האתגר!!! שבוע 7 בקצרה

אז... אחרי שבועיים של 'חופשת חנוכה' לא לגמרי מוצדקת.. (ועם כאפת התעוררות מ@רב מג של מילים [תודה ]).

 

תזכורת קצרה-
מטרת האתגר- לעודד יצירה ולא ע"מ להתחרות.
ומי שלא משתתף באתגר באופן יצרני- הרבה יותר ממוזמן להגיב ולדרבן את היוצרים המוכשרים של הפורום!

אז ככה, השבוע, כל מה שתצטרכו לכתוב ולהעלות לפורום עד לאתגר הבא זה!! 

 

סיפור שמכיל עשר מתוך שלוש עשרה המילים הבאות: 

-בית, סקייטבורד, אומץ, 72, קומקום, אובייקטיבי, ספר, שגעון, אוטובוס, בנג'י, אגוז מלך, מגנט, עמדה .

 

זה הכל, 
קחו לעצמכם איזו רגיעה קטנה, תשחררו את היצירתיות, ותנו לידיים שלכם לכתוב את מה שבא לכם לראש.  

 
*רעיונות נוספים, כיוונים יצירתיים ועוד- אשמח לשמוע  


היכל התהילה!

הגיבורים התותחים שחברו כוחות ביחד, ויצרו סיפור פאר:

@רב מג של מילים @מעין=) @פצלשית222 @קפיץ-- @~מישי~ @חוזרת @פסידונית

 

יפה מאוד!

 

-האתגר- שבוע שישי.

-האתגר- שבוע חמישי.

-האתגר- שבוע רביעי.

-האתגר- שבוע שלישי.

-האתגר- שבוע שני.

-האתגר- שבוע ראשון.

יההי איזה כיף! חיכיתי לזה. הממריעות.
היא ישבה במושב לידי באוטובוס, מפטפטת בקול צווחני ורועד בפלאפון, ממנסה להתגבר כנראה על הקול שלה עצמה.
"אז את שומעת, רותי? הלך לי הקומקום. פשוט הלך. כן כן, זה שקניתי לפני חודשיים. כל הבית כבר מלא בדברים מקולקלים. זה כבר די נמאס לי. אז ביקשתי מרוני שיבוא לעזור לי לסדר. אבל הוא? הוא "עסוק". נסע עם חברים לטיול. קופצים מהרים, עושים בנג'י."
ניסיתי שלא לשמוע. להתרכז באוזניות ובשירים שלי. אבל הקול שלה פשוט תקף.
ידעתי שזו נסיעה ארוכה. עלינו יחד באותה תחנה, והספקתי לשמוע אותה משלמת לנהג. כמובן, גורלותינו קשורים זה בזה. אנחנו גם יורדות באותה תחנה.
במשך ארבעים דקות היא דיברה עם אותה רותי, או אולי נכון יותר לומר אל אותה רותי. וכשסיימה, לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
היא פישפשה קצת בתיק, הוציאה ספר והחזירה, ואז שוב שלפה את הפלאפון.
היא חייגה, והמתינה דקות ארוכות. משלא נענתה, חייגה שוב.
" הלו, רוני? אתה שומע אותי?" צעקה.
המתינה מספר שניות, ומייד פצחה בנאום: "אז למה אתה לא עונה מייד? אה, כן, בטח, קליטה. כמובן. אדם לא יכול לענות לאימא שלו כי אין לו קליטה. שיגעון. ממש יופי. נהדר. אז אתה שומע, רוני? רותם הבן של סיגי היה פה. בא אחרי בית ספר עם הסקייטבורד שלו. אתמול, כן. אכל צהריים. הכנתי לו אוכל שחבל על הזמן. אורז עם פקאן ועוף עם אגוזי מלך. נו, מה? אני חייבת להיפטר משקיות הפיצוחים האלו. ומתי אתה בא לאכול?"
היא חיכתה וחיכתה, ואז הביטה במסך הפלאפון. השיחה התנתקה.
היא רטנה לעצמה בשקט, ותחבה את הפלאפון בתיק. ואז, לרווחתי הרבה, עברה לשבת קרוב לנהג, שתוכל להתלונן על הדרך.
בדרך כלל אני שונאת כשמדברים לידי בפלאפון בקולי קולות. אבל דרוש אומץ כדי לבקש מאנשים להפסיק, ולי אין. בטח שלא כלפי אישה כזו, שקולה מגיע למרחקים והיא נראית איתנה ויציבה.
שוהם חברה שלי אומרת שאסור לי אף פעם לוותר. הרעש באמת מפריע לי, ואני יכולה לסבול הרבה מהצעקות של אחרים, ומצד שני הרצון לתת להם לדבר גדול. כי מי אני שאפריע?
שוהם אומרת לי לחשוב מה היה קורה אילו זה היה הפוך. אילו אני הייתי המשוחחת, והיו מבקשים ממני לנתק את השיחה. האם זה היה כל כך נורא?
אני לא יודעת מה העמדה שלי. אני רק יודעת שלפעמים אני מוותרת ושותקת, ולפעמים אמיצה מספיק ועומדת על שלי.
בין כה וכה, בדיוק עכשיו הגענו לתחנה.
אחלה של סיפור משעשע מאודבקצרה
הרעיון של הטלפון הוא טוב, פותח לך פתח לכל מיני סיפור שתרצי. יפה מאוד!
על איזה דמות נפלת באוטובוס.. חח, משעשעת ומעצבנת כאחד
איזה חמוד יעל
אהבתי מאד.
מצטרפת לבקצרה בעניין הטלפון...
איזה יופי יעל
אני אוהב את השקט.
בבית שלי הוא אף פעם לא מבקר, אני חושב שאבא מפחיד אותו. לפעמים הוא חוטף כזה שיגעון, שאפילו השקט בורח בבהלה.
אמא אמרה לי פעם שאבא קפץ בנג'י ונפל עם הראש לאדמה. אחר כך היא מתה. זה היה כשנכנסתי לחדר שלה לנשק אותה לפני שהיא נרדמה, אבל במקום ראש היתה שלולית של דם. ואבא ישב בצד ובכה, וביד שלו היתה סכין אדומה. מאז אני והשקט פוחדים מאבא.
כשהרמתי את היד של אמא לנשק אותה, מצאתי מתחתיה את הספר שהיא קראה אז: "72 נשימות". עוד לא קדאתי אותו, כי אבא איים עלי שאם אני אקרא אותו הוא יהרוג אותי כמו שהוא הרג את אמא. אז לא קראתי, ומאז אני לא מראה לאבא מה אני עושה.
אמא תמיד אמרה שאני ילד עם אומץ. שנאתי שהיא אמרה את זה, גם כי לא הייתי ילד וגם כי לא הייתי אמיץ.
וכשאבא צועק אני והשקט מתחבאים מתחת למיטה. אני אוהב את השקט, אבל הוא אף פעם לא בא.
אממ.. סיפור מזעזע... (התוכן, לא הכתיבה)בקצרה
ראית כמה סרטי אימה לאחרונה..?
רוצה להמשיך את האתגר (חסרות כמה מילים) ולקדם את העלילה למקום חדש?
יש בזה משהו...יעל
לא, אני לא רואה סרטי אימה. זה מה שיצא. לא יודעת למה.
ונכון שחסרות מילים, כתבתי את זה שניה לפני שבת. אני אמשיך מתישהו בעזרת ה'.
תודה רבה.
שורדתתת

זה...

זה אאוצ'.

 

אבל בלחץ

טוב, המשכתי.יעל

אני אוהב את השקט.
בבית שלי הוא אף פעם לא מבקר, אני חושב שאבא מפחיד אותו. לפעמים הוא חוטף כזה שיגעון, שאפילו השקט בורח בבהלה.
אמא אמרה לי פעם שאבא קפץ בנג'י ונפל עם הראש לאדמה. אחר כך היא מתה. זה היה כשנכנסתי לחדר שלה לנשק אותה לפני שהיא נרדמה, אבל במקום ראש היתה שלולית של דם. ואבא ישב בצד ובכה, וביד שלו היתה סכין אדומה. מאז אני והשקט פוחדים מאבא.
כשהרמתי את היד של אמא לנשק אותה, מצאתי מתחתיה את הספר שהיא קראה אז: "72 נשימות". עוד לא קדאתי אותו, כי אבא איים עלי שאם אני אקרא אותו הוא יהרוג אותי כמו שהוא הרג את אמא. אז לא קראתי, ומאז אני לא מראה לאבא מה אני עושה.
אמא תמיד אמרה שאני ילד עם אומץ. שנאתי שהיא אמרה את זה, גם כי לא הייתי ילד וגם כי לא הייתי אמיץ.
וכשאבא צועק אני והשקט מתחבאים מתחת למיטה. אמא אמרה לי שלפני התאונה אבא היה נהג באוטובוס שנסע לבית הספר, ולכן הוא רגיל לצעוק על אנשים. השקט לא חבר של אבא, אז במקום לבוא לאבא הוא מגיע אלי בהפסקות בבית הספר.
תמיד אני יושב לבד, כי הילד עם הסקייטבורד צעק עלי בתחילת השנה. השקט שונא את הילד עם הסקייטבורד, כי הוא תמיד מגרש אותו ודוחף ילדים אחרים. אז אני יושב לבד. רק אני והשקט.
כשאני חוזר הביתה אני מקשיב לקומקום. אמא תמיד הרתיחה אותו עד שהגעתי הביתה, ומאז שהיא מתה אני עושה את זה כשאני חוזר.
המורה שלי אמר לי פעם להפסיק להיות אובייקטיבי בטקסטים שאני כותב. אני לא יודע מה זה אובייקטיבי. השקט אף פעם לא הסביר לי את המילה הזו, ואמא כבר לא היתה. את אבא אני מפחד לשאול. המורה אמר גם שאני צריך להתערב בכיתה ולנקוט עמדה. אבל אני מפחד מהילד עם הסקייטבורד, ואני לא יודע מה זה לנקוט.
כשהייתי ילד קטן אמא אמרה לי שאני קשה כמו אגוז, כי לא הסכמתי לגלות לה למה היה לי סימן כחול על הגב. זו היתה הפעם היחידה שראיתי את אמא בוכה. אני אוהב את הריח של הדמעות של אמא, אז תמיד אחרי שהיא הלכה לעבודה נכנסתי לשמיכה שלה והרחתי את הכרית שלה.
אני שונא את הריח של הדמעות של אבא, יש בהן ריח של הדם של אמא שלי.
וואו, הרבה יותר טובבקצרה
סיפור חזק, מספר מעניין ומסקרן.
התחבר לי קצת לסגנון שלי, נהנתי מאוד מדפוס המחשבות שלו. חזק מאוד.
מזל שהמשכת. יפה מאוד
תודה רבה!יעל


זה כואב ונוגע.נדנדה כתומה.
ואת כותבת מעולה.

תודה.
אוקי... אז הנה הניסיון שלי...הלב והמעין.

הוא לא ממש הבין מה הולך סביבו, צפירות אמבולנסים, ניידות משטרה והמולת אנשים נשמעו סביב, כל תחולת התיק התפזרה על המדרכה, המגנט שקיבל מסבתא, ספר הקריאה שלו, הקומקום שתכנן להביא מתנה לאחיו לרגל היכנסו לפנימיה וחבל הבנג'י שלו. מה כל זה עושה בתיק שלו אף אחד לא ידע, גם לא הוא. אך זה לא ממש עיינין אותו כרגע, הוא בסך הכל רצה להגיע לבית אך במקום זאת הוא מצא את עצמו מתעורר במיטה זרה כשלגופו מכשירים מצפצפים ומעצבנים. 

                                                       *******************************

כמה מצלמות וכתבים היו סביב מיטתו של הערבי הקטן, סליחה, הבן מיעוטים הקטן והקשיבו לעדותו המרתקת "יצאתי החוצה לחפש אדם מתועב שאוכל לנקום בו את נקמת בני עמי ובידי מפצח האגוזי מלך, למה את זה? כי הרי היום אפשר עם כל דבר: סכין, מברג, מספריים אז בטח אפשר גם עם מפצח. בקיצור.." המשיך הקטן "עמדתי בעמדת התצפית המאולטרת שלי, חיכיתי דקה או שתיים ואז ראיתי אותו יורד מהאוטובוס, בידו סקייטבורד והוא נראה מרחף כזה. התקדמתי אליו במהירות, לא הייתי צריך להיות אמיץ בשביל זה, ממילא לא יקרא לי כלום. הנפתי את ידי ותקעתי את המפצח בגופו, הוא צעק צעקה ונפל על הרצפה. מיד לאחר מכן שמעתי יריה והרגשתי כאב חד ברגלי. יותר אני לא זוכר." סיים את עדותו המסכן הקטן, שבסה"כ רצה לנקום, ובידו כוס מיץ תפוזים קר. הכתב רצה לשאול עוד שאלה אך עצר למשמע בכיו של הילד "ואתם יודעים מה?!" קרא הילד בבכי קורע לב "מזמן כבר רציתי לפגוש את 72 הבתולות שלי, אז אם כבר יריתם, לא יכלתם להרוג אותי?! לא יכלתם לעשות אותי שהאיד?!" הילד היה נראה נסער והכתב השפיל את ראשו "אתה צודק" אמר "אנחנו מצטערים".   

אוי, רלוונטי ומרגיז. כתבת יפה בקצרה
חלק מהאלמטים נכנסו קצת בכוח, אבל הראיון הולך טוב ומתאר את המציאות.
כשכתבת '72 בתולות' גרמת לי לחזור ולבדוק 'באמת כתבתי 72?! וואו, לא שמתי לב שזה מתחבר לזה'. ניצול טוב ומדויק של המספר.
יפה מאוד
יפה מאד! יעל

הסוף עוצמתי ומטלטל במיוחד.

תודה רבה לכםהלב והמעין.


קופצת למיםפצלשית222

נועה עמדה ליד המקרר עם עיניים טרוטות מעייפות ומיששה את המגנט הדהוי.

"א.א. שיפוצים בע"מ" נכתב שם באותיות אדומות.היא כבר דמיינה את תמיר תורג'מן השיפוצניק שאילתר איזה שם חדש,העיקר לדחוף את השם שלו אל ראש הרשימה.היא נאנחה לעצמה ופתחה את דלת המקרר: "אולי זאת באמת הזדמנות? אולי הגיע הזמן שלי לעשות שיפוצים בתוכי? "

 

מקרר ריק קידם את פניה אז היא הרתיחה מים בקומקום החלוד.טוב נו,גם אותו לא יזיק לשפץ.טיפות מים השפריצו לעברה מכל עבר כשמחצית מהן הצליחו לקלוע אל הכוס הורודה. היא נטלה דף ועט,התיישבה עם כוס הקפה וכתבה באותיות מודגשות: שיפוצים!."שיפוצים? היא שאלה את עצמה.האם אני באמת צריכה שיפוצים?"

 

היא נזכרה איך קראה פעם באיזה ספר על איש אחד שכל כך רצה לשפץ את דירתו שלו עד שמרוב שיפוצים כבר לא  נשאר לו בית. "שיפוצים",היא מלמלה לעצמה שוב ואז לגמה מהקפה השחור שהתחיל להתקרר.היא התחילה לכתוב כמה מילים ומיד מחקה,שוב התחילה לכתוב ואז כדררה את הדף וזרקה אותו לכוון הסקייטבורד שבקצה החדר.טראח!

פתאום נשמעה חבטה.החצאית של נועה התמלאה נוזל כהה שהתחיל לטפטף על הרצפה ובתוך השלולית ניצב לו כדור הנייר מבוייש מעט.

"אולי באמת לפני שמשפצים,כדאי להתייעץ עם גורם אובייקטיבי?" נועה דילגה מעל השלולית החומה וחייגה במהירות.

-"א.א. שיפוצים,שלום" השיב לה קול מחוספס.

-"שש..שלום,אממ.." נועה גמגמה ואז מיהרה לייצב את קולה,

-"הבנתי שיש לכם ניסיון בשיפוצים".

-"בהחלט! במה אפשר לעזור?"

-ו..אתה לא חושב ששיפוצים זה מסוכן?

"תראי גברת,זאת לא קפיצת בנג'י.סה"כ אנחנו נוקטים בכל אמצעי הבטיחות

ויש גם חברת ביטוח על כל צרה שלא תבוא"

-"ו..אם פתאום נופלים מהסולם?"

-"תראי,בשביל שיפוצים צריך גם אומץ"

-"כן.."

-"אבל באמת אין לך מה לדאוג.באיזה שיפוץ מדובר?"

נועה הסמיקה קלות ומלמלה "אמ..אני צריכה עוד לחשוב על זה ו..תודה על העצה".

-"בשבילך תמיד. ואם את מעוניינת אז בדיוק השבוע יש לנו אריחי קרמיקה במבצע".

נועה מיהרה לנתק.לפני שיציעו לה גם שיש מודרני בניחוח אלוורה.אומץ.היא לחשה לעצמה.זה בדיוק מה שאני צריכה.שוב היא דילגה מעל השלולית שהתייבשה בינתיים. שלפה דפדפת חומה 72 דף והתחילה לכתוב. 

וואו. נהדרבקצרה
כל המעטפת - ממש טובה.
נהנתי מאוד מהבילד ומהסיום. (השיחה הייתה קצת מהונדסת בכוח).
מצחיק ש'א.א' הוא בכלל תורג'מן
בהתחלה, כשהיא דיברה על שיפוץ, חשבתי שהיא מדברת על שיפוץ עצמי, פנימי, של האישיות שלה. זה היה גאוני. התעצבתי לראות שטעיתי.
נהנתי, כתוב יפה. יש לך את זה
תודה על הביקורת הבונה!פצלשית222

כן,התכוונתי לשיפוץ פנימי!

מסתבר שזה לא היה מספיק ברור..

(היא כתבה רשימה של דברים שהיא רוצה לשפץ בתוכה..)

 

ובקשר לשיחה המהונדסת..יכול להיות

אולי המשפטים הקצרים בדו-שיח הופכים את זה למהונדס?

דווקא היה מובן אני חושבת..נדנדה כתומה.
וזה יפה. מאוד.
נראה לי דווקא די מובן שזה שיפוץ פנימי...יעל


היא כן דיברה על שיפוץ פנימי!פיתה פיתה

מאוד מאוד. 

מהמם!יעל

ההקדמה מחוייכת (א.א שנון)

והתוכן נהדר.

שילבת את המילים בצורה נהדרת.

לפרסם את זה זה כבר אומץנדנדה כתומה.
מאולץ קצת בגלל החיוב להשתמש במילים ספציפיות.. סביר להניח שהייתי בוחרת דימויים אחרים. אבל תשפטו אתם.


אני לא אוהבת את המקום הזה. הוא גדול מידי וקר מידי ומפחיד מידי. בעיקר מפחיד מידי. לפעמים, פה, כשאני צריכה אומץ, אני חושבת על ימים נעימים יותר. לפני השיגעון הזה. לפני שהכל השתבש. לפני שלקחו לי את הבית. לפני שהגעתי למקום הלבן הזה.

פעם, בימים רחוקים, היה סבא. סבא טוב. אני זוכרת שהיתה לו יומולדת. 72?73? משהו כזה. באתי לבקר אותו עם נטע. הוא כבר היה קצת חולה, אבל דאג שיהיה לנו הכי כיף בעולם.
"תמרי, את רוצה תה? אולי שוקו?" שאל אותי בקולו הרך. אפילו כשהייתי גדולה, תמיד רציתי שוקו. להיות הילדה הקטנה של סבא. הוא שפת את הקומקום והביט בי. "ואיך בלימודים? ואת נטע? אתן לומדות יפה?" תמיד היתה צלחת עם פירות יבשים על השולחן. משמש, שזיף, אגוז מלך. אפילו אננס לפעמים. וספרים. המון המון ספרים. עומדים צפוף על המדף, כמו חיילים. ונעים. תמיד תמיד נעים. ורוך. ותמימות של ילדות.

עכשיו, במקום הרחוק הזה, לא נשאר מסבא כלום. כלום מלבד זיכרון. ומגנט דהוי, מקומט ומרופט מדמעות. מגנט מסבא.

לפעמים, מרוב כאב, אני רוצה לקפוץ מהחלון. כמו בנג'י, רק בלי החוט. לברוח רחוק רחוק, לעלות על אוטובוס שיקח אותי מכאן.
אל העולם הישן שלי.
וואו.יעל

ממש יפה, ועצוב...

עלו לי דמעות.

הדימויים יפים מאד!

כתבת שפת!!! בקצרה
כשלמדתי את המילה הזאת, כל כך התלהבתי ממנה, שרציתי לכתוב סיפור רק בשביל להכניס אותה.
ו-וואו. סיפור נהדר.
יפה מאוד, מכניס לאווירה, נקרא בנחת ומעלה געגועים..
מאוד יפה פשוט ועדין.. התיאורים יפים ולא מאולצים, התוספת 'לפעמים אפילו אננס' מכניסה הופכת את רשימת הפירות שמופיעה לפני כן להגיונית ואפילו יפה.
זה מראה שהפירות על השולחן הן לא סתם תיאור של הבית, אלא חלק מהותי בתיאור הדמות.
נהנתי מאוד
היי. תודה לכם.נדנדה כתומה.
אני עדיין בשוק מעצמי כל פעם שאני מפרסמת, בטח סיפור. והתגובות שלכם עוזרות לזה שזה בע"ה יקרה יותר

ואני גם אוהבת מילים מיוחדות כאלה
תודה לך שכתבת! שמחתי מאוד לראות שהצטרפתבקצרה


התחשק לי לנסות(:חזקה מהרוח

"פשוט חבל", היא כתבה לי, "רק תחזיקי אותו חזק שלא יברח לך".

את צפצוף הווטסאפ הזה קיבלתי תוך כדי שאני מנסה להרתיח קומקום, להרגיע את אחותי שסתם לא התחשק לה לישון בלי שאמא ואבא בבית, למצוא את העמוד שעצרתי בו בספר שלי ולהיזכר מה רציתי לכתוב לנועה שתי דקות קודם על הפעילות שתכננו לחניכות ואיך נעביר את ההמחשה שלנו, בעודי תוהה לעצמי איך אני אמורה להסתדר עם כל השגעון הזה.

עם כל הדברים שהיו לי בידיים, התחלתי לענות בעזרת הזרת והמרפק להודעה שהתקבלה. "נכון, אבל... מה אני אעשה שכנראה יש לו רצונות משלו, אם אני לא יודעת מה אני רוצה, למה שלא יברח? לא מתאים אז לא מתאים", הקלדתי בחזרה.

התחלתי להניח את החפצים, כשבין סקייטבורד תועה למשרוקית שמי יודע מה היא עושה על השולחן בסלון אני מחפשת רגע לשבת ולנוח, וברקע כמובן אחותי הקטנה. הבית הזה נראה כמו לול תרנגולות, חשבתי. ואני עוד לגמרי אובייקטיבית, אני גרה במושב, אז אני יודעת מה זה לול. 

המכשיר החביב שלי הודיע לי שיש לי "72 הודעות ב-6 צ'אטים". אני, שראיתי שאחותי עמדה להתעצבן עליי כבר, ניגשתי עליה וגייסתי את כל העדינות שהייתה בי. "אל תדאגי מתוקה, הם תכף יחזרו. את רק תשכבי לישון, לא תשימי לב והם יהיו פה שוב", אמרתי לה. זה כנראה עבד עליה לא רע, כי דקה אחר כך היא כבר נרדמה. הכרית משכה אותה אליה כמו מגנט, והיא פשוט צנחה. ככה זה כשאתה עובד קשה כל היום, בכל זאת גן חובה, העסק מתחיל להיות רציני.

בעיה אחת פחות לטפל בה. הבית נראה כבר פחות כמו גן חיות, מתקרב יותר למאורה של אדם קדמון. 

מה נשאר לי עכשיו? הספר, הפעילות וכמובן המכשיר הקטן והצפצפני הזה. 

"אחותי, נראה לי שאת מגזימה, את לא פוגעת בדברים כל כך בקלות", הייתה ההודעה הבאה שקיבלתי.

קצת כעסתי על החברה הטובה שלי ששופטת אותי כל כך מהר, מה, היא לא מאמינה לרגשות שלי? 

שלחתי לה בחזרה "טוב, אולי... יפה שיש לך אומץ לתת ביקורת ככה. יודעת מה, טוב שיש חברות כמוך". הוספתי לב קטן, שלא תחשוב בטעות שאני סרקסטית, כמו תמיד בעצם.

בינתיים סיימתי לסדר עוד כמה דברים והחלטתי שזהו. ישבתי לרגע לנוח, אומרת לעצמי שאת חמש הדקות הבאות אני אעביר רק עם הספר ביד, אולי אכין לי שוקו מהקומקום שרתח כבר לפני עשר דקות, בלי הטלפון. אנשים יחכו, בכל זאת. וי כחול או לא וי כחול, אני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון על מה שעשיתי, וגם לי מותר לנוח.

כמה דקות עברו להן, קראתי שניים-שלושה עמודים, וכבר הסתקרנתי לראות מה ענו לי בינתיים. ככה זה, מאז שנכנס לחיי הטלפון פיתחתי הפרעת קשב, אני בטוחה בזה.

"חחחחחח", קראתי לעצמי, "הגזמת לגמרי, זה לא איזה שחנ"ש פה, רק דיברנו על החבל, ואת באמת קצת מפילה דברים מהידיים... אבל אני כאן בשבילך תמיד".

 מה? על מה היא מדברת? אני שופכת את הלב שלי על הבחור החדש-ישן שהכרתי, שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו, לא?

גללתי את ההודעות שעל המסך קצת אחורה.

"מה, נועה, אבל איך נעביר את המסר, להשיג מטרות אבל לא להתפרע, לא לקפוץ על שתי חתונות, להחזיק את ה...מה הביטוי? בשני הקצוות? אולי נדגים את זה ויזואלית, אפשר להביא עוגה ולחתוך אותה ולהראות שהיא לא שלמה"

-"פשוט חבל, רק תחזיקי אותו חזק שלא יברח לך".

אשמח לפידבק(;חזקה מהרוח
יפה ממש!הלב והמעין.

אהבתי את החבל והבחור

תודה (: שמחה שהצלחתי להעביר את הפאנץ'חזקה מהרוח

כי המשפט עלה לי לראש מזמן אז בניתי עליו סיפור...

יפה, ואם מסר נהדר יעל

איזו כתיבה יפה!

רואים את הכישרון.

איזו מחמאה! תודה רבה רבהחזקה מהרוח


יפה מאוד. כתוב טוב, מועבר טובבקצרה
העלילה מאוד אמיתית ויומיומית, התחושות ידועות, וזה נחמד, כי אני מרגיש כאילו אני במקום מוכר.
העקיצה בסוף מגיעה בעדינות, וחוזרת את הסיפור. יפה מאוד
תודה רבה על הפידבק!חזקה מהרוח


נממ.פיתה פיתה

תודה לכולם.

 

ובעיקר בעיקר ליפה מכולם בעולם הזה, אישתי היחידה לנצח וזהו @בת של הקב"ה

 

שיגעון. מילה אחת, 6 אותיות, 3 הבהרות

אגוז מלך. 2 מילים, 7 אותיות, 3 הבהרות.

עינב, מילה אחת, 4 אותיות ושתי הבהרות.

 

בשלושת המילים האלה מסתכמות כל הבעיות שלי בחיים. עינב-לכל אחת ישנה אחת שמוציאה לה את הכוח. בואו נאמר שלשלי קוראים עינב.

אגוזי מלך-במשפחה של טבעונים שמאלנים חמודים נקבות פדלחושיות זה די מסכן לשנוא אגוזי מלך. אבל אני כבר רגילה לא לאכול כלום אז זה בסדר.

ושיגעון-יש אנשים שזאת הבעיה הגדולה שלהם, ויש שגעונות שאני הבעיה הכי גדולה שלהם. אז בסך הכל אני בסדר!

 

 

חוץ מכל הבעיות הניתנות לפתירה האלה, אני חובבת גדולה של דברים משוגעים (כבר אמרנו?!) שדורשים קצת אומץ והרבה אההה... שיגעון? עדיף להגיד אהבה לדבר.

יש לי חלום. לעשות סנפלינג ב72 מקומות שונים בעולם. אמא מפחדת שבאחת הפעמים אעשה בנג'י בלי חוט. זה אםילו רעיון מוצלח.

 

יש כאלה שטוענים שאני דמות מאוד מעניינת, אני לא טורחת לנקוט עמדה בעניין. רצו לעשות עליי סרט, אני מעדיפה ספר אבל מה אכפת לי להועיל לכמה אנשות?

 

אז את כל הפרטים המאוד פיקנטיים על חיי כבר שמעתם. רוצים לשמוע את הדברים המעניינים באמת?

 

אני מאוד גרועה במתמטיקה, המקום האהוב עליי בעולם זאת המיטה בבית, ויש מגנטים משני צדדי הדלת בחדר.

בראייה אובייקטיבית, או סובייקטיבית (אני אף פעם לא זוכרת מה כל אחד מהם אומר) אני בנאדם מספיק נחמד בשביל שלא תפחדו ממני.

 

 

 

תודה ל@מישי' מאפושו' על המחשבות ועל עצמך ועל זה שבזכותך כתבתי סיפור בשיעור.

ותודה ל@נפתלי הדג על כל פעם שאני צריכה להחליט אם אני צריכה את המילה אובייקטיבי או סובייקטיבי.

ותודה ל@בקצרה על האתגר ועל הכתיבה.

ותודה לי.

 

חח, מה קראתי הרגע? בקצרה
הקטע עם 'יש שגענות שאני הבעיה הכי גדולה שלהם' - ענק!!
שגעון= אהבה לדבר. גאוני.
זה יכול להיות פתיחה של סיפור טוב.
יפה מאוד!
שמחתי מאוד לראות שכתבת!
נערךכישוף כושל
עבר עריכה על ידי בת של הקב"ה בתאריך י"ח בטבת תשע"ו 22:26

מה??! למה?? בקצרה
כי זה היה ממש ממש גרועכישוף כושל


תרגיל כיתה משולב באתגר.אאוטינג

המשך לסרט "העונש" בתוספות בהשראת הרשימה של "בקצרה".

 

 

 

על רצפת החדר. הסכין בידה. אצבעות נוגעות לא נוגעות בלהב החדה. מבט אל הדלת, היא יודעת שהוא לא ייכנס. הוא בחוץ, עם המכונית המקודשת שלו. הפוני נפל לה על עין ימין, בתנועה חדה היא העיפה אותו.
נתח שיער כהה נפל לה על הירך. תחושה חדשה שטפה את עורקיה ותוך דקות הכל היה מאחוריה. היא דווקא אהבה את השטיח החדש, הכהה. החי-מת סביבה.

 

משלים את הפאנג-שווי של החדר. חלפה מחשבה שובבה למולה. מאזן את הצעקות מהמחשבות הרועשות מימין, מתכתב עם האגרופים הקפוצים משמאל. אגרופים אלימים, אילמים. רצו המחשבות תוך משחק 'תופסת'. מרחבי האינסוף שנערמו על המדפים, נופים אדירים רבי הוד ומגרשי משחקים מלאים צחוק, רעדו מעט, נפרשו למול עיניה. בכולם היא רצה.

 

בעולם הזה שלה היא פראית ואמיצה. היא ישירה ואסרטיבית.

 

היא התרוממה לאיטה. מזיזה את הרגליים הרצות בשדות הפתוחים, מניחה אותן ליד השידה הזקופה כגב עליה עומדת להבת האש בעיניים. מתוך המגרה השיגעון מתפרץ כמו שריקת קומקום. צועק זועק את מהותו, קורע את האוויר וממשיך לנסוק לגובה שלא ידע שיש לו.

 

בממלכה הזאת הכל קורה כמו שהיא רוצה להיות.

 

התיישבה. המיטה חיבקה אותה, שולחת לחישות של אהבה. ידה החמימה של השמיכה ליטפה לה את הכתפיים, עיסתה את הכאב. חיוך רגוע אפשר לגוף ליפול, חופש בלתי אמצעי הקיף אותה. הרוח התבדרה שולחת בדיחה קורצת לשיער....

 

פתאום היה קר. היא ראתה על מיטה קטנה עם מזרון חורק שוכבת ילדה בהירה מכוסה סמיכה דקיקה ולמרגלות המיטה, מפוזרות שערות גזזות.

היא ראתה אותה.

סיפור מפחיד!בקצרה
קראת בלב פועם!
היא חתכה לעצמה את השיער רק כי הוא הפריע לה?!
חזק הפנג שוואי, חזק התיאורים.
סיפור מתוח מאוד, צועק כולו שקט.
'הכל קורה כמו שהיא רוצה להיות'? להיות =רוצה שיקרה?
הכל מסובב בתעלומה לא סגורה (אולי כי אני לא מכור את הסרט) יותר מדי גם נשאר ככה.
תודהאאוטינג

שוט הסיום של הסרט הוא של ילדה בת 11 לערך, יושבת על הרצפה בחדרה עם סכין ביד. בסכין הזאת היא השתמשה להרוס את הכינור של אביה בפתיחה של הסרט. כעונש הוא קרע לה את הבובות ותלה אותן על חבל לאורך החדר שלה.

על הסרט היא שותקת.

הצעקה האלימה אך אילמת שלה היא בדיוק מה שהמשכתי דרך הסיפור שלי. אני שמחה מאוד לקרוא שהוא צועק שקט

 

חסר תיאור הדמויות, זה היה יכול להוסיף ואולי ליצור מהסיום שלי סוף.

הכל פה נתון במתח בין המציאות שלה לחלום שלה. למה שהיא רוצה להיות. איך שהיא רוצה להתנהל בחיים. ולכן הכל קורה כמו שהיא רוצה להיות. היא רוצה להיות הילדה שרצה במרחבים, צועקת לשמים, זועקת את הכאב שלה בקול שאי אפשר להתעלם ממנו. היא רוצה להיות חזקה, היא רוצה להיות משוחררת. אבל היא קטנה, חלשה מול המציאות, מפחדת לעמוד מאחורי מהעשים שלה.

 

 

בעייני היא קצת דומה לי. הכנסתי לה הרבה מהחלומות שלי.

יפה מאוד, תודה על הפירוטבקצרה
הצד האישי שלך מורגש ונותן עומק וחיות לכל הסיפור.
עלי והצליחי, רוצי בשדות, תקרעי את השמיים, תחייכי.
יצא מעפן אבל זה מה שיצאחוזרת
לאחר הצצה קלה בשעון החלטתי, אני עוזבת את הספר, מנסה להחזיר את המחשבות שכמו טסו על סקייטבורד בירידה כדי לברוח ממני בהשאירן מקום למחשבות ההן, ויושבת להכין את השיעור הבא, נראה שכדאי להמשיך איתן בגימטריות.
'אולי אקח כל מיני גימטריות שיש להן קשר ליהדות?' חושבת לעצמי, ועובר לעשייתן מתחילה לכתוב בדף.
72 בגימטריה חסד.
אגוז בגימטריה חטא, לכן לא אוכלים אגוזים בראש השנה.
מת זה 440. לא! חי בגימטריה 18. אני חיה!
מפעילה שיר, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
בן בגימטריה 52.
מיכאל 101, כמו מספר תקיעות השופר בראש השנה.
אגוז. המילה נדבקת אלי כמו מגנט.
את האגוזי מלך כבר הכנסתי לארון, מה הבעיה?
קמה ומארגנת את הבית, מנסה להבין מה עובר בראש שלי.
תכף הוא יגיע, קפצה לי המחשבה לראש, לחיצה על הקומקום.
חוזרת לספה, נזכרתי, אגוז, מלכי, היא לא עמדה במבחן, למרות שאובייקטיבית אין לה בעיה, אולי זה הלחץ שהיה אז בכיתה?
מקבלת הודעה, האוטובוס מאחר ומבינה שזה החלון זמן שלי לברוח מכל הקשיים.
אין לי אומץ להתמודד עם המחשבות, שוב אני על הסקייטבורד הנורא ההוא, שוב המחשבות מדרדרות לשם.
אני על סף שיגעון.
ניגשת לחלון.
אשמח לתגובה...חוזרת


בתהליך! (קצת מורכבת בנסיעה)בקצרה
לא מרשה לכתוב כותרות כאלה!בקצרה
יצא מצוין.
הגימטראות היה רעיון יפה להתמודד עם האתגר, ממש השחלת כל מה שרצית על זה. יפה מאוד 👍🏻
לא הבנתי את ההקשר בין אגוז למלכי(עכשיו הבנתי! חח, יפה).
והיא ניגשת לחלון כדי לשאוף אוויר.. נכון..?😶 אין לה כוונות להחליק כמו סקייטבורד..
(התיאורים יפים!)
תודה חוזרת

אשתדל לא לכתוב כאלה כותרות...

(מלכי היא אמורה להיות האגוז של הכיתה, שקשה להגיע אליה, מלכי-קריצה לאגוז מלך)

היא ניגשת לחלון, אני לא יודעת למה, לא הספקתי לשאול אותה... אני גם מקווה שהיא לא עומדת לרדוף דרך החלון אחרי המחשבות שלה...

אה הבנתי משהו אחר.בקצרהאחרונה
לא לוקח את 'מלכי' כשם של בחורה.
ההיגיון שלי היה כזה - אגוז - אגוז מלך - מלכי=מלאכי.
אבל שלך יותר טוב
מתי עוד אתגר?נדנדה כתומה.
@בקצרה

בא לי עוד אחד
בעז"ה כשאגיע הביתה בקצרה
יש פה ביקוש לסיפור שהוא בעצמו פיצול של סיפור אחרמשה

שפורסם במקום אחר?

מה הכוונה?אריק מהדרום

סיפורי משה רטמשה

אני עדיין לא מבין מה הכוונהאריק מהדרוםאחרונה

שר - האורותצמר-ארד

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

געוואלדיקעימח שם עראפת

מחכה להמשך

כן?צמר-ארד

מה אהבת?

את הרפרנסיםימח שם עראפת

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

חחח...צמר-ארד

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

חיחי, לא קראתי בכלל, רק ראיתי תסרטים מזמןימח שם עראפת

לצערי..צמר-ארד

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

חחח, דונט וורי אני אתאזר בסבלנותימח שם עראפתאחרונה

בינינוצמר-ארד

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

אין מצב שאני אהיה האדם היחיד שנהנה מזהסופר צעיר
מזעזע 😀צדיק יסוד עלוםאחרונה

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

...רחל יהודייה בדם

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

וואוכְּקֶדֶם

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

נעלמיםמשה

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

לא נראלי שזו כוונת המשוררתכְּקֶדֶם

נקרא לנערה ונשאל את פיהמשה

...רחל יהודייה בדם

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

להיות מוגדרxmasterx

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

מעניין 🧐צמר-ארד

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

געוואלדיקעימח שם עראפתאחרונה

סיפור לא מעניין שכתבתי:צדיק יסוד עלום

כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"

1.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

2.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

3.צדיק יסוד עלום

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

אפילוגצדיק יסוד עלוםאחרונה

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

01ריק סאנצ'ז

מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.

הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.

הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.

המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.

העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.

הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.

אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.

ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.

אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.

לגימה קצרה אל הגרון.

אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.

חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.

זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.

וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.

הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.

תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.

או שאולי אלה הפנים האמיתיות.

מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.

כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.

משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.

הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.

היא הרימה לפתע את מבטה לאט.

מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.

היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.

היא הטתה את ראשה.

סקרנות.

02ריק סאנצ'ז

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

03ריק סאנצ'ז

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

04ריק סאנצ'ז

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

וואורקאני

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

05ריק סאנצ'זאחרונה

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10

כשצריך את הגנב מורידים אותו מהמגדל. סיפור.משה

טוב. לא מראש המגדל. סיפור שנזכרתי בו היום כשביקרתי עם הילדים באנדרטת הנח"ל.

לפני כ-18 שנים עבדכם הנאמן היה עבד עברי. כלומר חייל מפקדה. בתור שכזה הביאו אותנו (ועוד כמה גופות נושמות שהתפקיד שלהן היה בגדול פשוט למלא נפח) על מנת לכבד את הטקס השנתי לאזכרת החללים של החטיבה. מכיוון שהביאו אותנו מוקדם מדי ועייף מדי, היה לי עוד שעה עד שהטקס יתחיל. חיפשתי מקום שקט לשבת בו ולא כל כך היה. בסוף מצאתי דלת חשוכה ומאחוריה מדרגות שמובילות למגדל ההנצחה שם. התיישבתי עליהן, פתחתי מחשב נייד. מצאתי שם WiFi שווה של 3Mbps ועשיתי משהו במחשב. אפילו לא זוכר מה.

פתיחת דלת דרמטית

מי בדלת? מפקד המחנה (דרגה מעל רס"ר, נגד שתפקידו לחולל משמעת). מוצא אותי שם. למזלי מדוגם. וצועק עליי לעוף משם תכף ומיד. עם אותו הנגד היה לי סיפור. הנ"ל שירת בתפקיד אחר ושם נעזר בי מקצועית. משנתנה רשות למשחית להשחית - היה יכול להשחית. אבל נזהר לא להשחית יותר מדי.

בכל זאת באתי להתקפל משם. הוא ביקש. שניה אחר כך מופיעה מאחוריו קצינת החינוך של החטיבה. למי יש מחשב נייד? היא שואלת. תוך שניה היא מזהה אותי ואת הרס"ר צועק עליי. הסתבר שהכוכבים הסתדרו לי.

או ליתר דיוק כוכב חמה.

לחברת ההגברה של הארוע התחמם כונן הדיסקים עד מוות, ולא היה להם איך לנגן מוסיקה בטקס. הסכמתי מיד אבל דרשתי שישאר בידיים שלי. אחר כבוד הוצאתי מחבורת החיילים והושבתי ליד הבחור של ההגברה. כל הטקס יכולתי להמשיך לשחק במחשב חופשי חוץ מזה שהיה צריך מדי פעם להחליף מוסיקה. ובסוף ההגברה הודה לי שהצלתי אותו.

המזל שיחק להם....נחלת

וגם לימשה

אה, אתה גיק כאילו? מגיל צעיר?נקדימון

אחלה סיפור. אבל למה בפרוזה ולא בצעירים?

כי בא לימשה

מתכנת מגיל 11.

וואונקדימון

תמיד שאלתי את עצמי איך בכלל היה אפשר להיחשף למחשב ברמות עומק כאלה. למי באמת היה pc בבית? שלא לדבר על אינטרנט, ממשקים נוראיים, ומהירות עבודה מזעזעת

היה לנו מחשב. 486 להבנתימשה

היה אפשר לעשות איתו הרבה. אבל היה קשה. הידע לא היה נגיש ואינטרנט נכנס אלינו הביתה רק בשנת 2000.

דווקא מהירות העבודה לא הייתה כל כך מזעזעת. היא נהייתה מזעזעת בעיקר כשהגיעו תוכנות חדשות שהותקנו על מחשבים ישנים. אצל דוסים למשל מאוד מצוי שהחומרה הישנה (גם טלפונים) לא הולכת לפח אלא לילדים וככה ילדים מסתובבים עם סטיגמות.

טוב, אני זוכר את המפרט שלו בדיוקמשה

486DX2, 33MHz,

8MB של RAM (שעלה המון כסף, בהתחלה היה 4 ואז הוגדל ל8).

324MB דיסק קשיח

CD ROM שהתווסף אחר כך

AZTEC כרטיס קול שהיה חיקוי של SB16.

מה עוד היה ?

windows 3.11 ומתישהו (ינואר 99) windows 95

אני זוכר שהטיפ הכי מומלץ למחשבנקדימון

היה לבעוט בו... 😅

סיפור קישוני של ממש

מה שהיה מקצר את החיים של הHDD.משה

אהה.. פתרת לי חידה עכשיונקדימון

משהאחרונה

סיפור חמודארץ השוקולד

אב/אלולאשר ברא

בזרה"ק

על הרכבת הקלה,

בין מחנה לחלוץ.

עלה האיש עם החולצת משבצות בצבע אדום,

כובע טמבל למרות שכבר שקיעה,

מכנסיים שחורים.

מחזיק קנבס קטן עם ציורים קטנים עליו,

הצבע עדיין טרי.

ואני עומדת שם דחוסה, עם פרצוף רוטן. עייף.

בין עשרות האנשים שהגיעו לעיר הקודש.

ופתאום האיש הזה,

עשה המתקת הדינים.

והחיוך שלי עלה והיה לי טוב.

ולרגע הרגשתי את המעבר בין חודש אב, לאלול.

ואיך הקטרוג כבר לא יושב לי מעל הראש.

תודה לה',

תודה שככה טוב.

דחוסה ברכבת הכלה בירושלים?משה

תחשבי עכשיו מה הנביאים היו אומרים על זה.

לא הבנתי אותך..אשר ברא

ירושלים פעילה וחיה ושוקקתמשה

כזה.

עדיין לא הבנתיאשר ברא

ירושלים פעילה וחיה בכל יום

ועל זה חלמו יהודים 2000 שנהמשה

ברוך ה', זה לא סותר את מה שהרגשתיאשר ברא

הכוונה לראות את חצי הכוס המלאה. למרותנחלת

שעומדים לנו על הרגליים, תוקעים מרפקים בצידי הגוף שלנו, נושמים

עלינו ריחות שלא שיערום אבותינו, מחליפים מילים בקולי קולות

מעל ראשינו, נועצים בנו מבט זועם וכו' וכו'.....

זה בצחוק.

אבל משה צודק. למרות ש.....אוף!

מתוקה. אהבתי. נקודה קטנה של אור מאירה חושך גדול.נחלת

יפה ומשמחארץ השוקולד

מה זה בזרה"ק?xmasterx

בזכות רבינו הקדוש (רבי נחמן מברסלב)אשר ברא

יפהxmasterxאחרונה

אולי יעניין אותך