גילוי נאות:
אני אחסוך לכם את הפתיח "חבר שלי שואל...", ואני אגלה לכם שאני שואל עבור עצמי.
(ואני מסתכן בטירוף שיש פה אנשים שפתאום יחשבו שהם מכירים אותי ואני חושף את הזהות שלי, אבל חלאס... רוצה עזרה עם ההתמודדות).
מאז ילדות האמנתי שכשיש בעיה צריך לפתור אותה ואסור להדחיק. שאין בעיה שאי אפשר לפתור. שצריך לשתף. שלהיות מודע זה עוזר. וכו'.
כן, אני חושב שאני בן אדם מאוד מודע לעצמו. כך אמרו לי גם הרבה מהסובבים אותי וגם כנראה כל המטפלים שעברתי דרכם.
אבל כל זה לא משנה את זה שלא טוב לי בחיים.
אז בעשור האחרון הייתי מעט אצל כל מיני מטפלים. למה אני אומר מעט? כי אני מכיר גם אנשים שהיו אצל פסיכולוג מידי שבוע במשך 5 שנים, ואצלי זה היה עד שנה אצל כל מטפל.
ואף פעם לא הרגשתי שטיפול עוזר לי!
אני חוזר מפגישה עם מטפל:
"נו איך היה?".
"היה נחמד".
"זה עזר?".
"לא יודע, אבל פתאום היו לי כל מיני הבנות חדשות על עצמי. ברור לי שפגישה אחת זה לא פתרון. זה תהליך".
"כל הכבוד לך שאתה מטפל בעצמך. נדמה לי שהיום כל אחד צריך לטפל פסיכולוג פרטי"...
ואחרי עשרה טיפולים:
"אתה מרגיש שהטיפולים האלו עוזרים לך?".
"לא יודע. רוצה להאמין שכן".
"יש דברים שהרגשת שמשתפרים?".
"נראה לי כל מיני דברים. למדתי שאני צריך יותר להרפות, שאני צריך לאהוב את עצמי, להיות פחות ביקורתי כלפי עצמי, פחות לחשוב איך אחרים מסתכלים עלי".
"כן, זה נורא חשוב הדברים הדברים האלה. אתה באמת דורש מעצמך יותר מידי".
"אבל אני לא באמת יודע איך מיישמים את הדברים האלה".
"אתה מאמין בטיפול הזה?".
"אני מאמין שצריך לטפל. ומאמין שהטיפול מועיל, אבל לא יודע אם מספיק מועיל".
"טוב, אתה צריך להתמיד, ברור שהטיפולים האלה ארוכים. אני הייתי עם הבן שלי אצל פסיכולוג במשך 3 שנים, אז אתה צריך לתת לזה את הזמן".
ואז ברגע של שתיקה, מגיע הגילוי הנאות שאני כל הזמן מרגיש אותו בתוך עצמי, שהוא ממשיך ואומר מחשבות שהן ממש כמו שלי:
"אבל אתה יודע? אני קצת איבדתי את כל האמון בדברים האלה. הטיפולים האלה אף פעם לא נגמרים. גם עם הבן שלי, אחרי 3 שנים הפסקנו כי הוא פשוט אמר שזה לא מאוד מועיל. והוא מאוד רצה. אבל מתישהו אמרנו שדי. זה גם עולה ים כסף, אתה יודע כמה כסף הוצאנו על זה? אלפי שקלים. לדעתי אפילו עשרות אלפי שקלים. ולפסיכולוג לא אכפת שהתהליך ארוך, הוא דוקא מרוויח מזה. אתה מכיר בכלל מישהו שהטיפולים האלה עזרו לו?!".
אז ככה זרם לי לכתוב את זה בצורה סיפורית, אבל אני אגיד לכם את שעל נפשי בכמה מילים.
אני מאוד מעריך את הפסיכולוגים וה-NLP וקאוצ'ינג וכו' וכו'.
אני מכיר קצת אנשים שעזרו להם בדברים נקודתיים.
אני גם יודע שכשאנשים הם מסוכנים לעצמם, אז המטפלים האלה יכולים להיות ממש הצלת נפשות.
אבל לא שמעתי על אף אחד שהיה בטיפול והיום הוא אומר בפה מלא בלי לעבוד על עצמו (שזה לגיטימי שבן אדם לא רוצה להתחרט על טיפול שעשה) שהוא היה בטיפול והיום הוא בריא נפשית. אם נאמר שיש מבחן בסוף הטיפול, אז אני לא מכיר אף אחד שעבר את הקורס בהצלחה.
אז מה אני עושה?
מה אתם עושים?
כן לטפל או לא?
ואיך לטפל? כל אחד יכול להגיד "לך לטיפול", אבל לאיזה טיפול?
גם ממש קשה לי להוציא את עשרות האלפים המדוברים (למרות שמגיע לי חיים טובים יותר וזה שווה את המחיר), אבל אולי יש דרך זולה יותר? עד היום פשוט לא הלכתי לטיפולים יקרים.
ואשריכם. אם קראתם עד פה, אני מודה לכם, ומקוה שלא הלאתי אתכם.
ואם אין לכם מה להגיב, אז אפילו תגיבו לי שקראתם, כי זה מחמם את הלב, שמישהו קרא את הדברים שלי עד פה.
תודה לאנשי הפורום החמודים!
(שבאמת יש אוירה מדהימה בפורום הזה, כמו שאני לא מכיר בשום פורום פתוח. נותן תחושה ביתית)
