"פשוט חבל", היא כתבה לי, "רק תחזיקי אותו חזק שלא יברח לך".
את צפצוף הווטסאפ הזה קיבלתי תוך כדי שאני מנסה להרתיח קומקום, להרגיע את אחותי שסתם לא התחשק לה לישון בלי שאמא ואבא בבית, למצוא את העמוד שעצרתי בו בספר שלי ולהיזכר מה רציתי לכתוב לנועה שתי דקות קודם על הפעילות שתכננו לחניכות ואיך נעביר את ההמחשה שלנו, בעודי תוהה לעצמי איך אני אמורה להסתדר עם כל השגעון הזה.
עם כל הדברים שהיו לי בידיים, התחלתי לענות בעזרת הזרת והמרפק להודעה שהתקבלה. "נכון, אבל... מה אני אעשה שכנראה יש לו רצונות משלו, אם אני לא יודעת מה אני רוצה, למה שלא יברח? לא מתאים אז לא מתאים", הקלדתי בחזרה.
התחלתי להניח את החפצים, כשבין סקייטבורד תועה למשרוקית שמי יודע מה היא עושה על השולחן בסלון אני מחפשת רגע לשבת ולנוח, וברקע כמובן אחותי הקטנה. הבית הזה נראה כמו לול תרנגולות, חשבתי. ואני עוד לגמרי אובייקטיבית, אני גרה במושב, אז אני יודעת מה זה לול.
המכשיר החביב שלי הודיע לי שיש לי "72 הודעות ב-6 צ'אטים". אני, שראיתי שאחותי עמדה להתעצבן עליי כבר, ניגשתי עליה וגייסתי את כל העדינות שהייתה בי. "אל תדאגי מתוקה, הם תכף יחזרו. את רק תשכבי לישון, לא תשימי לב והם יהיו פה שוב", אמרתי לה. זה כנראה עבד עליה לא רע, כי דקה אחר כך היא כבר נרדמה. הכרית משכה אותה אליה כמו מגנט, והיא פשוט צנחה. ככה זה כשאתה עובד קשה כל היום, בכל זאת גן חובה, העסק מתחיל להיות רציני.
בעיה אחת פחות לטפל בה. הבית נראה כבר פחות כמו גן חיות, מתקרב יותר למאורה של אדם קדמון.
מה נשאר לי עכשיו? הספר, הפעילות וכמובן המכשיר הקטן והצפצפני הזה.
"אחותי, נראה לי שאת מגזימה, את לא פוגעת בדברים כל כך בקלות", הייתה ההודעה הבאה שקיבלתי.
קצת כעסתי על החברה הטובה שלי ששופטת אותי כל כך מהר, מה, היא לא מאמינה לרגשות שלי?
שלחתי לה בחזרה "טוב, אולי... יפה שיש לך אומץ לתת ביקורת ככה. יודעת מה, טוב שיש חברות כמוך". הוספתי לב קטן, שלא תחשוב בטעות שאני סרקסטית, כמו תמיד בעצם.
בינתיים סיימתי לסדר עוד כמה דברים והחלטתי שזהו. ישבתי לרגע לנוח, אומרת לעצמי שאת חמש הדקות הבאות אני אעביר רק עם הספר ביד, אולי אכין לי שוקו מהקומקום שרתח כבר לפני עשר דקות, בלי הטלפון. אנשים יחכו, בכל זאת. וי כחול או לא וי כחול, אני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון על מה שעשיתי, וגם לי מותר לנוח.
כמה דקות עברו להן, קראתי שניים-שלושה עמודים, וכבר הסתקרנתי לראות מה ענו לי בינתיים. ככה זה, מאז שנכנס לחיי הטלפון פיתחתי הפרעת קשב, אני בטוחה בזה.
"חחחחחח", קראתי לעצמי, "הגזמת לגמרי, זה לא איזה שחנ"ש פה, רק דיברנו על החבל, ואת באמת קצת מפילה דברים מהידיים... אבל אני כאן בשבילך תמיד".
מה? על מה היא מדברת? אני שופכת את הלב שלי על הבחור החדש-ישן שהכרתי, שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו, לא?
גללתי את ההודעות שעל המסך קצת אחורה.
"מה, נועה, אבל איך נעביר את המסר, להשיג מטרות אבל לא להתפרע, לא לקפוץ על שתי חתונות, להחזיק את ה...מה הביטוי? בשני הקצוות? אולי נדגים את זה ויזואלית, אפשר להביא עוגה ולחתוך אותה ולהראות שהיא לא שלמה"
-"פשוט חבל, רק תחזיקי אותו חזק שלא יברח לך".
]).
אממ.. סיפור מזעזע... (התוכן, לא הכתיבה)
