ואני החלפנו מבטים והסתכלנו ביחד על צבי. צבי פלט אנחת פולניה קטנה והתחיל לזמר.
"טוב, אתם רואים את הזאתי שם? לא לא, זאת שלידה, הדוסית. כן, זאתי."
"מה איתה?" שאלתי, "יצאתם פעם?."
"לא ממש. אנלא באמת מכיר אותה, אבל..אוף."
"מה אוף, אחי? נו צביקה, תוציא אתזה" אמר אור, שהרגיש שצבי זקוק למעט עידוד בשביל להמשיך לדבר. צבי לקח עוד שתי שניות של שקט לפני שחזר לדבר.
"טוב..אז ההיא שם..כבר נתקלתי בה כמה פעמים באוניברסיטה, בדרך כלל באזור של המדרשה או ליד בניין חינוך. אנלא יודע איך קוראים לה, אני גם לא סגור בדיוק מה היא לומדת. אבל יצא לנו להחליף מבטים כמה פעמים ו..ויצא לי לחשוב עלזה ו..הייתי ממש שמח להכיר קצת יותר."
"טוב ששיתפת, תן לי כמה רגעים והעניין בטיפול," אמרתי, בעודי מסתובב לגשת לאותה עלמה ברת אילן ומזל. אבל לא הספקתי להשלים את הסיבוב, שכן צבי תפס בכתפי והביט בי בעיניים מבוהלות. "לא, אתה לא יכול לעשות את זה "!
"למה לא?" התמקחתי והרמתי גבה אחת מחוברת, "בטח שאני יכול. אמיץ בשביל אחרים זה הכי קל בארץ. חכה פה רגע ואני מסדר אותך."
"לא, לא, אתה לא יכול סתם לגשת אליה," השיב צבי, מוריד את טון דיבורו כשקבוצת הבנות התקרבה למקום בו עמדנו. "אני לא באמת יודע מי היא. סך הכל נתקלתי בה כמה פעמים בקמפוס. מה אני בכלל יודע עליה, ועל האם זה מתאים? אפילו את השם שלה אני לא יודע. ואם היא מתחתנת מחרתיים?".
"בהחלט יכול להיות שזה לא רלוונטי", אמר אור. "אבל אם תתן לנו לנסות, אולי גם יום אחד תדע".
"איזה צורה יש לדבר הזה?," אמר צבי. "אני בכלל לא מכיר אותה, זה נראה ממש זול, לגשת ככה. למה שהיא תסכים לשמוע בכלל?" צבי העביר את מבטו אלי. אני מכיר את צבי עוד מלפני שהשפם בר מצווה שלו הכיר אותו. הרגשתי שיותר משחיפש להקשות קושיות הוא חיפש את האומץ והכח לעשות את מה שבאמת רצה לעשות, גם אם עוד לא ידע בדיוק איך.
"תאר לעצמך סיטואציה," אמרתי. "ישנו דבר שחסר לך מאד. הוא מהותי בשבילך. חשוב לך להשיג אותו. אתה מחפש מידע אודותיו.
"עכשיו, בא נניח שהפעולה הלגיטימית לשם כך היא לפרסם מודעה ב'צריכים משו' ולקוות שמישהו יעזור, או לחלופין לחכות שמישהו מיוזמתו יציע לך את אותו הדבר, מבלי שבבכלל ביקשת. אבל יצא ונתקלת במישהו, שאתה חושב שיש לו את מה שאתה מחפש. האם לא שווה לברר אצלו?
"גם פה. יש דרכים שכנראה יותר מקובלות, קלאסיות, שהרבה עושים. אבל והיה ויצא לך אחרת, לא שווה לבדוק?
"עכשיו, המשל לא בדיוק דומה לנמשל. כי במשל זה אולי נשמע שאתה מחפש איזשהו אובייקט בשביל עצמך. בפועל צבי, אני מכיר אותך. היו לנו אלף שיחות על זה ועוד יהיו. אני יודע שאתה רוצה לעשות את אשתך מאושרת. כמובן, גם לקבל ממנה- אבל יש בך המון נתינה ואהבה וחום שאתה רוצה לתת אך ורק לה".
"וחוצמזה, זה מֵעֵבֶר לסטאטוס של מקבל או נותן, ומי עכשיו באיזה תפקיד. אתה פשוט מחפש קשר של..ביחד". הפסקתי לכמה רגעים, מאפשר לשנינו לחשוב רגע. משהרגשתי שנכון, המשכתי.
"אתה עכשיו מחפש את האבידה שלך. אני מקווה שגם היא מחפשת אותך, אבל עכשיו אנחנו מדברים עליך. אתה צריך לעשות את מה שאתה יכול, בצורה יפה, מכובדת, מכבדת. וצריך להבחין בין מקוריות ותעוזה לבין זילות. לחשוב מחוץ לקופסא, ולנסות לברר ולהכיר בצורה מעודנת- זה באמת נשמע רע כל כך?"
"יכול להיות שהיא באמת לא תרצה, וזה בסדר גמור," הוסיף אור. "אבל בהנחה שגם היא מחפשת, ובהנחה שאליהו הנביא לא ביקר אותה בחלום הלילה וגילה לה איך ומתי היא תכיר את בעלה- אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא. לריבונו של עולם יש כל מיני טריקים בשביל להכיר בין אנשים, ובהנחה שבכללי מישהו כמוך יכול לעניין אותה, ובהנחה שהיא לא יוצקת את חייה לתוך תבנית אפיה מרובעת- מה יש לה כאן להפסיד לעומת מה שהיא יכולה להרוויח?
ובכל מקרה- אנו עושים אתזה בצורה מכובדת ומכבדת. התעניינת, אז אתה שולח צד ג' שיברר אם מעניין אותה לשמוע עליך, ואם אפשר לשמוע גם קצת יותר עליה. יכול להיות שהיא תראה את הפניה שלך כמשהו מקסים, יכול להיות שזה פחות ידבר אליה- אבל זה משהו ששווה לבדוק".
כעת צבי נראה מעוניין יותר, אך עדיין מעט ספקן.
"אבל..אולי אנחנו בכלל לא קשורים?" המשיך להקשות. "על סמך מה אני פונה אליה בדיוק? אני לא מכיר את האישיות שלה". אור רכן מעט כלפי צבי כדי שיוכל להשיב לו בשקט.
"על סמך זה שאתה יכול, בגדול, להעריך מסגנון הלבוש שלה האם היא בכיוון הדתי שאתה מחפש, ועל סמך זה שאתה יודע שהיא מוצאת חן בעיניך. אתה גם יודע שהיא לומדת בבר אילן ואולי גם גרה באזור, כך שְדֵי נגיש לכם להיפגש, מאשר אם היית לומד בצפת והיא בבאר שבע. אלו דברים חשובים שבודקים גם כשמקבלים הצעה בדרכים אחרות. זה באמת כל כך שונה מהצעה שמקבלים מחבר, רב מהישיבה או מהמדרשה או סתם קרחנת וואצאפ?" בכל אחת מהדרכים הנ''ל אתה לא תכיר אותה עד שתפגוש אותה על אמת, ובכל מקרה- לכן אתה שולח אחד מאיתנו, שנוכל לאפשר לשניכם לברר אחד על השני, לראות אם יש בכלל כיוון. אם נשמע ששווה לנסות".
"אבל מה הסיכוי ש-" התחיל צבי
"- לא קטן או גדול יותר מאף צורה אחרת בה אנשים מנסים להכיר" קטע אותו אור. "אין סטטיסטיקה בעולם הזה של פגישות ודייטים, צבי, ואם יש אז היא לא לטובתנו. אם אתה מכיר מישהו ששידך בהצלחה זוג, תהיה בטוח שיש לו עוד המון ניסיונות שלא צלחו. המספרים שבודקים זה לא כמה זוגות שהכרת ביניהם באמת התחתנו- אלא כמה בכלל יצאו לפגישה. משם והלאה זה כבר עניין שלהם, ושל ריבונו של עולם. ההשתדלות שלנו היא רק לתת את האופציה להכיר".
"צבי, מחוויה אישית," הוספתי אני. "יצא לי לרצות כל מיני דברים בחיי, והייתי מתכנן ומחשב. והרבה פעמים צפו לי כל מיני סיבות ותרחישים אפשריים שפשוט כיבו את המוטיבציה שלי- למה שהתכנית לא תצא לפועל, למה שלא כדאי לי לנסות, ואם יהיה כך, ואם זה יתגלגל אחרת.. ובמהלך הזמן גיליתי שהרבה מהדברים שחוסמים אותנו הם פחדים, דמיונות, שפשוט..לא עומדים במבחן המציאות. הם לא אמיתיים. לא שרירין ולא קיימין, בטלין ומבוטלין. כל מיני חשבונות מה יקרה אם ואם ואם. זה בא אולי ממקום טוב- אנו מנסים להיות מחושבים, ולראות כמה שלבים קדימה. 'אחריות', אנחנו מסבירים לעצמנו. אבל בפועל..זה פשוט לא נכון בשבילנו, זה לא עובד ככה. גיליתי שמעבר לכל החששות, התיאוריות, והספקות שאפשר לבנות- יש את החיים. והם הרבה יותר פשוטים. יפים, טבעיים, מתרחשים. פשוט..חיים. ולפעמים..הפחד הרבה יותר גדול מהדבר עצמו, כמו צל על קיר שהרבה יותר גבוה מהדמות אותה הוא מתאר. צל גדול ומאיים, מסתורי משהו ולא מזמין, שבפועל מחביא בתוכו ומאחוריו מישהו או משהו הרבה יותר קטן ואנושי, עם בשר ועצמות ורגשות, שכשצובטים אותו הוא מיצטבט, וכשטוב לו אז העיניים שלו מחייכות ושרירי הפנים שלו נמתחים מעצמם. ולפעמים גם קשה לו הדרך ולא ברורה כל כך וזה בסדר ועוצרים לחשוב ומחשבים מסלול מחדש. אבל גם אז זה בתחומי המציאות שלנו, החיים שלנו, ולא בתצורה של צל לא מוחשי ולא ממשי. הרבה יותר פשוט לחיות".
קיבלנו את הקפה, אמרנו תודה והתחלנו להתקדם לכיוון היציאה. צבי עוד נראה מהורהר. בעודנו מתרחקים אחת הבנות הסתכלה לכיוונינו. גם אור ואני החלפנו מבטים, מחכים לשמוע מה צבי יחליט. לא רצינו לוותר, אך גם לגשת על דעת עצמנו לא רצינו.
"נו, צבי, תחליט, מה אומר?" שאל אור בתקווה.
"קדימה אחי, תן צ'אנס. מקסימום תשמע לא," הוספתי.
צבי לא ענה. הוא הביט לרצפה, מסובב את ידו בתנועות מעגליות עדינות בכדי לערבל את הקפה.
******
שלושה חודשים אחר כך. אור ואני הולכים לפולחן הקפה שלנו, הפעם בלי צבי. הוא ונעמה רצו לתפוס כמה דקות של שמש לפני שנעמה חוזרת הביתה. לפחות היום היא מסיימת מוקדם. דיברנו לנו על השיעור החדש בכולל, על הסמסטר שהתחיל, ועל המבחנים שסוף סוף, ב''ה, נגמרו. מעניין איך שדברים מתגלגלים. בכל זאת קנינו קפה גם לצבי, שלא יבכה לנו שהוא רעב במהלך השיעור. מקסימום, יש לי בננה בתיק בשביל לסגור לו את הפה.
******
ערב אביבי נעים וקריר בהררי ירושלים. ריחות נפלאים של ירקות מבושלים, מיני בשרים ואנשים רחוצים ומבושמים שימשו בערבוביה בקבלת הפנים של אחד מאולמות השמחה באזור. אור ואני החלפנו בגדים ברכב. הגענו ישר מהאוניברסיטה, אחרי יום עמוס ומבורך באוניברסיטה. צבי רצה להגיע עם המשפחה, כך ששאלת המלווים לא עמדה על הפרק. האמת שהתרגשנו. זו לא עוד חתונה של חבר קרוב. זו חתונה שבה אנו לא סתם אורחים, אנחנו חלק מהוועד המייסד. הרשות המחוקקת, המכוננת והמבצעת גם יחד. מונופול של הצלחה, בחסות ההשגחה. אנו שותפים חשובים להיתכנות של הקשר הזה. אמנם הרבה שלוחים למקום, וכמובן שלא כל הקרדיט שלנו- אך מגלגלין זכות על ידי זכאי, ולשמחתנו זכינו, והשתדלותנו נשאה פרי. מי חלם שעוד רגע קטן בחיים, באמצע קפיטריה הומה ביום חורפי, יוביל ליום המופלא והמיוחד הזה. הרגשנו מרחפים בתוך עצמנו. אנו שותפים למשהו גדול. אנו יצרנו התשתית לבניין בית בעם ישראל. אנו אנו הבל''ח.
בדרכנו פנימה לאולם חלפה על פנינו אביטל, צועדת במהירות ומחפשת את רב המלצרים. כשהבחינה בנו הביטה לעבר אור וחייכה לעברו בביישנות, אמרה 'שלום' קטן ואצה רצה לה לעיסוקיה. למרבה ההפתעה זה היה דווקא רעיון של צבי. אמנם לנעמה יש יותר אומץ וחדוות יצירה ממנו בעניינים הללו, אך ההברקה הפעם היתה דווקא שלו. אם גם תרנגול עיוור יכול למצוא גרגר, קטן על צבי חיוור לשדך חבר. אור ואביטל יוצאים רק (או כבר, תלוי את מי שואלים) שבועיים, ובינתיים שניהם בכיוון של להמשיך. מעניין איך הם מתגלגלים, הדברים.
******
מסיבת סיום התואר. המוני סטודנטים נרגשים מסתובבים כה וכה, בינות למשפחותיהם, חבריהם, ובינם לבין עצמם. אלו עוטים גלימות בגוון זה, אלו עוטים גלימות בגוון אחר, הצד השווה שבכולם הוא הדמיון הרב למסיבת חנוכה בגן. נשמות נרגשות ביום משמעותי בחייהם, יושבים מול משפחותיהם בבגדי חגיגה, פניהם מאירות עטרה ותהילה.
אור ישב לצידי, בעוד איזה פרופסור מלומד נשא את דבריו. מרחוק הביטה בו אביטל, קורנת ונרגשת, מחייכת בגאווה מבלי יכולת או רצון לכבות את חיוכה. לא בכל יום בעלה מסיים תואר, בכל זאת.
את כסאו הייעודי של צבי תפסה סטודנטית שעד היום איני מכיר את שמה. נבצר ממנו להגיע לאירוע המיוחד הזה. בבוקר עוד היתה מחשבה לשמור לו מקום, אבל הסתבר- הודות לצירים האדיבים שנעמה הרגישה- שהגיע הזמן לנסוע לבית החולים לקראת הלידה. הם החליטו לשמור את מין העובר לעצמם במשך ההיריון, בעוד כמה שעות נתבשר שבתם הבכורה הגיחה לאוויר העולם. נעמה, כפי שעוד יסתבר, תשושה מאד, האפידורל לא כל כך השפיע לקראת הסוף, אך לה ולקטנטונת שלום, ודמעות של כאב התערבו להן בדמעות שמחה ואושר עילאי, לתמהיל שרק פלא הבריאה יכול ליצור. מעניין איך הם מתגלגלים להם, הדברים.
******
חבורת הבנות שילמה, חצתה את הקפיטריה, וחלפה על פנינו בדרכה החוצה. אור ואני עמדנו, ממתינים.
"צבי, תפסיק להתלבט. קבל החלטה. בחייאת, בשבילך, תן לנו לנסות. מי יודע לאיפה הדברים יתגלגלו. תעשה השתדלות בשקל תשעים. התוספות עלינו."
צבי הרים את מבטו. ידו עוד הניעה את הכוס בעדינות, מערבלת את הקפה הבחוש כבר כל צרכו.
"עזבו. חברה, ממש תודה, אבל..לא".
"מה? אבל-"
"- עזבו, אין סיכוי שזה יצליח. זה יכול ליפול בשלושים תחנות בדרך. אחרי זה סתם נתפדח כל פעם כשנתראה בטעות באוניברסיטה. ו..לא חשוב. ככה זה לא יעבוד, אנלא מעוניין. בואו נלך."
צבי לגם מהקפה ויצא מהקפיטריה. אור ואני הבטנו אחד בשני בשתיקה. ללא אומר ודברים יצאנו בעקבותיו, פונים אל הכיוון ההפוך מהכיוון אליו פנתה חבורה קטנה של בנות כמה רגעים קודם לכן.
