סיפור בהמשכים עמוד 11

ב"ה הפקד- הקשב! טייסים יקרים, שלום רב. היום נעבור מספר אימונים בהרמה עד 15 קילו ובהרמת בני אדם. אלו דברים שיהיו שימושיים לפעולה. הם הוכנסו לחדר כושר צבאי. נכתב מבחוץ - הכניסה לנשים/גברים בלבד. שוב סינן אדם - הדתיים האלה. כל אחד 'תופס עמדה', וכל רבע שעה מחליפים, ממש כמו יום ספורט בביה"ס, חשב יוסי. ועתה - יש לו משימה- לפנות. כעבור שלוש שעות, שבהן התאמנו הפסיק המפקד לצהרים, ואמר שמי שלא יעבור את האימון - לא יפנה ולא יהיה טייס. האיום הזה היה איום ממשי - ובאימון ערב התוצאות היו טובות יותר. לאחר כמה ימי אימון, נשלחו לכרם שלום, להתאמנות לגרוש הגזעני. החיילים - בלא אבחנה כלשהיא, התחילו לתת מכות באמת 'כמו למתנחלים'. כל מה שהיה להם על מתנחלים הם עשו באימון. התוצאה היתה למחרת בעיתונים, וכל אחד מהם קיבל נזיפונת. כולם ידעו שזה מה שהם רוצים בגרוש - אלימות מרובה וברוטאלית כלפי המגורשים. בערב הקרנה באולם של ממש כמו קולנוע עוד סדרת חינוך. עוד פרטים על המתנחלים, עוד שטיפת מוח. על ממלכתיים, סרבני פקודה ועוד. 'הכל', הם ידעו על הדתיים, ציציות, כיפות, הבדלים מה שהם לא ידעו, זה בדיוק איך להבדיל. זה כמו ללמוד על הודים מסרט של נשיונל ג'אורפיק. בסוף - אתה לא מבין הכל. הסרט נערך ברמה רדודה, קללות, צילומים מהתחנלוית אך ברמה גרפית גבוהה ומושכת עין. כל דתי שרק הרביץ קיבל שם במה, והסרטים ממש התקרבו לסרטי תעמולה אנטשימים. המפקדים והחייילים צפו בשקיקה- זה עדיף מאשר עכשיו להתכונן לעוד טיסה בעומק שטח האויב. לא?. מיום ליום הריקבון בבסיס גדל. המפקד לקח את החיילים וכינס אותם יחד "לאחרונה שמענו גל גנבות בבסיס" "מה? מו ? מי?" "שקט!" "גל, תדבר" גל היה בחור חוזר בתשובה. כולם ידעו שהוא ימני וחשבו שהוא מתנחל. הוא היה שתקן (ממש כמו שחר של הודיה. אולי יותר), ולכן כולם חשבו ככה. "כן. המפקד. גנבו לי לאחרונה הרבה חפצים אישיים. חלק מהכסף בארנק, התקשרו מהפלאפון שלי, אכלו לי מהתיק אוכל, השאירו 'סימנים' באוהל, ובכלל אני מרגיש שמתנכלים לי פה מאחורי הגב" המפקד אמר להם שכולם אמנם משוחררים "אבל אם נתפוס את הגנב - או מישהו צוחק על גל, אבוי לו- יורד הצל"ש. למחרת כל הבסיס הוכה בגל גנבות. החשדות רצו מאחד לאחד, הרכילות גאתה, וכל מי שהיה לו רסיס מידע היה מלך הבסיס. לאחר יומיים כולם ידעו שכולם גנבים. מה לעשות - הגרוש משחית. לאחר מכן התגנבה שמועה שנתפסו שני אנסים במחנה, ואף אחד לא יצא נקי. כל הבסיס התמלא בלש"ע, ואיש לא ידע מה האמת - הוא רק ידע שהוא אתמול 'פילח' למישהו משהו, 'השלים ציוד', ועוד כהנה וכהנה. אף אחד לא הגיע למסקנה ש... הגרוש משחית. המשך יבוא בעזרת ה' יתברך.

נכתב על ידי היוצרת המוכשרת אורטל לאה תומר כמה זמן לא ראיתי אותך.. שמעתי שנדרסת... איך אתה מרגיש?" הוא מנסה להבין מה הולך פה, הוא מבולבל,מחשבותיו מבלבלות אותו, הילה? מהי עושה פה? ומה עם גו'די? איך היא תגיב לסיטואציה הזאת? ומה הילה תגיב על זה שהוא לא חושק בה יותר ? ואיך יאמר לה זאת? שני ומיכל לא הבינו מה הולך כאן, מה גו'די עשתה פה ולאן הלכה בלי לומר מילה "מעניין מדוע הלכה במהירות כזאת"? תמהה מיכל "ראית איך היא הגיבה שהילה נכנסה לחדר של תומר?" "כן... מעניין" לחשו השתיים. * * * "הלו משטרה?" בכאב ובפחד , ים של רגשות מסתערים אצל מרגלית בלב, לא יודעת מה לעשות, הכל עליה, כל הלחץ וגם המשטרה "הבת שלי...ברחה מהבית" לא יכולה להפסיק את הדמעות שנובעות מהכאב, אין לה שליטה עליהן "הבת שלי כבר כמה ימים נעדרת, והיא לא יצרה עמי שום קשר טלפוני רק מכתב שבו רשמה "הלכתי" וזוהו , אפילו אני לא יודעת לאיפה היא הלכה ולאן היא יכולה ללכת" ובכתה הירגעי גברתי, יהיה בסדר, אני מבטיח לך שנימצא את הבת שלך, נימצא אותה ונחזיר אותה הביתה" אמר המפקח בניסיון להרגיעה...אנו נגבה ממך פרטים על מנת להתחיל בחיפוש בתך" "תודה רבה לך אדוני המפקח" ובלבה חשה אבן ניגולה מליבה,"רק שתחזור אלי" התייפחה מרגלית "נעשה כל שביכולתנו למצוא את הנערה האבודה" אמר המפקח "כן אני יודעת השיבה מרגלית וענתה על שאלותיו חרש חרש..." * * * "מה זה?! איפה אני?! שאלה גו'די בפחד, לא מבינה איפה היא נמצאת ואיך היא הגיעה לפה. "הכל חשוך פה.. אימא'לה מה זה המקום הזה... הצילו! הצילו! תוציאו אותי מכאן!" כל גופה רועד מפחד אימים! לא מבינה איפה היא! היא מנסה להיזכר איך היא הגיעה לפה... היא לא מצליחה... רגע שניה היא נזכרת במשהו... בנהג מונית שהסיע אותה אך משם היא לא זוכרת כלום רק שנפלה ארצה ואיבדה את ההכרה... היא מתחילה ממש לפחד עכשיו! אולי זה הוא! והיא פתאום מבינה חטפו אותה! היא מרגשה פחד, מרגשה שנכנסה למקום סגור ומרוחק ולא תוכל לצאת ממנו! רק המחשבה הזאת גרמה לה לצמרמורת! מה עם אמא, תומר איפה הם? דאגותיה הציפו את ראשה והלה החל לכאוב עד כדי אובדן חושים. חרש של שתיקה בחדר, שום ציוץ ושום קול לא נשמע ואף קול של חתול או ציפור מציצת לא נשמע. מנסה לעכל מה קורה פה, רוצה לדעת היכן היא, אך היא לא יכולה לחשוב בניתים מרוב הפחד שמציף אותה. "שלום לך!" נשמע קול גברי המדבר אל גו'די, קול קר וקשוח! "אמא!" צרחה גו'די בפחד "מי זה?!" מפוחדת ומובהלת "מי אתה?! מה אתה רוצה ממני? ומתחילה לבכות בעוד שחוזרת על שאלותיה ורוצה לדעת מי הוא האיש הזה. "גו'די... תירגעי בבקשה" קולו של האיש אמר לה "איך ידעת את שמי?" היא בהלם מאין הוא יודע את שמה ומי הוא בכלל והאם הוא מכיר אותה והיא אותו. "אתה מכיר אותי? מי אתה?" מבוהלת וחוששת "אני מכיר אותך... אני רק באתי לומר לך משהו... מסר חשוב..." היא לא מבינה מי זה, אותו אדם שהביא אותה לפה ורוצה לומר לה מסר חשוב? היא בכלל לא מכירה אותו... "אל תדאגי, אביך שומר עלייך מלמעלה, הוא לא רוצה שתהיה עצובה, תהיה שמחה, זה גורם לו להיות עצוב בראותך עצובה, ובקשר לאמך, תנסי להתיידד איתה, תפתרי את הבעיות שלך איתה, אל תברחי מהבעיות תנסי לפתור אותן" גו'די קצת נרגעה , אך פוחדת, לא מבינה את העלילה שמסביבה, מחשבות רבות עכשיו מתרוצצות לה בראש, מי זה, איך הוא מכיר את אביה ז"ל, ומה הקשר שלו לאביה? ואיך הוא יודע דברים על אבא שלה ז"ל? "מי אתה.." איך אתה מכיר את אבא שלי?" שאלת בפחד ובלחץ "אני לא יכול לומר, אך בסוף את תדעי רק רציתי להעביר לך את המסר הזה הוביל אותה אל המכונית שהיא כבולה בידיים ועיניה עטופות בבד שלא יראו שום דבר ומסיע אותה לאותו מקום שעלתה אליו ונפרד ממנה לשלום.היא מצליחה להוריד את הקשרים ידיה ולהוציא את הבד שמסתיר את עיניה אך לא מוצאת את אותו האדם שכעת הלך.

ב"ה לאחר בקשות והפצרות, וקריאת כל מיני סיפורים ודברים, החלטתי שאני ממשיך - מקווה לטוב. ב. "אז אתה בא ?" "אני נשאר פה!" <שוב אני לא יודע לדבר!!!> "למה?" קמתי והלכתי. עכשיו אני לא חופשי. וצריך לעשות פה את כל הסבוב. אוף! עולם דפוק!. יש יחס אישי... אבל זה רק הוא, והוא טוען שרק המנהל. הלכתי בוכה עם המדריך. הגענו פנימה. שוב החדר שלי. שוב הכר. ושוב הבכי שפורץ בלא גבול. לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!! הרהרתי לעצמי. הכל שולט בערבוביה. הכל יחד!. שמחה- על המדריך, עצב- על החיים ובכלל... מי אני? מה אני? מאיפה?... *** "אני לא חושבת שטוב לו שם", אמרה היועצת החינוכית למנהל. "אז אולי נעביר אותו חדר!" "לאן בדיוק? עם משה?" "בדיוק" "בטוח לגבי שמעון?" "כן. חתמנו את הנושא!" "ומה לגבי אסף?" "אסף הוא נטע זר" "ככה את מדברת עליו?" "כן. הוא לא מתאים לפה. חבל עליו - יש פה עוד בתי יתומים בכפר!" "בית יתומים לילדים מיוחדים. זה לא בשבילו. את כפיר שלחתי לשם" "ותגיד לי את האמת" אמרה היועצת בטון רציני מאוד. "למה אתה כ"כ מגן עליו?" המנהל חשב על מסגרת התקציב של משרד החינוך. כל עשרה ילדים כמה הוא מקבל. אסף היה העשירי- שהשלים לו ל350. 349, הוא ידע- יוריד לו בתקציב. הוא צריך את זה. "כי הוא ילד מיוחד. רוב הילדים פה הם של חד הורים, שלא רוצים להיתלות בילדים - או שירדו לסמים (האבא/אמא החד הוריים). הוא מיוחד בכך שאין לו את שניהם. מבינה?" בזו הסתיימה השיחה. *** בא תראה איזה מגניב !. "תשמיע... תשמיע שוב!! היועצת? המנהל? על מה הם משוחחים שמה?" "על אסף ומשה... נכון מגניב? שמתי את זה בחלון... בזמן שהמנהל דיבר עם היועצת. תודו שזה טוב!!! הנה. באו תשמעו מה הוא אומר עלי: "הוא ילד מיוחד" ועל אסף "ירד לסמים" הוא השמיע לכולם. אסף עמד בפינה, מבוייש. הוא חייב לברוח למדריך - אבל הוא ראה את כולם מתקרבים אליו, מסמנים לו 'תפסנו אותך', בדרך להעביר אותו את הגדר למכון הגמילה....

נכתב על יד היוצרת המוכשרת פליץ בהיותה בת 13, נחטף אביה בידי מחבלים... היא ואמה חיכו בקוצר רוח לידיעות על שלומו, מה מצבו, כיצד מתקדם המו"מ לשחרורו. ואז הגיעה הידיעה על הגופה... מותו של אביה, אביה שכל כך אהבה, השפיע עליה קשות. חטיפה, רצח... בשביל רוב האנשים אלה סתם מילים בחדשות, כואב לשנייה, אבל אחרי כמה דקות שוכחים. בשביל אחרים, אלה מילים שאומרות הכל, והכלום שנשאר אחר כך. לכן, כעבור חמש שנים, כשהודיעה לה אמה שברצונה להתחתן שוב, לא יכלה ג'ודי לסבול זאת. איך היא הייתה מסוגלת?! איך, כשתמונתו של אבא תלויה על הקיר בחדרה, והיא רואה אותה יום אחר יום? איך, כשהיא ישנה לבדה במיטה שהייתה של שניהם?? היא רבה עם אמה במשך שבועות, התנגדה לכל צעד בקשר שלה עם מנחם... רק השם גרם לניצוצות כעס להבזיק בעיניה. היא לא הסכימה לתת לו הזדמנות. כאשר מועד החתונה הגיע, ג'ודי לא הייתה בין האורחים שהגיעו לבית הכנסת, אותו בית כנסת שבו נישאו הוריה 19 שנים קודם לכן. היא סירבה להכיר במנחם כאביה החורג, לא הסכימה להקשיב לדבריו, הזכירה לו תמיד שהיא לא הבת שלו, שהוא לא יגיד לה מה לעשות. המצב רק נעשה גרוע יותר, כשהם עברו ייתכן שהיא הייתה עוברת את כל זה יותר בקלות, אילולא תומר... השם הזה גרם לראשה להסתחרר. היא ידעה שהיא אוהבת אותו כבר לפני שנתיים, כשיצאו לבלות עם חברים, כשהתנדבו בבית החולים, כשהדריכו יחד בתנועה... והיא ידעה שהוא אוהב אותה, כשהביטה בפניו בכל אותן פעמים, בעיניים הירוקות האלה... ואז הוא התחיל לצאת עם הילה. בדיוק בשבוע שאמה הודיעה לה שהיא ומנחם... איזה שבוע זה היה. עם הילה! הילה, חברתה הטובה ביותר, שהכירה מאז שהיו בנות 3, הילה שלה סיפרה הכל, הילה שאיתה דיברה עד מאוחר על תקוותיה ואכזבותיה... תחושת הבגידה הייתה כפולה, ויותר. אמה וחברתה הטובה, השתיים שסמכה עליהן יותר מכל, שתיהן בגדו בדברים שהיו לה היקרים ביותר. היא חיה בדיכאון במשך שבועות, מנסה למצוא טעם להכל, אבל שוקעת יותר ויותר במלכודת הייאוש. מה נשאר לה, מלבד הייאוש? היא הייתה בטוחה שהמצב לא היה יכול להיות גרוע יותר. ואז הגורל הוכיח לה את ההיפך, כשגילתה שאמה בהריון. זה שבר אותה לחלוטין. בעודה מחניקה דמעות, היא ארזה בחיפזון כמה בגדים ומצרכים, קצת כסף, רשמה לאמה פתק קצר, לא מנסה להסביר. לא היה מה להסביר. היא ברחה מהר ככל יכולתה מהבית, כשהדמעות שהחניקה סוף-סןף פורצות מעיניה, ושאלה את עצמה שוב ושוב כיצד יכלו לעשות לה את זה, כיצד יכל אבא שבשמיים לעשות לה את זה??? ואז התאונה... איזה עיתוי... זה היה נראה כאילו כל העולם פנה נגדה. אבל אז, בחדר המיון, תומר התעורר, והוא כל זה עבר במוחה כשהביטה בשתי חברותיה, שעמדו ליד חדר מס' שלוש במחלקה החמישית. מה הן עושות כאן? האם באו לבקר אותו? כיצד ידעו היכן למצוא אותו? הן בוודאי המומות מהופעתה, מפניה המוכתמים בדמעות ושערה, לאחר מה שעשתה לו בהחלטה של רגע. אז היא הבחינה בדלת חדר מס' שלוש הפתוח מאחוריהן. "את מי באתן לבקר?" שאלה בנעימות ככל שיכלה. *** הילה סידרה את השמיכה סביבה, ותוך כדי כך סידרה את מחשבותיה. תומר, פצוע? תאונה? איך... ואיך הן ידעו על זה לפניה? היכן הוא עכשיו? האם הוא בסדר? השאלות זרמו במוחה, לא מוצאות פתח ניקוז. היא הייתה חייבת לשאול מישהו. רק עתה חזרה להכרה. רגע... דלת החדר הייתה פתוחה מעט, ודרכה היא ראתה צדודית מוכרת... ראשה הסתחרר. לאט לאט. היה לה זיכרון מעורפל של מישהו יושב ליד מיטתה... בעצם יותר מאחד... יכול להיות? היא קמה באיטיות, משתדלת לא לעשות תנועות מהירות. ההתקף היה קשה. באחד מרגעי ההכרה המעטים שהיו לה היא זכרה שראתה מישהו שכנראה היה הרופא לידה, ולצדו עמד... פרצוף מוכר... אבל לא יכול להיות שזה הוא. קורס מד"א היה מזמן, ואיזה צירוף מקרים יביא לכאן דווקא אותו? היא ניערה את המחשבה מראשה. נחשוב על זה אחר כך. עכשיו היא התמקדה בצעדיה לכיוון הדלת, לאט לאט, היא דחפה את הדלת.... *** מרגלית הניחה את כוס הקפה מידה ונאנחה עמוקות. לא היה בכוחה לסבול שעה נוספת כמו זאת שעברה עליה, כולה חרדה וחושבת על בתה הקטנה... היא עדיין חשבה עליה בתור הילדה שהיתה אז, לפני ש... שעמנואל... היא הייתה ילדה כל כך שמחה, נערה עליזה, שעולמה חרב עליה בתקופה רגישה מאוד בחייה. מרגלית תמיד ניסתה להבין ולתמוך, להיות אמא טובה, אבל לא נראה היה שג'ודי מנסה לבנות את עצמה מחדש, אלא ממשיכה לחיות בתוך החורבות שהיו עולמה אז כיצד הצליחה לטעות ולהגיע לכל המצב הנורא הזה? כשגילתה את דבר הריונה, הייתה מרגלית מאושרת. היא חשבה שאולי תינוק או תינוקת שיהיו שלה ושל מנחם יקשרו את ג'ודי מעט יותר למשפחתה החדשה, ויקלו עליה את ההסתגלות לחייה החדשים. אבל זו התבררה כאחת מהטעויות הגדולות ביותר שלה. כשחזרה הביתה מהבדיקות, גילתה את הפתק שהשאירה ג'ודי, וכמעט הצליחה לתפוס אותה כשרצה מהבית, אבל היא איחרה את המועד. מאז לא שמעה מבתה. מנחם אמר שצריך לתת לה זמן, היא וודאי תחזור בעצמה... אבל היא לא הייתה מסוגלת להמשיך. ביד רועדת הרימה מרגלית את הטלפון וחייגה 100. *** ג'ודי ראתה את ההיסוס בעיניהן של שני ומיכל, את הדרך בה החליפו מבט במהירות. הן הסתירו משהו. "מה קרה? הכל בסדר?" היא לחצה. ההיסוס גבר. כשמיכל פתחה את פיה להשיב, נפתחה הדלת מאחוריהן ושם הייתה... ג'ודי הביטה בהלם. מה הילה עושה כאן, לבושה בפיג'מה של בתי חולים? *** מה ג'ודי עושה כאן, עם השיער הקצוץ הזה? הילה הרגישה שראשה מסתחרר שוב. אספקת החמצן למוחה ודאי לא הייתה סדירה. היא עברה את זה כבר פעם. היא נתמכה במשקוף הדלת כדי לייצב את עצמה וניסתה לחשוב בבהירות. שני ומיכל שעמדו לידה ונראו די נבוכות, ודאי היו אלו שבאו לבקר אותה. ג'ודי לא הייתה יכולה לדעת על ההתקף כל כך מהר, השעה הייתה שעת בוקר, והיא ממילא לא הייתה באה לבקר... מדוע הייתה פה? חשד עבר במוחה. ג'ודי ודאי ידעה על התאונה שקרתה לתומר... היא ושני ומיכל תמיד עדכנו אלה את אלה. אולי?... יכול להיות?... "איפה תומר?" היא שאלה בשקט. מבטה המהיר של ג'ודי לכיוון החדר שמימינה הסגיר אותה. הילה לא חיכתה לתשובה המגומגמת אלא פתחה את דלת החדר ורצה פנימה. שם הוא שכב, בוהה בתקרה, והוריד את מבטו כששמע אותה נכנסת. עיניו הירוקות התרחבו. הפתעה, או...? "תומר!!!" היא רצה למיטתו ועטפה אותו בחיבוק. דמעות פרצו מעיניה. *** ג'ודי התפרצה לחדר אחרי הילה. לא! היא חשבה, רק לא זה! רק כשהוא התחיל להבין... מאוחר מדי. הילה הסתערה על תומר וחיבקה אותו בחוזקה, בוכה וממלמלת את שמו. הוא קפא לרגע, מופתע, ואז באיטיות – איטיות שקרעה את ליבה של ג'ודי פיסה אחר פיסה – הרים את ידיו וחיבק אותה בחזרה. תמיד מאוחר מדי. היא הרגישה כמו טובעת. הכל נהיה שחור פתאום, מלבד נקודה באמצע שדה הראיה שלה. כמעט לא מודעת למעשיה, היא רצה לעבר המעלית ולחצה על כפתור קומת הקרקע, בקושי שומעת את הקולות שקראו אחריה, מפצירים בה לחזור. חטיפה, רצח. שתי מילים ששינו את חייה. הכל חזר אליה. היא רצה לאורך אולם הקבלה אל הדלתות ופרצה מהבניין אל אור השמש החזקה. היא תחזור לביתה של נועה ותיקח את חפציה ותיסע... היא עוד לא ידעה לאן. היא עוד תחשוב על ...בגידה. המחשבות המשיכו לסעור בתוכה זמן רב, היא לא ידעה כמה זמן. רגע. זמן רב מדי. היכן היא? היא הביטה מבעד לחלון. זו לא הייתה ירושלים. מחשבות התפוצצו בראשה. חטיפה. "עצור!" היא קראה לנהג. "לאן אתה לוקח אותי??" הנהג מלמל משהו במבטא לא ברור. "עצור את המונית!!" היא כמעט צעקה. להפתעתה הוא עצר בצד הכביש, ויצא במהירות מדלתו. הוא פתח את הדלת והיא קפצה החוצה ופנתה אליו. "עכשיו תסביר לי – " היא החלה אל מול הפנים הכהות, ואז חשה חבטה באחורי ראשה, והכל החשיך.

פרק ג' בבוקר קמתי מוקדם כי הלכתי לישון מוקדם. השעון שעל הספריה הראה שהשעה 6:45, לא התחשק לי לחזור לישון אז החלטתי ללכת למטבח. כשנכנסתי לשם ראיתי את אבא שותה קפה וקורא עיתון . "בוקר טוב אבא "אמרתי "בוקר טוב" ענה לי אבא "ענבל יש ליד הדלת כמה קרטונים כדי שתתחילי לארוז" "בסדר ואיפה אמא?" "אמא ישנה היא כבר צריכה לקום היא צריכה היום לסדר כמה סידורים אחרונים בנוגע לעבודה שלה או… הו בוקר טוב ליאורה" "בוקר טוב דוד! בוקר טוב ענבל!" ענתה אמא היא הייתה מוכנה לעבודה אמא תמיד הייתה יוצאת לעבודה ב 7:15. "קול ישראל מירושלים שלום רב השעה 7:00 והנה החדשות מפי…" " יופי ,יש לי זמן לשתות קפה ענבלי אולי תכיני לי?" ביקשה אמא "בסדר" עניתי "ענבלי עכשיו התחלנו את החופש הגדול אנחנו אמורים להגיע לנווה דקלים שבועיים לפני סיום החופש' זה נראה לך עוד הרבה זמן אבל זה לא! אז כדי שתתחילי לארוז ,יש לנו הרבה סידורים: לקנות דברים חדשים, לבית לקנות בגדים חדשים לך ,חצאיות, חולצות עם שרוולים וכו'" אמרה אמא ברצינות . "טוב , בסדר" עניתי הלכתי לחדר ונשכבתי על המיטה. יופי, לגלגתי לארוז את מה? "ענבלי הלכנו, היום אבא הולך מוקדם לעבודה. להתראות אל תתבטלי יש לך קרטונים מחוץ לדלת" קראה אמא ונשיקה אותי "טוב בסדר אני יעבוד אל תדאגו" אמרתי לך בנימה של כעס ומרירות. גם ככה אין לי מה לעשות אז נעבוד. חשבתי תוך כדי העבודה. למה?! למה הם עושים לי את זה?! לנתק אותי מהמקום הכי אהוב עלי ,החיים שלי... עלו דמעות בעיני.. התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות... אני שונאת לבכות!!! אבל הפעם לא יכולתי לעצור את זה ... הפרידה... איך אני אספר לחברה שמה?! איפה אני הולכת לגור?! עם מי?1 די ענבל! אמרתי לעצמי. תתגברי! יהיה בסדר! את תתגברי על זה!!! ואת בסה"כ לא הולכת לנתק קשרים, את תשמרי עם כולם על קשר, תלכי לבקר... תהילה תעזור לך להתאקלם.... הנשמה הטובה הזאת! התאוששתי שתיתי כוס מים ונרגעתי וחזרתי לעבוד. עבדתי עד השעה 9:00 ארזתי מזכרות וקשקושים. ואז נזכרתי ששרית והחבר'ה יבואו. ארגנתי את הבית ובשעה 10:00 הם הגיעו. אני לא מגזימה אבל אולי איזה 50 אנשים הגיעו ערן הבדרן , עידו החקיין הוא וערן חברים טובים, עומר, צחי, שירן,שגב, שרית,יעל,גלעד, תמיר, מאיה, אלינור, ענבר, קובי,ליאת, ליאור, עדי, שני, אדווה, ניב, אגם, ירדן, שירלי, סהר, כרמל, דודי, קוקו ( זה דני קרואים לו קוקו כי יש לו קוקו ארוך) כולם באו איזה שוק. " מופתעת אהה" חייכה שרית "כן" מלמלתי "לא ציפיתי בואו בואו תכנסו" התעשתי . " שרית התקשרה אלי ב 11:00 העירה אותי" אמר ערן " הקפיצה אותי מהמיטה בגללך" ערן עשה פרצוף כועס שהפיל אותנו מצחוק. "כן גם אותי" אמר עידו " עידו מחר ב10:00 אצל ענבל אם אתה מאחר אתה חוטף ממני..." חיקה אותה עידו "מה אתה רוצה ?! כאילו שאתה הולך לישון ב11 אני מוכנה להתערב איתך שבאותו לילה בטוח לא הלכת לישון לפני 3 בלילה כרגיל... " צחקה שרית "וחוץ מזה ענבל הייתה בדיכי היא עוברת דירה אז החלטתי שנשמח אותה" "את עוברת דירה" נדהמה אלינור "לאן? " שאלה אגם " לנווה דקלים" עניתי "איפה זה?" שאל קוקו " בגוש קטיף בנגב המערבי" עניתי "מההההההה" כולם נדהמו "ענבל את צוחקת נכון?????" שאל קובי " לא אני לא" אמרתי " את הולכת להיות עם המתנחלים. עםהבנים עם הפאות והכיפה הענקית והבנות עם החצאיות המתנפנפות" שאל סהר "כן אני דווקא שמחה" עניתי מהר מופתעת מעצמי ופתאום באמת הרגשתי שמחה לקראת מה שמחכה ליהרדיו הדלוק היה מכוון על רשת ג' והשמיעו שם את השיר של הכוורת "הולכים אל הלא נודע...."

פרק ל"א "שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא" שרה נעמי ביחד עם נתן, "את בטוחה שהשמחה הרבה היא בגלל פסח דווקא? בגלל האביב?" הקניטה שחר, "לא.. אני חייבת לציין שהחופש הרבה הרבה יותר קורץ לי.. ולך לא?" "ממילא אני לא יוצא עכשיו לחופש. אז לא." "וואלה" "ניראה לי אני אעבור לאולפנא שלכם תקופת האביב" "ש ל כ ן ! לא עברת כבר את הבגרות שלך בלשון?" "עברתי, ולכן גם שכחתי." "?!" "כבר סיימתי עם הבגרות הזאת'י, ולכן אין לי מה לזכור" "למה? ני אוהבת ללמוד לשון" "אז את מוזרה!" קבע שחר בנחרצות, "מי שמדבר" הוויכוח, שהחל סתם כהקנטה מחוייכת, כמעט והפך למריבה "בסדר בסדר" נחלץ שחר, שלא היה במצב רוח של מריבות באותו היום, "אז אני אחיך המוזר" "נכון" חייכה. 'מעצבנת" חשב שחר לעצמו 'מזל שלה שאני רגוע היום. לא יודע למה' שחר הדליק את הרדיו, והתיישב על הספה, 'יש הרבה עבודה במטה של הגוש. יכול להיות שיצטרכו אותי היום. מזל שאני לא צריך לדבר עם אנשים כשאני עומד בצומת. חוץ מהמגעילים האלו-שנהנים לצרוח עליך, הכל בסדר' "זה היה ביתי, עם גינה.." ניגן הרדיו, "מה הם מנסים לעשות? להכניס לנו לראש שזה באמת יהיה?" "אולי.." השיב שחר מרוחף, לנעמי אחותו. * * * "שחר! יופי שבאת, היום הולכים לחלק חומר לאנשים ברחוב" "לאנשים ברחובבב?" גמגם שחר, "זה לא בשבילי.." "למה לא?!" "כי אני אתבייש לדבר איתם והתווכח איתם" "אז תתגבר על זה. הינה החומר. קח!" פקד עליו גדי ממטה גוש קטיף, ודחף לידו חומר, "תלך ביחד עם.. עם יאיר, י א י ר ! בוא רגע לכאן, הינה שחר-הוא גם הולך לחלוקת חומרים עכשיו. צא איתו!" "סבבה" חייך יאיר, שחר הכיר אותו בקושי. ככה קצת מהשכונה, וגם בשל העובדה שהוא היה מדריך בסניף, וחבריו דיברו עליו, על יאיר, מדריכם האהוב. "איך אמרת קוראים לך? שחר?" חיוך נבוך "יאללה, בוא כבר!" "באתי" לחש שחר בקולו הבלתי נשמע. "מה?" שאל יאיר, שתיקה. הסמקה קלה. "טוב. לא חשוב. בוא כבר. נעבור במרכז. שנתפצל? או שאתה מעדיף שנשאר ביחד?" שחר הניד בראשו לאות לאו "לא להתפצל? או שמא לא להיות ביחד? תדבר כבר!" חייך יאיר "לא להתפצל" לחש שחר, "אם זה מה שאתה רוצה, קדימה!" * * * "איפה שחר" "מה אמא?" "איפה שחר? המורה שלו שוב התקשר היום" "שחר? הוא הלך למטה של הגוש. חלוקת חומר" "שוב חלוקת חומר.." חייכה האם "ובאיזו צומת הפעם?" "לא יודעת" משכה נעמי בכתפה בחוסר עניין "טוב. אני אדבר איתו כבר כשיחזור!" החליטה האמא המעט מודאגת, בשל יחסו של בנה למצבו החברתי. "מה כבר יש לך לדבר איתו" "על עניינים שלו. לא שלך. אין לך מה לדאוג.." חייכה "לא דואגת," השיבה לה בחוסר אכפתיות, וחזרה אל הספר שהייתה שקועה בו. * * * "וואי!" אמר יאיר, "ראית מזה? לא נשאר לנו כמעט חומר.. אתה בטוח שאתה לא רוצה שנתפצל?" שאל שוב את שחר הנבוך, שחר הנהן בראשו, 'בטח שאני בטוח!' חשב, 'אם הוא היה מכיר אותי קצת יותר..' "אוהו.. יש לי כאן עסק עם ביישן העיר" חייך יאיר חסר הטאקט, "מה אתה אומר? אני צודק, האא?" שחר הסמיק במבוכה, 'כנראה שצדק מי שאמר שבנים הם עם בלי טאקט' חשב, 'אבל זה לא שאני הולך להודות בכך לפני נעמי הנפוחה מגאווה ממילא..' הוסיף לעצמו בתו ראשו פנימה, הרגיש שלחייו בוערות, ולכן השפיל את מבטו ארצה. "אני פטפטן, האא?" חייך יאיר, "אתה לא הראשון שחושב את זה, אבל אתה כן הראשון שמתבייש להודות בזה, ועוד מחייך במבוכה כשאני מודיע לו את זה" חייך יאיר שוב ושוב, "לפחות אני נחמד אולי?" שחר הנהן, 'הוא באמת נחמדי.. לפחות זה.' "אוף איתך, אולי תדבר קצת? לא משנה, יש שמה איש, שאני רוצה לתת לו את הפלאייר הזה, חכה דקה, או שתבוא איתי, אבל זריז" שחר בא איתו. * * * "שחר? איפה חילקת חומר הפעם? באיזו צומת?" "לא בצומת, אמא, במרכז" "אהה, פה? בעיר שלנו? ולא התביישת?" "הייתי עם עוד מישהו. יאיר." "יאיר?" "נו.. ההוא שהיה מדריך בסניף? עם החברים שלי? יאיר.. שכחתי ת'שם משפחה שלו" "הבן של?" "ניראה לי של שלומית?" "שלומית.. שלומית.. שלומית.. אהה! ניראה לי שאני יודעת. מזוז?" "בדיוק!" ענה לה שחר. "בחור טוב. בן כמה הוא עכשיו?" "אני יודע? 20?" "הגיוני. הוא ניראה ככה." "מה זאת אומרת שהוא ניראה ככה?" "שהוא ניראה גדול בגיל הזה" שחר צחק "???" "ניראה גדול.. כולה שנתיים ביני לבינו." "נו. גדול" "לא כזה" "אהה, רק עכשיו הבנתי" צחקה גם אימו. ______________________________________________ לפרק הקודם

נכתב על ידי היוצרת המוכשרת הודיה מהדרום. 'מה זה?! מה זה?! דם! כל הבית מלא בדם! זה נוזל מתומר?! מהלב שלו? הוא אוהב, אבל .. אבל.. משהו מפריע לי באהבה הזו! מה עושים? הוא אוהב, אבל לא אוהב.. לא ברור לי בכלל! אותי, את הילה!' * * * "תקשיבי, מרגלית, את חייבת להשקיע בילדה הזו יותר, היא סובלת, אני רואה את זה בעיניים שלה, היא סובלת הרבה הרבה יותר ממך מהמצב הזה, את חייבת לעזור לה! היא לא מוכנה בשום פנים ואופן להיעזר בי.." "תקשיב, מנחם, היא לא חושבת גם עלי, על אמא שלה, קשה לי, והיא רואה את זה, ומתעלמת, היא אפילו לא טרחה להגיד לי לאן היא נוסעת. השאירה לי איזה פתק מסכן בנוסח של:"נסעתי" היא לא מבינה?!" "היא קטנה.." התחיל מנחם ".. בטח קטנה! בת 17.. צוציקית של ממש" קטעה אותו מרגלית במרירות "קטנה בשביל להבין דברים מסוימים, כמו אחריות." "אני לא חושבת ככה" "אני כן. אני מכיר את הגילאים האלה" "מה זאת אומרת? בגילה הייתי הרבה יותר אחראית" "את. לא היא." "אז זה אומר שכן אפשר לגלות אחריות בגיל כזה" "לא כולם הם אותו הדבר" "אז לפחות שתבין אותי.. גם את זה היא לא ממש עושה" "אולי את היא זו שאמורה לנסות להבין אותה?" שאל מנחם בעדינות "אולי" נאנחה מרגלית עמוקות. * * * "קומי!!" "ממממה?!" "קומי! עכשיו 3 לפנות בוקר. ואת צורחת מתוך שינה" "מממממה?! אין דם? תומר..?" "אין דם. תומר!" "תודה שהערת אותי" "אוף.. אולי עכשיו תואיל הוד מלכותך לספר לי מה קרה עם תומר?" "אוקיי.. רק תכבי את האור, ותסגרי את הדלת, יש לך מנורת לילה, נכון?" "כן, יש. אני כבר אדליק לך אותה, סגרי ת'דלת" "סגרתי, יאללה, בואי, שבי כאן לידי" "אולי נביא משהו קטן לנשנש?" "לא.. עזבי אותך. אתה מוכנה לשמוע את הסיפור?" "כןן! נו יאללה כבר!!" "אוקיי, אז ככה:רבתי עם כולם, את יודעת איך זה הולך אצלי, והייתי בוכיה לחלוטין, ככה שבלי לשים לב-העפתי אל הכביש את תומר, תומר נפצע, לא אנושות מידי, אבל נפצע, ואני בכיתי, לא בגללו. אבל ההוא חשב שכן בגללו.." ".. ההוא?" קטעה אותה נועה בחוסר הבנה "נו.. שחר" "איך הוא הגיע לכל העסק הזה?" "הוא זה שדרס בטעות את תומר" "אהה" "אז זהו בערך כל הסיפור" "זהו?" "זהו" * * * "הילה?" "כן?" "את ניראת קצת עצובה" "דיברתם על תומר, לא?" "כן, ואז מה?" בחנו את פניה בזהירות, "כלום. חוץ מהעובדה שהוא עוד לא התקשר אלי, והו הבטיחח" "אהה" "את מסתירה ממני משהו?" "לא" "את כן" "אני לא, באמת," "את כן! אני רואה את זה עלייך!!" * * * "את בטוחה? זה לא נשמע שהוא נגמר" "אוקיי, אז הוא לא" "אז תספרי לי!" "טוב.. נו." נאנחה, "תומר ואני היינו ידידים מאוד מאוד קרובים, ויום אחד הוא החל להיות חבר של הילה." "זהו?" "לא.. קשה לי! תביני אותי!" "אוקיי, את רוצה לשתות אולי?" הנהנה בראש לאות לאו, כשדמעות מסמאות את עיניה, וזולגות להן בחופשיות על לחיה "בטוחה" הנהון חוזר, והפעם לאות הן "כן לשתות או כן בטוחה?" שתיקה "די! אז תבכי, אבל בקול. זה משחרר ממש!" הדמעות המשיכו לזלוג להן בשקט "אני על סף ייאוש מהסיפור שלך" היא התגברה על דמעותיה, "עכשיו.. עכשיו הוא הודה שהוא אוהב אותי, אבל.. בכיתי אז -מתסבוכת של כל הסיפור הזה איתו" "רק? זה לא ניראה ככה" "לא. את צודקת. לא רק. אמא שלי הולכת ושוכחת את א.. א.. אבא שלי" נשמה במהירות, "היא התחתנה מחדש, וזה מעין בגידה באבא. ועכשיו היא גם כועסת עלי כל הזמן" "אהה" הנהנה נועה בהשתתפות * * * "נוו!! אני רואה שאת מסתירה ממני!" "טוב. אהה.. אהההה.." "אה?!" "תומר נפל, וקיבל מכה" "ו..? זהו?" "אהההההה, כן. בערך" "נו דיייי! מה קורה עם תומר?" זעקתה של הילה הקפיצה אותן "לא קורה איתו כלום. אמרתי לך. מכה" גמגמה חלושות.

נכתב על ידי היוצרת גילוני על שאיפה זו חלמה כל חייה. איך היא בונה בית שלב, עם בן זוג תומך ואוהב. ילדים מלאי שמחה, אשר מרעיפים נחת רוח לרוחה... בפנטזיה הראשונה זכתה לגעת כאשר נישאה למנחם לייבור מס' שנים לאחר שעמנואל נרצח ע"י בן העוולה ההוא בדרכם חזרה מהוריו. אך המשך החלום מראה לה רק שחורות, וככל שהיא מנסה לברוא ולגלות מהי הדרך, עוד חוצץ נוחת עליה ומשבש לה את סדר התוכניות. * * * הן חצו את ר"ח בצלאל בו הן גרות והחלו פונות וממשיכות את דרכן לביתה של הילה. כשהן מנסות לדמיין את פרצופה עם שמוע הבשורה על תומר. הן נכנסו למעלית, "שלוש" לחצה מיכל על הכפתור ואמרה בקול שהדהד בחלל האוויר, ומיד זו החלה מרחפת במהירות מעל הקרקע, שניות ספורות והן מול דלת ביתה של הילה. מעבירות מבט בעיניים ודופקות חרש באצבעותיהן. * * * עיניו הירוקות של תומר נותקו מתקרת החדר כאשר ג'ודי פתחה את פיה "תומר, מה שלומך?! איך אתה מרגיש?!" אמרה ברוך. הוא יישר את פניו, הביט עליה ואמר: "אני מרגיש נהדר, השבח לקל!" עם החיוך המהפנט שלו. "ובמיוחד שאת, ג'ודי, פה איתי עכשיו. שבי למה את עומדת כך?!" ג'ודי לא יכלה שלא להשיב בחיוך לדבריו והתיישבה על הכיסא ברכות. השקט ששרר בחדר הופג במהרה כאשר תומר החל בדבריו המתוקים לעבר ג'ודי. כמה חיבה ואהבה הרעיף לעברה... והיא, נשארת עם החיוך והמבט בתוך העניים הירוקות. לא יודעת אך לקבל אותם, מה לומר, ועוד כשבבית לא פותחים לה את הדלת בקבלת פנים נלהבת. "לא!" עצרה אותו ג'ודי. "אל תמשיך עוד, אני יודעת! אני מבינה!" והמשיכה "אני רואה שאתה עדין חלש, עדיף שנחכה עד שתחלים, בנתיים אני אסדר ת'עניניים". "אוקיי, אני מסכים איתך!" חתם תומר. "סומך עליך בעניים עצומות" קרץ לעברה באומרו. "איפה את ישנה הלילה?" שאל בטון דואג. הוא ידע שהיא לא תחזור לבית, הוא חש זאת. "תמרנתי את עצמי עם נועה, חברתי מגילה, אתה מכיר אותה". "כן, אני זוכר אותה" השיב "לילה טוב! ותמסרי ד"ש" "אמסור בעז"ה, לילה טוב והחלמה מהירה!" "זכרי" אמר לה רגע לפני צאתה מהחדר, "ש...אני אוהב!". * * * "אני רואה שאת עוזבת אותנו" הגיח בפתאומיות שחר בקצה המסדרון. "כן" השיבה "אך אני אחזור מחר אי"ה". "רוצה טרמפ'?" "אני אשמח" ענתה. הם ירדו לחניון ונכנסו לג'יפ. "לאן את צריכה?" שאל במבט מקומט. "לגילה" השיבה. הוא לא המשיך באשליותיו, התניע את הג'יפ ונסע. הכבישים היו ריקים לחלוטין, שעת לילה מאוחרת. תוך 25 ד' הם היו תחת ביתה. נועה כבר חיכתה לה למטה. היא יצאה מהרכב, נועה רצה לעברה בקריאה: "ג'ווודי" והתנגשו בחיבוק ידיים רחב. שחר יצא מהג'יפ גם כן. הביט בהן בחיוך, אך עצר את החיבוק החם בשאלה תמוהה "נועה?! זאת את?!" נועה הביטה בו, "שחר?! מה אתה עושה כאן?!" "איך אתם מכירים?" קטעה אותם ג'ודי. "היינו ביחד בקורס עזרה ראשונה של מד"א בזמנו.." ענתה נועה בחביבות. "אני רואה שאכן הזמן עשה את שלו" אמרה והביטה על תלתליו המתנופפים. "מסתבר.." "טוב," שברה אותם שוב ג'ודי "אני רוצה להגיע לבית, להתראות ותודה על הכול" אמרה לשחר. "התענוג כולו שלי" השיב. "להת'" הוסיפה נועה "היה נחמד להיפגש". הוא נכנס לג'יפ והחל בדרכו חזרה, כשהן מתחילות לעולת בגרם המדרגות.

ב"ה למחרת בישיבה. שיעור מדעים. הפעם, יהודה סיכם טוב. גם אני. חומר נפץ, בד"כ אבק שרפה, הוא חומר שבמגע עם חום מגדיל את הנפח שלו, בצורה בל תשוער, של לעיתים אפילו פי 400 מנפחו הקודם. הפעם נלמד על אבק שרפה, והשימוש שלו במלחמות. עפ"י האגדה את האבק שרפה גילה סיני, אלא שהוא יתפוצץ לו בפנים, ואני בבטן חשבתי על הגרוש הגזעני... . מאז, נהרגו מליונים מפצצות, והוא ההרוג הראשון בהיסטוריה. הגדה? לא ?. אבל גם את זה שמרתי בבטן. אבק שרפה עשוי מ... ומ... ומכאן כבר הבנתי שאין דרך להשיג. יש עוד סוגי חומר נפץ, אבל אבק השרפה הוא העיקרי. 'כיום, מכינים חומרי נפץ במפעלים צבאיים, באונברסיטאות לצורך ניסויים, ובכורים אטומים'. 'ואיך זה מגיע לטרור'? דרך האינטרנט, בד"כ. זו אחת נסיבות שביה"ס לא מרשה. בערך ישבתי עם אבא קצת, להוציא מידע על חומר נפץ וכיו"ב ועכשיו, קיבלתי מספיק, כדי להתעסק עם זה. **** חדר האסטרטגים של קדימה, אחרי נצחון גדול בלבנון עם הרוגים. הכתומים האלה לא מפסיקים להתחצף - והקיצוניים מתנהגים יותר מדי יפה. תוציא לי מיד טרור יהודי! מה נראה לך אני? אה? אין לי רעיון! אז תגרד - התמיכה בהתכנסות יורדת !!! 'טוב'. אני אנסה משהו. באיזה ישוב? 'אני רוצה להוכיח שגם אלון מורה, הם לא ממלכתיים, אלא מסכנים את מדינת ישראל. אולי פיגוע שנמנע ע"י המחלקה היהודית בשב"כ'. 'אנסה להכין תוכניות' 'יש אופציות בנוסף למשכורת, אל תדאג!'

נכתב על ידי שומרוני. הדלת נפתחה בבת אחת. היא זינקה החוצה והחלה לרוץ במהירות. "ג'ודי! עצרי!" היא שמעה קריאה מאחוריה אך התעלמה. היא דהרה לאורך הרחוב הירושלמי. אוטובוס אגד צפר לה כשחצתה את הכביש, אך היא לא שמה ליבה לכך והמשיכה במרוצתה, דמעות שוטפות את פניה. "למה?!" צעקה בבכי קטוע, אגב ריצה מאומצת. "למה היא עשתה את זה???" * * * קו 32 עזב את התחנה אפוף ענן עשן, מטרטר ומרעיש. בחור צעיר רדף אחריו במהירות. רץ כאילו חייו תלויים בכך. האוטובוס חצה את צומת של הצטלבות רחוב עזה עם מטודלה. הבחור המשיך במרדף במורד רחוב עזה. מרחוב מטודלה הגיחה באחת ג'ודי, והתנגשה מהצד בצעיר שעף במהירות למרכז הצומת. ג'ודי עצמה את עיניה. חריקת בלמים וקול חבטה בישרו לה שחששה התגשם. היא פקחה את עיניה וראתה צעיר מתולתל יוצא מג'יפ חדש ונוצץ. "שלום! אני שחר. את מכירה את הבחור שהרגע דחפת לי לגלגלים?" "לא..." מלמלה ג'ודי, עדיין בוכיה. "ילדונת! אל תבכי כל כך הרבה. הוא מקסימום שבר עצם או שתיים. לא סיפור ארוך. את ממהרת לאיזה מקום?" שאל בהתעניינות. "אממ.. כן.. קצת.. אתה לוקח אותו לבית חולים?" גמגמה ג'ודי ומחתה דמעה סוררת. לכי תסבירי לו שאת לא בוכה בגלל התאונה. "כן. קחי את המספר שלי, אם תרצי לבקר אותו, תתקשרי אלי. אוקיי?" "תודה.. אני אתקשר.. אתה נוסע להדסה, נכון?" שחר השכיב את תומר מחוסר ההכרה על המושב האחורי. "זה בסדר, אני פרמדיק" אמר כשראה את פרצופה התוהה. כשהג'יפ עקר ממקומו בחריקה עמדה ג'ודי אובדת עצות, לא מבינה איך דברים מתגלגלים כל כך מהר. * * * הטלפון צלצל. מרגלית הביטה בצג השיחה המזהה. זה שוב הוא. מה עכשיו? "כן" ענתה. משתדלת לשמור על קול צלול ככל האפשר. "מה רצית שאעשה? היא כמעט טרקה לי את הדלת בפנים!" "אז מה? יש גם גבול לסבלנות שלי." "רגע.. רגע.. אז אולי אתה, מר מנחם לייבור היקר, תסביר זאת לילדונת?" "היא כן ילדונת. בת 17 בקושי ומתנהגת כבת 14." "טוב, מבחינתי הנושא סגור. היא יכולה ללכת לחפש את עצמה." "די. נשבר לי מהשיחה הזאת, ואני צריכה לעזוב. שלום." " כן, כמובן. אני אגיע מחר. אין סיבה שלא. להתראות" היא לחצה על האנד בהחלטיות ופנתה לצאת החוצה, נוטלת עימה את תיקה. * * * "שחר? זאת ג'ודי, הבחורה מהצומת. עליתי כרגע על קו 20 להדסה עין כרם, ואני רוצה לדעת היכן לרדת." פתחה ג'ודי בחשש, מדבר בנעימות ככל האפשר. הם סיכמו שהיא תרד בכניסה, ושחר יאסוף אותה עם הג'יפ. "נרגעת? הגיע הזמן. תרגישי בבית.." קידם אותה שחר בחביבות וניער את תלתליו החומים. "כן.. נרגעתי קצת. מה שלום תומר? קראו לו תומר, נכון? אני זוכרת טוב?" "את זוכרת טוב... אפילו אני לא זוכר מתי בדיוק אמרתי לך. הוא יצא מאובדן הכרה, אבל הוא ישן כל הזמן. הרופאים קצת דואגים, אבל לא באופן חמור. כפי שאמרתי, זה מסתכם בשני שברים ואולי זעזוע מוח קל. יש חשש קטן לאמנזיה (אובדן זיכרון) חלקית. זה הכל. ראיתי כבר דברים גרועים מאלה..." ג'ודי הצטמררה. היא לא היתה מעוניינת לשמוע על 'דברים גרועים מאלה'. ממש לא. והיא גם לא התכוונה להסביר לו שלא הוא אמר את שמו של תומר. די היה לה במבט אחד כדי לראות ש... היא החניקה את המחשבה שעלתה בה. "הנה, כאן, מיטה שלישית מימין" לחש שחר. "אני יוצא רגע לדבר בטלפון". ג'ודי התקרבה. "תומר?" שאלה בלחשוש. "אתה... אה.. בסדר?" היא התקרבה אליו עוד קצת. "תומר.." לחשה ברכות. "תתעורר.. תומר.." תומר פקח עליה זוג עיניים ירוקות. "ג'ודי?" לחש במאמץ רב. "מאיפה את.. מוכרת לי..?" לחש וצנח על המיטה, עיניו נעצמות שנית. ג'ודי יצאה מהחדר, מנסה לעכל את רצף המאורעות. בצאתה נתקלה בשחר. "היי, ילדה, תיזהרי לא לדחוף גם אותי לכביש.. את כבר הולכת?" עקץ אותה קלות. "אני יוצאת רגע לשטוף פנים, לא יותר מזה. מיד אשוב" השיבה בביישנות אופיינית.

בס"דהסיפור שלי-פרק א' אני לא אשכח את אותו יום בחופש הגדול שאבא ואמא אמרו לי שעוברים דירה לגוש קטיף. זה התחיל ככה, הרגשתי כל מיני דברים מוזרים שקורים בבית מאז התאונה הכמעט קטלנית שהייתה לי, לאבא ולאמא. נסענו בכביש החוף כשלפתע אבא ראה נהג שיכור שנוסע בזיגזג והנהג הזה התנגש בנו ו... כל המכונית הפכה לגרוטאה כאשר אנחנו ניצלנו בנס רק נפצענו פצעים קלים כולם אמרו שקרה לנו נס. כולם אמרו שיכלנו למות הרגשתי שמישהו שמר עלי על אבא ואמא. ואז דוד שלי אלקנה מ 'יצהר' אמר שאבא צריך לברך את ברכת ה"גומל" בבית הכנסת. בת דודה שלי תהילה מגוש קטיף הסבירה לי שזו ברכה שמברכים אותה כשקורים נסים. ואז אחרי כל הסעודה שהייתה והברכה הזו ה 'גומל', אבא פתאום החליט שהוא מניח תפילין בבוקר ואמא מתחילה להקפיד על כשרות בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות כי אמא אחראית על קניות אז מזה משנה אם זה בהכשר הבד"ץ או חת"ם סופר. ואבא תמיד קיים כל מיני מצוות אף פעם לא היה מנותק לגמרי מהדת הוא היה דתי עד שהחליט שזה לא בשבילו . היה נראה שמקרה התאונה מאד השפיע על אבא ואמא למען האמת גם עלי תמיד לפני שהלכתי לישון שחזרתי במוחי את התאונה את הנהג השיכור ואת אבא מנסה לסטות מהדרך , את ההתנגשות החזקה , את הכאב, את המכונית ההרוסה, במקרים האלה אנשים מתים על המקום . "מזל שחגרתם חגורת בטיחות" אמר הרופא בבית חולים 'ברזילי'. אני יודעת שזה מעבר לחגורת בטיחות זה אלוקים ששמר עלינו. ואז אבא ואמא החליטו לקחת אותי לשיחה "ענבל את זוכרת את התאונה ואת יודעת שאלוקים שמר על כולנו את בעצמך אמרת את זה" אמרה אמא, "כן" לאן היא חותרת חשבתי " את יודעת שהמקרה השפיע עלי ועל אמא שמת לב והגענו למסקנה שכדאי שנעבור דירה לגוש קטיף ושמה בישוב כמו נווה דקלים שהוא ישוב דתי מאד נוכל להתחזק יותר ויהיה לנו קל יותר בסביבה שהיא דתית ..." אמר אבא "מה??????" צעקתי "אתם צוחקים עלי?" "לא אנחנו לא" ענתה לי אמא תעבדו על מישהו אחר" אמרתי לו "ענבלי אנחנו רצינים" אבא ענה לי הם באמת היו נראים רצינים... "מתי עוברים דירה לגוש קטיף?" שאלתי "בעוד חודש וחצי" ענה לי אבא "אבל אבא ואמא מה חסר לנו בתל אביב העבודה שלכם כאן לי יש חברות וחברים בית הספר שלי טוב למה אנחנו צריכים ללכת לאיזה מקום נידח לגור באיזה קראוון עם אנשים מטורפים שגרים שם בגלל אידאולוגיה שלהם ו…" {רק רגע.... בואו נבהיר כמה דברים ענבל היא נערה בת16. אמא ואבא של ענבל החליטו להתחזק והחליטו לעבור דירה בעצת אחותו של אבא של ענבל שגרה בגוש קטיף . הובטחה להם עבודה להיות מנהלי חשבונות של החממות של הירקות והפרות של מפעל "חסלט" ענבל שלנו היא נערה שיש לה חברות וחברים היא מאד אוהבת את תל אביב טוב לה שם היא תלמידה חרוצה כל המורות מהללות אותה עכשיו שהוריה מבשרים לה שהם עוברים דירה לגוש קטיף} "אבא ואמא אני לא מוכנה לעזוב את החבר'ה כאן ואת תל אביב… " ניסיתי להעביר את רוע הגזרה. "ענבלי זה סופי! וחוץ מזה זה לא כזה נורא תכירי בנות חדשות אנשים חדשים את לא תהיי בודדה נגור בישוב של דודה אסתר ותהיי עם תהילה אתן ממש חברות טובות היא תעזור לך בכל: להכיר בנות חדשות ,להכיר את הישוב האנשים שם הם אנשים טובים " אמרה אמא. "ענבל אני הולך לבנק להתראות ו תפסיקי להיות מצוברחת." אמר אבא לא עניתי לו. מאיפה בא להם הרעיון הזה?! התקשרתי לשרית החברה טובה שלי וסיפרתי לה את כל הסיפור שרית היתה בהלם " לא נכון את עובדת עלי" "שרית אני נשבעת לך אני לא יודעת מה לעשות " התחלתי לבכות" אני לא רוצה לעזוב את תל אביב אני נולדתי בעיר הזאת אני קשורה אליה אני לא רוצה לעזוב את החבר'ה כאן וגם אלה אנשים דתיים שם אני לא יכולה להסתובב שם עם הבגדים שלי ואני צריכה לעשות את כל המצוות שלהם" השתפכתי בפניה "ענבלוש קודם כל תירגעי זה שאת עוזבת את תל אביב זה לא אומר שאת מנתקת את הקשרים שלך עם החבר'ה ואיתי וגם שמעתי מבת דודה שלי היא גם מתנחלת את יודעת מי זו זאת... אמונה. היא אמרה לי שזה מקום מהמם יש שם דקלים וים ואת מתה על ים לא ?! האנשים הם טובים הם לא אנשים מטורפים כפי שתקשורת מייצגת אותם תתפלאי ענבל מה שתקשורת מסוגלת לעשות …וגם תמיד תוכלי לבקר... אני ועוד חבר'ה נבוא לבקר אותך מחר ב 10:00 בבוקר ונעשה לך שמח אוקיי?!" "בסדר תבואו " עניתי לה "להתראות ענבל יהיה בסדר" ניסתה שרית לעודד אותי "ביי שרית תודה על העידוד" עניתי לה " אין בעד מה ו…ענבל מתי אתם עוברים דירה?" "בעוד חודש וחצי" עניתי "אהה בסדר טוב ביי" נפרדה ממני שרית "ביי" נפרדתי ממנה זה הסוף של הפרק הראשון תכתבו ביקורות אם יש לכם אני רוצה לשפץ....אל תתביישו....

פרק כ"ו לילה. חושך. שחר בתוך השק שינה שלו, שקוע במחשבות, 'המריבה המגוחכת ההיא עם אורי, אבל.. אבל הוא כל הזמן נהנה, לא, לא יודע אם נהנה, אבל הוא כל הזמן מתערב לי. שקט מידי, רועש מידי, תדבר יותר, תדבר פחות, זה מרגיז אותי, והוא לא מבין את זה. אולי בעתיד הוא יצליח להבינני יותר? אולי. אבל זה גם לא הכי בטוח שבעולם. הגיוני מאוד שהוא יישאר אותו חבר דאגן של:'למה אתה לא מוציא מילה מהפה שלך?!' ואני אאלץ להתרגל אליו. "בוקר טוב!" שמע שחר קול צועק ליד אוזנו, "אורי?" הוא מלמל בקושי ומצמץ בשתי עיניו בעייפות, "כן? הרב ירון אמר שצריך להעיר אתכם.. אז באתי להעיר! וכן, גם אתה צריך לקום כבר! קום!" "קמתי.." מלמל שחר בקול רדום, "קום! המניין מתחיל עוד מעט!" "קמתי, כבר אמרתי לך.." עלה קולו של שחר מעט, "בסדר, בסדר, מה אתה מתעצבן עלי?" "לא מתעצבן" התמתח שחר אגב חיוכון, "בסך הכל הודעתי לך שכבר קמתי" "יופי! אז אני נורא נורא שמח! קום מהר.." "קמתי מהר?" חיקה שחר את קולו, ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל, "כן, קמת מהר" השיב לו אורי מחייך. "איזה מסלול מעצבן" גנח אורי, "דווקא מסלול חמודי" חייך אליו שחר, "לדעתך. לי הוא קשה מידי, ות'אמת? בא לי כבר לחזור הביתה, אבל זה לא יקרה עכשיו הרי ממילא.." "אהה, אני דווקא מאוד נהנה כאן, והלוואי שהטיול היה ארוך יותר" "לא.. מזל שהוא לא ארוך יותר. אני שונא את כל ההליכות הללו" "בטבע?! זה ממש ממש כיף! ללכת בטבע, לנשום בטבע, וכו', זהו אחד הדברים שאני הכי אוהב בטיולים האלה!" מה?! באמת!? ואני דווקא ממש לא מסוגל לסבול את זה! זה חם, ומעיק, והולך.. כלומר-וללכת מלא..!" "ת'אמת? פעם גם אני לא הייתי אוהב את זה. אז אני דיי יכול להבין אותך. אבל למדתי. למדתי לאהוב." "איך? עשה לי טובה.. ולמד אותי! שאני לא אתקע עם ה'איכסהה' הזה בכל טיול שנתי.." "לומדים. זה לא משהו שאפשר להסביר, וגם ככה לא תאלץ לסבול יותר מידי טיולים, לא שנתיים ולא אחרים.. סתם, לא יודע.." "למה סתם? ולמה לא? רוב הסיכויים זה שאכן לא יהיו לי עוד טיולים שנתיים, אבל סתם טיולים-כן, כשאני אתחתן, ואטייל עם הילדים שלי בארץ" "וואלה? איך לא חשבתי על זה? בגלל זה אמרתי סתם. כאילו.. לא משנה. עזוב!" "עזבתי." "יופי, תודה", חיוך. 'אורי.. אורי, מה אני אעשה איתך, איתו? חבר חמוד, אבל נידחף לי מידי, אני מחבב אותו ממש, וגם הוא אותי, אבל הוא דוחף לעיתים את האף שלו יותר מידי, ולי לא נעים להעיר לו על זה, והוא גם סתם ייעלב, לא יקשיב להערה יותר מידי, מה עושים?! מה עושים!? איך אני גורם לו להידבק פחות, אבל בלי לפגוע בו? ושהוא כן יקשיב לי? כי אם הוא ייפגע לא רק שכבר לא נהיה חברים וביחד, הוא גם לא הכי יקשיב לי. אוף! אני בבעיה!!' "אתם רואים את הצמחים הללו? זה הצמח היחיד שיכול לצמוח באזורים הללו.." שחר הקשיב למדריך בחצי אוזן, ונהנה מן האווירה שהיתה סביבו, אווירה טיולית לחלוטין. ממתקים, כובעים, חבר'ה מהכיתה שלו, ואף אחד שלא מקשיב למדריך ברצינות, מלבד המורה, וגם זה מוטל בספק 'כיף כאן.. הלוואי והטיול הזה היה יכול להימשך לנצח! אין לי כח למעבר לישיבת ההסדר! זה סתם יתסבך אותי עוד יותר! לפחות אני ואורי כנראה נעבור יחדיו, זה דיי יקל ".. והאבן ההיא ששם-מתקופת.. טוב, יאללה, נמשיך במסלול, כולם לשתות, ולקום!" "הקשבת בכלל להדרכה?" צץ ליד שחר אורי, חברו, "ת'אמת? לא. ואתה? ומישהו אחר? חוץ מהמורה, כמובן?" "לא ניראה לי, ואם אתה דווקא רוצה לדעת-אז לא ניראה לי שאפילו המורה הקשיב" "טוב, וכי מה הפלא? זה היה כל-כך משעמם" "בטח משעמם, זה הזכיר לי את שיעורי ה'טבע', מהיסודי.." "באמת? אני לא שמתי לב למה שזה הזכיר לי בכלל. כי לא טרחתי להקשיב לכלום.." "אז איך ידעת שזה משעמם?" צחקק אורי, "משנים עברו, מה אתה חושב לך? זוהי לא הפעם הראשונה שאני בטיולים שנתיים" ענה לו שחר בכאילו רצינות, "טוב, טוב, כבודו, לא חשבתי שאתה כל-כך מנוסה בטיולים שנתיים!", צחקו.

פרק כ"ד "היי.. שלומי.. אפשר להצטרף אליכם?" קרא אורי, אל עבר חברם לכיתה, "בכיף! למה לא? בואו בואו" "באנו" "מה קורה? היה מזה כיף במדורה, נהניתי ממש, של מי היה הרעיון?" "שלי" חייך אורי, "אבל גם של שחר" "שלי?! לא נכון!" מחה שחר "כל הקרדיט על המדורה הוא שלך!" "מתחמק האא?!" "לא! אומר את האמת" "מה שתגיד, סתם, נו, יש בזה משהו, אבל לולא אתה-לא הייתי עושה את זה" "אוקיי, מסכים" חייך שחר. "טוב, אנחנו סתם יושבים פה, אבל.. רוצים שאני אביא את הגיטרה שלי? נשיר קצת שירי נשמה, יהיה טוב!" "כן! כן!" קרא אורי בהתלהבות,"אז חכו כאן שניה, פשוט הם לא הכי התלהבו, אבל לי מתחשק.." "אוקיי! אז מה אתה אומר שחר?" "שזה נישמע לי ממש ממש סבבה!" חייך שחר. "יופי!" ענה להם שלומי, ונעלם, להביא את הגיטרה שלו, "שחר, אתה באמת חושך שזה סבבה?" "כן, אני ניראה לך שקרן? אני מת על זה! שרים, וזה! זה שיא הכיף!" "כן, אתה צודק.. אבל בגלל שאתה כזה מין שתקן.. טוב, טוב, לא חשוב" הוסיף למראה מבעו של שחר, "מה?! שתקן לדעתך לא אוהב מוזיקה טובה? לשיר?" "לא, אבל חשבתי שתתבייש לשבת ככה, עזוב, נו!" "אוקיי, עזבתי" ענה שחר. "חזרתי! הינה הגיטרה! מה נשיר?" "ל'ידע, מה יש לך שמה?" "כל מיני, טוב, נשיר יהיה לנו טוב" "בכיף, יאללה!" "נו, שחר, את האמת? נהנית?" "מאוד! אמרתי לך כבר שאני אוהב לשיר, לא?" "כן, אבל חשבתי, ש.. ש.." "ש..? אני אתבייש?" קטע אותו שחר, "כן" "אבל ממילא לא שמעו אותי, אז למה ניראה לך שזה יפריע לי?" "לא יודע! אתה כזה, כזה, לא חשוב!" "אם אתה אומר, לילה טוב, אורי," "לילה טוב!" _______ "אבא? מה אתה עושה כאן?!" נדהם שחר, "באתי לבדוק שאתה מסתדר היטב חברתית" "אבל.. אבא! נו! באמת! מה אתה חושב?! פאדיחות לי!" "אני דואג לך, שחר" "אתה עושה לי פאדיחות!" "לא נכון! בסך הכל באתי לבדוק את מצבך" "אבל זה פאדיחות! כל החברים שלי יחשבו עכשיו שאני איזה ילד קטןן!" "לא, הם לא, הם יודעים שאתה ביישן" "אבל זאת לא סיבה! אבא?! נו! באמת!!" "מצטער. הייתי חייב לבדוק, אורי אמר לי ש.." "אורי!? דווקא הוא!? החבר הכי טוב שלי?! ועוד אחרי שהיינו ביחד עם שלומי, ונתי, ושרנו, והיה כיף?" "מה הקשר? אתה כן ביישן." "אזמה?! זה רק יגרום לי להתבייש עוד יותר" "אז תנסה להתגבר על עצמך" "לא רוצה!" מחה שחר במרדנות, "למה דווקא אני נדפקתי בקטע הזה מכולם! למה!? למה?!" "כי אתה נער ביישן!" "אז מה?! זאת'י ממש לא סיבה!" ____________ "שחר?! כבר בוקר! קום!" "מהההה?" שאל שחר בעיניים טרוטות, "כבר בוקר, ועוד מעט אוכלים, ואז יוצאים למסלול, אז תקום כבר!" "וואי, קמתי, קמתי, חלמתי חלום זוועתי.." "מה חלמת?" "שאבא שלי בא לכאן, לראות איך אני מסתדר כאן חברתית, ואני כולי מתפדח" "אוייש.. באמת לא משהו" כן, וגם בחלום התווכחנו הרבה.. אם זה מפדח שהוא בא, או שלא.." "אהה?!" "כן! אני, כמובן, טענתי שכן, ואילו הוא-'מה פתאום?!' איכסה של חלום!" "כן, אתה צודק, זה לא נישמע משהו מהנה במיוחד.. שמח בשבילך שזה רק חלום!" "תאמין לי שאני עוד יותר שמח" חייך אליו שחר, "ניראה לי שחלמתי את זה בהשפעת העובדה-ששאלת אותי אתמול אם אני לא אמור להתבייש" "אוייש.. אז מזה סליחה אם זה באמת בגלל זה!" "חח.. בכיף, סבבה, סלחתי לך!" "אני באמת שמח! אבל, עכשיו, קום! עוד מעט המסלול!" "קמתי! קמתי! מה אתה מתעצבן עלי?! אני הולך לשירותים, להתלבש" "אוקיי, הבנתי שהיום אפשר לנעול סנדלי שורש, וסנדלים בכלל, כי הולכים למים." "בכל המסלול, או שרק בחלקו?" "אהה, וואלה, אתה צודק, אני עף לברר את זה" "ואני עף לשירותים, תדווח לי אחר-כך!" "אוקיי, תהנה לך" חייך אורי, "תודה! גם אתה", החזיר לו שחר, בחיוך גם כן. "שחר, צריך לנעול נעל סגורה למסלול, מזל שהעלית את זה, אבל-קח איתך שורש, למים" "אוקיי, מזל ששאלת אותו שוב, אתה יודע.. אני לא ממש הייתי שואל" "כן, אני יודע" "אני שמח, סתם. מה קורה? מתי יוצאים?" "לא יודע. עוד לא התפללנו" "וואלה! כמעט שכחתי מהתפילה!" "מזל שרק כמעט" "כן, האא?" "כן! טוב, בוא נבדוק מתי מתפללים, אוקיי?" "אין בעיה, נלך למורה, ותשאל אותו" "אני? למה לא אתה?" "א ו ר י !" "טוב, טוב, אני יודע למה לא אתה. אבל רציתי קצת לצחוק על חשבונך, אני אשאל אותו! קדימה! בוא!" "באתי!" "היידה!" "אמרתי לך כבר! באתי!" "בסדר, בסדר, רק אל תצווח עלי.." "אני?! לצווח?! יאללה! למורה!" "המורה? מתי מתחילים להתפלל?" "עוד כחמש דקות. אתם כבר מאורגנים?" "כן," "יופי, אתם הראשונים.. סתם, לא. יש עוד כמה. אבל אתם בין הראשונים. אלה שלא הספיקו יותר מידי להתארגן-יתפללו לפני הארגון, ויתארגנו מאוחר יותר. תודיעו את זה?" נעץ המורה עיניים בשחר, "כן" ענה לו אורי. ושניהם הלכו לכיוון האוהל. "כן?" שאל שחר, "כן!" השיב לו אורי, "אתה ממילא בא איתי, אני אדבר ואכריז, ולא אתה" "אם אתה אומר, אולי כדאי שאני סתם אתבטל עד שתודיע להם?" "לא בא לי ללכת לבד", ענה אורי לשחר, "טוב. אז אני אבוא איתך, בסדר.." השיב שחר, ושניהם יצאו יחדיו. "חבר'ה!" הכריז אורי, "עוד כחמש דקות תפילה! תתארגנו מהר! לא מחכים למאחרים!" "מה?!" נשמע קול מתוך האוהל, "מה ששמעת," החזיר לו אורי, "והמורה אמר שאלה שלא יספיקו להתארגן-יתארגנו אחר-כך"

התעודה הניתנת על ידי המורים, היא רק מבוא לתעודה האמיתית, אותה יקבל כל אחד מאיתנו הקיץ. המבחן האמיתי אינו בכיתה, עִם מחברת ובּוחֵן, אלא כל יום מחדש, במשך חופשת הקיץ. דווקא בעת בו אין אנו כפופים לכללי ביה"ס או פנימייה, אזי נבחנים אנו בשאלה מי אנו, ומה חשוב לנו באמת. _________ בסוף שנת הלימודים מקבלים תעודה ובה עדות לציונים וללמידה במקצועות השונים. בחלק מהמקומות, אף מוסיפים הערות על התנהגות, נוכחות ומה לא. לדעתי, תעודה זו, הניתנת על ידי המורים, אינה אלא מבוא לתעודה האמיתית, אותה יקבל כל אחד מאיתנו הקיץ. המבחן האמיתי אינו בכיתה, עִם מחברת ובּוחֵן, אלא כל יום מחדש, במשך חופשת הקיץ. דווקא בעת בו אין אנו כפופים לכללי ביה"ס או פנימייה, אזי נבחנים אנו בשאלה מי אנו, ומה חשוב לנו באמת. המבחן האמיתי הוא התנהגותנו בחיים, ו'חופש גדול' בקיץ הוא טירונות לקראת חיינו הבוגרים. יש כל כך הרבה תחומים בוערים, בהם זקוקים כולנו אלופים בלדון מה צריך לעשות, אם חלילה יבואו שוב בכדי לגרש יהודים מביתם האם לעלות על הגג, לשבת על הרצפה, לשיר או לצעוק (או כל אפשרות אחרת). אך האם יש לנו כוח ותבונה לפעול, בכדי לחולל שינוי על מנת שכלל לא ירצו לגרש יהודים מארצם?! להזיז את עצמינו, בכדי לתרום לחיזוק זהותה היהודית של החברה והמדינה? בקיץ הזה יש הזדמנות לעשות עבודה קצת יותר שורשית. אין מעשה (אנושי) אחד שיעשה מהפיכה, אך כל עשייה קטנה

עמוד דום! יפה - אמר מפקד המחלקה - המחלקה משוחררת שלושה חודשים עברו מאז סיים ישעיהו את השמינית, לפני שבוע הוא שובץ בגדוד 93 של חטיבה 900 וכבר בלט במחלקתו כחייל מצטיין. הוא לא ידע שבעוד פחות משבוע הוא יהיה שותף באחד המבצעים הקשים ביותר שהחטיבה ביצעה. בינתיים הוא הביט בעיתון וראה את הכתבה הבאה . רצח בדם קר אתמול ב-30.9 נרצח הילד בן ה-12 מוחמד-א-דורה בידי כוחות צה"ל ברצועת עזה דובר צה"ל הודיע שעדיין לא ברור מי הרג את הילד אך צה"ל מינה ועדת חקירה שתחקור את האירוע. לפי תמונות שצילם צוות השידור של ערוץ FRANCE2 נראה בוודאות שכוחות צה"ל פגעו בילד. הפלשתינים טוענים שכוחות צהל עשו זאת בכוונה תחילה ורצחו את הילד רק משום שהוא פלשתיני בתגובה לטענה זו דובר צה"ל אמר שגם אם הילד נהרג מאש כוחותינו זה היה משום שנורתה אשמסביבת הילד לעבר מוצבי צה"ל... .. גם משה הביט בעיתון ונדהם הוא לא היה מוכן להאמין בנכונות הכתבה אבל הוא לא יכל להוכיח שהיא שגויה. גלגלי מוחו פעלו בקדחתנות כדי למצוא תוכנית להוכיח שמה שכתוב לא נכון, משה היה אחד מאלה שחשבו שכל דבר אפשרי ושאף-אחד לא יוכל לעצור בעדם, לפתע עלה במוחו רעיון גאוני. הוא קרא לחברו מאיר וסיפר לו על הרעיון מאיר נראה נלהב, הם החלו בהכנות לביצוע תוכניתם. מאיר הלך לדבר עם ראש הישיבה וסיפר לו על התוכנית, ראש הישיבה נתן למאיר ולמשה אישור להיעדר מכמה ימי לימודים כדי לבצע את התוכנית. בינתיים משה התקשר לבן דודו, יחזקאל, וסיפר לו מה הם רוצים לעשות, יחזקאל שהיה מ"פ בחטיבה 900 ביקש ממפקד חטיבתו שיאשר לו לבצע את התוכנית לאחר שקיבל אישור העביר למ"מים שלו הוראה שישלחו לו חיילים מובחרים ביותר לביצוע משימה קשה במיוחד, הוא אמר למ"מים שלו שהמשימה בהתנדבות בלבד ושלא יגייסו אנשים בכוח.

ישעיהו יצא מהבניין והסתכל בטופס הבחינה שבידו, הוא ידע שנשארה לו רק עוד בגרות אחת, ואז סוף-סוף הוא יוכל להנות מהקיץ של שנת תש"ס. נו, איך הייתה הבחינה-שאל חברו מרדכי בסדר-ענה ישעיהו- נראה לי שטעיתי בשאלה 5 זאת באמת הייתה שאלה די קשה-אמר מרדכי מה אתה מתכוון לעשות בחופש-שאל ישעיהו-אני, בכל אופן, מתכוון להתכונן לגיוס לצה"ל לא יודע-ענה מרדכי-טוב ביי אני צריך ללכת ... רינה הייתה בדרכה לביתה,היא סיימה כיתה ה', עד לפני חצי שנה היא הייתה התלמידה המצטיינת בכיתתה. היא הביטה בתעודה שלה וכמעט פרצה בבכי. הציונים היו גרועים, והממוצע בקושי ששים. היא נזכרה במה שאמר רבי נחמן מברסלב שכל עוד שהנר דולק אפשר להמשיך לתקן, היא רצתה מאוד לתקן ובמהלך כל המחצית היא ניסתה, אבל היא לא הצליחה בכלל, היא האשימה את כולם באי הצלחתה: את המורה המחליפה, את מלכי שישבה לידה ואף את חברתה הטובה ביותר,שיבי, שכל השיעורים שלחה לה פתקים. בדרכה הביתה היא חשבה על מה שאמרה לה המורה המחליפה "את יכולה להאשים את כולם אבל האשימה העיקרית היא את בעצמך" מילותיה של המורה הדהדו בראשה ולא נתנו לה מנוח, ואז היא נזכרה במורה הלא מחליפה, במורה שכה אהבה, המורה רחל. היא ידעה שהמורה רחל נמצאת כעת במקום טוב יותר, אבל היא כעסה על המורה רחל שהשאירה אותה פה כמעט לבד. ... משה כבר היה על האוטובוס מירושלים לתל-אביב, הוא סיים כעת את החמישית, הוא הביט בסיפוק בתעודתו וזה לא היה פלא גדול, הוא התאקלם היטב בישיבתו החדשה וציוניו היו מעולים, מוריו אהבו אותו והוא אהב אותם, גם חברים חדשים היו לו, אחד מהם, מאיר, ישב לידו באוטובוס גם מאיר נראה שמח מהתעודה ומסוף הלימודים.

פרק י"ח שחר ואורי יצאו לחנות שליד ביתו של שחר, "אורי.. ת'אמת.. אתה לא מפחד קצת משנה הבאה..? כי אני.. אני.. אני מרגיש איזשהו פחד כזה.. שמזדחל לי אל ליבי.. כי אתה יודע.. ישיבה חדשה.. חברותא חדש.. ואני.. אני לא הכי ידבר איתו, וסתם יסתבך לי עם עצמי.. אתה מבין אותי?", "אהה.. ניראה לי שאני מצליח להבין אותך.. תיראה-פחד לא יהיה מה שיעזור לך בהיתמודדות.. אולי.. אולי.. " היסס אורי, "אולי מה?!" שאל אותו שחר בקוצר רוח "טוייב.. אז ככה.. בא לך לדבר? כאילו-אל תרגיש שאתה חייב.. או משו כזה.. כאילו-שלא יהיה לך לא נעים ממני.. כי כבר התחלנו.. מבין?" שחר הינהן קלות, ודיבר:"תשמע.. מאז שאני ביסודי אני כזה מין שתקן.. חוץ מכיתה ג', שהיינו ממש מעט ילדים בכיתה, ואז הייתי אחד המופרעים והחצופים ביותר שבכיתה.." ניזכר שחר בחיוך, אורי החניק שריקה היתפעלות והפתעה, שחר היה הכי מופרע וחוצפן בכיתה?! מילא.. סוער.. או משהו כזה.. "אני זוכר ___ פרק קודם: /Mosaic/Read/416 __________________ ו.. עוד פרק שניכתב במקום ללמוד להיסטוריה..

פרק ט"ז שחר קרא זמן רב, עד שחש בפלאפון שלו, שרטט, "אורי.. מחייג\ת אליך" קרא את הכתוב על המסך.. "הלוו? כן, אורי? כן.. ת'שמע.. יש לי שאלונת.. גם אתה חושב שזאת'י בעיה שאני כ"כ שתקן? כי לי זה ניראה בסדר.. כלומר-לא כזה גרוע.. אז אני לא מדבר עם המורים.. זה באמת כזה איום ונורא?! כי אני לא חושב ככה.. גם אתה לא? יופי.. אז צריך להגיד להם את זה.. מה? לגבי הטיול? לא אמרתי לך כבר שאני יוצא?! בטח שאני יוצא.. להפסיד את זה? "שחר!! קום!! כבר בוקר.. חבל שתאחר לישיבה.." "אהה?!" שחר התעורר קצת בבהלה.. "אהה.. לא הבנתי.. טוב.. לא חשוב. אני קם.!!" שחר קם, 'מה כ"כ ניבהלתי?! לעזאזל?! טוב.. העיקר שעכשיו אני כבר רגוע..' חייך, וקם. 'וואו.. מזל שאני ב-י"ב.. אין לי כח להסחב עם הילקוט לישיבה.. מזל שאני בתקופת הבגרויות.. ושעכשיו אני צריך לעשות מתכונת בפיסיקה.. זה כיף.. שכל, שכל, ועוד פעם-שכל. אני מת על כל מיקצועות השכל הללו.. מעניין ____ פרק קודם: /Mosaic/Read/310 _____________________ איך? אני כותבת את הסיפור הזה במקום ללמוד להסטוריה..

פרק ט"ו שחר נשאר שוכבר במיטתו עוד זמן רב, שטפה אותו תחושת ההקלה, וביחד איתה הידיעה שהוא לא לבד.. אורי איתו, והוא ידאג לו.. שלא יהיה בודד.. כמו שקורה לעיתים כשיש פעילויות כלשהן, הוא עצם את עניו, וניזכר בפעילות שהייתה כשהוא היה בכיתה ה', בית ספר יסודי, כמובן. כל הילדים עמדו בהיתלהבות סביב בת השרות, שהוא כבר לא זוכר למה היא באה להעביר להם את הפעילות ההיא, ומצווחים את התשובות לחידות שלה בהיתלהבות, ורק הוא, ילד _______ פרק קודם: /Mosaic/Read/213 _________________________ מצטערת.. אני יודעת שזה קצר.. אין לי המשך..

פרק י"ב2 בוקר, שחר הגיע לישיבה באיחור, וכמובן שהרב שימעון, המחליף של הרב ירון, כבר היה בכיתה. מוקף בעדת תלמידים נילהבת. 'מעניין מה קרה?...' חשב שחר:"אורי.. מה קרוה?" הוא לחש לעבר חברו, "טיול שנתי..סוף סוף.. בשבוע הבא.. אתה יוצא, נכון?", "בטח.." ענה שחר בערגה, ועיניו התנוצצו, הוא אהב טיולים בכלל, וטיולים שנתיים בפרט. "אתה לא פיספסת אף פעם טיול.. האא?" שאל אותו אורי בחיוך, "נכון" ענה לו שחר, ואחר חייך קלות, "באיזה ימים זה יוצא?" שאל את אורי, "שלישי רביעי חמישי.. זה תמיד ככה.. כדי שביום שישי יצא החופש.. כי זה היום לימודים הכי קצר בשבוע..", "כן.. אתה צודק.." חייך אליו שחר, וניגש למקומו, לשלוף את הדפים שלו,לכתוב בהם משהו. "היי! שחר.. מה אתה עושה?" שאל אותו אורי, "כלום.. כלומר-לא משהו מיוחד.." חייך בשנית, "מה אתה כותב לך שמה?" לא הרפה ממנו אורי, "שירים.." "תראה לי?" "לא.. עזוב.." "למה?" "ככה!" "טוב.. אם אתה פוסק ככה אז שיהיה ככה.." ענה לו אורי בחיוך, וחזר אל חבריו, שהקיפו את המורה בהיתלהבות נעורים, ושחר כתב לו בנתיים: "ישנם ימים שמחים זוהרים הם באורם ימים טובים מאושרים שמח לי בכל העולם.." 'שיר טיפשי..' הוא חשב, נימלך בדעתו האם לקמט את הדף או לא, ולבסוף החליט לשמור אותו, הוא קיפל אותו לריבועון קטנטן, 'למה אורי באמת חושב שאני אראה לו את השירים שלי? פאדיחות.. אפילו למישפחה שלי, להורים שלי, אני לא מראה את כל מה שאני כותב.. לאחים שלי אני לא מראה את זה.. אז לחבר, ואפילו יהיה זה החבר הטוב ביותר שלי?.. זה אישי מידי בשבילי.. ואני לא מסוגל, יכול, או רוצה בכלל להראות לו, ולהם, או למישהו אחר, או בכלל, את האוסף של השירים הזה.. אוסף השירים שלי, ש ל י . . אי אפשר.. זה כל-כך אישי.. וטיפשי גם.. במיקרה הנ"ל..' לפתע שם לב שחר לשקט ששורר בכיתה, ובעיני כולם-שמרוכזות ברב שימעון-שמסביר להם קצת על המסלולים שהם עומדים לצעוד בהם בטיול, ועל המקומות שבהם יבקרו,"הוא מורה, רב, מחנך, או מדריך, ועוד של טיולים?" שאל את אורי בחיוך, "כניראה שהוא מגוון.." החזיר לו אורי בחיוך לוחש, הרב שימעון נעץ בהם את מבטו, והמשיך, " עכשיו אני אחלק לכם את הדפים.. כיתה י"ב או שלא כיתה י"ב, אתם חייבים באישורי ההורים שלכם.. ויש שם גם את פירוט המסלול, והאביזרים הנחוצים לכם..". "הרב!!" קפץ נתנאל "מותר לבוא עם סנדלי שורש?" "לא במסלולים.." ענה המורה בחיוך, "טוב.. ללילה זה היה לי ברור שאני אבוא עם שורש.." ענה לו נתנאל בחיוך אף הוא. שחר חייך אף הוא, בשתיקה. וידיו קישקשו, כמו מאליהן, על מחברת השירים שלו. 'ש! סוף סוף הגיע לו הטיול השנתי.. לא ממש מעניינים אותי המסלולים ספציפית.. העיקר שזה יהיה טיול שנתי.. טיול בכלל.. וזה שהוא הטיול באמת עושה בו משהו כיף יותר.. שאני אקח את היומן איתי? לא.. הם יצחקו עלי.. אבל אני כל-כך רוצה.. וגם בטוח יהיה לי הרבה מה לכתוב בו! רגע! עם מי אני בכלל בחדר?!' "אורי?!" "כן?" "אנחנו ביחד בחדר הטיול הזה.. כן?" "שחר.. בשימחה הייתי רוצה להיות איתך בחדר.. אב.." "אבל מה?!" התפרץ לו שחר אל תוך דבריו ".. אבל ישנים באוהל.. באוהל משותף לכולם.. לא הקשבת כשהרב שימעון הסביר!?" "לא ממש.. חשבתי כשהוא דיבר.. אבל באמת עכשיו אני רואה שצריך להביא שק"שים.." חייך שחר חצי במבוכה, והשתתק. __________________________ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/94

ב"ה אני מתנצל מראש בפני כל אלה שחושבים שזה הזוי. זו האמת. תראו את הסרט של ענת גורן - כל אנשי הקמפיין. לא ראיתם - לא הבנתם איך המדינה מתנהלת... ואם לא תכתבו שאתם רוצים להמשיך אני לא אמשיך. *** "בא תסתכל מה עשינו היום כי לא נתת עבודה" "כן, תמר ויעל, אני מיד ניגש" כתבנו פה תוכנה הזויה. היא מוציאה שמות לתוכניות... זה מדהים. צריך לכתוב לה על התוכנית הזו, והיא נותנת לה שם מהתנ"ך/חז"ל, וגם משמעות כל שהיא. בא נניח נכניס את ההתכנסות למערבב המילים. היא נותנת רעיונות חזרו : 250 תוצאות לחיפוש : "פינוי ישובים מיהודה ושומרון" "עמרי" "שרון" "נוה - עתיד" "חמוד" "חצוף" "הוא יודע גם לסתור את עצמו, הא", אמר ראובן בלגלגלנות. בלבו הוא חשב על זה שזה דבר מצוין, לא יצתרך לחפש לשונאים. "חרדיות" "עזבו את זה, תעבדו על הרכבת!" "לא אמרת להם?" "הם יצאו לחופשה" (גבי וירון). חכה, ראובן - לא ראית הכל... . זה מבוסס חיפוש איטרנט, כך הסבירו תמר ויעל. יש פה גם אפשרות לפי משקלים, הטיו, דגשים, נוחות דיבור... אתה לא תאמין כשתסתכל על זה. ראובן התיישב ברצינות, והוא חיפש שם למבצע שאולמרט מתכנן בלבנון. הוא הכניס למחשב "לבנון - מבצע לסילוק טילים" השמות שהמחשב נתן היו מגוונים, אחד מהם - גבורת אריה, השני - עם לבנון, שלום, הגולן ועוד. "אני רוצה את התוכנה" אמר ראובן. תוך כדי כך, הוא התקשר לבדוק מה לגבי המחתרת היהודית שהוא מתכנן - כשהו חושב איך יגלה אותה. מחבינתו זו בעיה גדולה - איך לגלות מחתרת - ושהיא לא תהיה בהכרח שלו. הוא חייב להעלות את התמיכה באולמרט, הסקרים יורדים, הקטיושות עולות, ואולמרט במצב רע. מה הוא עושה?, חשב לעצמו - האם כן לתקוף - לא לתקוף? הוא המשיך עם התוכנה, וגילה שם כמה דברים מעניינים. מחר הוא יבקש מהם לתכנת לו משהו אחר, טיפה יותר טוב. מעקב נוסף אחר החיפושים בגוגל על הכנת חומר נפץ, והכנת אתר ימין קיצוני בנושא. יש לו הרבה עבודה, עכשיו צריך לעשות ישיבה עם כולם ולהעלות את העניינים על השולחן. נכון שהוא הבוס פה, אבל - הוא לא יחיד, לצערו ולשמחתו. את הבחירות לפחות הוא עשה בסדר, והעביר את אחורה לשלטון. הפלאפון של ראובן צלצל. "ראובן, מה נשמע,? היום אני לא מגיע" "למה?" "שלחו לי צו מילואים" "אני מיד אדאג לבטל אותו, אתה בא! מה זה לא בא? אנחנו חייבים מוחות כמוך - עכשיו בדיוק אולמרט בבעיות!!. ואל תשכח שהיו הימין הקיצוני ברוטר כתבו על זה שהבנים שלו בחו"ל, מסרבי גיוס, אז אתה חייב לבוא לפה דחוף!!" "אההה.. טוב -הבנתי... אתה יכול לשחרר גם את הבן שלי ממילואים?" "בבקשה, אל תדאג...." "תודה, ראובן!" *** סבא הגיע לביקור פתע אצל הנכדים. היתי שם גם - כהרגלי בקודש. הוא לקח אותנו לחדר צדדי, והסביר לנו את הנורא מכל... יעקב, אחיו הגדול של יהודה הלך לעולמו - ה' יקום דמו. מיד פרצנו בבכי, וגם סבא. עכשיו הבנו למה הוא הגיע. "לאחרים אני אספר אח"כ", הסביר. וטוב שגם אתה פה - אמר לי. אני לא מתכוון לשבת בשקט בזמן שהילדים של אולמרט בחו"ל, אל תגידו, אבל אתם עכשיו הולכים איתי לחדר הסודי של המעבדה, איפה שהכנו את התרכובת לדלק, ואנחנו מכינים שם חומר נפץ. אני יודע שזה מסוכן, אבל אני חייב לנקום את מות נכדי. עכשיו אתם באים - אנחנו האמת, לא חלמתי על זה. המקסימום שעשיתי בנושא הוא לתלות שלט אין ערבין אין פיגועים, אבל עכשיו שזה בידי זה כבר קצת מסוכן, חשבתי. אבל אם סבא של יהודה אומר- הוא יודע. נסעתי איתם ברכב, כאשר אנחנו עוברים על ניירת של חומר נפץ, ותרשימים שיש לו. הפעם זה רציני, ולא נצטרך לעשות את זה לבד. *** מה עם האתר? אני רוצה מחתרת!! המקום הכי טבעי לחפש חומר הוא באינטרנט... תן סקופ! משהו שיוביל לשנוא את המתנחלים למרות שהם ההרוגים העיקריים שם. אז תמשיך לחפש חומר בערבית, תתרגם ותעלה - דיברתי עם המתכנתות שלנו - תמר ויעל לארגן לך משהו. אל תשכח לדבר עם יוני לגבי העיצוב של האתר- שיראה פשוט, בתקווה שהוא זוכר מה זה בעידן הפלאש והוודיאו- אינטרנט, לאחר ששלחנו אותו לקורס. ראובן הלך הביתה, כאשר במוחו מתרוצצות מחשבות

ב"ה אסף פתח את התא האישי. חבילה מסבתא. בטח עוד סבון, חשב לעצמו. כאילו שזה מה שחסר לו.הוא פתח, והנה לפניו פלאפון. "לאסף, גם אני השתכללתי. אני רוצה 'לשדרג' את היחסים ביננו - ועל כן אני נותנת לך את המתנה. מצורפות חוברות שימוש והנחיות, באהבה, סבא וסבתא. הוא הוציא את הפלאפון, וחשב איזה טובה סבתא. ממש נקודת אור. ואז הבזיק בתוכו אור פנימי - איזה טוב ה'!! עכשיו תגיד תודה לשליחה- סבתא - ותלך. לו ידע שזה אחד המכשלות הגדולים, הוא לא היה עושה את זה. בטלפון היו שלושה שמות - סבא, סבתא, בית - סבא וסבתא. הוא לחץ על התקשר לסבתא. כבר לא יזדקק לטלפון הציבורי ולתור המזדרך אחריו. טן. טן. טן. "שלום אסף!" "שלום סבתא" "עכשיו אני אדע כל פעם שאתה מתקשר אלי..." "איזה יופי... רציתי לומר ממש תודה!" "אל דאגה, אסף!. אתה בקרוב בא לפה, נכון?" "בעז"ה" "אני מחכה כבר... בנתיים אתה יכול לשוחח איפה שאתה רוצה. סליחה על העיכוב - הוא חודש אצלי. עד שדוד פנחס למד אותי להשתמש בזה..." "אני מיד קלטתי... פשוט יש פה לכל החברים" "טוב- נו, אתם צעירים עדיין וערים לכל חידושי הטכנולוגיה. אני זוכרת איך התלהבנו מהשיגור לירח, והחלום של כל ילד היה אסטרונאוט. אח"כ באוניברסיטה כולם רצו ללמוד מחשבים, אני עברתי את כל הבחינות אבל כשראיתי איזה גודל זה- ויתרתי, היום אולי הייתי משתמשת. ורק שתדע שהדוד פנחס גם רוצה לחבר אותנו לאינטרנט" "ב"הצלחה לכם... אני מחכה ממש, סבתא!!" "בסדר, יקירי מתוקי". האמת - אסף שנא שככה סבתא קוראת לו, אבל תמורת פלאפון הוא שתק. לא נורא, חשב לעצמו. "להתראות!" "נשיקה מחיפה ועד אליך!. להתראות!" *** שחר, אמר משה "בא נתנקל לאסף..." "מה יש לך ממנו?" "סתם.. נו - מה אכפת לך? אתה באמת חושב שהוא אותו דבר כמוך הפספוס הזה?" "חחח... הוא ילשין למדריך" "את מי המדריך מפחיד?" "אבל אתה יודע... רושם ראשוני עליו..." "הוא לא כזה. הוא לא יגיד. לא ראית שיש לו מצבוח טוב?" "וזה סיבה להרוס לו?" "אוף, נו, עקשן" "אני בא", אמר. במוחו היצר הרע סימן V, היצר הטוב X, אבל זה לא מה שעלה לו בראש כרגע, אלא אצל [הכוחות הפנימיים שלו.] זו שפה של ילד? *** "הנה... יש לו פלאפון... בטח הוא גנב אותו" "פלאפון?" הזדעק אסף. "אז מה זה הבליטה בכיס?" אסף חייך - הפלאפון בצד השני. "זה הסידור". "כן ? למה הוא כ"כ ארוך ?" אסף הראה להם את הסידור. הם משתאים לו, הפעם הם לא הצליחו. אבל מי כמוהם יתייאשו? "תגיד לי, למה אתה מתעכב פה כל הזמן? למה אתה מציץ לתאים?" אסף היה נבוך. זה לא שהוא מסתובב פה הרבה, זה שהוא פה עכשיו. אבל הוא הבין מי הם, ורץ שוב לכיוון הגדר, בעודו חושב "אבא, למה? אלוקים.... למה? מה עשיתי???"

פרק ל"ב שחר חייך לעבר אימו, וחזר לחדרו, הפלאפון שלו צלצל. 'הודעה! מעניין ממי זה.. אורי. מה עכשיו? מחר הוא הולך לעבוד במטה של הגוש. הוא לא יכל לומר לי זאת מחר? נו באמת.. אבל מוטב לי ללכת איתו, מאשר להתפאדח נוראות בחברת יאיר ההוא. ניראה לי שאני אלך איתו, אני אענה לו בהודעה. הכי טוב. ככה לא אאלץ ללכת עם כל מיני אנשים פאדחנים שאני לא מכיר.. טוב. אז אני אשלח לו את ההודעה לגבי זה.' * * * "שחר! אהלן! אז היום הולכים ביחד. כן?" "כן. כן. בטח. בפעם הקודמת הייתי עם אחד שעשה לי מזה פאדיחות.." "וואי. באסה לך. מה? כאילו, איזה פאדיחות?" "שאל אותי כל מיני דברים, וקשקש לי על זה שאני מתבייש לענות לו.." "אהה, כמו כולם" "כמו כולם?! אולי כמו כולם בישיבה. אבל ממש לא כמו כולם בחיים שלי" "טוב. אז לא כמו כולם" "זה כבר הרבה יותר טוב." "ברור" * * * "היי חבר'ה!" "היי גדי" "שחר? אתה לא מנומס.. לא עונים כבר שלום בימנו?" "עונים, עונים, אבלל.. אורי ענה לך בשם שנינו." "מה זאת אומרת? שכל אחד יענה לי בשם עצמו" "משתדלים" "אוקיי. אתה רוצה שוב חלוקת חומר? והפעם עם אורי?" "עם אורי לא אכפת לי לחלק חומר אפילו במשרדי הממשלה" חייך שחר, "יופי, אני שמח לשמוע את זה" חייך גם גדי, ואף אורי הגניב חיוכון לעברו של שחר, "שחר, תשתדל אבל לפחות לדבר איתם קצת. אם פותחים בוויכוחים" "בשביל זה יש לי את אורי, אני חושב" "אתה רק חושב כך, ואני אשמח אם שניכם תדברו!" "אשתדל" "יופי שחר, קדימה, הינה החומר, קחו וצאו אל הרחובות" "יאללה! אוקיי! יצאנו!" קרא אורי, שהחריש עד כה. * * * "שחר?" "כן?" "ומה תעשה אם נתקל באחד שנהנה להתווכח? תשתוק לו?" "בשביל זה יש לנו אותך. אני חושב. לא?" "לא. יש את שנינו בשביל זה." "אותך" "ש ח ר ! אני לא יכול להתווכח בשביל שנינו!" "אז איך יאיר אתמול כן יכל?" "אני לא יאיר!" "אבל גם אתה יכול!" "וגם אתה!" "לא. אני לא." הנמיך שחר את קולו, והשפיל את מבטו, "נו דיי כבר! שחר! אתה כן יכול, והינה האדם הראשון שלנו כאן! גש אליו בבקשה!" "גש אליו בבקשה אתה בעצמך!"" "נו די כבר! שחר. ניגש אליו ביחד" "אוקיי. אבל אתה תדבר איתו" "אוקיי. אם בכלל יהיה צורך בכך" "אוקיי. אם יהיה צורך בכך" הסכים איתו שחר. אורי ניגש בשתיקה לאיש הזר, והגיש לו פלאייר, האיש בהה בו, והסתובב מבלי להוציא מילה מפיו. "אתה רואה?" לחש שחר לאורי "לא היינו צריכים בכלל לדבר איתו." "אבל לגשת אליו, זה כן, אתה לא חושב?!" "כן. אני כן חושב ככה" חצי התגונן שחר "למה? אני אמרתי שלא?" "לא.את זה אתה באמת לא אמרת." "אני שמח שאתה באמת מודע לזה. יאללה, לאיש הבא?" "לאיש הבא." "ילדים, ילדים, אנחנו רוצים שלום, אנחנו חייבים לוותר על משהו בשביל השלום" "ועל מה הם יוותרו בדיוק??" השיב לו אורי, "אההה.. הם לא כובשים אותנו! אז למה שהם יוותרו?" שאל האיש, "אתה זוכר אולי למה אנחנו כבשנו אותם?" "כי.. כי.. מזה משנה למה? כבשנו. ואנחנו לא מוסריים בזה!!" "לא נכון. כבשנו כי הם איימו לפתוח עלינו במלחמה, אז פתחנו אנחנו וניצחנו, בעיה שלהם בלבד." "אבל זה לא מוסרי." "למה לא?" "כי גרים שמה גם נשים וילדים!" "ואז מה? שלא יתנו יד לטרור, ואנחנו נתייחס אליהם כמו שצריך" "אבל הטרור בא כמחאה על השליטה האכזרית" "איזה שליטה אכזרית? יש להם פה יד חופשית כמעט בהכל" "כמעט" "בגלל הטרור אין להם לגמרי!" התחיל אורי להתחמם. "אבל תזכיר לי מי מספק להם את החשמל שלהם?" הוסיף ושאל, כששחר מוסיף לו בלחש"וגם את המים" "נכון! וגם את המים! נו.. מי?!" "אנחנו. אבל אנחנו גם כבשנו אותם!" "טוב. אני רואה שאתה מתעקש להחזיק בדעות עיוורות. כל טוב לך אדוני." "גם לך. ילדון בעל דעות קדומות" "אורי? אתה רואה? אמרתי לך. אין לנו מה לדבר איתם." "אבל אתה לפחות השתתפת באלפית מין הוויכוח הלזה.." "אהה. נכון." השיב לו שחר מהורהר, "כל הכבודה לי ממש, האא?" "כן. האא?" "כן. מה הלאה? אל עוד איש אטום ואחוז בטמטום?" שאל שחר ברוח החריזה שנחה עליו לפתע, "עם כזו גישה אתה לא תצליח לשכנע אף אחד. ואפילו לא אותי." "אותך, למזלי, אני גם לא צריך לשכנע" חייך שחר. "למזלך?" "כן" "למה למזלך?" "כי אחרת עם מי הייתי יוצא לחלק את החומר הזה?" "אהה. הבנתי אותך." "אני באמת שמח שהצלחת להבין אותי. או לחילופין שאני הצלחתי לגרום לך להבין אותי. סתם, בצחוק. יאללה. בוא ונזוזה!" "יאללה!" _________________________________________ לפרק הקודם

יום אחד, התעוררו ילדי בית היתומים מקול צעקותיה של מיס סטיבלזון, אם הבית, וכמו תמיד פרצו כולם בצחוק כשראו איך דורי מחקה בצורה מצחיקה את הקול הצועק: "ילדים! קדימה! לקום ילדים עצלנים! כבר שש בבוקר! אורין! פיטר ותום! בן! דורי! אודי, מיקי ואיתי! לקום! אני לא רוצה למצוא אף עצלן קטן במיטה! ברור?! אחרת אף אחד לא יקבל ארוחת צהריים היום!". "כאילו שאנחנו מקבלים משהו לאכול בכלל, לעצמה היא לוקחת הכל ואנחנו צריכים לאכול שאריות! מרשעת... זה מה שהיא, פשוט מרשעת...!" אמר אודי. "טוב, טוב שמענו אותך", אמר פיטר "הדיבורים שלך על אוכל רק יעשו אותנו רעבים יותר. אז קדימה, לך תתלבש!". הם גמרו להתלבש במדי בית הספר, לסדר את הפיג'מות ואת המיטות שלהם, והתכוננו לרדת לאכול ארוחת בוקר. בשעה שבע, הם צעדו בשורה למטבח. אנדרומדה הטבחית הזקנה נתנה להם לחם שנשאר מאתמול וחצי כוס חלב מעורבב במים. לעומת זאת מיס סטיבלזון אכל דייסת סולת חמה, לחמנייה עם ריבה ושתתה תה חם. הילדים פזלו בזהירות אל האוכל שלה וקיוו למצוא חתיכת לחמנייה או טיפת ריבה שבמקרה נפלה על הרצפה, כדי לשפר את הטעם הנוראי של הלחם הקשה והיבש. לבסוף הם התייאשו ופנו לאכול את האוכל שלהם. האוכל כמובן לא היה משביע, אבל הם לא העזו להתלונן. כשסיימו לאכול, הם פינו את הכלים הריקים לכיור הגדול, הסתדרו בשורה לקול צווחת המשרוקית של אם הבית והלכו אחריה, כדי לעשות את טיול הבוקר היומי שלהם. הם יצאו מהבניין האפור והמתפורר והתחילו ללכת לכיוון הרחוב. הם עברו ליד השוק הגדול והריחו את ריחות המאפיה. הם עברו ליד האגם וראו איך מיקי מאכילה במהירות את הברווזים מחצי הפרוסה היבשה שהיא שמרה מארוחת הבוקר שלה. אחר כך הם עברו ליד האוניברסיטה על שם ג'ורג' ולינסון ואודי נדחף על ידי בחור שעבר וצעק עליו שלא יעמוד באמצע הדרך. לבסוף הם חזרו לבית היתומים כדי לקחת את הילקוטים, ויצאו שנית לעבר הבניין ששימש כבית הספר. הם צעדו מרחק של כעשר דקות והצטרפו אל שאר התלמידים אורין נכנסה לכיתה עם לילי, ואחריהן נכנסו גם פיטר והתאומים והתיישבו במקומותיהם. המורה, מיס צטלבורן, נכנסה לכיתה ואמרה: "הסכיתו ושמעו נא!". היא חילקה להם את הבחינות שהם עשו בשבוע שעבר. "ישנם מספר ילדים שנכשלו בבחינה הזו, ואינני מרוצה מכך כלל וכלל. הילדים הללו יאלצו להגיש לי תיקון מבחן ולבוא לשיחה עימי. נתתי חמישה ימים להתכונן לבחינה, ואינני רואה שום סיבה מדוע הם לא הצליחו בה". אורין הביטה מסביב וחיפשה בסוף יום הלימודים חזרו הילדים לבית היתומים. פיטר ואורין לא החליפו מבטים ולא דיברו כמו בכל יום. הם הלכו בשתיקה, וכשהגיעו לבית היתומים, הם עלו לאולם השינה שלהם שבו היו המיטות והחפצים של הילדים, והתיישבו להכין כל אחד את שיעורי הבית שלו. אחר כך פיטר והבנים נכנסו להתקלח. כשהם סיימו אורין נכנסה. היא חלפה על פניו של פיטר כשמבטה מושפל ולכן לא ראתה שפיטר פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל וויתר כשראה שהיא לא מסתכלת

פרק ב' כעבור שעה הגיע אבא מן הבנק. "ענבל תראי מה קניתי לך?" קרא לי אבא. יצאתי מהחדר שלי והלכתי אליו. "פיצה!" קראתי "תודה אבא" והתחלתי לאכול את הפיצה. "אני רואה שהשתפר מצב הרוח שלך" ציין אבא. "אפשר לומר" עניתי לו בעודי אוכלת. "אבא מחר כל החבר'ה יהיו כאן לכן המצב רוח שלי טוב. הם מומחים בלשמח אנשים במיוחד ערן שמספר בדיחות שיפלו אותך לרצפה" "יופי אני שמח... וענבל זה באמת לא כזה נורא" ניסה אבא לעודד אותי "טוב אבא אני ממש עייפה תודה על הפיצה "רציתי לסיים מהר כדי לא להיכנס איתו לויכוח שלא יגמר. "אין בעד מה" אמר אבא ונראה קצת מוטרד הלכתי לחדר שלי איזה יום מתיש גם לחזור בתשובה וגם לעבור דירה לגוש קטיף לפתע קלטו אוזניי קולות של דיבור היו אלה אבא אמא ודודה אסתר שמדברים בטלפון " סיפרתם לה" שאלה דודה אסתר "כן" ענה אבא "איך היא הגיבה?" " לא התלהבה, היא לא האמינה, תביני היא קשורה מאד לתל אביב. וגם ענבל היא אחת שלא קל לה לעזוב מקום ,במיוחד מקום כמו תל אביב וכל החברות והחברים שלה ,בית הספר שלה , וגם היא צריכה ללכת עכשיו עם ארוכות וחולצות ארוכות, לשמור שבת, לא לשמוע מוזיקה לועזית. לי יהיה יותר קל כי הייתי דתי אני מכיר כבר את המצוות אבל ענבל…" " דוד יהיה בסדר אל תדאג נעזור לכם וגם תהילה ממש תשמח לעזור לענבל…" אמרה דודה אסתר. נכון איך שכחתי את תהילה … תהילה היא בת דודה של ענבל. ודודה אסתר היא אחות של אבא של ענבל והיא שכנעה אותו לעבור לגוש קטיף. תהילה היא בת גילה של ענבל היא נערה עם המון מרץ ושמחת חיים. תמיד שתהילה היתה באה לתל אביב היא וענבל היו משתגעות ביחד ,שומעות מוזיקה (חסידית תהילה הביאה אותה )ביחד רוקדות, ביחד שרות הן היו הולכות ביחד לחוף הים הנפרד משתוללות ביחד בקיצור חברות טובות. איך היה?! תגיבו... שבוע טוב

הוא מתכנס בתוכו, ילד עדין ורגיש, מופנם וסגור בתוכו, ומבודד לא אין חברים ולא מתחבר בחברה ולא בולט. ילד שקט, שלא מרעיש ולא שומעים ממנו ציוצץ. ילד מסתורי , שאלות רבות מטרידות את מחשובותיו, בן 11 ומתנהג כמו אדם בן 20. * * * והנה נשמע הצילצול להיכנס לתחילת השיעור, המורה יהושע נכנס והתחיל את השיעור. "שלום תלמידים, היום אני רוצה להעלות נושא חשוב בפנכים והנושא שהיום בו נדון " גמילות חסדים" מה זה גמילות חסדים בענכים?" הרבה אצבעות הורמו בכיתה על מנת לענות לשאלתו של המורה. "גמילות חסדים זה לעשות טובה למישוהא" אמר יהודה עוד ילד הרים את אצבעו וחיכה שהמורה יאפשר לו לומר את תשובתו "גמילות חסדים זה לעשות מצוות" אמר דוד גמילות חסדים זה לא לתת צדקה ולעשות מצוות זה לעשות חסד לעשות טובה למישוהא בלי שהמקבל יחזיר לנותן" אמר ראובן "טוב, כל אחד אמר תשובה יפה, אך אני רוצה לשמוע ממכם מה זה? איך אפשר לשנות את העולם ע"י גמילות חסדים" והאם זה ייתכן דבר כזה?" "לא המורה" אמר אברהם "אי אפשר לשנות את העולם" בפליאה המורה שואל : "מדוע אי אפשר לשנות את העולם אברהם?" "מכייון שיש גנבים, פושעים ואי אפשר לצפות מהם להיות צדיקים וזה קשה לשנות אותם לכן העולם לא יכול להיות טוב יותר" השיב אברהם" "טוב, אבל ביזה נדון אחרי זה, אך תשובה יפה אברהם" לאחר כמה שניות של שתיקה המורה שם לב ליונתן שיושב בפינה, לבדו ומסתתר בתוך עצומו, המבט שלו, המבט שזועק "עזרו לי" רוצה שיעזרו לו אך אין מי שיעזור לו. המורה הפנה את שאלתו ליונתן ורצה לשמוע את תגובתו אך בלי ביסוס יונתן הפנה את מבטו אל המורה , מבט קודר, מבט של כאב ושאל אותו שאלה שעליה לא היה מענה " איך אפשר לשנות את העולם שיש מתים? הרי בסופו של דבר כולנו נמות" אמר יונתן ושוב הפנה את מבטו הצידה והתכנס בעצמו. עכשיו נשמע צילצול לסיום הלימודים , וכלום יצאו בצהלה ובשמחה לסיום הלימודים ורק המורה נשאר וסימן ליונתן להישאר. שקט השחרר בכיתה, רק המנהל ויונתן. "יונתן, קרה לך משוהא" "לא" "מדוע הינך עצוב " שאל המורה "מדוע אתה סובר שאני עצוב המורה?" "ספר לי, ספר לי את יגונך, את מה שכואב לך" "הלוואי ויכולתי" השיב יונתן שפניו עצובות "טוב," אמר המנהל" "אם תצטרך עזרה ממני, או כל דבר כל שהוא אל תהסס אני תמיד אעזור לך" השיב המורה ולאחר דמה דקות אמר לו המורה שהוא יכול ללכת . "להיתראות" אמר המנהל והנה כמה צעדים הוא הולך לכיון הדלת ונעצר, יש משהוא שהוא רוצה לספר למורה, אך משוהא עוצר בעדו , יהושע שם לב לזה "יונתן אתה צריך משוהא?" שאל אותו. "אנשים רבים אמרו שיעזרו לי ולא עזרו, הבטיחו ושיקרו!" לאחר שתיקה של דקה שאל "אם בני אדם נולדים בשביל לחיות מדוע הם מתים? ואם בני אדם נולדים בשביל למות מדוע הם חיים?" שאל יונתן. לשאלה הזאת לא היתה מענה ואף למורה יהושע לא היה מענה, ניסה להסביר ליונתן שיש תשובה אך יונתן לא רצה להקשיב ונפרדו לשלום. * * * יונתן בדרכו לביתו, ורוח עזה נושבת וטיפות של גשם מטפטפות עליו, קשה לו להיתרכז עכשיו , ונה הוא בוכה ולא יודע למה הוא בוכה, רוצה לעצור את הדמעות אך לא מצליח. רק קולה של הרוח נשמעת ורעשי הטיפות נשמעים באוזניו של יונתן. בצעדים קטנים צועד לביתו, והנה הגיע ונכנס הביתה. * * * "יונתן, תראה איזה גשם בחוץ וכך אתה מסתובב בלי מטריה!" כעסה עליו אמו "דאגתי יונתן, פעם הבאה תיקח מטריה ושים אותה בילקוט שלך" "סליחה אמא" "זה בסדר יונתן, אך תזכור להבא לקחת, תוריד את המעיל ותחלוץ נעליים ובוא תאכל עם האחים שלך ארוחת צהריים". * * * יונתן, נכנס לחדרו, הוריד את המעיל, חילץ נעליים והחליף את הגדים ולבש בגדים חמימים ונעימים" הוא גווע מרעב , אך מחשבות רבות עטפו אותו ששכח מהאוכל "יונתן!" נשמעה קולה של אמו ""בוא לאכול" * * * הוא מריח את האוכל מהמטבח, ריח טוב, מרק עם עוף ותפוחי אדמה וירקות, המאכל הכי אהוב על יונתן בעונת החורף "תנטול ידיים יונתן" וכפי שאמו הורתה לו כך עשתה ואחרי זה בירך "המוציא לחם מן הארץ". לאחר כמה דק' כל הילדים שימו את האוכל נטלו ידיים למים אחרונים ואמרו את ברכת המזון. אצל יונתן זה היה שונה, הוא אמר את ברכת המזון בעצב ובכאב כל מילה ומילה הוא הדגיש עצם את עיניו והחל לומר את ברכת המזון עומד לבכות אך לא בוכה, לא! יונתן גדול! הוא לא צריך לבכות! עכשיו הוא מברך ברכת מזון! - קול פנימי לחש לו.

נכתב על ידי הציונית הילה הי'יתה בעיצומו של ספר מתח, כאשר נשמע צלצול בדלת. לא היה לה חשק לקום לפתוח... עוד צלצול נשמע. הילה סגרה את הספר באי חשק וקמה לפתוח את הדלת. "הי!" היא אמרה בחיוך רחב כשראתה שא-לו שני ומיכל. שני ומיכל נכנסו פנימה, מבלי לחכות להזמנה. מיכל ושני התי'ישבו בסלון, והילה יצאה א-ל המטבח כדי להביא לאורחות כיבוד. "מה שלומך?" שא-לה מיכל. "למה את לא יורדת בזמן האחרון?.." הוסיפה שני. "אהה... אני..." גמגמה הילה, ונכנסה לסלון. "ומה שלום תומר?" שא-לה מיכל, בוחנת אותה- אם היא יודעת מה קרה, או לא. הילה הניחה את המגש על השולחן והתי'ישבה על הספה באנחה. * * * "נו", דחקה נועה, "ספרי לי!" השעה הי'יתה אחת אחר חצות, ונועה וג'ודי ישבו על המיטות בחדרה של נועה. "אני עי'יפה, נועה... אולי מחר?..." התחננה ג'ודי. "ג'ודי, את סתם דוחה אותי! אני רואה שיש לך אבן ענקית, אולי אפילו מכרה אבנים על הלב" אמרה נועה בחיוך. חיוך הופיע בזוית פיה של ג'ודי. "אז תספרי לי?..." אמרה נועה בתקווה. ג'ודי נאנחה. "תגידי, בשביל מה יש חברות, הא? אני רוצה לעזור לך! נוו ג'ודי..." דחקה נועה. "אני לא יכולה יותר. פשוט לא יכולה יותר" ג'ודי נאנחה שוב. נועה ליטפה את ידה של ג'ודי "תספרי לי מה מציק לך.." היא לחשה "כל העולם!!" קראה ג'ודי, והחלה "ג'ודי! לעולם א-ל תאמרי שוב את המשפט הזה!!" נזדעקה נועה. "אבל זה נכון! פשוט נ-מ-א-ס לי!" התמרדה ג'ודי. "ג'ודי, אני חושבת שאת צריכה לקחת את עצמך קצת בידי'ים. אולי תנסי לחשוב קצת גם על אמא שלך?... אילו שנים קשות עברו עליה, ועד שהיא מוצאת אושר ביתה האהובה הורסת לה..... ותומר..... זה קרה בטעות... א-לו סך הכול כמה שברים! והילה- אני מאמינה שהיא תתגבר, זוהי דרכו של עולם...." ניסתה נועה לעזור לחברתה. אבל היא חששה שלמרות הטון הרך שלה, ג'ודי תיפגע..... ג'ודי שלחה מבט נזעם לעבר נועה. "אז עכשיו גם את מאשימה אותי???" היא קראה בכעס. "לא! ג'ודי! אני לא מאשימה! אני רק מי'יעצת! את יודעת שאני אוהבת אותך מאוד, ואני רוצה לעזור...." לחשה נועה בצער. "את לא ממש עושה את זה עכשיו" סיננה ג'ודי. "ג'ודי, את פשוט מפרשת כל דבר נגדך! אני לא נגדך! אני איתך! ודווקא בגלל זה, אני רוצה להוציא אותך קצת מהבועה שלך, ולהראות לך, שאם תיקחי קצת אחריות על התפקיד שלך, אולי אחרים גם ישתדלו!" אמרה נועה בכאב. 'אמרתי יותר מדי' חשבה נועה בבהלה. "אה.. אני ממש מצטערת.... זו כנראה השעה.. אני...." מלמלה נועה. ג'ודי, שהתכוונה להתקיף, הרימה את ראשה, והביטה על עיני'ה של נועה, בודקת האם היא מצטערת כי בתור חברה היא לא רוצה ' אוךך.... לאיזה ברוך נכנסתי..... למה אני לא שומרת קצת על הפה שלי???' חשבה נועה בכעס. "זה בסדר" לחשה ג'ודי. " אני עי'יפה עכשיו. לילה טוב". * * * מרגלית ישבה בכיסא הנדנדה הישן שלה. אנחה קורעת לב פרצה מפיה. 'אני לא מבינה אותה. פשוט לא מבינה אותה. עליה להבין, בתור ילדה בוגרת, שלא שכחתי את אביה! שאני זוכרת אותו תמיד בליבי. היא חייבת להבין אותי! ילדה בוגרת אמורה לשמוח כשלאמה טוב! מה, היא תינוקת?? למה היא לא יכולה להבין אותי???" מרגלית מיהרה לנגב דמעה סוררת שגלשה לה מהעין. 'אוי, ד', בבקשה תן לי כוח להתמודד עם הילדה הזאת... סך הכול, זו גם הילדה שלך...' היא לחשה בשקט ועצמה את עיניה באפיסת כוחות..... * * * ג'ודי נשכבה בעצב. ואז, כמו סם מתוק, היא נזכרה בצהרים.... בבית החולים... בגילוי הלב של תומר.... 'ואז, כשחשבתי שזהו, זה הסוף, הבנתי שבעצם אני לא אוהב את הילה.. וזה נעשה רק כמניע ל....' ואז תומר שקע שוב בשינה.... כשהתעורר, ג'ודי שכחה מזה בכלל. 'למה תומר התכוון?' הרהרה ג'ודי. 'מה זה משנה? העיקר שזהו, שעכשיו סוף סוף מתחיל להיות לי טוב.' היא חייכה. ואז צפה מולה דמותה של הילה. איך היא תגיב? היא בטח תיפגע... 'אוף, אבא שבשמיים, למה יש כל כך הרבה סיבוכים בעולם??? למה?? לא היה הרבה יותר פשוט אם הכול היה מסתדר בלי דמעות ועצב? אם הכול היה שמח? אם-" ג'ודי עצמה את עיניה בחוזקה "די! מספיק לחשוב! ממילא כשאני חושבת, אני רק נעצבת! כי החיים שלי הם כאלו.. עצובים..." היא נאנחה ברחמים 'אולי די? אולי די לרחם על עצמך??' קרא לה קול פנימי זועף. ג'ודי מיהרה להדחיק אותו... "פשוט לא לחשוב! לא לחשוב! לא ל..." וכך היא שקעה בשינה....

ב"ה היועץ של מפלגת קדימה, שהיה בעבר עובד המחלקה היהודית, חזר לעבודה ע"י פרוטקציות, ועכשיו- ע"ח מדינת ישראל, הוא נוסע לאלון מורה. תגיד לי, מה אתה רוצה שאני אעשה פה?? 'שתהיה סוכן. תברר ותשכור/תקנה דירה! יש תקציב, ותעשה את זה כמה שיותר מהר!'. 'טוב. בסדר'. היישוב אלון מורה. פה לפנות... והנה ביה"ס... . 'איפה השכונה החדשה'? 'תסע לשם, זה עדיין גבעה. יש שם דרך עפר, שם תרד, אח"כ שמאלה ומשם הלאה תעלה לגבעה עם הכביש'. 'תודה!'. הג'יפ לא התקשה ממש לעלות ולרדת בגבעות. ג'יפ, לא?. שלום חבר'ה, אמר - כאשר הכיפה על ראשו. הוא יצא מהאוטו. הם די נדהמו לראות אדם בן 30, לא נשוי, מגיע עם רכב (ג'יפ יוקרתי!) לגבעה. הוא לא נראה כ"כ דתי. הוא הציג עצמו כחוזר בתשובה, ורוצה לגור איתם בגבעה - כאשר למרגלותיה בתים בשבלי בניה מתקדמים (לא קדימה!). הוא לא הרגיש לא מסורי לגור פה - בהתנחלות, אבל משהו פה בחבר'ה משך אותו...

ב"ה 'שלום יהודה' 'שלום שלום' 'מה שלומך'? 'ב"ה בסדר' תקשיב... אתה זוכר ש... ש? 'תכננו לעשות מסוק, זוכר?' 'נו באמת, זה לא רציני... רק סרטטי משהו בשביל הכיף ולקחת את זה קשה !'. 'אז זהו. אני רציני. יש לי 500 ש"ח, אתה בא לפה' 'לא. אתה בא לסבא שלי- נראה מה הוא יכול לעזור!' *** תקשיב, הבחור הזה מפריע לנו. תסתכל מה הוא פרסם שם! מה יש לך נגדו? אז פחות שניים התגייסו! 'לא. יש ירידה בהרשמה למכינות. אבל אני צריך אנשים לקרבי!' 'אז איך נאיים עליו?' 'פשוט מאוד. נוריד לו את העבודה ונזמן לחקירת שב"כ ל'אזהרה'. 'חכה, אני אתקשר לעוזר של אולמרט, מה שהוא יאמר על זה נעשה *** תקשיב, הנוסחה היא מהירות הפרופלור, וכמות החשמל שהוא צורך. את הכמות צריך לחשב לפי המראה ונחיתה. ואתה גם צריך חשמל למצלמה שנמצאת מקדימה. כעבור החופש הגדול, הטיסן היה מוכן. הפעם, וזה הם יצטרכו לעשות לבד, זה את חומר הנפץ.

בס"ד פרק ב' כעבור שעה הגיע אבא מן הבנק. "ענבל תראי מה קניתי לך..." קרא לי אבא. יצאתי מהחדר שלי והלכתי אליו. "פיצה! תודה אבא" קראתי והתחלתי לאכול את הפיצה. "אני רואה שהשתפר מצב הרוח שלך" ציין אבא. "אפשר לומר" עניתי לו בעודי אוכלת. "אבא, מחר כל החבר'ה יהיו כאן לכן המצב רוח שלי טוב. הם מומחים בלשמח אנשים במיוחד ערן שמספר בדיחות שיפלו אותך לרצפה" "יופי אני שמח... וענבל זה באמת לא כזה נורא" ניסה אבא לעודד אותי "טוב אבא, אני ממש עייפה תודה על הפיצה "רציתי לסיים מהר כדי לא להיכנס איתו לויכוח שלא יגמר. "אין בעד מה" אמר אבא ונראה קצת מוטרד. הלכתי לחדר שלי, איזה יום מתיש לעבור דירה לגוש קטיף מה נראה להם.... לפתע קלטו אוזניי קולות של דיבור היו אלה אבא אמא ודודה אסתר מגוש קטיף זאת שהציעה לאבא לעבור דירה לגוש קטיף. אז שמעתי אותם מדברים בטלפון. " סיפרתם לה?" שאלה דודה אסתר "כן" ענה אבא "איך היא הגיבה?" " לא התלהבה, היא לא האמינה, תביני היא קשורה מאד לתל אביב ,וגם ענבל היא אחת שלא קל לה לעזוב מקום במיוחד מקום כמו תל אביב וכל החברות והחברים שלה ,בית הספר שלה , וגם היא צריכה להתאים את עצמה לסביבה: ללכת עם חצאיות ארוכות וחולצות ארוכות, לשמור שבת יותר לא לשמוע מוזיקה לועזית. לי יהיה יותר קל כי הייתי דתי אני מכיר כבר את המצוות אבל ענבל…" " דוד יהיה בסדר אל תדאג נעזור לכם וגם תהילה ממש תשמח לעזור לענבל…" אמרה דודה אסתר נכון איך שכחתי את תהילה … תהילה היא בת דודה של ענבל ודודה אסתר היא אחות של אבא של ענבל היא שכנעה אותו לעבור לגוש קטיף להזכירכם תהילה היא בת גילה של ענבל, היא נערה עם המון מרץ ושמחת חיים. תמיד שתהילה היתה באה לתל אביב, היא וענבל היו משתגעות ביחד .שומעות מוזיקה חסידית (תהילה הביאה אותה )הן היו ביחד רוקדות, ביחד שרות הן היו הולכות ביחד לחוף הים הנפרד משתוללות שם ביחד בקיצור חברות טובות.

פרק כ"ז "היה כיף!" ענה שחר למדריך שלו, ששאל אותו איך היה לו הטיול השנתי, "כן?" חייך המדריך, "אני שמח.. באמתת!" שחר חייך והשתתק. "איזה יופי של טיול.. האא?!" כן, אורי, כן, אבל.. לא אמרתי שהמסלול היה מעצבן?" "אמרתי. ואז מה? מה עם ההווי החברתי? נהניתי מאוד בקטע החברתי!" "כן, זה גם אני, במיוחד במדורה, וזה!" "אתה רואה? אז כן יכולתי להנות בטיול הזה, גם בלי להנות מהמסלולים המעיקים.." "אוקיי, צודק!" "בטח שצודק, מתי טעיתי לאחרונה?", חייך. "אתמול. כשאמרת שהמסלול מעצבן" "זו הייתה דעתי" "השגויה" "לדעתך" "הנכונה" "מה שתגיד" שחר ואורי צחקו, ונפרדו כל אחד לביתו. "שחר? המורה שלך התקשר, הוא הציע שוב, שתלך ליועץ של הישיבה שלך." "לא רוצה!" ענה שחר בזעף "הוא לא ירד ממני כבר?!" "כנראה שלא. שחר, תחשוב על זה ברצינות. באמת. אולי באמת כדאי לך? תצא מהשתקנות הזו שלך.." "לא רוצה! טוב לי איך שאני! ונימאס לי מהשטויות של המורה הזה!!!" " ש ח ר ! אתה בכלל לא חושב עכשיו בהיגיון. זה רק בגלל שאת עצבני עכשיו על המורה שלך. תירגע כבר!" "שידבק אלייך, תירגעי, לי זה נימאס. וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מתקשר, ואת יודעת את זה אפילו יותר טוב ממני!! כי הוא מדבר איתך ולא איתי!!" "שחר, אתה טועה. הוא רק רוצה בטובתך. שתיפתח. זה לא טוב להיות כל כך שתקן" "כן?! ואולי את יודעת גם להסביר לי למה זה כל כך לא טוב!?" "תיראה, נער בגילך, צריך חברה, צריך לדבר. לא יכול להשאיר את הכל נעול בתוכו." "למה אני משאיר את הכל נעול בתוכי? אני מדבר, ועוד איך מדבר.. תשאלי אפילו את אורי!" "את אורי. ומה עם כל שאר החברים שלך? למה איתם אתה לא מדבר?" "אולי כי אין לי מה? אורי הוא החבר הכי טוב שלי. ואני לא רואה שום סיבה לדבר עם אחרים, כשיש לי אותו!" "אתה רואה? אתה אפילו לא יודע שיש לך בעיה! וזה כבר חלק ממנה" "אולי אני לא יודע שיש לי בעיה כי פשוט אין לי בעיה?" הציע שחר פיתרון, "לא. יש לך בעיה. כולם, חוץ ממך, רואים את זה." "מי זה כולם? אתה, אבא, והרב ירון?" "לא.. כן.. לא. אני, אבא, המשפחה כולה" "אהה, אז את אומרת שעכשיו עירבתם גם את כל המשפחה בבעיות הפרטיות שלי?" "לא. כולם רואים את זה עליך!" "כן? איך בדיוק?!" "רואים" ענתה אימו סתומות, ולא פרטה. "איך?! איך?! איך!? במשפחה אני פטפטן! הם לא יכולים לראות את זה אם לא תספרו להם!" "לפחות אתה לא מתנגד לזה שזאת בעיה כבר.." "יופי, אז את מתחמקת מלענות לי מאיפה הם יודעים שאני פחות קשקשן כשאני עם חברה, וגם מקשקשת לי משהו על זה שאני כבר לא מתנגד לזה שזאת'י בעיה! אני בהחלט מתנגד לזה! בהחלט!" שחר ברח לחדרו. סגר את הדלת, והתעלם מאימו שביקשה ממנו לפתוח לה אותה. 'לא פותח לה! היא הרגיזה אותי מאוד! מאיפה להם הרשות לרכל עלי בכל המשפחה המורחבת!? מה בגלל שכנראה זה מעניין את כל הדודים, אז גם הם צריכים להיות מעורבים בהכל?! זה לא העסק שלהם, ודי. ושהיא תחלום שאני אפתח לה עכשיו את הדלת של החדר שלי. אני לא פותח לה! לא רוצה! לא רוצה..! לא רוצה..' נירדם. 'איפה אני? איפה הרב ירון?! הוא לא אצלנו בבית? אבא לא אמר לי שהוא בא כדי לדבר איתו ועם אמא? למה אני לא שומע את הכל שלו? איפה הוא? אני לא יוצא מהחדר, עד שהוא לא עף מהבית שלי..' "שחר? קמת?" נשמע קולו ל אביו, שחר התמתח ויצא מחדרו. 'רגעע! הרב ירון בכלל לא כאן.. אז מה? איפה הוא? חלמתי? כן! כן! כן! כן! כן! אני ניזכר! רבתי עם אמא, היא עצבנה אותי, תדבר יותר, אתה שקט מידי, לא בחברה. הלכתי לחדר. וכנראה גם ישנתי, טוב, באמת, שזה היה רק חלום.' "שחר?" "כן?" "נרגעת כבר?" "כנראה שכן?" "יופי, אני מאוד מאוד שמח. כי אמא סיפרה לי שהייתה לכם שיחה מאוד מאוד סוערת לפני שנכנסת לישון." "נכון," "למה התעצבנת עליה?" "כי נימאס שניראה למישהו שאני מאוד אומלל, ושתקן חסר תקנה, ושזה רע, וכו'! שהרב ירון הזה יפסיק להתערב לי בחיים!" "אבל שחר! זה רק לטובתך!" "בטח בטח. 'רק לטובתך' סתם מעצבנים!" "למה זה מרגיז אותך? אולי, איכשהו, בתוכך אתה חש שאנחנו הצודקים?!" "מזה לא! הדבר האחרון שאני אחשוב שהוא צודק ונכון, זה שאני אומלל חסר תקנה, שזקוק בדחיפות לדיבורים עם כל ילדי הכיתה" "אבל שחר! מילא, לא לדבר עם כולם. אבל אתה לא מדבר בכלל!" "אני כן מדבר! עם אורי, נתי, ועם עוד, בעצם, ניראה לי שאני מדבר עם כולם. רק לא בו-זמנית" "נו, ולמה לא בו-זמנית? ממה אתה מפחד?" "מכלום. אני לא חייב לדבר עם כל הכיתה שלי בבת אחת!" "אבל זה מראה שכן יש לך איזושהי בעיה. וגם עם אף מורה אתה לא מדבר!" "לא עם אף מורה. יש מורה או שניים שכן. המורה להיסטוריה למשל, כן שמע אותי מספר פעמים" "מספר פעמים רב או מועט?" "מזה משנה לך!? שמע העיקר?!" "אתה רואה-אתה מתחמק!" "לא, אני לא! אני רק לא חושב שזה כזה משמעותי מספר הפעמים שאני מדבר עם מורה!" "למה לא?" "כי מה שמשנה כאן-זוהי רק העובדה שאני מדבר. ואני מדבר!" "בקושי" "ואז מה אכפת לך?! העיקר שאני מדבר!" "בקושי" "אבל מדבר!" "כמעט ולא" "מאיפה לך?" "מהמורים שלך. מהרב ירון. מכולם!" "'מהמורים שלך' המורים שלי הם בכלל לא פונקציה. כי מהם אני אכן מתבייש. אבל לא מכולם!" "לא מכולם מה זה אומר?" "לא מכל האנשים שבעולם! אבל, כשאני חושב על זה, כבר אמרתי לך שגם לא מכל המורים שלי! קח כדוגמא את המורה להיסטוריה!" "מה יש לי לקחת אותו כדוגמא?!" "למורה שאני כן מדבר איתו!" "על מה כבר?" "על המבחן שלי, על השיעורי בית, מה כמה ואיך, וכו'!!" "נו.. זה לא כאלה דברים. מיזה אין לך מה להתבייש בכלל!" "אבל עובדה שהוא המורה היחיד שאני מדבר איתו על זה זאת אומרת שכן יש לי מה להתבייש ממנו לגבי זה, ואני לא" "או, לחילופין, מוכיח לי שאתה במת ביישן מידי. אם אתה מתבייש לדבר על זה עם כל המורים" "לא נכון! זה טבעי לא לדבר עם מורה על כל דבר. זה מורה. לא חבר!" "כאילו, אתה רוצה לומר לי שעם החברים שלך אתה מדבר על כל דבר?" "לא כל דבר. ברור שלא. לכל אחד ישנם דברים אישיים שאותם הוא לא משמיע לאף אחד.." "לא מדוייק. לכל אחד ישנם דברים אישיים שאותם הוא לא משמיע לאף אחד, מלבד לאדם אחד לפחות, שהוא סומך עליו מאוד." "פעם אני ואריה, האחיין שלך, היינו מדברים מלא. ועל הכל. אבל גדלנו. וזה דיי טבעי שבגילי אני לא ממש שש לדבר על נושאים אישיים." "שחר. אתה טועה, אני בגילך הייתי מדבר מלא על נושאים אישיים. לא עם כולם, אמנם. אבל מדבר." "אני זה לא אתה. כל אחד שונה מהשני. אני לא מבין למה נטפלתם דווקא אלי." "כי אתה בחור שתקן מידי. וזה לא טוב!" "לדעתך. אני לא רואה בשתיקה שלי שום דבר רע. ובטח לא ש'מידי', אני בכלל לא כזה שתקן. תשאל אפילו את אורי." "את אורי. ומה עם כל השאר??" "גם איתם אני מדבר" "שוב? למה לא עם כולם בו זמנית? ולמה אתה, למשל, לא שר עם כולם?" "מי אמר לך את זה?" "הרב ירון. תענה לי!" "הרב ירון.. פעם עוד הערצתי אותו!" "אתה מתחמק. שחר." "לא. אני לא. אני מתבייש. ואני לא רואה בזה שום דבר לא טבעי. למה, אני חייב לשיר?" "לא. אבל זה לגמרי לא טבעי שאתה לא שר אפילו כשלא שומעים אותך, כי ממילא כולם שרים." "לא נכון! לשיר זה כן פאדיחה. ואני לא היחיד שמתבייש לשיר!" "כן, מי עוד?" "אורי. הוא סיפר לי." "אבל אורי לא מתבייש לדבר לפחות?" "ואז מה? אתה סוטה ממה שדיברנו עכשיו." "גם אתה עשית את זה לא מעט." "אולי" "בטוח. אבל גם אתה מתחמק לי. תבין, אתה ממש לא מדבר עם אף אחד!" "לא נכון! כבר הסברתי לך שאני כן מדבר, זה לא נכון שאני לא מדבר עם אף אחד. הרבה יותר נכון להגיד שאני לא מדבר עם כולם." "נו, וזה לא טוב" "למה לא? זה טבעי לחלוטין!" "לא נכון, שחר, אני לא ממש חושב שזה לגמרי טבעי החוסר דיבור שלך עם כולם" "אבל זה לא חוסר דיבור עם כולם! לא אמרתי שעם כולם אני לא מדבר. אמרתי, בסך הכך, שלא עם כולם אני מדבר! "וגם לגבי זה אני לא חושב שאתה ממש מדייק." "אני כן." "אני לא חושב ככה!" "ואני כן חושב ככה!" חתם שחר את השיחה, והלך למטבח, לאכול.

בס"ד היא יושבת על המיטה,ומשקיפה דרך החלון שבחדרה. ילדה קטנה, ילדה נחמדת, מתבוננת. חוקרת בעיניה השקדיות את השמים ואת אור הלבנה. סופרת את כל הכוכבים הנוצצים שמעליה. ממלמלת בשפתיה דברי סוד ואהבה שאיש מעולם עוד לא שמע. לילה מאוחר,והזמן כאילו עומד מלכת. והילדה,לישון אינה רוצה ללכת. מפליגה לעולמות גבוהים ורחוקים, וכשהיא לוחשת ,משחקת משחקים, אפילו למלאכים אין זכות דיבור, והם שותקים. זה הרגע היחיד שלה עם א-לוק. זמן איכות של הילדה עם אביה. כהרף עין היא תופסת בשמיכה ומשתוללת. היא זועקת בלחש,ושעות מייבבת. דמעותיה כאילו מתחרות על עוצמתן. והלילה מאוחר,ואיש אינו שומע, היא נותרת לבדה ואיש אינו יודע. ילדה קטנה עם רגליים יחפות, נעמדת בדממה אל מול אותם תחושות. רוחות קדומות מן החלון לתוך נשמתה נושבות, וכל התפילות על ליבה מתיישבות. החושך מאיים לכבוש עם הצללים, אך אותה ילדה ,במנגינה וצלילים. בתלתלים שחורים ועיניים עצומות , מתמכרת אל אותן החלומות. והילדה רוצה עד מאד להדבק לנצחיות. להדבק חזק ,לדבוק,ולקבל חיוּת. משתוקקת לשלמות אותה ילדה, מעין נסיכה קטנטנה בתוך אגדה. נכספת וצמאה לאמת יחידה. יושבת מכורבלת,אותה ילדה נחמדה. חושבת,על השנה שחלפה בפחות או יותר. וכעת בשנה החדשה,היא מחליטה שתלמד לוותר. מבקשת משאלה חרישית,שיהיה הכול- כימי בראשית. מתחננת שילמד אותה לקבל כל גזרה באהבה , מתפללת שייתן לה תמיד את השמחה מייחלת בתקווה להבין שהכול ,הכול לטובה. שישלח לה אלפי מצוות ומעשים טובים, שיעניק לה יכולת להתגבר על כעס וגאווה, שייטע בה את ההבחנה בין טוב לרע. שיגרום לה לזכור שעליה הוא תמיד מסתכל, ואת הזמן-שיעזור לה לנצל. ילדה קטנה,ילדה בוכה, שכל מעשיה יהיו להצלחה ולברכה. שייקח ממנה גישה שלילית לגבי החיים ומסלולם, שיעזור לה לעזור לפרט היחיד- ומתוך כך לכולם. שימנע ממנה לדבר\להקשיב לשון הרע ורכילוּת. שתלמד להתאפק,ולא לפגוע באחרים בכזו קלוּת. ילדה רכה שחולמת ומשקיפה מהחלון, שיבעיר בתוכה לעד את הרצון. קולה קורא אליו שיאיר לה נתיב ברור לצעוד, שתלמד להתייחס לאחים הקטנים יותר ועוד. מתפללת לכבד יותר את אימא ואבא . כזו קטנטנה מהכי גדול מבקשת, לא את הירח שיקטוף,ולא את הקשת. אלא שלא ייתן לה לעזוב אותו כמו ילדות אחרות, שיעניק לה זריזות,שמא תהיה בין המאחרות. שהחיים לא ישכיחו ממנה את המטרה, ושישפיע עליה שפע כוח להתגבר על כל צרה. ילדה מאמינה נעמדת לה בצל. והדרך אליו,והשביל מתפתל.. שירחיק ממנה את האפשרות לתעות, כי רק איתו היא רוצה להיות!!! ילדה שכזו כבר אלפי שנים נודדת, רגעים קטנים ויפים כשהיא צוחקת.. יש ריח גאולה באוויר וקצר ממנה המרחק, זיכרונות רעים,אירועים קשים,והכול נמחק. והילדה בוכה..כי היא כל כך רוצה. והדמעות מתייבשות,והזעקות מתעצמות. והילדה קטנה,והרצון כל כך גדול. הדרך אותי – היא מבקשת, תן לי אמונה – היא מתעקשת, כי הזמן כבר מחציתו אבד, ילדה קטנה, שרוצה לצעוד איתו יד ביד. ילדה קטנה, ילדה נחמדת, מתבוננת. חוקרת בעיניה השקדיות את השמים ואת אור הלבנה. סופרת את כל הכוכבים הנוצצים שמעליה. ממלמלת בשפתיה דברי סוד ואהבה שאיש מעולם עוד לא שמע..

ישעיהו הכניס מחסנית לM-16 והתכונן ליציאה לעזה, הוא התנדב לצאת למרות שהיה צריך לצאת הביתה הוא רצה להשתתף בפעולה מבצעית ושב שזו הזדמנות מעולה. הוא כבר התקשר לאמו כדי להודיע לה שהוא יוצא לפעולה ושיגידו היישוב תהילים להצלחתה, הוא גר באיתמר באותם ימים וידע שכולם שם יתפללו להצלחתו. הוא שמע את הקריאה לכל היוצאים לפעולה לעלות על הרכבים הם יצאו רק עשרה: יחזקאל, דוביק, דוד, נתן, יהושוע, איתן הורוביץ, איתן לוי, גדי, עמי, שלמה והוא. הוא הביט בכל מי שיצא איתו ותהה מי יחזור. . משה כבר היה בעזה בתחפושת של ערבי הוא הלך לכיוון מרכז העיר משם תצא הלוויתו של א-דורה, הוא צעק ביחד עם כולם איטבח אל יהוד רק כדי שלא יחשדו בו, הוא די פחד. הוא לא אמר לאף אחד חוץ מלמאיר לאן הוא הולך והוא חשב שיידאגו לו אבל הוא ידע שאם יגיד למישהו, הוא יהיה בסכנה גדולה . קול ישראל מירושלים השעה ארבע הלוויתו של מוחמד- א-דורה תתחיל בעוד כמה דקות כעת נעבור לכתבנו שבאירוע לדיווח: כן, אני עכשיו בהלוויתו של מוחמד-א-דורה ונמצאים כאן הרבה פלשתינים שצועקים "נקמה" יש כאן הרבה מאוד חמושים שיורים באוויר ו... מה זה נראה לי שפרץ לכאן כוח צה"ל, יורים לתוך ההמון מכמה גגות, ושני אנשים מתקרבים לארון... י שני האנשים האלה היו יחזקאל וישעיהו הם תפסו את הארון והתחילו לברוח, החמושים הפלשתיניים שהיו באזור ירו לכיוון הרתק וישעיהו ויחזקאל נמלטו, המצב בחוליית הרתק היה רע דוביק ועמי נפצעו ולא יכלו להמשיך החוליה החלה לברוח לכיוון נצרים. ביינתיים יחזקאל וישעיהו העלו את גופת א-דורה לרכב ונסעו אל מחוץ להמון לפתע אמר ישעיהו ליחזקאל לעצור ישעיהו ירד מהאוטו ורץ לכיוון ההמון, הוא ראה ילד פגוע ופחד שבמקום שהפעולה הזאת תועיל לצה"ל הם יהרגו עוד ילד יחזקאל העמיס את הנער על גבו וחזר לאוטו.

פרק כ"ג באותו לילה שחר הלך לישון בציפייה ליום המחרת, לטיול הגדול של השנה, של השנים 'יאו! זה הולך להיות הטיול האחרון שלי עם כל החבר'ה האלה!משנה הבאה אנחנו כבר לא נהיה ביחד! אויי.. ישיבה חדשה, אוף!' בוקר. "שחר, היום הטיול שלך, קום!" "אהה?! וואלה! נכון! אני חייב לקום, מה השעה?" "חמש, אתם יוצאים בשש וחצי, נכון?" "כן, אני חייב לדבר עם אורי, רבנו קצת אתמול.. לא נעים לי" "אז תתקשר אליו, אחרי שתגמור להתארגן, שלא תעיר אותו מוקדם מידי בשבילו" "כן, תודה אבא, שהערת אותי" "אין בעד מה.. בשביל זה יש הורים, טוב, אני עף לתפילה." "אני אבוא למניין המאוחר יותר, היום לא מתפללים בישיבה, בגלל הטיול. החלטנו ככה כדי שיהיה לנו נוח יותר" "אוקיי, תהנה בטיול שלך!" "תודה, אשתדל להנות.." ענה לו שחר בקריצה, "אני שמח!" "תאמין לי שגם אני" "אני שמח, טיול נעים", אביו יצא מחדרו, ושחר התחיל להתארגן, 'חולצה כתומה, מכנסי ג'ינס, שורש, מה עוד צריך ללבוש לטיול הזה? הכיפה הכתומה של חבל קטיף..? ניראה לי, טוב, יאללה, נתלבש!' "הלו? אורי? כן, אני חייב לך סליחה על ההתפרצות של אתמול. לא. אני לא חושב שטעיתי, אבל אני לא חושב שהייתי צריך להתפרץ עליך ככה.. טוב, אז אתה סולח לי? זה העיקר! ביי." "היי! מה קורה? אני מקווה שהיום אתה יותר רגוע מאתמול" "מצחיק מאוד!" "דיי, נו, צוחקים איתך" "אבל זה לא הכי מצחיק בעולם, אתה יודע" "כן, אני יודע, סליחה" "סולח" "יופי", ענה לו אורי, ולאחר היסוס קל הוסיף "ת'שמע, חשבתי על אתמול, צדקת. לא בהיתפרצות שלך, אלא בזה שאני תמיד מצדיק את המבוגרים. גם לי זה מפריע. כי אז אני נהיה מין תלותי כזה, עושה את כל מה שהם מצווים עלי" "אוהו! איזו השתפכות הנפש.. אבל בוא, נעזוב את זה בצד. אתה זוכר שזה הטיול האחרון של כולנו ביחד הרי, אז בוא ונהנה ממנו כמה שאפשר" "צודק. חבל לנו לבזבז ת'אנרגיות על המריבה של אתמול" "הוויכוח. אתה מתכוון" "כן, כן, אתה צודק. הוויכוח. עוד לא הגענו לדרגה של מריבה" "וטוב שכך" "בהחלט! יאללה! בוא! נצטרף לכל החבר'ה!" "יאללה" "נו, שחר? איך הנוף? יפה, אהה?" "כן, בהחלט, יותר יפה מהנוף של הישיבה" "תשמע, יש לך את זה!" "את מה?" "את חוש ההומור, לא חשבתי.." "למה לא? כי אני לא מדבר עם כל אחד?" "כן, משהו כזה" "אהה.. זה בכלל לא קשור אחד לשני, תשאל את אורי, יש לי את זה, אבל אני מתבייש להגיד את זה, נגיד, ליד כל הכיתה, יש מבין?" "כן, מוזר, אני זוכר אותך מכיתה ג', הרי היינו חברים דיי טובים ביסודי" "נכון, היינו.. זוכר שבכיתה ז' ניסיתי להזכיר לך את זה? ולשאול מה קרה? התחמקת ממני!" "נכון, בכל זאת-לכל אחד יש את החברים שלו, מרגע שנכנסנו לישיבה לכל אחד נהיו חברים אחרים" "נכון. אבל אני זוכר בברור שזה הפריע לי. מאוד. אפילו." "אבל אתה צריך להבין אותי" "מנסה להבין אותך.. תכלס-גם לי יש עכשיו את החברים שלי, ואני כבר לא ממש בקשר חם איתך כמו ביסודי, ובכל זאת-זה מאוד מאוד הפריע לי הנתק הזה, בהתחלה." "טוב, אני חושב שאני יכול להבין את זה" "אני שמח" "היי!" התפרץ לשיחתם אורי, "נתי, מה קורה?" "בסדר, העליתי נוסטלגיות עם שחר" חייך לשחר, "כן, ועוד איזה נוסטלגיות" השיב לו שחר. "שחר, בוא, שם את השק שינה שלך כאן, כאן אני שם גם את שלי, ככה נהיה ביחד, אני רוצה לארגן לנו איזה מדורה, בא לך?" "למה לא? בכיף.. עם מי?" "לא יודע, מי שירצה" "אוקיי. בוא!" "באתי, בוא נלך קודם כל לרב ירון, נציע לו" "מה? אבל.. אני.." "אני אציע לו. אתה יכול גם לשתוק, כשנלך לדבר איתו" "אוקיי. אז אני אשתוק" "אז יאללה!" הלכו. "הרב?" "כן?" "אנחנו רוצים לעשות מדורה עכשיו, ביחד עם כמה מהכיתה שלנו, ומשאר הכיתות, מה אתה אומר?" "רעיון מעולה! יהיה בזה כדי לגבש בין החבר'ה בישיבה, מי שיבוא-יבוא" "כן, זה היה מה שהתכוונתי אליו. הרעיון." "אני חושב שגם אני אצטרף אליכם. אולי אני אוכל לראות את רמת הגיבוש שלכם" "תודה, הרב!" "ראית? הוא לא נושך. והוא היה היום אפילו נחמד יותר. ודיבר איתנו כאילו היינו חלק מצוות המורים, מוזר" "אולי, פשוט, זה כי אנחנו שמיניסטים? גדולים כבר מספיק בשביל זה?" "אולי אתה צודק. אוליי.." "אולי? אני תמיד צודק" "תמיד? שיהיה" "אם נתי היה שומע אותי עכשיו, הוא בטח שוב היה אומר לי שזה מוזר שאני מדבר בהומור" "זה מה שהוא אמר לך?" "בערך. ולחשוב שהוא היה אחד החברים הכי טובים שלי ביסודי.." "כן, זה באמת נשמע דיי מבאס, אבל, עכשיו, שכח את זה! אנחנו הולכים להביא עצים למדורה!" "וואלה?" "וואלה!" האש בערה, והפנים של החבר'ה שישבו לידה היו משולהבים, הרב ירון ישב איתם ליד האש, וסיפר מסיפוריו הקולחים. "איך תמיד יש לרב ירון סיפורים כאלה יפים", לחש שחר לאורי, "כן.. תמיד אהבתי לשמוע אותם", החזיר לו אורי בלחישה. הרב ירון סיים את סיפוריו, והם התפנו לשירה, בליווי הגיטרה של נתי, "לא ידעתי שהוא יודע לנגן", לחש אורי לשחר, "מהיסודי כבר ידעתי שהוא יודע. תמיד אהבנו לשיר עם הגיטרה שלו." "גם אתה?" "אני? רק אם כולם שרים מספיק בקול, ככה שלא שומעים את הקול שלי" "אהה." "נו, שחר? אז איך זה היה? עם המדורה, וזה?" "כיף!" ענה שחר, בעיניים בורקות, "אתה רואה? היה כיף גם עם הרב ירון, מה כל-כך פחדת לגשת אליו?" "מי פחד?! התביישתי! אתה יודע שאני כזה!" "כן, אתה צודק. מצטער" "חפיף, ת'שמע, אני חושב שאני דווקא מתחיל להנות מהרעיון של שינה משותפת בצוותא לכולנו" "יופי! זה באמת אמור להיות משהו נחמד, אפילו שכבר היה מי שטען שהישיבה עשתה את כל זה רק בשביל החיסכון בתקציב שלנו.." "וואלה? כן, גם אני שמעתי את זה, מטופש" "לחלוטין. אבל לא ניראה לי שמי שאמר את זה התכוון ברצינות. אלא רק קצת לקנטר את הישיבה." "כנראה שאתה צודק. גם לי זה לא ניראה שיא הרציני. אבל ניראה לי שבכל זאת היה את זה שהחליט שזו בדיוק הסיבה" "טוב. הגיוני שאתה צודק" "כן.. אורי?" "כן?" "למה אנחנו הולכים לישון עכשיו? לא חבל לבזבז את הלילה הכמעט אחרון שיהיה לנו בטיול שנתי משותף?" "יש בזה משהו, אבל מה נעשה?" "לא יודע! יש עוד חבר'ה שעוד לא הלכו לישון, למה שלא נצטרף אליהם?" "באמת למה לא? נצטרף!!" _____ הפרק הקודם: Forum/lmf_read.aspx/518

פרק כ"א שחר נכנס לביתו, אגב טריקת הדלת בזעף, "שחר?" "כן..? מה עכשיו?" "אומרים שלום כשנכנסים" "שלום" ענה שחר לאימו בקוצר רוח, וניכנס לחדרו, 'אוף! האורי הזה! גם כן חבר! למה הוא תמיד הולך בצורה כ"כ עיוורת אחרי כל מה שה'גדולים' אומרים לו, לי? זה מרגיז! אולי שפעם הוא יקשיב לי? אולי לשם שינוי, אני צודק הפעם, ולא הוא?, לא נימאס לו להקשיב להם כל הזמן..? זאת לא הפעם הראשונה, אני חושב..' "שחר?" "כן??" "אתה עצבני. נכון?" "כן!" "על מה, או, על מי, הפעם?" "מה אכפת לך?!" "ש-ח-ר-!" "סליחה. אבל אם את רואה שאני עצבני-את לא אמורה להרגיז אותי עוד יותר.. לא?" "אוקיי. אני מסכימה איתך. אבל-תענה לי עכשיו, הלכת עם אורי לחנות, לעשות קצת קניות, נכון?" "כן, לטיול, קנינו את כל מה שאנחנו צריכים." "יופי, טוב, אז אני הולכת, וכשתירגע קצת, אתה מוזמן לספר לי על מה ולמה אתה עצבני עכשיו." "אוקיי. אולי." "טוב, זזתי, ואם אתה רוצה לאכול-אז עוד חמש דקות אני גומרת להכין את ארוחת הצהריים" "בסדר. אם ארצה." אימו של שחר יצאה מחדרו, 'לא הייתי צריך להתעצבן עליה כל-כך, היא לא אשמה שאני מעוצבן עכשיו, כלומר-היא כן אשמה! היא לא הייתה צריכה להרגיז אותי עוד יותר, ודווקא כשאני מעוצבן ממילא. זה לא אשמתי שהתפרצתי עליה!' "אז החלטת לרדת לבוא בסוף?" "כן.. תקשיבי-אני חייב להתנצל.. הייתי עצבני כשבאת אלי, וזה היה מרגיז שבמקום לעודד-הרגזת אותי עוד יותר.. אבל בכל זאת-סליחה.." "סלחתי" חייכה אימו של שחר, "יופי, לא התכוונתי להתפרץ עלייך, אבל רבתי קצת עם אורי, אז הייתי מעוצבן.." "רבת עם אורי?! על מה!?" "הוא.. הוא עיצבן אותי! עם השטויות של המורים, וזה, שאני זקוק לייעוץ, ושזה דפוק שאני שתקן, וכאילו זה לא מספיק לי-אז הוא החליט גם להודיע לי שאני אכן אטום, כמו ששאלתי אותו אם אני כזה.. נכון שדיברתי קצת לא ברור עכשיו? זה בגלל שאני עוד קצת עצבני עליו.." "כן, היית קצת לא ברור. מה הוא אמר לך? שאתה כמו מה שאמרת לו?!" "שאלתי אותו אם אני באמת ניראה לו כ"כ אטום, ואז הוא אמר לי שכן, והתעצבנתי עליו עוד יותר!!" "לא הבנתי.. למה בכלל הגעת לזה שאתה אטום?!" "כי אני לא רוצה ללכת לשום ייעוץ, אז הוא החליט שזה בגלל שאני אטום לדיעות של אנשים אחרים, אז התרגזתי עליו, והתווכחנו. ואז באתי לבית עצבני." "אהה.. אתה יודע.. יש משהו במה שהוא אומר, זהו סוג של אטימות, לא להקשיב לדעות של אחרים, מי אומר שלא תהיינה להם עצות טובות בשבילך? כאילו-אתה לא הבנאדם היחיד שיש לו תשובות לכל השאלות..", "לא נכון! אני לא אטום. וזה לא שום סוג של אטימות. אני, בסך-הכל, לא ממש רוצה להשתנות, כמו שכולם, בעצם, כמו שכולכם רוצים. כ ו ל כ ם ! כאילו שאני איזה נער דפוק. שלא מבין כלום מהחיים שלו. אני יודע טוב מאוד את כל מה שאני רוצה מעצמי. אילו החיים שלי. ואני לא רוצה לשנות את ההרגלים שלי, ואת כל ההתנהגויות שלי. ואתם רוצים שאני כן אשנה, אני לא רוצה! אני אשאר בדיוק כמו שהייתי תמיד!!" "בדיוק כמו שהיית תמיד? להזכירך-הייתה שנה אחת-שבה היית תלמיד חצוף ביותר.. ומה עם זה? למה כזה לא רצית להישאר?" "כאילו שאת רצית שאני אשאר כזה!!" "נכון, לא רציתי שתישאר חצוף. אבל אחד כזה שמדבר-כולנו רצינו שתישאר, ורוצים שתהיה." "כשהייתי חצוף-שאלתם אותי 'אין לך בושה?! ככה מדבר ילד בכיתה ג' למורה שלו!?' אז זהו, הפכתי להיות ילד עם בושה. למה זה מפריע לכם? אתם לא החלטיים!!" "יש הבדל בין להיות ילד עם קצת בושה, לבין להיות ילד עם המון בושה. אתה לא מבין את זה בעצמך?" "מבין, לא מבין. אתם כבר הדבקתם עלי סטיגמה!! אני חוזר לחדר שלי." _______ הפרק הקודם: Forum/lmf_read.aspx/497

בס"ד אז לאור הבקשות - אני ממשיך.... פרק ו'. עלי הם השאירו ראשם טוב מאוד, והחלטתי שאני עוד אדבר איתם (בליד ידיעת אבא, אם ידע מה הוא עלול לעשות לי שלא נדע מצרות...) אבל בהזדמנות אחרת. לאחר כמה ימים של הכנות – החלטות, וגם מזכרת מאביעד (הנייר של הטיוטא של הפתק שכתבתי, הזה שנרטב מדמעותיי) שהוצאתי מהמגירה, החלטתי לרדת אל השכנים. החלטתי שאני מספרת להם את הסיפור שלי כולו, מלידה ועד זקנה ושיבה (לא. אני לא זקנה כ"כ עכשיו, אבל לא משנה... אני אומרת את זה בשביל הביטוי...). עליתי במדרגות, עם רגשות מעורבים. הגעתי אליהם. אשתו, רינה, אף היא חוזרת בתשובה- פתחה לי את הדלת. "שלום" אמרתי. "ברוכה הבאה ! באת לבדוק מה הולך כאן ?" "כן... יש לי סיפור אישי..." "ספרי... אנחנו רוצים לעזור תמיד!!" "אז ככה..." "פעם היתי מבריחת סמים. אף פעם לא לקחתי – כי ידעתי שזה לא בסדר. עשיתי את זה כדי לעזור לאבא בפרנסה. נעצרתי ע"י המשטרה, שיקרתי, תפסו אותי על שקר והציעו לי להצטרף אליהם.אמרתי שאני לא רוצה להתעסק יותר עם סמים, והציעו לי לנסוע לחברון, ולעזור לשב"כ, תמורת תשלום. הציעו לי בגרות מלאה וכסף. הסכמתי (וגם אבא שלי), ונסעתי לשם. בדרך פגשתי אחד בערך בגילי, בשם אביעד – והתיידדתי איתו. הינו חברים טובים. אני התחזיתי "אז ככה. קודם כל אני ממליצה לך לשכוח ממנו" "לשכוח ממנו? אני לא יכולה !" "תנסי. אינני יודעת מה עובר במוחו, אבל אני יכולה לשער שגם הוא במצב כזה" "תודה רבה" "אל תלכי. תשתי משהו. אם את רוצה גם תברכי". "טוב..." "ברוך אתה..... שהכול נהי'ה בדברו" "אמן" היא הלכה לעשות מס' עבודות בית, וחזרה. "אני מתנצלת שאני לא יכולה להיות איתך תמיד" "זה בסדר. עכשיו אני צריכה ללכת" "להתראות. תבואי בכל עת שתרצי" יצאתי מהשיחה הזו מעודדת. מאוד. לאחר מכן הלכתי לחברה שלי, רינת. "איפה היית ?" "סודי, עזבי..." "שמעת מה קורה בחברון" "גם ראיתי. אבל תחשבי על הצד שלהם" "של מי? של הערבים? זה הי'ה שוק ערבי! למה הם מתנחלים שם?? שיבואו לכאן" "אני מניחה שאת רוצה עשרה ילדים, סליחה, שנים –עשר ילדים, עם כיפות גדולות וציציות בחוץ, מסתובבים לך פה בין הרגליים. וחוץ מזה – לפי מה שאני הבנתי, או לפחות ככה המתנחלים טוענים, זה אדמות יהודיות שנגזלו בפרעות תרפ"ט. אה, שחכתי... ישנת בשיעור הזה..." "את אוהבת היסטורי'ה ? ממתי ?" "אני לא אוהבת. אסור לי לזכור משהו??" "טוב... אבל את קצת שונה... לאן נעלמת לנו ?" "סודי ביותר. חטפו אותי מחבלים... סתם..." "די, תגידי. אל תהי כזאת. תהיי חברה טובה ! תגלי!" "לא רוצה" "די. אני מרגישה שאת כבר לא שלי" "למה? אנחנו עדיין חברות טובות" "לא יודעת. סתם יש לי הרגשה כזו. וככה לעזוב בלי להודיע?" "לא יכולתי... מצטערת" "די. תגידי - אורית... תמיד היית פתוחה אלי. מה קרה? התאהבת במשהו סוף סוף?" "למה נראה לך?" "ככה. לא יודעת". "רוצה לעשות עוד משהו?" "להזכירך - הבגרות בהיסטוריה!!!" "מממ כן... אבל מה?" "על המחשב קצת" "לא... סתם אין לי חשק. להת'... בטח אבא שלי כבר דואג. הגעתי הביתה. שוב ללמוד לבגרות בהיסטוריה. מחר מתכונת. ערב. אבא חזר, דיברתי איתו קצת. "מה קרה לך ? למה את מתנהגת ככה, אורית?" "לא יודעת.. .אבא, אני מקווה שזה יעבור..." "גם אני". (ניתן לכם לטעום מההבא) פרק ז' ושוב הנזכרתי בה. כמה שהתאמצתי -לא הלך לי. לעיני הרבה- הצלחתי לעצור את הרגשות בפנים. לעיני החברים לא תמיד. התחלתי שוב להתקדם בחומר, ביודעי שבחברון יש הסכם עם הצבא והמשטרה. ואז שמעתי על מה שהולכים לעשות בעמונה (וכאן אמליץ על מס' סיפורים חברון של צחקן, על יממה בעמונה של שומרוני ועל יומן מעמונה של 3יפי ).

ב"ה תמשיך לכתוב- יעקב, מצטרף. א. הוא לבד בחדר, בודד. ללא אבא וללא אמא. סבא וסבתא ביקרו אתמול, ויגיעו גם בשבוע הבא. הוא בוהה בחדר, בתיקרה בעיקר. את הלימודים להיום גמר. כאן הוא גר – וזהו. וכל מי שכאן נמצא באותו מצב כמוהו. יש כ"כ הרבה כמוהו בעולם? כ"כ הרבה דברים רעים ? כ"כ הרבה צרות ? למה?!. שאל את עצמו לא הרבה פעמים הוא יצא מכאן, בערך 7 פעמים בשנה אפשר לצאת מהמקום לא יותר. הוא נמצא פה מכיתה ט', מהתיכון. אין לו חברים, ובטח שלא אוזן קשבת לצרותיו. סבא וסבתא מגיעים פעם בשבועיים, כמה שהם יכולים אבל... זה פשוט לא זה !!. הוא מהרהר לעצמו : למה אין לי אבא ? אמא? לפחות אחד מאלה... אחד! שייתן לי, שיקח אותי, שאתן לו, שאגור אצלו, אבא, או אמא, ואם אפשר אז את שניהם. הנה – יש פה הרבה בכפר הנוער. כמה מאות ילדים. אבל – כולם הולכים עם חבר אחד או יותר – ואני בוד,. לבדי. שלוש שנים !! מאז שהגיע האדם הרשע הזה [...]. הגיע הביתה ואמר שהם לא ראויים לגדל אותי ושאני צריך מקום שיתאפשר לי לקבל בו השכלה נכונה. אבל אני לא מסכים וזה לא הוגן !!, אני רוצה להיות ליד כל משפחתי, חיים נורמליים. ה' !!! אני מתפלל אליך !! אני רוצה חברים. משפחה... מישהו, משהו. את הכל אני משתדל לעשות טוב. להתייחס יפה. לא הולך לי !!, אני רוצה אחד טוב. אני לא רוצה להגיע ל.... כמו שהי'ה פה לאחרונה והם נשלחו לצד השני. למקום הגמילה. אני רוצה מקום טוב. לא רוצה חברים משם[...] אני רוצה חברים טובים. שיעזרו לי, שיקדמו אותי. נכון, המורים נותנים לי מאה. כל בגרות היא לפחות 86. אני משתדל לעזור לכולם, ואני משתדל להתקדם. למה זה לא הולך לי ? ! אני לבד. בודד כ"כ . כל הזמן. הוא יושב לבד בחדר. הנה – כולם מצאו זוגות גם עכשיו, גם השנה. ורק אני בודד, בודד !!! , זהו !, אני בורח מהכפר. הסבא והסבתא גרים בחיפה, ואסע אליהם. אבל קודם כל אני צריך ללמוד איך לברוח במהירות. כסף אני אשתדל לחסוך מהמעט שנותנים לנו, העשרה שקלים כדי שנוכל לקנות בקיוסק. אז לא נקנה מסטיקים, ננסה להיגמל. גם ככה זה לא בריא והצבע מאכל מסרטן, והוא ינסה להיגמל. מזמן כבר הוא רוצה. חבל על הכסף. ושוב זה חוזר על עצמו : "למה אני בודד? למה?? למה?? למה אני לבד? למה?". למחרת... זהו, גמרתי לארוז, ציין לעצמו. עוד מעט הסוף !! הסוף !!!. קפיצה קטנה מהגדר... והחוצה. אה, איזה אוויר נקי, אמר לעצמו בלחש שמא יתפסו אותו. הוא התיישב על אבן והחל צועק "ה'!!! אבא !!! תעזור לי !! אני רוצה חברים... חברים... !! אין לי אף חבר !! למה העמדת אותי במציאות הזו?? למה?? אני לא רצחתי, לא עשיתי כלום... אני לא כמו רוב הילדים. למה לי אין הורים ???רוב הילדים פה הם אחרי שהם לקחו סמים, ירדו מהדרך... אני לבד!! לבד!! חוץ מסבא וסבתא אין לי כלום !!! כלום ". "אין לי כלום !!! כלום" "אין לי כלום... כלום!!!" "למה אני לבד ? למה?? למה אני צריך לחכות שבועיים לסבא וסבתא ?? למה ?" "אסף ? אסף ?" שמע קול. מי זה יכול להיות? מי ראה אותי בורח ?? מי יודע עלי ? "אני..." אסף אוסף את דמעותיי, לא רוצה שיראו אותו בוכה "אני המדריך החדש..." אסף מרים ראש. ומהרה לעצמו : לא הי'ו לי מדרכים שהי'ה להם אכפת ממני. הם לקחו את ה"שלטים" שבחבורה, והי'ו מטפחים אותם, וככה היו "משליטים סדר" בחבורה. ואני תמיד היתי בחוץ... אף פעם לא עזרו לי. אני השתדלתי, התאמצתי... וכלום !!!. "אתה אסף חְבְר?" "כן". <אסף חושב לעצמו : איזה יבוש הוא בטח חושב. איזה החמצה... היתי יכול להתחיל טוב יותר !! > "אז אתה יודע שאני המדריך החדש שלך" <שלי? לא שלכם... לפחות יש פה יחס אישי. כנראה הקב"ה שמע לתפילתי !!> "לא שמעתי. חדש לי... כ"כ טרחת?" "מה ז'תומרת ? תלמיד שלי ואני לא אבוא אליו ?יש גבול" "נו אז ? מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו? " "שתבוא ! " אלא מה ?" "אני לא רוצה" <זהו. עכשיו גמרתי על עצמי... למה אני לא יודע לדבר כפי שצריך??> "למה ? " "כי אף אחד לא מתייחס אלי. אף פעם. אני בודד !!" <בטח הוא לא יאמין לי. הוא לא נתקל בטח באחד שאין לו בכלל חברים> "למה ? אני מוכן לעזור לך לקדם אותך" <כן, בטח... אתה מעוניין לקדם אותי... כמו כולם...> "מי השם שלך ? " "אז ככה... אני יוחנן. המדריך שלך בכפר" "זה שאתה מדריך שלי, אני יודע,ואם את כזה, אז למה אני כ"כ חשוב שאתה צריך להגיע אלי?, אני לא השמנת של החברה, שכל המדרכים אוהבים להידבק אליהם ולהרגיע את כולם" "כי אתה תלמיד שלי, או חניך. איך שאתה רוצה לקרוא לזה" "טוב. חניך. אבל למה הגעת לכאן ? אף פעם אף אחד לא הגיע לכאן בשבילי, ואם לא הגעתם עד עכשיו – לא צריך !" "אתה רואה ? אתה התרגלת לזה ובכך אתה לא מושך אליך חְברַה!, ולמה לא לתקן את זה שאין לך חברים?" "אני לא מושך חברה? אני מנסה מאוד! אז למה אני באמת לא מצליח? אני לא מבין ! " "בערך. אבל לא בדיוק. אתה התרגלת גם לקטר על המציאות, ואז אף אחד לא חבר, כי אף אחד לא אוהב שמקטרים, וככה את ממלכד את עצמך" <אני ממלכד את עצמי? כמה כבר אני מקטר. אה חוץ מעכשיו שזו התפרצות של מלא זמן> "ולמה לפני שהייתי פה, היתי חברתי ומשכתי אלי חְברַה ?" "כי זה התחיל שקיטרת על העובד הסוציאלי" ------- "מאיפה אתה יודע את זה ?" "עיינתי בתיק האישי שלכם. של כולכם" "אז אתה לא נותן לנו הזדמנות שווה ! אתה קורא על הדברים הרעים שלנו ומשתכנע לרעה!" "לא. אני רוצה לעזור לכל אחד בנקודת התורפה שלו, כדי שהיחס שלי י'הי'ה שונה. אתה לא יודע איזה סיפורים יש לחברים שלך... אולי עדיף שלא התחברת אליהם" "למה עדיף?" "כי אז לא התקלקלת מהם" "אבל יש גם חבר'ה טובים !" "נכון, אבל כרגע הלא טובים שולטים. אני לא יודע מה הי'ה לפני שלוש שנים לא כ"כ מוזכר בתיק, וחבל". "אז אתה יודע עלינו על כמה זמן ?" "ידע אישי – אפילו לא שעה. ידע כללי – מזה כשבוע אני עובר על התיקים" "שבוע ?" "כן. שבוע בחינה, עד שהתקבלתי לכאן. אני מדריך חדש" "ואיך את האחרים, שהי'ו – לפחות אלי פחות טוב מתייחסים ?" "התחלף המנהל, והוא יותר טוב. אני לא עבדתי עם המנהל הקודם, אבל ככה שמעתי. אני אינני יודע לגבש דעה, ואני מניח שזה כיוון שכל מנהל בהתחלה נחמד, וזה בסדר. אני מקווה להסתדר פה בצוות החינוכי". "אז אתה לא מקבל לשון הרע ?" "לא. משתדל לפחות..." "לי אין את הבעיות האלה, בגלל שאני מבודד" "אז יש לך צרות אחרות. הקב"ה נותן לכל אחד צרות בכמות שהוא יכול לסבול, ולתקן ולהזדכך. ככה גם אצלך, זה שאתה סובל הרבה זה בגלל שיש לך כוח לשאת את זה, ולהגיע לעולם הבא מתוקן יותר" "אז למה אתה רוצה לפתור לי את הצרות, הרי לפי כך אני אמור לרצות עוד!" "התפקיד שלי הוא לפתור אותם. יש לך מספיק צרות אחרות. וזה גם מה שהקב"ה רוצה – שלא ניתן לך לסבול, למרות שמאיתו הייסורים !" "איך זה מסתדר ? מצד אחד, הקב"ה נותן לי ייסורים, מצד שני, הוא אומר לך לפתור אותי מהם !" "לא. המצווה שלי היא לפתור אותם, או לעזור לך להתמודד איתם, וזה התפקיד שלי בעולם – שאתה לא תתמוטט ותתייאש, ואז תוכל לסבול אותם !" "אבל למה אנשים שלא עשו כלום, נענשים ?" "לך תדע, מגלגולים קודמים ועל כל העם בכללי. כיון שאנחנו לא מפיצים את היהדות לכולם" "מה שמע, שיכול להיות שאני בסדר ואני מקבל עונשים של אחרים?" "לא. אתה מקבל כפי המגיע לך, וגם על כל העם, כיוון שאינך ממחה, או עוזר להם- אתה גם נענש. ויש גם גלגולים קודמים" "בסדר. אז עכשיו אתה בא לפתור לי את הבעיות ? איך? אם אתה תגיד שידברו איתי, אז? הם ידברו רק לעינייך !! לא יהי'ה פה משהו רציני... סתם שימצאו יותר חן בעיניך" "ואם אני אגיד את זה בכללי, ולא פרטני עליך ? אז?" "אז? אותו דבר. רק שזה לא י'הי'ה רק אני" "אז מה אתה מציע ?" "אני? כלום. לא יודע. אולי שאשאר לבד עדיף" "לא עדיף. אדם הוא יצור חברתי. לא יצור שמסוגל לחיות לבד. ויש דברים טובים שאי אפשר לעשות לבד שכתוב בקהלת :טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם, כמדומני בפרק ד'" (הערת כותב : מיקום הכיתוב הוא קהלת פרק ד' פסוק ט', ותודה לפרויקט השו"ת) "אז למה אתה אומר שהם מקולקלים ? ואם אני עושה את המשימה עם מקולקל – אני מפסיד והוא מפסיד, כיוון שעלולים לבוא לידי עברה" "אז בע"ה נתקן זה את זה. ואתה יכול גם לתקן אותו ואיתו לעלות יותר" "זה לא כזה פשוט. ואני יכול גם לרדת לרמה שלו ולאפשר לו לרדת יותר" "נכון מאוד. אבל בא ניקח קיר טיפוס: אם אתה תמשוך למעלה הוא יעלה, נכון שיותר קל למשוך למטה, אבל אם אתה תקבל את הכלים המתאימים תוכל לתקוע את המסמר הבא ולהמשיך לטפס, ולהחזיק גם אותו. ככה הוא יפול יותר ויותר ואתה תעלה לאט, והוא יפול מהר" "אז ככה. אבל הוא יפיל אותי ואז אפיל את המסמר שאני עומד עליו, ואז שנינו ניפול" ותעלו מחדש" "אתה יודע מה, בסדר. אבל עדיין לא ענית לי על השאלה – לא תהי'ה לי חברות של אמת ! תהי'ה לי חברות בשביל המדריך. כמו שאני לא אוהב (בלשון המעטה) את התפילה בשביל המדריך, שאם המדריך לא מסתכל כולם יכולים פתאום לדבר באמצע התפילה וכו'. מובן שזה לא כולם אבל זה מפריע לי" "אז יכול להיות שהניתוק מהחברה בא בגלל שאתה יותר מקפיד?" "אולי. בכל אופן עדיף שכך. לפחות ככה אני חושב" "ואם אני אדאג לך לחבר ירא שמים ? אז?" "אני לא יודע, אבל לא ראיתי אחד כזה" "אז זהו – שכן" "מי?" "אני עוד אראה. ועכשיו אנחנו חוזרים לכפר"

פרק י"ד. אחותו של שחר כבר הייתה מחוץ לחדרו, כשהדמעות שטפו את פניו של שחר, הוא הביט בדף המידע של הטיול, שהוציא מכיסו, ולחש לעצמו, מיואש"אוף!! איך אני אמור להסתדר כבר?!" ונתן לו, לדף, להשמט על מיטתו, ומשם אל הריצפה. 'אולי פשוט כדאי לי לוותר על זה?.. אבל אני כל-כך רוצה לצאת.. זה יהיה הטיול השנתי האחרון שלי עם החבר'ה האלה.. ויש לי מספיק בעיות.. כמו כל השבו"שים שהיו לי, מזל שמצאתי ישיבה, שהיא לא הסדר.. עם אורי, חצי מהבעיות שלי נחסכו.. רק זה היה חסר לי עכשיו.. שירות צבאי.. ובלי אורי, טוב. אני אצא לטיול! אורי יהיה בשק"ש לידי.. ואולי בעצם זה לא הולך להיות כזה גרוע.. ננסה את זה.. פעם אחת הרי זה רק יהיה.. נתגבר, ונסתר.. יאללה! שחר! קום!' שטף פנים, וחזר למיטתו,'מזל שיש לי מקלחת צמודה לחדר.. אף אחד לא היה צריך לראות אותי אדום כמו תינוקת אחרי שהיא בכתה וצרחה.. כל-כך הרבה זמן..' שלך ספר, והניח אותו על השמיכה שכיסתה אותו, בוהה, אחר-כך נטל את הפלאפון שלו לידיו, ופתח את הודעות הsms "אורי.. אני יוצא לטיול השנתי.. מה איתך?" ושלח. אחרי שתי דקות מסך הפלאפון של שחר הבהב, "אורי (פלאפון) מחייג אליך" 'אוף.. אין לי כל-כך חשק וכוח עכשיו לדבר איתו עכשיו..' חשב שחר, וענה לצילצולו של אורי, "הלוו?" "כן?" "מה קורה? אני שמח שהחלטת לצאת.. אתה יודע.. בכל זאת.. זה הכי כיף לצאת עם החבר שלך.." "כן.. אתה צודק.." "ראיתי שמאוד מאוד נרתעת מהרעיון של שינה משותפת של כולנו באוהל אחד.. אז שתדע לך שזה לא כזה נורא.. במיוחד שנהיה האחד ליד השני.. בשק"שים.. שתדע לך שזה דווקא אמור להיות לנו כיף.. כמו ב"מחנה".. אתה יודע.. אני מדריך בסניף שלנו של בני עקיבא שכאן, וזה היה דווקא מאוד נחמד וכיף לישון כולם ביחד..נרגעת?" שאל אותו אורי, ושחר שמע שהוא מחייך, "כן, בהחלט, ואני חושב שאתה צודק, ושדווקא זה יכול להיות סבבה ונחמד.. כשכולנו נהיה ביחד, כאילו, באותו האוהל" חייך אף הוא, "אני שמח שנרגעת.. כי אם לא היית בא-היית מאוד מאוד חסר לי..", "באמת? שמחתי לשמוע.. " ענה לו שחר, אגב צחוק משוחרר, "אז.. אז הכל בסדר איתך כבר?" שאל אותו אורי, "כן.. כן.. בטח.. בוודאי.." ענה לו שחר, בנימה שהוא ניסה לשוות לה רצינות, "יופי.. אז אני חושב שאני נפרד ממך לבנתיים.. באאיי.." "להתראות!" השיב לו שחר, אבל אורי כבר ניתק. 'ישש!!' התרונן ליבו בקירבו 'זה עבר דיי טוב, ומהר, באופן יחסי, יש! אני ממש חש מאושר.. עד כמה שזה מגוחך להיות מאושר בגלל דבר שכזה.. אושר והקלה אני חש גם כן.. יש!' המשיך לשכב, בוהה בתיקרה 'מזל שאת ההכתרה כבר עברתי.. ובשלום.. טוב שיש את מה שניקרא "מאחורי הקלעים".. וטוב שאני יודע לצייר ולצבוע כל-כך יפה.. ' חשב שחר לעצמו באושר מרוצה, ועצם את עיניו, עדיין בכיף ובהקלה, ופקחן שוב. _________ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/196 ____________________________________ מצטערת על הקיצור של הפרק.. הוא נכתב בנסיעה למה שניקרא ה"ריקודגלים"..

פרק י"ב שחר התעורר. בחוץ היה חושך. 'מה זה? מה השעה? 3:30? מה אני אעשה עכשיו עד לבוקר? אוף.. אני בכלל לא עייף.. ולא התכוונתי לישון כ"כ מוקדם.. יש כאן ספר.. ליד המיטה שלי.. אה! הייתי באמצע לקרוא אותו!! יופי.. אני רק אדליק לי מנורת לילה.. זהו. עכשיו אפשר לקרוא..', הוא קרא, עד שנשמעה קריאה:"שחר!! כבר מאוחר.. קום..", הוא קם מהמיטה, והתלבש. "קמתי!" הוא קרא לעבר דלת חדרו, ויצא ממנו. "וואו.. קמת מהר.. חשבתי שיקח לך ______________ אני יודעת שזה היה קצר בטירוף. אין לי רעיון להמשך.. אני חייבת דחוף רעיון..(כלומר-יש לי בערך ריון. אבל אני צריכה עוד כיוונים בסיפור הזה..)______________________________________________________________________- פרק קודם

בבוקר, כשאנדרומדה הזקנה באה להעיר אותם, הם התחילו להתלבש בשקט, ואז כשאורין סיימה להסתרק, פיטר ניגש אליה, והיא הסתובבה אליו. "אורין... אני מצטער על אתמול. את סולחת לי?" והוא הסתכל בעיניים השחורות הגדולות שלה וראה איך לאט לאט הפה שלה מתרחב לחיוך. החיוך שלה גדל וגדל ואז היא אמרה: "סולחת". הם חייכו אחד לשני והמשיכו להתארגן לבית הספר. בשעה שלוש, הילדים חזרו מהלימודים לבית היתומים. הם נגשו לעשות את שיעורי הבית ואחר כך הבנים איתי, בן, פיטר, תום ואודי נכנסו לעשות אמבטיה. מיס סטיבלזון לא נתנה להם להישאר שם יותר מחצי שעה ולמלא את האמבטיה עד יותר מחציה. אחרי שהם יצאו, נוטפים מים, פרועים ומדיפים ריח טוב של שמפו, נכנסה אורין. היא יצאה אחרי עשר דקות כשהשיער השחור והארוך שלה משאיר אחריה שביל של טיפות. אחריה נכנסו שאר הבנות הקטנות, ויצאו לאחר בשעה שש בדיוק, הילדים ירדו למטה לחדר האוכל הקטן שהדיף ריח נורא של שניצלים מטוגנים ושרופים ואורז ישן מאוד מטובל במלח בלבד וללא רוטב. אנדרומדה הגישה להם את האוכל, הם ברכו והתחילו לאכול. בן היה רעב. האוכל המגעיל של אנדרומדה לא השביע אותו, למרות שהוא אכל את כולו וגם בדק שלא נשארו עוד פירורים על הצלחת. 'הנה', הוא חשב. 'כשמיס סטיבלזון לא תראה אני אקח עוד פרוסת לחם מהסלסילה ואוכל אותה'. הוא חיכה לרגע שבו ראה שמיס סטיבלזון מדברת עם אנדרומדה בקשר למשהו מקולקל שהיא מצאה בצלחת שלה, 'אולי זבוב', חשב בן. הוא שלח את היד לסלסילה. לאט לאט... עוד דקה והפרוסה אצלו. מיס סטיבלזון שמה לב אל בן. 'המנוול הילדים לא הגיבו למכות. הם ידעו מה יקרה אם הם יגידו משהו. אחרי הארוחה, ואחרי שהם פינו את הצלחות והכוסות לכיור, הם נגשו ל"חדר ההתכנסויות" של בית היתומים כדי לשמוע את ההודעות החדשות של מיס סטיבלזון. "טוב, אני קוראת שמות", אמרה מיס סטיבלזון. "בוא נראה מי כאן...: פיטר לרינו?", "כאן מיס סטיבלזון". "אורין אלבניס?", "פה מיס סטיבלזון", אמרה אורין שישבה ליד פיטר והחזיקה לו את היד. "תום הרט?", "אני פה מיס סטיבלזון" אמר תום. "בן הארק לא פה, דורי אטדשיל?", "לידך מיס סטיבלזון". "אודי לוגהיני?", "כאן מיס סטיבלזון" אמר אודי. "מיקי טרמוליאנו?", "אני כאן מיס סטיבלזון". "ואחרון, איפה אדון איתי אטינאל?", "אני כאן מיס סטיבלזון", ענה איתי ונעמד מולה. "ובכן, שבו!" אמרה מיס סטיבלזון. "ככה. השבוע ביום רביעי יבוא האחראי על התקציב של בית היתומים שלנו. הוא אמר לי שהוא יביא לכם משהו מיוחד כהפתעה אבל אל תשמחו יותר מידי כי אתם יודעים שברגע שהוא הולך, הדבר הזה, מה שזה לא יהיה, מגיע אלי לתמיד, וחוץ מזה אני מצפה ממכם להתנהג למופת, לא להפריע לי כשאני מדברת איתו ולהתעסק רק בעניינים שלכם. אני לא רוצה הפרעות, ברור?!. דבר שני, מיקי, את לא תעשי מחר את תורנות הניקיון

ב"ה פרק ה' - ספינולגים. משרד הפרסום של קדימה - אדלר & חומבסקי בת"א. קטיושות בצפון, שני חיילים נחטפו. תעשו משהוא- א.א. (אהוד אולמרט). כעבור כמה דקות : הודעה לתקשורת - הצנזור הצבאי הראשי. צו איסור פרסום לחצי שעה הקרובה- קטיושות בצפון ושני חיילים נחטפו. על החתום, אהוד אולמרט- ראש ממשלת ישראל. "קונדליסה?" "כן, אהוד" "יורים עלי מצפון. את הרצועה ביתרתי. נחטפו שני חיילים" "יודעת כבר. דן חלוץ העביר לי" "אז להגיב ?" "אם אתה רוצה- אזרחים שלך". קונדליסה חשבה לעצמה - מה הוא רוצה ממני. אידיוט- שיפגיז. מה הוא חושב לעצמו? הוא צריך לדאוג לזה !. אבל אם הוא רוצה- שיהיה אידיוט שלנו. *** "ראובן, תתקשר לאיל ארד ותסביר הכל. יש אור ירוק מהאמריקאים" "התיעצתי איתו כבר, עד שדיברת עם קונדליסה" "ומה הוא אמר ?" "תתקיף. תראה שאתה חזק כמו שרון- אל תשכח - אתה נאמן לדרך שרון! ממלכת כזה. תנאם לאומה הערב" "ומה לומר בנאום ? הוא אמר?" "בטח. שאנחנו עם עורף חזק. ושלא באמת תילחם בלבנון, אבל תיתן רושם כזה לעולם. העיקר הוא איום הטילים מהצפון - אנשים לא אוהבים את זה" "טוב, אני מעביר לדן חלוץ. תודה. בקרוב תקבלו עוד תקציב מרכבת ישראל לקמפיין נגד התאונות רכבת - כביש. אני אדאג לפצות אתכם גם דרך לפ"מ - הוצאת פרויקטים החוצה אליכם. להתראות - ראובן" "להתראות אהוד. ושלא תסיים כמו האהוד הקודם" "אל תדאג לי, הכל יהיה בסדר, עם ה' או בלעדיו" (אין הכוונה לכפור - אלא לייצג את אהוד) *** "שלום דן" "שלום אהוד" "תפנה מהר כוחות לצפון גם. לא רק ביתור הרצועה - מלחמה, ככה אמר לי ארד" "אהוד - השתגעת להלחם? לא רצית להתכנס?" "אין לי בררה. האמריקאים לא רוצים חזבאללה" "אתה באמת נלחם" "לא הבנת ממקודם שאני לא באמת נלחם אלא עושה הצגה ומתקיף מוצבים סורים ישנים? אני רק רוצה מראית עין וחיסול איום הטלים" "והרוגים?" "יקבלו בהבנה. תדבר עם העורכים של מעריב וידעות, ותתאם איתם כמה חשיפות על אנשים שלא צריך אותם -ושלא נאמנים לי. כל אחד יקבל נתח בשר שמן. דאגתי גם להזמין כמה ארוחות עיסקיות וטיסות לחו"ל. והרוגים? הם לא מאתנו - מה אכפת לי - הילדים שלי בחו"ל!" _____________________________________________________ הערה חשובה: זה לא בהכרח מה שהיה, אבל זה בערך. ככה מתנהלת מדינת ישראל. להרחבה ראו את הסרט "כל אנשי הקמפיין" של ענת גורן. לצערי - אין לי קישור.

היה זה בוקר יום שלישי שבשבוע השני של החופש הגדול, ושחר ישב על החומה שברחוב ה"זיכרון", לא היה לו מה לעשות שכן כפי שכבר הוזכר זה החופש הגדול. הפלאפון שלו צילצל במנגינה האהובה עליו "יהודי לא מגרש יהודי", שחר הוציאו מכיסו באי רצון לענות, הוא חשב שזה אימו שרק רוצה לבדוק שהכל בסדר, אך נכונה לו הפתעה, השיחה המזוה הייתה מהמספר 05068596464 זה נראה לשחר נורא מוזר שכן הייתה סיפרה אחת יותר מבכל מספר רגיל. "הלו" אמר שחר "שחר" האיש בצד השני דיבר מהר ובלחש "אינך יודע מי אני אך עקבתי אחריך שבועות ארוכים והחלטתי שאתה מתאים" "לְמה?" קפץ שחר כנשוך נחש, כל העניין נראה לו כמו מתיחה של חבריו "יותר פרטים יימסרו בהמשך, בוא מחר בשעה 1700 בדיוק למסעדת מקסים שבשדרות אוינבך" "מי אתה" שאל שחר,אבל נשמע רק הצלצול, הזר ניתק

ב"ה היה זה שמשון. נער גבוה מתולתל, בן 21. הוא כבר אחרי צבא, עם רובה מגדל עדר כבשים. כבר מזמן מרכלים עליו שהוא בדרך להתארס, למרות שהוא בסה"כ מגדל רחלים. הוא 'אחראי המאחז', החל מהבניה וכלה בשיווק הצמר והחלב. הוא המנהל. יגאל נכנס. הכיפה מוקמה במקום טוב- סריגה עבה, שיראה כמו נער גבעות אמיתי. הציצית היתה קצת לא מסודרת טוב, אבל הם מחלו לו, שהרי הוא יהודי. יגאל לא הציג את עצמו - הוא העדיף להשאר חסוי. שמשון הפעם היה בגבעה ולא עם הכבשים טלי היתה איתם, ועם הכלב - רוטי - השומר של המאחז (קיצור של רוטווילר, או בכינוי- רוטי פוטי). "שלום. מי אתה?", כשהוא מתחיל לחשוב שמדובר באיש 'שלום עכשיו' מהאלה שמבקרים חדשות לבקרים, עם ג'יפ ומסוק מלמעלה. הם כל הזמן ממחזרים את עצמם - לא יותר מששה אנשים ומליארד דולר. רק שהפעם הוא התחפש לשם כך. "אני יגאל. מי אתה ?" "שמשון. המנכ"ל פה..." "מה התקציב שלכם לחודש" "אתה חושב? אין לי אגורה בכיס! אני חי מה'! והוא תמיד עוזר לי. אם לא היה היום שלושת השבועות היתי שם גם מוזיקה בשבילך!. ורק שתדע- ה' ממש טוב !!!" לפני ששמשון המשיך, יגאל עצר אותו "לפני שאני מצטרף... אם אפשר לדעת - נקודת ציון, כמה ערבים אכלתם לארוחת צהרים (הוא אמר בצחוק -והתכוון ברצינות), כמה תנים נושכים אתכם בלילה, כמה פעמים ביום אנשי 'שלום עכשיו- מלחמה אח"כ' נמצאים פה - והכי חשוב- כמה טרשים יש פה - ספרתם?" "נקודת ציון? ארץ ישראל. זה קטן -הנה תסתכל על מחזיק-המפתחות שמושלך פה בארץ. אתה רואה אותנו בגלבוס? ערבים לארוחת צהרים? אני לא קניבל! תנים? לא לחינם יש לנו את רוטי. הוא לא פה, אלא עם טלי... . אנשי שלום עכשיו ('אתה', חשב לעצמו), אחד לשבוע. הם מתעדים כל טרש פה- תשאל אותם. מבחינתי כל טרש הוא יהלום - אני לא מצליח לספור! איזה טוב אתה ה'- יש לי אורח - אז בא תכנס לקראוון שלנו!" מצוין, חשב יגאל לעצמו. קראוון - מתחת למדרגות - זה המקום להניח את חומר הנפץ. הלך לפינה, הוציא את המחשב כף יד שלו מהכיס ורשם את העניין.

שעת הערב הגיעה וכולם מתארגנים לקראת השינה. 7 בערב והנה נשמע טלפון אצל משפחת רוזנפלד "הלו?" ענתה רותי אמו של יונתן "שלום" נשמע מעבר לקו השני "מר רוזנפלד נמצא?" "כן, חכה כמה שניות על הקו, אקרא לו" "כן?" נשמע קולו של מנחם "מי זה?" "שלום לך אדון רוזנפלד, מדבר יהושע לוי המלמד של הבן שלך יונתן" "שלום לך מר לוי" מנחם תמהה בפליאה מדוע התקשר "מה שלומך? קרה משוהא בכיתה ליונתן? הבן שלי עשה משוהא?" "לא! לא! חלילה!" נשמע מעבר לקו השני "יש לך בן נפלא, לא אונה רע לאף אחד, לא מריגישים אותו מרוב שהוא ביישן ושקט" "חחחח" צחוק עליז עלה בפניו של מנחם , צחק בעליזות ששמע שיש לו בן כזה טוב. אך מדוע מר לוי התקשר התפלא, לא שאל זה לא יפה לשאול שאלות כאלו " קרה משהוא שרצית לשוחח עליו?" "כן" השיב מר לוי "האם אוכל לתאם איתך פגישה למחר, ברצוני לשוחח איתך על בנך, יונתן" לאחר כמה שניות של מחשבה "ממממ.... כן אוכל להיפגש איתך מחר... אמממ... באיזה שעה?" "ב-10 וחצי בבוקר, מתאים?" "כן, מתאים, מחר אהיה ב- 10 וחצי בבית הספר" "בכניסה לבית הספר ליד חדר המורים חדר מספר 21 שם אני אהיה אני מחכה לך שם" "אני רושם" הוא רשם על פנקס את השעה ומספר החדר על מנת שלא ישכח "מחר אהיה אצלך" "תודה לך מר רוזנפלד, תודה שהסכמת, יש לי שיחה רצינית ודחופה לדבר איתך עליה" חשק בכל ליבו מה הדבר הדחוף שהמורה מעוניין לדבר איתו "בבקשה מר לוי, אני בטוח שאשמע רק טוב על בני, ובטוח שחפץ אתה לעזור אך אם יש בעיה אנוכי יכול גם לעזור" "להיתראות , כל טוב ולילה טוב מר לוי" "תודה רבה, לילה טוב מר רוזנפלד" * * * השיחה הסתיימה בין השניים , שניהים ניתקו את הטלפון וכל אחד הלך לדרכו, רותי בנתיים טיפלה בקטנים וניסתה להרדים אותם, מנחם עבר במסדרון ליד החדרים לראות שכולם ישנים והנה רואה שיונתן ער ונכנס לחדרו. הוא ניגש אליו וליטף אותו ובחיוך קל שאל אותו : "קרה משהו בבית הספר" "לא,לא קרה שום דבר אבא" לבו חפץ לדעת מדוע אביו שואל " מדוע אתה שואל אבא?" "המורה שלך, יהושע, התקשר לפני דקה" פניו של יונתן החוירו "קרה משוהא?" מה הוא אמר" שאל בפחד " אני לא יודע עם קרה משהו, לכן אני שואל אותך, הוא רוצה שאפגוש אותו מחר ב-10 וחצי" יונתן הסתקרן לדעת מדוע המורה הזמין את אביו לפגישה,על מה הם ידברו? "בטוח שלא קרה שום דבר יונתן?" "כן אבא, אני בטוח, לא עשיתי שום דבר רע" "אני מאמין לך יונתן, אתה ילד טוב, יש לך לב זהב" וליטף אותו "עכשיו 7 וחצי זה קצת מאוחר, קרא קריאת שמע ולך לישון" "טוב אבא" ונפרד ממנו בנשיקת לילה טוב. * * * כעת סיים לקרוא את קריאת שמע,עכשיו הוא רוצה לדבר אל אביו שבשמיים רק הוא ואלוקים! רק יונתן לבדו, רוצה לדבר אליו, לנסות לשפוך את יגונו לפניו. " אלוקים זה אני, יונתן, הבן שלך, זוכר אותי?, ה' למה אנני יכול להיות שמח ככל שאר הילדים? תעזור לי, אני הבן שלך, ואתה אבא שלי , אתה לא אוהב לראות את בנייך עצובים נכון? עצוב לך שלמישוה עצוב,אז מה עושים? אני לא רוצה להעציב אותך, כן, גם לי כואב, אנני סומך על אף אחד רק עלייך, רבים פגעו בי והפכו אותי לילד עצוב וממוסגר, שברו את ליבי , הוא לא יוכל לחזור להיות שלם יותר, כי פגעו בו, המון דברים מוסתרים בו" הוא "רבונו של עולם, פתח את ליבי , התייאשתי, הרמתי ידיים, אבא יקר אני אוהב אותך, לילה טוב" יונתן מנסה להירדם אך אינו מצליח, אולי בשל הרעמיים החזקים והגשמים? והרוחות החזקות שנוקשות בחלון? או בגלל הזכרונות הכואבים שמזכירים לו את יגונו וכאבו המר. בלב כואב וכבד מתבודד וחושב לעצמו אילו יכול לספר את יגונו שמישהו יגלה הישתתפות בצערו. מחשבות רבות התרוצצו במוחו של יונתן, לא נתנו לא מנוחה, הוא עייף עכשיו, עייף ממשך היום שעבר עליו? או עייף מהחיים? אך חרש של שתיקה קטנה, חחרש של בכי ותפילה קטנה לאביו שבשמיים. ותוך כדי נרדם.

נכתב על ידי היוצר המוכשר שצר "טוב, אני רואה שלא ילך לי להוציא מכן מה קרה לתומר וזה מתחיל לעצבן אותי", אמרה הילה כשעיניה רושפות. שני הסתכלה על מיכל בחשש מה ואז זרקה משפט מהיר אל חלל החדר- "הוא נדרס ועכשיו הוא מאושפז בהר- הצופים". נשימתה של הילה נעתקה מפיה וצווחה חדה יצאה מפיה "אההההה למה דווקא תומר?" היא חשה כיצד ליבה החיש את פעימותיו ושאיפותיה נעשו קצרות וחדות יותר. כל גופה רעד. 'רק לא התקף אסטמה' חשבה לעצמה הילה . אך זה לא שעה להפצרותיה והגיח ממעמקי ריאותיה הכואבות. *** השעות חלפו במרץ, בתחילה הידיעה על החטיפה, מציאת הגופה המרוטשת בכפר ביר זית והנורא מכל – הלוויה. מרגלית עמדה שם, בינות לקברים מנסה לעכל את מה שרואות עיניה אך ללא הצלחה. נדמה היה לה שהיא צופה בסרט מן הצד, היא לא הזילה דמעה אך האנשים סביב הארון התייפחו בבכי קורע לב, היא ניסתה להבין של מי הלוויה, המחזה היה מוכר לה- הלוויה של עמנואל הי"ד. אך לא, על הארון לא הייתה טלית ובפנים לא היה זה עמנואל. לפתע הכתה בה ההבנה כברק - ג'ודי, היא לא הייתה שם בין חברותיה המייבבות, ואף לא נראתה באזור. הייתכן? האם זו ג'ודי המונחת בארון? היא עצמה את עיניה בחוזקה, "אוי אבאאאאאאאאא, אבא שבשמיים למהההה?" פרצה הזעקה מגרונה. "מרגלית מה קרה?" נשמעה שאלה מבוהלת מן הצד. מרגלית פקחה אט אט את עיניה, זעה קרה נגרה על פניה. "מה, איפה אני?" "מרגלית, אני לידך, תירגעי, מה קורה איתך? את יודעת שעכשיו שתיים בלילה?" "מנחם, געתה מרגלית בבכי, חלמתי חלום מזעזע" השתנקה קלות והמשיכה, "הייתי בלוויה של ג'ודי" "מה?!" הזדעק מנחם, "חלומות שווא ידברו" ענה, (ולא שם לבו לייבוש שגרם למרגלית). "מנחם הפעם זה לא צחוק, אני דואגת ואני רוצה אותה כאן לידי". מנחם הנהן בראשו ואמר "מרגלית, בשעה כזאת אין לנו מה לעשות אלא להתפלל, בואי, נמשיך לישון ונקווה לטוב" *** הילה הרגישה איך האוויר אוזל מראותיה ולחשה לשני בגרון ניחר "שני, המשאף…" שני לא הספיקה ללכת צעד אחד וחבטה עזה נשמעה מאחוריה- הילה שהתעלפה נפלה על הרצפה ומהמכה שקבלה בראשה אבדה את הכרתה. מיכל ושני הסתכלו זו על זו בבהלה, שני רכנה לעבר הילה בעוד מיכל רצה לטלפון. קול סירנה נשמע מבחוץ ואנחת רווחה נפלטה מפיהן. בפתח הבית ניצב הפרמדיק ולידו המתנדב התורן- שחר. הילה הועלתה על האלונקה והוכנסה לאמבולנס, מיכל ושני הצטרפו לנסיעה. "את בסדר?" שאל שחר את הילה ברכות. הילה שמעה את השאלה במעורפל ולא ענתה במוחה התרוצצו מחשבות באי סדר. הם הגיעו לביה"ח הר הצופים ולאחר בדיקה מהירה במצבה הוחלט להביא אותה למחלקה חמש חדר התאוששות מס' ארבע. *** השעון טרטר, ג'ודי כבתה אותו בעצבים, אחרי הלילה המתיש שעבר עליה (ועל נועה) היא נזקקה לעוד כמה דקות מנוחה. "ג'ודי", קראה לה נועה מהמטבח, "נו קומי השעה כבר עשר". ג'ודי החלה מתארגנת באיטיות מה לבוקר חדש. 'נועה הזאת, עם הזריזות שלה כל פעם מפתיעה אותי. בטח היא קמה כבר לפני שהספיקה להירדם..' חייכה לעצמה ונכנסה למטבח. ואכן השולחן היה ערוך זה מכבר בטוב טעם לארוחת הבוקר. "צפרא טבא", אמרה נועה בצחוק מתגלגל, ג'ודי מהרה במעלה הרחוב לכוון תחנת האוטובוס. קו 22 עצר בתחנה וג'ודי עלתה עליו. היא חייגה 3 ארוך ועל הצג הופיעה המילה "תומר". לאחר צלצול וחצי הוא ענה., "תומר, מה שלומך? איך עבר הלילה?" שאלה ג'ודי בקול דואג. "הלילה עבר מצוין והבוקר העבירו אותי לחדר התאוששות מס' שלוש במחלקה חמש". "מזל שהתקשרתי, אני בדרך אליך". השיחה נותקה ואת ג'ודי מלאו מחשבות. *** מיכל ושני יצאו מחדר מס' ארבע טרוטות עיניים לאחר לילה מעייף עם הילה (שבכתה רב הזמן..) הם פנו ימינה במסדרון שהוביל אל רחבת המעליות. המנורה האדומה שמעל דלת המעלית שלשמאלם הבהבה והדלת נפתחה בפתח עמדה נערה צנומה וקצוצת שיער. מיכל ושני הסתכלו בתדהמה אחת על השניה ועל הנערה ואמרו בתמיהה "ג'ודי?! מה עשית לצמה שלך?" ג'ודי חטפה את שוק חייה- 'מה הן עושות כאן לכל הרוחות? ולמה הן צריכות לראות אותי לאחר החלטה חפוזה

פרק ל' "שחר.. מה קורה? מה המצב?" "בסדר, כרגיל, למה אתה שואל?" "כי בימים האחרונים אתה נראה קצת מצוברח" "ולא פלא.. ניסית פעם לחיות עם אחות קטנה ממך, שבטוחה שהיא הפסיכולוגית הראשית שלך?" "לא ממש, לגבי?" "השתיקה שלי" "אהה, אני לא רוצה להתערב לך בזה" "אז לא צריך!" *** 'למה אני כועס על אורי, בעצם!? כשהוא רצה להתערב, אני כעסתי עליו, אז עכשיו, אני לא אמור לאהוב את זה שהוא החליט שלא להתערב לי? אני לא מבין את עצמי. אני כן מבין את עצמי! זה מרגיז שהוא מתערב, אבל שלפחות ישתתף איתי כשמרגיזים אותי! זאת הנקודה שלי, כנראה. כי חבר טוב, חבר טוב.. נועד בשביל להשתתף איתך בבעיות שלך, ולא ליצור לך כאלה.. וזה, זה מה שעיצבן אותי. טוב. ננסה להתעלם מהעצבים שלי.' *** "שחר?" "כן?" "סליחה!" "על מה?" "עצבנתי אותך. לא?" "כן.. לא.." "כן? לא?" "לא יודע.. עזוב!" "אוקיי, חברים?" "בטח שחברים, אני פשוט רציתי ש.. רציתי ש.." "ש..?" "תשתתף איתי, ולא שתטיף לי" "אתה צודק. זה לא תפקיד של חבר. סליחה!" "סולח. וגם אני מתנצל. לא הייתי צריך לשפוך עליך. אני בתקופה קצת עצבנית עכשיו" "בגלל זה?" "בגלל זה" "הבנתי" *** "שחר, ציירת לנתן את הציור שלו?" "כן, ציירתי לו" "הוא סיפר שכעסת עליו, ושקראת לו 'קטן'" חייכה אימו, "כעסתי.. כן. שלא יבלבל לי במוח!" "שחר? אתה רב עם ילד בן ארבע?!" "כשהילד ההוא בן הארבע מעצבן אותי, אז אני מסוגל לכעוס גם עליו. כן!!" "אתה עצבני בתקופה האחרונה. ולכן אתה מתפרץ על אחיך הקטן" "אני עצבני בגללכם. חשבתם על זה? תביני אותי!!" "אני מנסה להבין אותך. אבל אתה כל הזמן עצבני, ומתפרץ עלי" "כי את לא מנסה להבין אותי. אתם כל הזמן נדבקים אלי!!" "אנחנו מנסים לעזור לך! אבל בכל פעם שאנחנו נוגעים בנקודה - אתה מתפרץ עלי או על אבא בכעס" "איזו נקודה?! של 'שחר נורא שתקן, וזה ממש ממש לא טוב. הוא אומלל, וזה לא בסדר!!?'" "שחר!! אתה יודע שזה לא זה" "אז מה זה כן? אמא! אתם כל הזמן מתייחסים אלי ככה, ומדברים עלי מאחורי הגב. עם היועץ לא דיברתם?" "דיברנו. נכון. הוא בסך-הכל מנסה לעזור לך" "בטח בטח. הוא קרצייה!" "שחרר!" "כן?" "אתה לא שם לב לשטויות שלך?" "איזה שטויות שלי?" "מה שאתה אומר עכשיו" "מה אני אומר עכשיו? את האמת! שהיועץ המעצבן בישיבה נדבק אלי, כאילו שהייתי סוכרייה, והוא היה זבוב" "שחר, אני לא יכולה, וגם לא רוצה, לדבר איתך עכשיו. אתה מדבר שטויות עכשיו!" "לא יותר גרועות מהשטויות שהרב ירון והיועץ הלעיטו אותך ואת אבא!" "שחר!!!!" *** 'אוף! נמאס לי מהם! מה הם כבר מבינים? הרב ירון אמר והיועץ אמר, ואז כל מה שאני אומר הופך להיות בלתי נחשב. גם אם המדובר הוא בי. וזה מעצבן אותי! אבל הם החליטו שאני פשוט לא אוהב שמעירים לי, ולכן זה מה שאני אומר. מרגיזים!! זה לא נכון. מי שיודע להעיר, אבל בלי לתת הרגשה של :'אתה סתם אהבל' אין לי שום בעיה איתו. אז שיפסיקו לבלבל בשכל!!!!!!!' *** "מה קורה?" "הכל טוב" "זה לא נראה ככה" "אהה" "אז מה באמת קורה?" "חוץ מכמה קריזות שחטפתי לאחרונה, הכל טוב" "הבנתי, מי הפעם? או שאתה לא רוצה שאתערב?" "אתה יכול לשמוע.. אמא שלי החליטה שאני סתם מתלונן על היועץ, המעצבן, ועל הרב ירון" "למה?" "כי נמאס לי! זה היה אחרי שאחי הקטן, נתן, סיפר לה שכעסתי עליו, הוא אמר שנהייתי מוזר. אז התרגזתי" "כן, האחים הקטנים האלה.. חטטנים רצח" "כן! בהחלט!" "אז מה? למה הוא אמר לך שאתה מוזר?" "כי.. 'אתה צועק ע ל אבא ועל אמא כל הזמן, וגם על נעמי..' מעצבנים הצוציקים האלה" "מאוד, לפעמים." "כן, גם גל, אחותי הקטנה יכולה להיות מעיקה לפעמים" "בת כמה היא?" "שלוש" "אני לא כל-כך אוהב את הגילאים חסרי הטאקט האלה" "ועוד איך חסרי הטאקט.." "אתה גם מתפרץ עליה לפעמים?" "בקושי, אבל אני חוזר מאוחר מהישיבה לאחרונה, והיא ממילא כבר ישנה.. אז אנחנו לא פונקציה" "רק אל תזכיר לי פונקציות..!" "טוב, אז אנחנו לא דוגמא" חיוך "כיף לך.. איך אני כבר מחכה שהוא יגדל" ".. ויהיה כמו נעמי?" השלים אותו אורי בחיוך, "הו.. לא! עדיף שהוא ישאר כמו עכשיו. קטן. ולא חטטן מידי" "כן, יש בזה משהו" "יש בזה הרבה מעבר למשהו" "מה שתגיד" "ואני מגיד" עוד חיוך, טפיחת שכם, "ילדים קטנים" "דיברנו על זה כבר. לא?" "אהה, סגרנו נושא?" "כנראה שכן" "אוקיי, אם אתה אומר" "ואני אומר.." "שוב? שחר, תשמע, אתה באמת רוצה עזרה?" "אני לא זקוק לשום עזרה!" "אז למה פנית אלי?" "כדי לפרוק את מה שרובץ עלי" ענה שחר, מרצין, "אתה בטוח שאתה לא רוצה עזרה?" "אמרתי לך כבר!" ענה לו שחר, כשעניו רושפות "אני לא צריך שום עזרה!! שום עזרה!" "אתה בטוח?" "שוב?! אורי.. דיי" "מה דיי? תקשיב! אתה כן צריך עזרה, לא בקטע שאתה אולי חושב. אלא בקטע שנדבקים אליך, ואתה רוצה להתפטר מהדבק הזה" "אתה צודק, כנראה" "בטוח" "אוקיי. אז מה כבר אני יכול לעשות?" "טוב, את זה אני לא יודע בדיוק" "אז מה אתה כן יודע?" "שכצעד ראשון-תפסיק לתקוף אותי כל הזמן" "אני לא תוקף אותך" "אתה כן" "אוקיי, אז אני כן" ענה לו שחר, שנמאס לו מהוויכוחים, והוא חש מותש מהם, "שחר, אתה כועס עלי." "לא. אני לא." "אני שומע בקול שלך" "אני לא כועס. אני מותש. נמאס לי" "ממני?" "לא. מהכל." "???" "מהדבק" "הרב ירון? היועץ? נעמי אחותך? נתן אחיך? ההורים לך?" שחר הנהן בראשו לאות הן. ____________________________---- הפרק הקודם

פרק כ"ט שחר ישב על המיטה בחדרו, עצבני, יותר מאי פעם. 'יופי! אז נוספה לי עוד יועצת! בת 17.. מעצבנת! היא יותר קטנה ממני, הנעמי הזאת'י! מה היא חשה? שמותר לה להתערב לי כי..? כי מה, בעצם?! כי אני ביישן יותר ממנה? ואז מה?? היא לא יותר טובה ממני בכלום! חוץ מבזה שהיא יודעת לא לשים על אנשים! אבל לא חסר לי שאבא ואמא עוד יחשבו שבצר לי פניתי אליה, אז אחותי שקטנה ממני בשנה! זה מעיק עלי, ומאוד!! אני חושב שזה לא בגלל מה "שחר! שחר! היכן אתה?" "אני כאן" "יופי.. ואיפה זה כאן?" "בחדר שלי. מה הפעם?" "נתן חזר מחבר, והוא רוצה שתצייר לו ציור לגן" "ואז מה?" "ואז כלום. הוא ביקש. מה אכפת לך לצייר לו? אתה דווקא טוב בזה" "אוקיי." "שזה אומר?" "שיבוא אלי לחדר, ושיביא דף וצבעים" "סבבה" "אהה, וגם עיפרון!" "אוקיי" "שחר?" "כן נתן, מה לצייר לך?" "לא יודע.. אהה.. כלב, אתה יודע?" "מה אני יודע?" "לצייר כלב?" "כן, אני חושב שאני יודע" "הגננת בקשה שנצייר ציור, ואמרה שגם האח הגדול יכול לעזור לנו" "אז אני האח הגדול" "כן" "אני יודע שכן" נתן שתק, לא הבין מה אחיו הגדול, שנהיה מוזר לאחרונה, רוצה ממנו. "שחר, אתה מוזר" "כן? מה אתה אומר.." "אתה כל היום צועק על אבא ועל אמא, וגם על נעמי" "אהה" "נכון? למה אתה מוזר?" "נתן! זה מעצבן אותי! אני לא מוזר, ואני לא צועק כל היום על אף אחד!!!!" הרים שחר את קולו, "אתה כן!" התעקש נתן, "אוקיי, אז אני כן, ואם אתה לא רוצה להיות הקורבן הבא שלי, אז שקטט!" "קורבן? זה החיות שהורגים בבית-המקדש! למדנו את זה בגן" "נכון" "מה, אתה הורג חיות בבית המקדש ויש לך קורבנות? אבל כבר אין בית מקדש.." "אין לי קורבנות שאני הורג פיזית.. עזוב. אתה קטן מידי" תפס שחר שהוא בעצם מדבר עם אחיו הקטן, "אני לא קטן! עוד כמה זמן יעשו לי בגן יומולדת של ארבע" "קטן" "לא קטן! אני אגיד אותך לאמא שאתה קורה לי קטן" "טוב, טוב" ענה לו שחר, "אתה גדול מאוד מאוד, 'למה, לעזאזל, אני מתווכח עם הצוציק הזה?!' "נכון! עוד מעט אני אפילו יהיה יותר גדול ממך!!!" "נכון" "אתה רואה? אז אני לא קטן!!" "נכון, אתה ענק במיוחד" "ענק ומיוחד?" "במיוחד" "נכון", הנהן נתן, "כי אני אמרתי.." צחקק שחר. "שחר!! נו, נרגעת?" "אוף.." מלמל שחר, "נעמי הזאת!!" הוסיף, ואחר קרא:"לא כשאת בשטח! מעצבנת" "תודה, אח רגוע ונחמד שלי" "תקשיבי, אתה כל דקה עם ההערות שלך, פלא שאני לא רגוע?" "כן! אני לא כזאת'י מרגיזה, כמו שאתה בטח טורח לחשוב עלי" "לך ניראה אולי שאת לא כזאת'י מרגיזה, אבל את בהחלט כן!!" "מה שתגיד, צדיק שלי!!" _______________________________________ הפרק הקודם

נכתב על ידי היוצרת המוכשרת שירת-הים לא ייתכן. פשוט לא ייתכן. מילמלה ג'ודי ללא הרף. מכל האנשים ברחוב הייתי חייבת דווקא להיתקל בו?! פשוט לא ייתכן. ואז היא נזכרה בהכל. בסיכסוך עם אמא שלה, שנמשך כבר כמה שבועות, בניסיון הכושל שלה לברוח, וכמובן, לא יכלה שלא להיזכר בו. 'הכל קשור להכל' הרהרה בציניות. ודווקא כשהיא מנסה לעשות את כל המאמצים לשכוח - זה שב ועולה שוב. * * * ושוב הוא מצלצל אליה. התלבטה אם לענות. לא היו לה את הכוחות להתמודד פעם נוספת עם השיחה הזו. אבל היא ענתה. בטון מסוייג דיברה אליו, בעיקר שמעה מה שהיה לו לומר לה. כמובן שהוא המשיך במסכת ההטפות שלו על טיפולה הכושל בילדתה, והרשה לעצמו להתרברב, ולהשוות את ילדתה לעומת ילדיו שלו. והיא כבר לא יכלה לסבול זאת. 'מנחם!' סיננה לעברו. 'אני לא אתן לילדה הזו להרוס לנו את החיים!!' 'כבר הסברתי לך את גישתי לעניין. מצידי שתלך לחפש את עצמה, באמת הגיע הזמן שבחורה בת 17 תדע מי היא ותדע שהחיים לא תמיד הולכים לפי מה שרוצים'. 'בזאת אני חותמת את השיחה, הנושא הזה נסגר, ואנחנו ממשיכים בשלנו, יהיה מה שיהיה'. * * * 'אותך בדיוק חיפשתי!' שחר התקרב לעברה, תלתליו מתנופפים במרץ, יחד עם תנועת רגליו הזריזה. במהירות מחתה את דימעותיה, וניסתה לשוות לעצמה מראה רגוע ככל שניתן. 'שמעי טוב. באה משטרה, היא רוצה לגבות פרטים על האירוע, אני ואת העדים. יש להם הסמכות גם להפליל אותנו'. 'את חושבת שאת כשירה עכשיו לתת עדות? זה לא נראה ככה..' 'ילדונת.. כבר אמרתי לך להפסיק לבכות! דיי! את לא אשמה, ואין לך מה להילחץ מהמשטרה. ככה זה הנוהל באירועים כאלה'. אבל הדמעות ממשיכות לזרום במורד לחייה, ועם כל מילה שלו הם רק הולכות ומתעצמות. היא לא הצליחה להשחיל מפיה ולו מילה אחת, ועל אחת כמה וכמה שלא הצליחה להסביר לו שהיא בכלל לא מפחדת ממשטרה, ושהיא לא בוכה רק בגלל מה שקרה עכשיו. שחר נעלם מהאופק, וחזר כעבור שניות עם פחית קולה דיאט קרה. 'קחי. שתי ותירגעי. אפילו קניתי לך במיוחד דיאט, כמו שכל הבנות אוהבות..' קרץ לעברה בשובבות. * * * הילה ישבה בחדרה, שומעת להנאתה מוזיקה נעימה. הפלאפון שלה צילצל. השיחה היתה חסומה. בתמיהה ענתה לצלצול, אך שום קול לא נשמע מהעבר השני. המתינה כמה שניות נוספות, אולי המתקשר האלמוני יתחרט. אבל לא. רק גניחת בכי חפוזה נפלטה מפי האלמוני, ומייד השיחה נותקה. 'מוזר' הרהרה. אבל לא מעבר לזה. * * * מיכל ושני התלבטו קשות מה לעשות. לפני מספר שניות היא התקשרה אליהן. דיווחה להן בטון יבש שהוא פצוע. נתנה להם מעט פרטים טכניים על מיקומו וכו', ומיהרה לנתק. -'מעניין מאיפה בדיוק היא ידעה על הכל' תמהה שני בקול. -'סמכי עליה.. ג'ודי הזו תמיד היתה מכשפה שיודעת דברים שהם מעבר לשטח הנייטרלי...' -'חח אשכרה.. אבל תודי שזה עסק תמוה ביותר!!' חתמה שני. הן ישבו על הגדר המשותפת של שני הבניינים שלהן, המקום שתמיד נהגו להעביר עליו את השעות הקטנות של הלילה, וכמובן שגם הילה היתה שותפה לחגיגה. בעבר הלא רחוק גם היא היתה חלק מה'חבורה'. אבל כבר מזמן הן העיפו אותה. או שהיא העיפה את עצמה, תלוי איך מסתכלים על זה. בסופו של דבר החליטו לגשת לביתה של הילה, לספר לה את החדשות. ידעו בוודאות שהיא שם, כי אין מצב שהיא תבלה עם מישהו אחר מלבדו או מלבדן... ***** ג'ודי סיימה לשתות את הפחית, והודתה לשחר מקרב הלב. הוא שאל אותה אם היא מעוניינת עכשיו לחזור לביתה, להירגע שם ואז לחזור שוב, לתת עדות למשטרה. אבל מובן שהיא לא התכוונה לחזור ל'ביתה'. היא העדיפה עוד פעם להיכנס אליו. בלאט נכנסה לחדרו. קיוותה שהוא יהיה ער, שהיא תוכל להתנצל בפניו. היא ניגשה למיטתו. ואכן, תקוותה התגשמה. תומר היה ער. בעיניים פקוחות הוא בהה בחלל התקרה. 'אח העיניים האלה.. כמה אהבה הייתה בירוק הזה, עד לפני מספר שבועות..' 'ועכשיו, עכשיו למי האהבה הזו מופנית?!- לה!' ידעה בוודאות, 'רק לה!' ושוב גלי הכעס והשנאה הציפו אותה. כלפיו, כלפיה, כלפיהן, וכמובן שכלפי אימה ואביה החורג. * * * בשעת ערב מאוחרת, עדיין הם ישבו במטבח ביתם החדש, מחכים, אולי בכל זאת היא תחזור. -'אמרתי לך!' צעקה מרגלית, 'אנחנו סתם מבזבזים את זמננו על הילדה הזו.' -'אבל מרגלית!' התרתח מנחם, 'זו הבת שלך, שלך!' 'איפה האחריות?!' 'קל לו לדבר. וקל לו להאשים.' כך מרגלית. 'ברור הרי, ילדיו צעירים, הוא עדיין לא חווה מאודו את גיל הטיפשעשרה'. אבל המילים שלו לא הפסיקו להדהד בראשה. 'זו הבת שלך, שלך! שלךךךךךך!' יכלה לשמוע את קולו זועק לעברה, מאשים. 'שלך!' המילה חוזרת ומטרטרת במוחה כמו הד. אבל היא, היא העדיפה להתחמק. מספיק סבלה מרורים מביתה הלזו. רצתה לבנות את חייה מחדש, מוכנה אפילו לוותר על מה שאמור להיות היקר מכל, לטובת מטרה נעלה זו.

פרק כ"ח שחר ניכנס למטבח, עצבני, 'מה יש להם ממני?! תעשה ככה, ואל תעשה ככה, וזה יותר טוב, וזה פחות טוב, והמורה שלך, והמישפחה כולה. וזה בכלל לא העיניין של המישפחה כולה. זה העיניין שלי בלבד. ואף אחד מכלל המישפחה לא רשאי להתערב לי בזה. שיהיה להם ברור! כי אותי זה מרגיז! מה שלא ניראה לי יעזור להם לגרום לי להתנהג כמו שהם היו רוצים שאתנהג, בעצם, גם ככה שישכחו מזה. אני אתנהג איך שאני חושב. ולא איך שהם היו רוצים שאתנהג!! "היי שחר" ניכנסה גם אחותו אל תוך המיטבח, "למה אתה ניראה כל-כך רגוע?" "כי החיים יפים כ"כ, טוב לך?!"" "שחר! מה יש לך?! לאחרונה אתה כל-כך ציני, ועצבני, מה יש לך!?" "אוףףף! גם את התחלת?! ניראה אותך!" "בתור מה יש לך לראות אותי?" "בתור אחת שכל העולם וגם אחותו הקטנה נידבקים אליה!" "???" "נו.. על זה שאני לא מדבר! אל תעשי כאילו שאתה לא מבינה על מה אני מדבר איתך עכשיו!!!" "אהה, זה.. מה עכשיו?" "הרב ירון דיבר איתם" "מי זה איתם?" "אבא, אמא.." "כן? ומה הוא אמר להם..?" "שאני צריך לדבר עם היועץ של הישיבה" "הוו.. נסחף קצת, לא?" "ניסחף הרבה. יותר מידי. שילך לדבר איתו בעצמו." "אז לרב ירון, לאבא, ולאמא, אתה קורא כל העולם ואחותו הקטנה..?" "לא. אמא ואבא גם טענו שכל המישפחה המורחבת יודעת מיזה, וחושבת שזה לא טוב. ואורי, החבר שלי, גם כן ניכנס לי קצת לחיים בעיקבות זה" "ונימאס לך?" "בהחלט!רוצה לנסות שכולם ידחפו את האף שלהם לחיים שלך?" "לא.. ממש ממש ממש ממש לא!" "ובצדק. את אפילו לא יודעת עד כמה שזה בצדק." "ת'שמע, אולי אתה רוצה שאני אגיד לאמא?" "השתגעת?!" "לא, למה ניראה לך שכן?" "כי זה לא יעזור." "ואולי כן? אני אגיד להם את דעתי. אתה לא כזה שתקן עם חברים שלך. אני חושבת." "אז אולי את חושבת לא נכון. כי הם חושבים שאני כן. ואז אמא בסך הכל תשאל אותך מאיפה את יודעת שאני לא כזה שתקן עם חברים." "אני אגיד לה שראיתי, שסיפרת לי" "והיא באמת תקשיב לך כי סיפרתי לך.." ענה לה שחר בציניות מרירה, "לא. אבל אני אגיד לה שראיתי?" "מתי בדיוק ראית?!" "לא יודעת.. אני אגיד לה!" "לא יעזור.כי את לא ראית. עיזבי. אל תדברי עם אף אחד!" "אבל שחר! זה מפריע לי שאתה כל היום עצבני כל-כך!!" "אז מה? אני לא רוצה שהם יתחילו להגיד שמרוב שהבעיות שלי כבדות-התחלתי לשתף אותך בהן" "אבל אולי זה באמת ככה?" "לא. זה לא." "איך אתה יודע?" "כי זה דברים שרצים בתוך הראש שלי. אז אני יודע." "אבל לעיתים-מרוב שאתה קרוב לעצמך-אז אינך חושב בהיגיון." "לא אני" "מי אומר?" "אני" "שוב?" "כן. וגם-גם אם זה נכון-לא בא לי שיתחילו שוב לרכל עלי. את יודעת, או לפחות מבינה את זה בעצמך!!" שחר השתתק לשניה, ואחר הוסיף, "אני מקווה!!" "אני יכולה להבין את זה. אבל מה אכפת לך שידברו עליך אמת?" "כי הם ייסחפו קצת עם האמת הזו!!" "אני לא בטוחה." "ואני יודע את זה. עלייך, כניראה, שהם לא דיברו עוד כמו שהם כבר דיברו עלי!!" "שחר, אתה ניסחף." "לא. אני לא." "שחר!! אתה לא מקשיב. אתה עמוק בתוך הצרות שלך. אז אתה לא רואה את מה שאנשים מבחוץ, כמוני, רואים!" "זה מה שאת אומרת.. אני לא חושב שאני בשום צרה בכלל!!!" "שחר, אני חושבת שאני גם צודקת." "ואני לא. מה יש לכולם ממני היום?!" "אתה לא רגוע. אז אנחנו מנסים להרגיע אותך." "דיי!" "מה דיי?! מה דיי!?" "דיי לחוש פסיכולוגים. כי אני לא זקוק לזה." "אני לא בטוחה" "דיי!!" שחר עזב את המיטבח בריצה, ניכנס לחדרו, נעל את הדלת אחריו והשתרע על מיטתו, כשמאחוריו מהדהד קולה של אחותו"שחר! אתה מתחמק! ברחת, כי אינך רוצה לשמוע את האמת!" 'נודניקים..' חשב שחר לעצמו, 'שירדו ממני כבר!!'

ישעיהו היה על הג'יפ שנסע לכיוון נצרים, הוא החל להחיות את הנער שמצאו שם, הנער היה מלא דם לפתע הנער אמר לישעיהו "אני יהודי" ואז הוא התעלף שוב. חוליית הרתק כבר היתה בנצרים ודוביק עמי ויהושוע עלו על מסוק שחיכה להם שם, יהושוע נפגע בנסיגה ומצבו היה קשה מאוד, דוביק ועמי היו במצב טוב יותר אבל גם הם פונו לביה"ח. . דובר צה"ל נתן אחריות על הפעולה בעזה, שהתרחשה בהלווית מוחמד א-דורה, לדבריו הרקע למבצע הוא טיהורו של צה"ל מקשר להרג א- דורה, גופת א-דורה נמצאת כעת באבו כביר שם מנתחים אותה. לצה"ל שלושה נפגעים שניים במצב קל ואחד במצב אנוש.

פרק כ"ה "סיפרת לי שחלמת חלום זוועתי" חייך אורי, שחר הסמיק וצחקק במבוכה, "נו.." דחק בו אורי, "ספר לי!" שחר הסמיק, אבל סיפר, "חלמתי שאתה מספר לאבא שלי שאני מתבייש, ושלא מסתדר כאן עם כל החברים, ואז הוא בא לבדוק מה קורה איתי כאן, ואני כולי מתפדח ממנו.." "לדאוג שזה באמת יקרה?" צחק אורי, "לא.. הייתי מעדיף שלא" חייך גם שחר, "טוב.. שנלך להתפלל?" שאל אורי, ושניהם ניגשו לתפילה. "יאללה!! יוצאים למסלול! חבר'ה! להתארגן!" נשמע קולו של המדריך צועק, "אורי?" "כן?" "מה צריך לקחת? שתייה, כובע, ו..?" "ניראה לי שגם ארוחה אחת" "אהה, כלומר-לסחוב את התיק" "כן, אלא אם כן בא לך להישאר רעב.." "לא, זה כבר ממש לא" חייך שחר, "אז יאללה, תפוס ת'תיק שלך, ובוא" "יאללה.. באתי" "יופי" חייך אורי, והם יצאו. "שמינית כאן ויאללה בלאגן!!" "חח.. ענווים שלי.." צחק הרב ירון, שיצא איתם למסלול, "מה יש?" חייך אליו אורי, ושחר שתק. 'אוף! הלוואי וגם אני הייתי מסוגל לדבר כל-כך חופשי עם הרב ירון! אני אוהב אותו! חייב לדבר איתו!', אבל הוא לא הוציא מילה מהפה. "שחר?" "כן, אורי?" "סתם.. רציתי לבדוק שלא נרדמת.. בעמידה!" "חחח.." צחק שחר בשקט, הרב ירון עוד היה לידם, "צחקתי, נו מה איתך, אל תהיה כזה יבש!" "אני לא יבש", ענה לו שחר, "אתה בטוח?" "בהחלט!" "אז למה אתה לא מוציא מילה מהפה שלך?" "כי עד לפני שתי דקות הרב ירון היה כאן, ואני לא מדבר לידו! ואתה יודע את זה!" "ואז מה? נו! חלא'ס להיות כזה!" "מה אתה רוצה ממני?" "שתהיה יותר חופשי, יותר מדבר, שתפסיק לשתוק כל הזמן!" "ניראה אותך במקומי" ענה לו שחר במעט מרירות, "אני לא חושב שאני מסוגל להיות כל-כך שתקן" "אז תגיד תודה, ותשתוק" "תודה. שתקתי" "מצחיק" סינן שחר, והשתתק. "עוצרים לאכול" הכריז המדריך. שחר שלף מתיקו את הסנדוויץ', נטל את ידיו מבקבוקו, והתיישב על הארץ בשתיקה, "שחר?" "אהה?" "כועס עלי?" "אהה" "שחר! דיי! חבר שלי, לא?" "אולי" נאנח שחר, "מה קורה? אז הערתי לך. זה כבר אומר שאנחנו לא חברים?" "אני אשמח אם לפני שתעיר לי-אז תנסה להיכנס לנעליי!" "איכסססה.. זה מסריח" "מאוד מצחיק." "דיי, תפסיק להיות כזה, אתה חבר שלי, לא?" "הייתי, בעצם, כן, אבל אתה לא מנסה בכלל להבין אותי" "דיברנו על זה כבר. אני מנסה, יותר מידי מנסה, אבל.. לא מצליח. ולא באשמתי" "כן? אז באשמת מי? באשמתי אולי?" "אולי" "תודה! תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן ואוהב!" "נכון, אני באמת כזה, ואני בסך הכל דואג לך, אני לא מבין אותך! אתה נהנה להיות כזה בחור שתק ן?!" "לא. ממש לא. למה ניראה לך בכלל שכן?!" "כי אתה מתעקש להיות כה, למרות כל המאמצים של כולנו להוציא אותך מיזה." "כי.. כי אתם לא ממש יודעים איך! כלומר-אתם בכלל לא יודעים איך! אתם רק מסבכים אותי עוד יותר! עצבנים! נודניקים! זה מה שאתם!!" "תודה, שחר, גם אני מאוד אוהב אותך!" "אורי.. אל תשכח מי התחיל." "לא שוכח. זה היית אתה! כל הזמן אנחנו מנסים לעזור לך, ואתה לא מסכים! למה?! תשתף איתנו פעולה!" "אנחנו?! אתה ו..? ומי? והרב ירון? בכנופיה אחת כנגדי?" "לא כנגדך, אלא איתך." "עלק איתי! אתם מעצבנים אותי!" "טוב, אז סליחה", הרכין אורי את ראשו, "אני באמת מתחרט" "באמת?" "באמת!" "אוקיי, אז סלחתי לך" חייך שחר. "חברים?" "חברים!" חיבוק, טפיחת שכם, "שחר, אני ממש מצטער, ממש! לא התכוונתי, ואני גם לא יותר מידי בקשר עם הרב ירון, עד כדי לרכל איתו עליך, אבל פשוט היינו כל-כך ניסערים, גם אני וגם אתה, אני באמת מתנצל!" "בסדר, הבנתי. וסלחתי" _______________ כתבתי את זה כשהייתי אצל דודים שלי בקראווילה..

משה האזין לרדיו וחיכה לחדשות השעה 12:00 בשעה אחד הוא ומאיר ייאספו מהישיבה כדי לצאת לפעולה שאות ה הוא עצמו תיכנן, הוא ידע שהלוויתו של מוחמד-א-דורה תתקיים בשעה ארבע. הוא חזר במוחו שוב ושוב על תוכניתו ולא מצא בה פגם, הרעיון היה פשוט לעורר בעלה בהלוויתו של מוחמד-א-דורה לגנוב את הגופה ולהוכיח שאין בפנים כדורים של M16 דבר שבו היה בטוח, הפרטים היו הרבה יותר מורכבים בזמן שחשב על כל הפרטים שמע את הפלאפון שלו מצלצל. "מי זה" שאל משה "יחזקאל" ענה הבחור בצד השני או, יחזקאל שלום מה שלומך, מתי תבואו לאסוף אותי?" "לצורך זה התקשרתי אליך, רציתי לומר לך שבסוף הוחלט שאתה וחברך לא תשתתפו במבצע" "מה" אמר משה "זה לא יכול להיות" "כן" אמר יחזקאל "הוחלט לא לסכן אתכם" "אבל אנחנו לא מפחדים" אמר משה "אין מה לעשות, זה מה שקבעו" אמר יחזקאל "להתראות" משה קרא למאיר ויחד הם חשבו מה לעשות, מאיר הציע להשלים עם זה שהם לא ייצאו ומשה אמר שהוא ייצא למבצע זה ולא משנה מה יקרה פתאום נשמע הצלצול של תחילת החדשות . קול ישראל מירושלים בחצי היום היום בשעה ארבע בצהריים יובא למנוחות הילד מוחמד-א-דורה שנפגע אתמול מירי של צה"ל להזכירכם צה"ל מכחיש כל קשר לאירוע ... . משה השתיק את הרדיו וחשב על דרך להשתתף בפעולה, הוא החליט ליסוע לעזה ולהשתתף בהלוויה אפילו בלי להשתתף בפעולה אלא רק כדי לראות אותה מצליחה, הוא הציע למאיר לבוא איתו ומאיר סירב לבוא איתו. כעבור שעה משה היה על האוטובוס בדרך לנצרים. . רינה הייתה בביתה כבר חודשיים, אף בית-ספר לא הסכים לקבל אותה, היא הרגישה כאילו חייה לא שווים דבר כי פשוט לא עשתה כלום. פתאום נשמע רעש מתחת לביתה "די לכיבוש" "רוצחי א-דורה לדין" היא הבינה שזו הפגנה של אירגוני שמאל, היא החליטה לרדת רק בשביל להסתכל. כעבור שעה כבר התחילו לשים לב אליה ושני נשים התחילו לשכנעה שהכיבוש רע וכו' כעבור שלוש שעות ההפגנה נגמרה ורינה החליטה לחצות את הקו ולהיות שמאלנית היא השיגה מידע על פעילויות של אירגוני שמאל והתחילה לתכנן דרך לשכנע את הוריה שייתנו לה ליסוע להפגנה בכיכר רבין שתיערך בשבוע הבא לזכרו של מוחמד-א-דורה.

פרק כ"ב שחר הלך לחדרו, כשהוא עצבני 'הייתי צריך לחשוב על זה, שזה מה שהיא תגיד לי, לא בא לי לחזור אליה שוב, אבל אני רעב.. אה! יש לי תפוח בתיק, שלא אכלתי הים בכיתה, מזל, אני אוכל אותו עכשיו, בעצם, מחר הטיול! ועוד לא התחלתי להתארגן אליו אפילו! אבל כדי להתארגן אני אצטרך לדבר עם אמא ועם אורי, נעשה את זה מאוחר יותר, כשנרגע קצת..' "שחר!! מחר הטיול שלך, שכחת?" "מזה לא, למה? אני אתארגן כבר יותר מאוחר" "אני חושבת שעדיף שתתארגן עכשיו, כלומר, אני אכריח אותך, אתה כבר ילד גדול, אבל כדאי לך" "אוקיי, אז אולי אני אבוא עוד מעט, ואארגן לי תיק. התיק הגדול שאבא קנה בשבוע שעבר נימצא במחסן, נכון?" "כן, ואני מאוד מציעה לך שתתארגן לפני הלילה" "אמרתי לך! אני כבר אבוא להתארגן!" "בסדר." 'יופי, לפחות היא לא יותר מידי עצבנית עלי, טוב, כדאי לי להתחיל לרשום את מה שאני צריך', הוא נטל לידיו דף ועט, והתחיל לרשום, 'טוב, בגדים זה ברור, אוכל גם כן, אבל נגיד מצלמה, שק"ש, ודברים כאלה..' "אמא! איפה יש לנו שק-שינה? אני אצטרך אותו לטיול!" "אוייי.. שכחתי! השק שינה אצל שלמה, צריך ללכת להביא ממנו, אם אתה רוצה ללכת אליו עכשיו.." "כן, ניראה לי שאני ארוץ אליו עכשיו, הוא בבית בשעה כזאת בכלל?" "ניראה לי, מקסימום נחמה תהיה בבית, בכל זאת, היא אישתו של הדוד שלך" "כן, אני חושב שאת צודקת, זזתי!" "תיזהר בדרך" "דיי, נו, מה אני? תינוק?!" "לא.. טוב לא חשוב, ניראה לי שאתה צודק, " היססה אימו אם להמשיך את המשפט, ושתקה. 'יופי. עכשיו היא גם חושבת שאני תינוק. לא רק הילד המוגבל שלה, שלא מדבר עם אף אחד. מרגיז!!" חשב שחר לעצמו במרירות. "שחר? באת לבקר אותנו? יפה.." "לא, באתי לקחת את השק שינה שלנו, אני צריך אותו לטיול. מחר." "אהה, אז לא באת לבקר את הדוד שלך" חייך שלמה, "לא היום.. בהזדמנות, אתה יודע שאני אוהב לבוא הנה" "כן, אני יודע, שניה, אני אביא לך את השק-שינה, אתה יודע, שאול, השתמש בו בטיול שלו," "אהה", שאול היה בן-דודו, בכיתה י"א, "דרך-אגב, איפה שאול? מזמן לא נפגשנו, וסתם הייתי רוצה לשאול אותו מה קורה, אתה יודע" "כן, אני יודע, אבל הם היום נפגשו, כמה חבר'ה, בשביל הכיף, ככה שהוא לא בבית" "אהה, באסה" השיב לו שחר, "למה אתה לא נכנס? לא נאה לך?" נשמע קולה של בת-דודתו, בת ה-15, "אני צריך להסתלק הביתה, יש לי טיול מחר, באתי רק לקחת שק-שינה, אז אין לי מה להיכנס לכאן עכשיו" "כן, כן, מכירים אותך, מסטר שחר.." "מה הבעיה שלך? גברת שרית?" "אין בעיה.. י'סנוב אחד, סתם. טוב. אם אתה גם ככה עף עכשיו, אז אין שום סיבה, שאני אארח לך לחברה, וגם ככה המורות הנחמדות העמיסו אותנו בשיעורי בית" "הרבה אהה?" חייך אליה שחר, "חמשושית.. חכי שתהיי בשמינית" "תודה. אבל אני הייתי מעדיפה שלא" השיבה לו שרית בחיוך, ונבלעה בפתח הבית. "קשקשנית" פלט שחר, לעבר שלמה, שחזר זה מכבר עם השק-שינה שלו, "למסור לה שאמרת את זה?" שאל את שחר בחיוך רחב, "אם בא לך.. בכיף!" "אני לא ממש בטוח שאתה מעוניין בזה" קרץ לו שלמה, "אולי, לא יודע, תודה שהחזרת לי את שק-השינה, יום טוב" קרא שחר, ואץ לביתו. "נו, שאול כבר לא צריך את השק שינה?" "לא. הטיול שלהם כבר היה" "אהה, ו.. שחר, אני שמחה שנרגעת קצת." "יופי" השיב לה שחר, ומבטו הועם במקצת. 'באמת יופי! עכשיו היא גם שמחה שבנה המופרע, נירגע קצת, נימאס לי מהשטויות האלה. החיים המטופשים בבית הזה, כשאני חושב על זה-תמיד-כשאני עצבני-באות לי המחשבות האלה.. אבל זה דיי טבעי, אני חושב. כשמישהו עצבני-יותר קל לו לראות את כל הרע שבעולם..' "שחר, סליחה. ממש לא התכוונתי להרגיז אותך שוב. אני מבינה מה שאתה חושב עלי עכשיו, כי גם אני לא הייתי אוהבת כשהיו אומרים לי את זה כנערה צעירה" "יופי, אני ממש שמח לשמוע את זה." "שחר! נו, באמת! גם אני הייתי פעם צעירה! אל תשכח את זה.." "לא שוכח. אני מצלצל לאורי, אוקיי? אני צריך שקט עכשיו.." _____ והפרק הקודם: Forum/lmf_read.aspx/503

פרק כ' "טוב," אמר אורי, "חבל סתם שנריב, אני חושב שכדאי שפשוט נלך כבר לחנות, לקנות לנו את מה שאנחנו צריכים לטיול שלנו, במקום להתווכח, כי אני כבר רואה שמהוויכוח הזה לא יצא לנו כלום!" "אוקיי, אני מסכים איתך הפעם, לשם שינוי.." קרץ אליו שחר, בעליצות מדומה. "אז יאללה! בוא! ה ו ל כ י ם ! " המשיך אורי, "יאללה!" הם צעדו לעבר החנות בשתיקה, שחר חייך, וחיוכו היה עצוב. בלא שמץ של שימחה, 'אפילו אורי, החבר הכי טוב שלי, לא מבין אותי וחושב עלי כמו שהמורים חושבים עלי. כל המורים חושבים עלי ככה. נמאס לי מזה כבר! אני רוצה להישאר כמו שאני! בלי כל שינוי! קורים איתי מספיק דברים בחיים, ולא ממש חסר לי מה לעשות איתם, עם החיים. נקודה.' חשב שחר במרירות-מה, ואילו במוחו של אורי חלפו מחשבות אחרות, אבל גם הן-באותו הנושא בדיוק 'שחר צריך להבין- הוא לא יודע הכל, וגם הוא, כמו כל אחד אחר, צריך לקבל לעיתים עצות מבן אדם אחר, מאנשים אחרים, אבל זה לא מה שמעניין אותו. הוא עושה רק את מה שהוא חושב לנכון, וזה עוד לא כולל הקשבה לעצות של אחרים..' חשב אורי בציניות, והמשיך את קו מחשבתו: 'אז למה הוא בכלל היה מעוניין לדבר איתי על זה? ממילא לא יצא מזה כלום.. זה סתם היה מיותר מבחינתו, ואולי גם מבחינתי, שהרי הוא ממילא לא שם בכלל על מה שאומרים לו, אוף!' אורי השמיע אנחה קלה, "אורי?" "כן?" "מהו פשרה של האנחה הזו ששמעו אוזני?" שאלו שחר בלשון מליצית, "סתם.. חשבתי על משהו." ענה לו אורי, "שיהיה.." השיב לו שחר בפקפוק מה, ולא הוסיף. הגיעו לחנות. "מה צריך?" חשב לעצמו שחר בקול רם, ואורי שלף את הפתק מכיסו, "קופסאות שימורים!" הכריז, "זה הכי חשוב!" הוסיף. "למה?" התעניין שחר בחיוך, "כי.. כי אחרת לא יהיה לנו מה לאכול.." ".. ואז?" שאל אותו שחר, המשיך לשאול את אורי "ואז מה יקרה?" "אני באמת לא יודע.." צחקק לו אורי קלות, "אז בוא לא נקנה..!" צחק אליו גם שחר, "יאללה!" קרא אליו אורי, והעמיס שלוש קופסאות של חמוצים על גבי העגלה, "איזה עוד קופסאות של שימורים כדאי? תירס?" "כן, טונה לא, כי אתה יודע.. שאני צמחוני.." "אהה! נכון, אז שיהיה בסבבה.." השיב לו אורי, והניח בעגלה גם שתי קופסאות של תירס: "ומה עם תירס גמדי?" "כן," חייך שחר, ושם שלוש קופסאות, " ו ע כ ש י ו , " הכריז אורי בדרמטיות, "כן?" שאלו שחר בעניין, "ממתקים! חשוב או לא?, חשוב!" הכריז אורי. בכאילו רשמיות, וניגש לאיזור הממתקים. שחר מאחוריו, "שוקולד לבן, ביסלי, במבה, צ'יפס, ומה עוד?" שאל אורי, "לא יודע.." השיב לו שחר, "אהה.. בעצם.. כן.. קרקרים!" חייך, הם ניגשו לקופה, וערכו את החשבון. בדרך הבייתה, שחר שאל את אורי, "תגיד, אורי, אתה באמת חושב שאני אטום כל-כך לדעות אחרות?", "אני אמרתי את זה?" "לא.. אבל ככה זה היה ניראה, איך שהסתכלת עלי.. כאילו אני איזה דפוק אחד, שחייב דחוף פסיכיאטר, שיפתח לו את המוח.. ואני דווקא ממש לא מרגיש שאני אחד כזה!!" "אתה.. אני לא יודע מה להגיד לך, כי אתה לא כזה אטום, אבל בנושא הזה-אתה לא מוכן לשמוע אף אחד, שדעתו איננה כדעתך, וזה קצת.. קצת.. מפריע לי.. אתה מבין אותי?" "מנסה, אבל זה קצת קשה לי, רגשית, מיוחד בהיתחשב בעובדה-שאתה לא הכי מתאמץ להבין אותי..", "אני לא מתאמץ להבין אותך? אוי.. נו.. באמת! אני משתדל וחצי להבין אותך. אבל אתה כל-כך אטום לכל מה ששונה ממך, שזה באמת די קשה לי!.." "בטח! כי אתה עושה כל מה שמי שגדול ממך חושב לו לנכון!" השיב לו שחר בזעף, והלך אל ביתו. ____________________ איך? כתבתי ב"גיחה", ושיפצתי ועשיתי את הסיום של הפרק הזה-בבית, היום.. הפרק הקודם: Forum/lmf_read.aspx/426 ואני הקטן יעקב ניסיתי לשפצר עוד קצת, סימבה עורך ללו"ת

פרק י"ט אורי בהה בשחר השותק "מה קרה לך? מה פתאום השתתקת לך ככה?" שאל אותו אורי, " כי.. אנ'לא י'דע.. אני מרגיש שגם אתה לא הכי הכי מבין אותי, אז זה כבר לא ניראה לי הכי טוב לדבר איתך על זה. מבין?" "ת'אמת? ניראה לי שכן, אבל הבעיה כאן היא אתה, ולא אני.. אתה הוא זה שמתעקש לא לקבל עזרה מקצועית, ומיתעצבן על זה שאנשים אחרים מנסים לעזור לך.. זה.. זה קצת מטופש לי, לדעתי. ואתה.. אתה מבין אותי בקטע הזה? את כווני כאן.. כלומר?" "כן.. כן.. רק מה? שלא ממש ניראה לי שאתה מבין אותי. כי בתכל'ס טוב לי ככה. איך שאני. נכון שלפעמים זה מרגיז. אבל.. אבל הרבה פעמים זה דווקא טוב לי ככה. וגם.. גם זה הכי נוח לי ככה, מבין?" "האמת? לא.. מה כ"כ כיף בלהיות בחור כזה שתקן!?" "למשל.. למשל.. למשל שהמורים יודעים שהם לא יכולים להוציא ממני מילה. ושגם אם אני לא עונה לתשובות בשיעור זה לאו דווקא משום שאני לא יודע.. אלא גם יכול להיות משום שאני מתבייש לענות להם. הבנת? כאילו-לא יכריחו אותי לענות-אבל גם לא יכעסו עלי ש:'למה אתה לא עונה?!' מבין?" "כן.. הבנתי.. אבל תיראה-בכל זאת-לא היית רוצה להיות כמו כולם?" "לא יודע. אולי. אבל בינתיים-טוב לי איך שאני, ואני לא צריך בלאגן על הראש שלי עכשיו. נמאס לי מכולם. כי כולם חושבים שהם הכי חכמים, וכולם חושבים שהם, ורק הם, יודעים מה טוב לי. ואני צריך לעשות את כל מה שהם רוצים. נודניקים.. כן.. כן.. גם הרב ירון-שאני כ"כ אוהב.. שאהבתי.." "אוייש, נו, באמת! שחר! אתה לא מרגיש שאתה קצת.. אֶהְהְ.. קצת.. ניסחף!? הם לא עד כדי כך רעים וגאוותנם ושוויצרים כמו שאתה חושב.. הם רק רוצים שתהיה.. אתה! שתדבר! שתייצג את עצמך גאה!" אבל זהו-שהם מנסים להשמיד את הזהות שלי! וזה מזה לא מתאים לי. הזהות שלי היא הזהות האישית שלי-והם-מנסים להרוס לי אותה. הם-הם אלה שמנסים.. ואני מקווה כי לעולם לא יצליחו בכך-בלהרוס לי את הזהות העצמית שלי." "או-קי-! זה משהו שעוד לא יצא לי לשמוע ממך! כמו ש.. איך אומרים? חדש.. היישר מין התנור.. טרי וחם.. סתם! סתם! אני מנסה להיות רציני.. לרגע.. באמת! תיראה-אם אתה תהיה פחות ביישן-אז אני לא חושב שתאבד את הזהות העצמית שלך! למה אתה חושב ככה?! בסך הכל-אתה תישאר אותו הדבר, רק פחות שתקן." "נידמה לך.. זהו שינוי, שלך אולי-הוא ניראה קטן, קטנטן! אבל לי-זה ניראה דבר ממש ממש לא קטן-זה ניראה לי דבר גדול! ענק! שינוי מהותי ומשמעותי, שיהרוס חלק ניכר וגדול, ענק, מין האישיות שלי, ולזה-אני לא יכול להסכים! כי זהו לא שינוי הכרחי, בעיני, וזהו גם לא שינוי שאני בכלל חפץ בו.. זה סתם שינוי-שעלול רק לקלקל אותי. ולא לשפר אותי." קולו של שחר היה נירגש מעט, עצבני מעט יותר, ואף, ניכרה הייתה בקולו של שחר, נימה __ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/424 ___________________ ניכתב בזמן של המתכונת ההיסטרית בהיסטוריה..

פרק י"ז המתכונת החלה, שקט שרר בכיתה, שחר התחיל אותה גם כן, 'וואו.. איזו מתכונת קלה.. יחסית.. איזה מזל.. מזה לא בא לי על מגן נמוך, או, לחילופין, על מתכונת חוזרת.. ואם המתכונת הזו תהיה טובה, אז רוב הסיכויים שהוא יתחשב בה.. ולא במתכונת הקודמת.. שהלכה לי דיי גרוע.. ואורי אמר שלו היא הלכה ממש גרוע.. אז בכלל.. טוב.. יאללה.. שחר.. תתרכז!!', עבר הזמן שהוקצב למתכונת, ושחר הגיש אותה. הוא סיים לפני, אבל שנא להגיש מתכונות _____ פרק קודם: /Mosaic/Read/415 ________________________ וגם את זה כתבתי במקום ללמוד להסטוריה.. (כשמחר מתכונת מאיימת..) וסליחה על הקיצור הנימרץ.. זה עדיף על פני כלום.. אני מניחה..

בס"ד מי שיודע מי אני- לסתום! חברון. מחשבות רבות מטרידות אותי. אני אדם שלא מסוגל ללמוד בשקט, כאשר עושים עוול למישהו בד"כ כאשר זו ארץ ישראל (אחרת אני בד"כ לא יודע). בגרוש, לצערי לא היתי בגוש, אבל הנה ראיתי שהולכים לגרש את חברון, ומיד ארזתי את התיק, כמה גמרות כיס, ועוד כמה ספרי מתמטיקה לבגרות, קצת אנגלית, ובעצם תכננתי ללמוד כרגיל, לבד. אבל למה שעבר עלי לא ציפיתי כ"כ, לפחות בחברון עיר האבות. נסעתי. הי'ה קצת בעיות מהישיבה, אבל הסתדרתי. קו 160 מתחנה מרכזית ירושלים. האוטובוס החדש (לשם שינוי) עם שלושה גלגלים בכל צד וחלונות שאין אפשרות לפתוח אותם. התיישבתי באחד הכיסאות, מנחש מה קורה לתיק בבגאז'. ואז לידי התיישבה על ההתחלה אחת שלא בדיוק ידעתי להגדיר. ואני, אחד שלא יושב ליד בנות (בכל מקום...), מנסה תרוץ למה לעמוד, אבל איך שהקב"ה רצה, היא התחילה עימי בדיבור ("אל תרבה שיחה עם האישה" חשבתי, ומנסה למצוא קץ לשיחה הזו, דוס שכמוני...). "אני אורית תושבת מבשרת ציון" "לא אומר לי כלום.אם כן, מה יש לך לחפש בחברון" "או. הרבה. אבל אני חוזרת בתשובה אז אני צריכה ההדרכה" "או מרב, או ממשהי. לא ממני, בכל אופן" "טוב... אבל אני רוצה מישהו... לא רב. ולמה לא בן? אתם לא אמורים לדעת יותר טוב מהבנות?" "נכון, אני לומד יותר שעות מבת ממוצעת, אבל – יש אצלנו 'הפרדה'. מפרידים בין המינים" "ולמה? בכל המקומות בעולם לומדים ביחד !" "או. באוסטרליה למשל, לא. ובעוד ארצות. אנחנו לא היחידים, וזה אם מעתיקים מהגויים. ואנחנו לא ! הם מעתיקים מאיתנו" "נו, טוב, אז לימודים לא. אבל סתם חברות ? ידידות ? משהו ?" "כלום. אדם צריך לבנות את עצמו במידות, בדברים – ולא לבזבז את זמנו על חבריות ושטויות" "אסור ליהנות בחיים?" "לא שאסור, אבל במגבלה. שלא נעבור להיות עוברי עברה בגלל ההנאה" "אה... אז בגלל זה... אתה מכיר אני מניחה את חברון... לא ? " "אני מכיר מצוין. הנה – הכיפה הזו קניתי שם" "תהנה" שתיקה שררה ביננו. אני לא רציתי להמשיך, והרגשתי שמיציתי ועכשיו נשאר זמן מורט עצבים, עד להגעה לחברון – עיר האבות, למנוע את הגרוש. עכשיו היא שוברת שתיקה. "אני יודעת לנגן על גיטרה" "יופי. ואני קצת על חליל. וזהו..." "באיזה רמה?" "לא משהו... אבל בסדר... אין לי יותר מדי זמן לזה..." "לי גם אין, בגרויות וכו'..." "אז למה את באה לחברון אם יש בגריות ? אצלנו בישיבה מרשים להשלים. וחוץ ממני כולם נוסעים לעמונה, בעז"ה" "איפה אתה לומד ?" "תפארת שלמה. איפה את?" "תיכון חילוני במבשרת. מעורב, לא בשבילך.." "לא חשבתי לרגע. טוב אצלי בישיבה" "רגע... תפארת שלמה... אולי יש שם קרוב משפחה שלי מצד אמא או דודות מצד אבא. תגיד שמות" "עזרי'ה, נתנאל, שמואל, ישראל, עוזיאל, מוטי, אברהם, משה" "לא מכירה. אולי הוא לומד בישיבה אחרת..." "אה... באיזה גיל הוא ?" "עזוב... הוא כנראה לומד בישיבה אחרת. והוא גם קרוב – רחוק יחסית". <התחמקות יפה. אבל מה היא רוצה מחברים שלי?? > "ומה הביא אותך לחזור בתשובה ? וסליחה אם אני נוגע בדברים רגישים" "הרבה דברים. לא משנה – אין לי חשק לדבר על זה..." "אז לא אשאל יותר. סתם מעניין אותי מה משכנע אדם לעבור לצד 'שלי'. אני לא כזה חודרני. כשתרצי תגלי, אבל אל תשאירי אף פעם סוד עם עצמך... זה לא טוב ככה שמעתי" "אם אתה אומר" "אז אני צודק", אמרתי וקרצתי. ידעתי שמה שאני עושה זה לא נכון כ"כ, אבל סיכמתי עם עצמי שאחרי הנסיעה אעלם. מצד שני, פתאום עלתה בי המחשבה, שאז היא תחשוב דברים רעים על הדתיים ותחזור למקומה, כאילו לא קרה כלום, והציבור כולו מפסיד. המאבק ביני לבין עצמי נמשך, מי צודק ומי לא, וכן שאולי אם אני ממשיך יהי'ה חילול ה', שכן אמרתי לה שלא אני מוסמך לכך. ולרב שלי בטוח אינני מתקשר – שהרי אם ידע על כך יעיף אותי. חברון. התארחתי אצל משפחה. אין לי מושג בדיוק איפה היא ישנה, אבל היא דיברה איתי הרבה (אני בעיקר היתי מקשיב ועונה לשאלות שלה. למזלי נפלתי על בית שבו יש כמות ספרים אדירה, שאיפשרה לי לעיין בכל מה שרציתי ולהגיע להלכה כמו שצריך, אם ידיעת ההקלות וההחמרות. למדתי בגלל זה הרבה). ראיתי את הפערים הענקיים ביננו, כל ה"תרבות" שלהם. היא סיפרה על מועדונים, חברים, איך נראים אצלם אירועים, ומה עושים בשבת (לא רק הולכים לים) ובמועדים. פרק ב' זהו, אני מוכנה ציינתי לעצמי. שחכתי לספר לכם מי אני בכלל... אני, אורית, ממבשרת ציון. רציתי לספר קודם, איך הגעתי בכלל לחברון. אני יתומה מאם, ואבי – כמה שמרוויח לא מרוויח הרבה. אז סייעתי לו (בלי שהוא ידע, כמובן), ואחרי הלימודים היתי לוקחת בתיק כל מיני דברים("סמים", בעברית. מובן שלא היתי מעשנת או מסניפה, אני יודעת עד כמה זה חמור), ושמה אותם במקום מסוים, והיתי מקבלת עשרה שקלים על כל הובלה. אותם היתי שמה איפה שאבא שלי שם את הכסף. פעם אחת תפסה אותי משטרה, ולקחה את הם קבעו איתי פגישה, ולקחו אותי לבניין משרדים שנראה כמו רגיל. הסתבר לי שאלו משרדי השב"כ.שם אמרו לי שבחברון צפויות פרעות של המתנחלים בפינוי, ואני צריכה לאסוף עליהם מידע, כדי למנוע מלחמת אחים, ושזה חשוב. בהתחלה לא כ"כ רציתי (חברון זה בשטחים וזה מסוכן...) ואז הוא אמר לי "בגרות מלאה, רוֹצהָ ?" עניתי לו בחיוב. ידעתי שאצטרך לחרוש, ולא כ"כ רציתי. מעולם לא היתי חרשנית, אבל לעיתים כן (בעיקר לפני מבחנים), והציונים שלי נעו סביב ה 80 בערך. ולמעשה, כמעט שום דבר לא עניין אותי. לא פוליטיקה ולא ספורט. כדורסל היתי משחקת קצת, וזהו. קיצר ילדה ממוצעת, פרט לכך שהיא לא חברתית (אני אוהבת לדבר על עצמי בגוף שלישי. עזבו). אבא שלי הסכים (לאחר שקיבל כמה הבטחות מהשב"כ...) ואני התחלתי לעבור בדיקות למינהן וסוגיהם.אמרו לי להציג את עצמי כ"חוזרת בתשובה" (כמו שכן שלי לשעבר... הוא נהי'ה מזה דוס... ומאז אני לא החלפתי איתו מילה. הוא כרגע נמצא בירושלים, בטח לומד...) ולהידבק למישהו או מישהי שיסביר לי מה הולך פה, ולהביא כמה שיותר שמות. הם נתנו לי תדרוך איך להגיע (קו 160 מירושלים, מתחנה מרכזית, רציף מספר... ). הם סידרו לי אפילו איפה במקום הפלאפון שלי, נתנו לי משהו שנראה בדיוק אותו דבר, עם תוספת כמה פונקציות. מעתה הי'ו לי שני מספרים במקביל בפלאפון אחד ועוד כל מיני. עליתי לקו 160. איתי עלה אחד נחמד. כזה עם כיפה גדולה, מתנחל כזה, דוס כתום – שרוף אש. ידעתי שאני צריכה להתחיל איתו משהו, שאם אתבייש – אפסיד הכל – את כל ההצגה, וגם אין הזדמנות שני'ה לעשות רושם ראשוני (כלל שלמדתי במגמת תקשורת) (אגב, את שמו אני כבר יודעת, אביעד, אבל לא העברתי עדיין. אמרו לי להעביר רק פעם בכמה זמן בכמות... לא משנה... וחוץ מזה שהנ"ל לא מוכן לתת לי אף שם משפחה . החצוף הזה...), ועל כן התחלתי. התחלתי בשיחה "אני אורית תושבת מבשרת ציון", הצגתי את עצמי. "לא אומר לי כלום.אם כן, מה יש לך לחפש בחברון" "או. הרבה. אבל אני חוזרת בתשובה אז אני צריכה ההדרכה" בטח חוזרת. עלאק... אבל לא משנה... הוא סתם מתנחל, וזה התפקד שלי. למה סוכני מוסד בעולם לא עובדים על האנשים שהם מתעסקים איתם ? גם לי מותר!. "או מרב, או ממשהי. לא ממני, בכל אופן" "טוב... אבל אני רוצה מישהו... לא רב. ולמה לא בן? אתם לא אמורים לדעת יותר טוב מהבנות?" אני לא רוצה רב עד כאן נכון. וזה שבן – סתם כי הוא הראשון. מותר לרמות לצורך המשימה... "נכון, אני לומד יותר שעות מבת ממוצעת, אבל – יש אצלנו 'הפרדה'. מפרידים בין המינים" "ולמה? בכל המקומות בעולם לומדים ביחד !" להמשיך בשיחה... לנסות לסחוט עוד פרטים "או. באוסטרליה למשל, לא. ובעוד ארצות. אנחנו לא היחידים, וזה אם מעתיקים מהגויים. ואנחנו לא ! הם מעתיקים מאיתנו" "נו, טוב, אז לימודים לא. אבל סתם חברות ? ידידות ? משהו ?" עוד מריחה של הדיבור. ואני לא מבינה באמת מה כ"כ רע בזה... "כלום. אדם צריך לבנות את עצמו במידות, בדברים – ולא לבזבז את זמנו על חבריות ושטויות" "אסור ליהנות בחיים?" באמת. הדתיים האלה מה זה מוזרים.. עכשיו כמה זמן להיות איתם... איזה מבאס... אבל יש בגרות... אז זה עדיף מלחרוש... "לא שאסור, אבל במגבלה. שלא נעבור להיות עוברי עברה בגלל ההנאה" "אה... אז בגלל זה... אתה מכיר אני מניחה את חברון... לא ? " נשיג עוד קצת פרטים (בנוסף למפות של השב"כ) "אני מכיר מצוין. הנה – הכיפה הזו קניתי שם" "תהנה" כיפה באמת גדולה.. מן הסתם פה קיצונים... אני מפחדת שיגלו שאני סוכנת... בטח יהרגו אותי. כמו המשתפי"ם הערבים שתיקה שררה ביננו. אני רציתי להמשיך, ולהוציא ממנו שמות של חברים, להעביר לבוס ודי... עד לפינוי הבא. "אני יודעת לנגן על גיטרה" שברתי את השתיקה. אולי הוא יגיד שם של חבר שלו. כן, אני יודעת לנגן מצוין – אבל אפשר לנצל את זה גם. "יופי. ואני קצת על חליל. וזהו..." "באיזה רמה?" איזה פספוס. היתי יכולה לשאול אותו על חברים שלו. "לא משהו... אבל בסדר... אין לי יותר מדי זמן לזה..." "לי גם אין זמן, בגרויות וכו'..." אין לי בגרויות כי פטרו אותי מזה... אבל אני צ'כה להגיד משו. "אז למה את באה לחברון אם יש בגריות ? אצלנו בישיבה מרשים להשלים. וחוץ ממני כולם נוסעים לעמונה, בעז"ה" "איפה אתה לומד ?" עכשיו הוא בטח יספר לי על הישיבה. "תפארת שלמה. איפה את?" איזה מעצבן הוא. חיב להסיט את הנושא ! "תיכון חילוני במבשרת. מעורב, לא בשבילך.." יופי. שיחזור לדבר על הישיבה שלו "לא חשבתי לרגע. טוב אצלי בישיבה" או. סוף סוֹף... "רגע... תפארת שלמה... אולי יש שם קרוב משפחה שלי מצד אמא או דודות מצד אבא. תגיד שמות" (בטח שיש לי משפחה דתי'ה... הוא ישאל למה אני לא מתייעצת איתם.... אוי לא...) "עזרי'ה, נתנאל, שמואל, ישראל, עוזיאל, מוטי, אברהם, משה" "לא מכירה. אולי הוא לומד בישיבה אחרת..." בטח... הוא לא קיים אז איך ילמד בישיבה? "אה... באיזה גיל הוא ?" "עזוב... הוא כנראה לומד בישיבה אחרת. והוא גם קרוב – רחוק יחסית". איזה תרוץ. מקווה שהוא קיבל... "ומה הביא אותך לחזור בתשובה ? וסליחה אם אני נוגע בדברים רגישים" "הרבה דברים. לא משנה – אין לי חשק לדבר על זה..." נכון. שלושה דברים : כסף, בגרות, ולעשות (בערך) מה שאני רוצה. "אז לא אשאל יותר. סתם מעניין אותי מה משכנע אדם לעבור לצד 'שלי'. אני לא כזה חודרני. כשתרצי תגלי, אבל אל תשאירי אף פעם סוד עם עצמך... זה לא טוב ככה שמעתי" "אם אתה אומר" אז תגיד עוד ! "אז אני צודק" אמר, וקרץ לי. היתי מדברת איתו הרבה (עם אחרים/ות היתי מפחדת להתחיל... מזל שבהתחלה לא פחדתי...). ממקומי שלי (שלא אגלה איפה הוא... סודי). ראיתי אותו שוב. יצאתי בשקט (שלא ידעו מאיפה...). "שלום... מה נשמע איתך ?" שלומי שלי? ברוך ה' טוב" "רציתי לדבר קצת" "על מה... לא דיברת מספיק?" "לא... יש לי משהו שאני רוצה לגלות לך..." "תגלי. אבל עכשיו אני ממהר למנחה וערבית, ויש שיעור אח"כ" "אה. להתראות" חיכיתי שיעלם מהאופק שלי, וחזרתי בחזרה למקומי. חיכיתי וחיכיתי והוא בא. סוף סוֹף. "מה נשמע" שאלתי אותו. "ברוך ה'", ענה לי ללא היסוס כל שהוא "נו... איפה את מתארחת" לא הי'ה נעים לי לשקר. "פה" הראיתי לו את מקומי. חדר קטן עם מיטת ברזל, מזרן, מקום לשים דברים. "איך הגעת לכאן" < שאלה צפויה...> "אולי אח"כ אגיד לך..." <הוא חושב על ההתחכמויות שלי...> "עכשיו הסוד שלי" "נו... תגידי..." "לא רוצה... לא יודעת אם לספר... כלומר מותר לי ואסור לי... לשון הרע" "אה... טוב. עדיף שלא תספרי" "טוב... אז עכשיו על מה אתה רוצה לדבר..." "מה שתרצי את" "אתה רוצה להתווכח ?" "על מה? ואין פה 'ייחוד' ?" "מה זה 'ייחוד' ?" "זה שאסור לבן ולבת להיות ביחד בלי עוד מישהו שיראה אותם" "למה ?" "או... את היית אמורה לדעת.. אז אם אפשר להשאיר את הדלת פתוחה" "ידעו על המחבוא שלי !" "לא... דלת לא נעולה..." "אסור" "רגע... יש לעוד מישהו מפתח ?" "לא נראה לי שיש למישהו אבל יכול להיות" <בעצם כן... לשב"כ... אבל אסור להגיד לו> "מה הסיכוי שלהם להיכנס?" "לא יודעת... הם עד עכשיו לא עשו את זה.... אתה יכול רגע להניח לי לדבר בטלפון ?" "מה שתרצי" "שלום" "מי זה ? "מס' אישי 1312" "אה... מה יש לך לדווח ?" "כלום. רק רציתי לשאול שאלה. האם מותר לי לנסות לגייס מישהו ?" "פרטים עליו" "קוראים לו אביעד מירושלים. לומד בישיבת "תפארת שלמה. ימני קיצוני" "אני חושב שכן. אני צריך להתייעץ עם ראש המחלקה. אבל תכיני אותו נפשית לכך... ואל תגלי שאת סוכנת. את צריכה עצות ?" "למדתי מאביעד הזה מלא דברים. אני עכשיו אפשר לומר 'חוזרת בתשובה', ואני יודעת עוד הרבה דברים על הדתיים שלא ידעתי קודם. אני אוכל לעזור בעתיד" "אה. מצוין. תעשי כל שביכולתך..." "הוא אצלי... כאן... שבוי שלי – אם אני רוצהַ" "להתראות" יצאתי החוצה והזמנתי אותו בחזרה פנימה. "עם מי דיברת?" "אני מניחה שאם אמרתי לך לצאת זה אומר שזה סודי..." "בסדר". "אני מרגישה מרושעת... לאבא שלי <וגם לך. אבל בגלל שאני סוכנת ואני לא מגלה... > אין לי אמא... לא אמרתי לך... מצטערת..." "בסדר. את לא צריכה להצטער כ"כ. את עוד תחזרי אליו" "עם עשרה ילדים ואיתך" "לא. עם שנים-עשרה" צחקתי. "הלכתי. אני רוצה מחר להתפלל מוקדם במערה" "בסדר... יאללה לך" "ככה את מתייחסת אלי ? לא יפה !" <באמת שלא...> "הכל בצחוק" <בעצם לא... שוב שיקרתי לו ואני מרגישה מה זה לא נעים...> "טוב... אז להתראות ושבת אני נראה לי נוסע בחזרה הביתה" "גם אני... נראה לי" הוא יצא. אני נכנסתי למקומי, מנסה לדעת איזה הצלחות קצרתי ביומי השלישי כאן. אני צריכה קורא מחשבות !.. הלוואי והי'ה לי דבר כזה מה מתחולל לא בראש. לדעת במה הוא חושד, מה הוא יודע ? כמה הוא תמים ? ואיך אגייס אותו (אקבל בטח משהו מהבוס... איזה כיף!) אל הצד שלי. איך אמוטט הכל? איך הוא יגיב? ואחרי הכל... אני בעצם אוהבת אותו. את התמימות שבו, את הרצון לעזור... איך אני יכולה לשקר עליו ??... את כן ! זה התפקיד שלך! פרק ג' צללי. צללי. צללי. הפלאפון מצלצל. קמתי, נטלתי ידיים מהקערה שלידי. התלבשתי והלכתי להתפלל. לא ידעתי בדיוק מהא עשה היום חוץ מכמה שעות גמרא, דף יומי ומשנה ברורה ועוד כמה דברים שכאלו. עשיתי לבסוף מה שרציתי (בערך...) ויצאתי לערבית. "שלום... מה נשמע איתך ?" שאלה אותי אורית. שלומי שלי? ברוך ה' טוב" עניתי ללא היסוס. "רציתי לדבר קצת" "על מה... לא דיברת מספיק?" ניסיתי להתנער ממנה. אני לא רוצה קשרים בגילי. "לא... יש לי משהו שאני רוצה לגלות לך..." "תגלי. אבל עכשיו אני ממהר למנחה וערבית, ויש שיעור אח"כ" הפעם אני חייב. אין לי ברירה. "אה. להתראות" נעלמתי לה לכיוון בית הכנסת. "מה נשמע" היא שאלה אותי (לאחר שחזרתי ממנחה וערבית, כמובן) "ברוך ה'", עניתי, שוב בלי היסוס. איך הינו מסתדרים בלעדיו ? "נו... איפה את מתארחת?" רציתי לדעת, וקיוויתי שלא תשאל אותי איפה אני. אני לא צריך עוד קרציות. "פה" היא הראתה לי את החדר שלה, שהי'ה ממש קרוב. הכניסה אליו היתה נסתרת (חצר אחורית של מבנה...) וקצת פחדתי. אבל נכנסתי. "איך הגעת לכאן" ? האמת שאין לי מושג. אפילו מחשבה אחת לא עלתה לי בראש. "אולי אח"כ אגיד לך..." זה בטח הסוד שלה. "נו... תגידי..." האצתי בה. "לא רוצה... לא יודעת אם לספר... כלומר מותר לי ואסור לי... לשון הרע" כן. את המושג הזה לימדתי אותה אתמול... "אה... טוב. עדיף שלא תספרי" מה אני צריך עברות מיותרות ? "טוב... אז עכשיו על מה אתה רוצה לדבר..." "מה שתרצי את" להפסיק את זה כבר . זה לא אמור להיות טוב לי ! "אתה רוצה להתווכח ?" אני קצת פוחד להתווכח, שמא תדבק בי דעת השני<ה>. "על מה? ואין פה 'ייחוד' ?" שאלתי, מנסה להסית נושא. "מה זה 'ייחוד' ?" היא שאלה, כצפוי... "זה שאסור לבן ולבת להיות ביחד בלי עוד מישהו שיראה אותם" ניסיתי להסביר. "למה ?" "יש הרבה סיבות. אולי בעתיד. אז אם אפשר להשאיר את הדלת פתוחה" "ידעו על המחבוא שלי !" מחבוא? מפני מי? אה מההורים.. ואיך היא מעיזה להיות פה לבד? "לא... דלת לא נעולה, אבל סגורה" "אסור. אם יגלו שיש פה מישהו..." "רגע... יש לעוד מישהו מפתח ?" אם כן ניתן להקל, חשבתי לעצמי. "לא נראה לי שיש למישהו. אבל יכול להיות" אז אסור. "מה הסיכוי שלהם להיכנס?" שאלתי. כי אם יש סיכוי קטן – מותר. "לא יודעת... הם עד עכשיו לא עשו את זה.... אתה יכול רגע להניח לי לדבר בטלפון ?" "מה שתרצי" יצאתי החוצה. עניינה אותי מאוד השיחה, אבל חרם דרבינו גרשום. "עם מי דיברת?" "אני מניחה שאם אמרתי לך לצאת זה אומר שזה סודי..." "בסדר". "אני מרגישה מרושעת... לאבא שלי. אין לי אמא... לא אמרתי לך... מצטערת..." "בסדר. את לא צריכה להצטער כ"כ. את עוד תחזרי אליו" "עם עשרה ילדים ואיתך" "לא. עם שנים-עשרה" צחקתי. "הלכתי. אני רוצה מחר להתפלל מוקדם במערה" "בסדר... יאללה לך" "ככה את מתייחסת אלי ? לא יפה !" "הכל בצחוק" "טוב... אז להתראות ושבת אני נראה לי נוסע בחזרה הביתה" "גם אני... נראה לי". למחרת. שוב קמתי, שחרית. חזרתי ועברתי ליד המחבוא שלה <בזהירות כמובן, בכדי שלא יגלו כפי שהיא ביקשה> מצפה לדעת מהו הסוד הגדול עליו היא מדברת. הבנתי שהיא לא ערה, והלכתי לדרכי. אכלתי ארוחת בוקר בבית המשפחה המארחת והנחמדה. אח"כ חזרת ללימודי <איזה חרשן>, עד השעה תשע. אז חשבתי שהיא תקום כבר ורצתי לבדוק. הלכתי, ושוב ושוֹב עלתה בי המחשבה מהו הסוד שלה. עשיתי זאת מתוך סקרנות, אבל לא ידעתי מה ילד יום. דפקתי. היא הבינה שזה אני, כנראה. "תיכנס" אמרה לי. "הבנתי שהיית פה יותר מוקדם אחרי שחרית... לא קמתי..." "עצלנית..." סיננתי. "מה אתה מעליב אותי ככה? אני פגיעה !" "בסדר.... סליחה" עניתי, ויודע שבאלול יבוא דיני. "איפה אתה נמצא?" "משפחת פלדמן" עניתי, ושברתי את המסורת שלי לא לומר כלום. "אז עכשיו הסוד שלי..." "אני..." שתיקה. "כן, מה את?" "לא רוצה לומר... לא יודעת אם מותר לי..." "אז אל תגידי... אבל גם אל תשאירי אותי במתח..." "אתה מבטיח לא לגלות ?" שאלה אותי. "כן. מבטיח !", אמרתי "סוכנת שב"כ..." "מ-ה??" צרחתי עלי'ה. אבל חשבתי שהיא צוחקת.. "מה שאתה שומע... סוכנת של השב"כ. אני מקווה שלא קיבלת את זה קשה..." "נכון. לא קיבלתי את זה קשה אלא קשה מאוד... אני מרגיש כאילו שמביאים לי מראה לראות את הסכין בגב שלא הרגשתי". "אז תדע שאני עושה את זה כי אני לא מסוגלת להיות כ"כ מרושעת !!" "את נורא מרושעת.... איזה מזל שלא גילתי לך שמות". הפניתי את גבי כלפי הדלת. היתי מאוד מרוגז. לא ידעתי שאפשר לעבוד עלי ככה. לגלות שיש לי סכין בגב ולסובב אותו. פשוט לא יכולתי לשאת את זה. אני לא מסוגל. "לא... אל תלך... אל תלך", אמרה בקול שבור. רצוץ. חזרתי לאחורי. ראיתי איך היא בוכה. ריחמתי עלי'ה. מה אני היתי עושה במצבה חשבתי. היא לא אשמה! היא אמרה לי בקול רפה "תודה" והוסיפה "אל תשכח אותי". הבנתי שחרב עלי'ה עולמה. היא כנראה כן ברחה מהבית, בית – אבא. לא ידעתי מה לעשות עכשיו. היא גם לא עשתה עדיין כלום. נשארתי. היא המשיכה לבכות, ולא ידעה שאני בחדר. נכנסה למיטה. חלונות לא הי'ו שם (אם כי צינור אוויר מהגג, עם עקום כדי שלא יראו אור בם מלמעלה הי'ה). בשעה שתים עשרה חזרתי לבית משפחת פלדמן, לא יודע מה לעשות עם עצמי. חזרתי ללמוד אבל המחשבות טילו להן בכל מיני מקומות. הריכוז לא שב אלי עוד. אכלתי ארוחת צהרים באחת אצל משפחת פלדמן. לאחר מכן חזרתי ללימוד. משראיתי שלא הצלחתי, הלכתי למטבח בחזרה, וראיתי שיש שם פח זבל מלא. הורדתי והצצתי לדואר. ראיתי שם מכתב במעטפה מאולתרת. "לכבוד : אביעד" ללא בול. הבנתי מי זה מיד. "בס"ד לאביעד שלום. אני מניח שאתה יודע מי אני (ואם לא : אז עכשיו תדע. אורית.) אני מבינה שפגעתי בך מאוד. אבל אם לא היתי אומרת והית מגלה הית עוד יותר נפגע. אני לא יודעת מה לעשות. אני מעריכה אותך על הערכים שלך, על המידות... אבל אני מבקשת שלא תעזוב! יותר מכך, אני מוכנה לעזוב. אתה התקווה האחרונה שלי !. בבקשה, תישאר ! תגיע, תבקר. אני לא הסגרתי עדיין אף אחד בגללך ! אוהבת וכואבת על עזיבתך אורית. לא ידעתי יותר מידי מה לעשות. לחזור? לא לחזור ? היא רוצה. אבל מה עם בניין האישיות שלי? האם אני מתאים לכך ? האם אני אמור לעזור לה ולא מישהו אחר, יותר בוגר, יותר מבין ממני ? אני אחד האדם!. מצד שני... היא לא עושה את זה בגללי. מה שאומר שכן השפעתי ולא הושפעתי. אני המשען האחרון שלה. הבנתי שאני צריך לחזור לשם. הלכתי אל מקומה. הצמדתי אוזני לדלת ושמעתי את בכיי'ה. דפקתי. היא ידעה שזה אני. "היכנס" אמרה לי בקול שבור. נכנסתי. "אני נורא מצטערת..." "את לא צריכה להצטער. אני הוא זה שצריך להצטער" "על מה?" "על זה שגרמתי, ועל זה שאני גורם צער" "אתה לא יודע מה אני עוברת בתוכי" "אני גם לא יכול לדעת. תביני, גם אני בן אדם, עם החלטות, וסוכן שב"כ זה מבחינתי בוגד" "המילים שלך חותכות כמו אש, וחדות כתער, ואני לא בגדתי. לא מסרתי לאף אחד כלום" "אז את בסדר" "אני לא" "למה?" "ככה. כי אני רעה" "לא. את לא. בכל אדם יש את הנקודות הטובות. צריך למצוא אותן ולתת להן להשפיע עליו" "איזה נקודות טובות יש לי? שמישהו חבר שלי, ואני חברה שלו רק בגלל שאני צריכה בגרות מלאה? שאני בורחת מהבית תמורת כסף?" "זוהי עצת היצר הרע. היצר יושב על פתח אחד של הלב כל הזמן. פעם בצד של הגאווה, ופעם בצד הענווה. כל מידה צריך אותה – אבל לא בכמות גדולה. ענווה – צריך, אבל במינון הנכון, שתלמיד חכם למשל לא ימחל על כבודו – כיוון שזה אינו כבוד שלו אלא של התורה. ומצד שני – שלא יתגאה בחוכמתו, כי של הקב"ה היא. כשהוא יושב בצד הגאווה – מחטיא את האדם בגאווה, ורומס ככה את חבריו ואת כל האחרים, מדבר לשון הרע וכו'. ולעיתים יושב על "אתה עוד יותר מסובב את הסכין בגב אצלי. אני מבקשת שתפסיק", אמרה, וחזרה לבכות. עד לערב שהיתי שם, לא יודע מה לעשות, שותק, בוכה (לא בקול, בשקט) ובעיקר בוכה בלב. כואב – ואינו יודע עד כמה. הרגשתי הרבה רגשות חיבה כלפיה, ואני מניח שהיא אלי. לאחר חצי שעה, קראה לי בלחש "אביעד... אביעד..." "אני אוהבת אותך ! מעריצה...". אמרה לי. לא ידעתי מה להגיב. גם אני הרגשתי שאני אוהב. אבל לא ידעתי איך לבטא. התקרבתי במעט (היתי חזרתי אליה. אמרתי לה שלא התכוונתי בתפילה. היא אמרה שגם היא רוצה להתפלל? לבקש. עניתי לה שהיא יכולה להתפלל ערבית. היא אמרה ש"שמע ישראל" לימדו אותם בגן. הקריאה היתה קשה לה, כי זו בכל אופן תנ"ך, ואנחנו רגילים בכך והיא לא?. את הלכות שמונה עשרה לימדתי אותה, מקווה שכמו שצריך. היא אמרה לי לבוא מחר, ושעכשיו היא רצה להיות לבד. הלכתי לבית משפחת פלדמן, עמוס דברים לחשוב עליהם. למחרת קמתי- שוב התפללתי שחרית במערה, אכלתי ארוחת בוקר וחזרתי אליה. היא שאלה אותי "איזה תפילה אפשר להתפלל עכשיו", ואמרתי לה שחרית. הי'ה לי קצת קשה להיות כל הזמן לידה. אבל ידעתי שהיא זקוקה לי. אז המשכתי, מחר. אמרתי לה שאני נוסע לשבת הביתה, ואחזור ביום ראשון. פרק ד'. בסביבות השעה 7 שמעתי דפיקות. לא רציתי לפתוח לו ועשיתי עצמי ישנה. בסביבות השעה תשע, שמעתי שוב דפיקות. אבל לא הי'ה לי נעים לא לפתוח. התלבשתי, ופתחתי לו. "תיכנס" אמרתי לו. "הבנתי שהיית פה יותר מוקדם אחרי שחרית... לא קמתי...", אמרתי לו בהתנצלות. "עצלנית...", ענה לי. "מה אתה מעליב אותי ככה? אני פגיעה !" עניתי לו. רציתי לשים סוף ליחסים המכוערים ביננו "בסדר.... סליחה", ענה לי. "איפה אתה נמצא?" שאלתיו. ידעתי שישאל אותי שאלה הפוכה. "משפחת פלדמן" ענה. לא ציפיתי שיענה, אבל אני גיליתי לו אז למה לא ? "אז עכשיו הסוד שלי...", אמרתי. "אני..." אמרתי בפחד, או בושה. שתקתי. גם הוא "כן, מה את?", שאל אותי. "לא רוצה לומר... לא יודעת אם מותר לי...", עניתי- רוצה לדחות את הקץ "אז אל תגידי... אבל גם אל תשאירי אותי במתח...", אמר. הבנתי אותו. "אתה מבטיח לא לגלות ?" שאלתי . ידעתי שאם יגלה – זה סופי. "כן. מבטיח !" אמר. "אני... סוכנת של השב"כ" "מ-ה??" צרח עלי. "מה שאתה שומע... סוכנת של השב"כ. אני מקווה שלא קיבלת את זה קשה...". באמת קיוויתי ככה. חשבתי שיצטרף אלי תמורת תשלום. הרי למה הם באו להתנחלויות ?. "נכון. לא קיבלתי את זה קשה אלא קשה מאוד... אני מרגיש כאילו שמביאים לי מראה לראות את הסכין בגב שלא הרגשתי". "אז תדע שאני עושה את זה כי אני לא מסוגלת להיות כ"כ מרושעת !!", אמרתי לו בכמעט צרחה. "את נורא מרושעת.... איזה מזל שלא גילתי לך שמות", אמר. הוא הפנה את גבו כלפי הדלת, כועס. "לא... אל תלך... אל תלך", אמרתי לו. ידעתי שאין לי תקווה אחרת. חוץ מאבא שלי אין מי שיאהב אותי. הוא חזר לאחור. כנראה ריחם עלי. הבין שאני לא אשמה בכך. "תודה" אמרתי לו. "ואל תשכח אותי". אם הוא ילך יחרב עולמי, חשבתי לעצמי. הוא הי'ה לידי. לא נגע, לא ליטף, אבל הסתכל. ראה. במבט אחד עשה עלי הרבה. ידעתי שהוא חושב שאני לא יודעת שהוא כאן. נכנסתי למיטה. בשעה שתים עשרה הוא הלך לבית משפחת פלדמן, לא יודע מה לעשות עם עצמו. אני הוצאתי נייר, וכתבתי לו. לא ידעתי אם אשלח לו, אבל כתבתי ובכיתי. "בס"ד. לאביעד שלום. אני מניח שאתה יודע מי אני (ואם לא : אז עכשיו תדע. אורית.) אני מבינה שפגעתי בך מאוד. אבל אם לא היתי אומרת והית מגלה הית עוד יותר נפגע. אני לא יודעת מה לעשות. אני מעריכה אותך על הערכים שלך, על המידות... אבל אני מבקשת שלא תעזוב! יותר מכך, אני מוכנה לעזוב. אתה התקווה האחרונה שלי !. בבקשה, תישאר ! תגיע, תבקר. אני לא הסגרתי עדיין אף אחד בגללך ! אוהבת וכואבת על עזיבתך אורית. עשיתי מעטפה, כתבתי עלי'ה "לאביעד" בכתב הכי יפה שלי. חיפשתי בכל שכונת "אברהם אבינו" משפחת פלדמן ומצאתי לבסוף. הלכתי הביתה בתחושה של שמחה ועצב ביחד. ואכן – הוא הגיע "היכנס" אמרתי לו. נכנסתי. "אני נורא מצטערת..." "את לא צריכה להצטער. אני הוא זה שצריך להצטער" "על מה?" "על זה שגרמתי, ועל זה שאני גורם צער" "אתה לא יודע מה אני עוברת בתוכי" "אני גם לא יכול לדעת. תביני, גם אני בן אדם, עם החלטות, וסוכן שב"כ זה מבחינתי בוגד" "המילים שלך חותכות כמו אש, וחדות כתער, ואני לא בגדתי. לא מסרתי לאף אחד כלום" "אז את בסדר" "אני לא" "למה?" "ככה. כי אני רעה" "לא. את לא. בכל אדם יש את הנקודות הטובות. צריך למצוא אותן ולתת להן להשפיע עליו" "איזה נקודות טובות יש לי? שמישהו חבר שלי, ואני חברה שלו רק בגלל שאני צריכה בגרות מלאה?" "זוהי עצת היצר הרע. היצר יושב על פתח אחד של הלב כל הזמן. פעם בצד של הגאווה, ופעם בצד הענווה. כל מידה צריך אותה – אבל לא בכמות גדולה. ענווה – צריך, אבל במינון הנכון, שתלמיד חכם למשל לא ימחל על כבודו – כיוון שזה אינו כבוד שלו אלא של התורה. ומצד שני – שלא יתגאה בחוכמתו, כי של הקב"ה היא. כשהוא יושב בצד הגאווה – מחטיא את האדם בגאווה, ורומס ככה את חבריו ואת כל האחרים, מדבר לשון הרע וכו'. ולעיתים יושב על "אתה עוד יותר מסובב את הסכין בגב אצלי. אני מבקשת שתפסיק". רציתי שיפסיק. הוא גורם לי יותר ויותר לבכות.לאחר כחצי שעה, קראתי לו בלחש "אביעד... אביעד..." "אני אוהבת אותך ! מעריצה...". אמרתי לו. ובאמת הערצתי אותו. הוא הלך לבית משפחת פלדמן. "שלום" "מס' אישי 1312" "מה יש לך לדווח?" "שאני עוזבת" "למה?" "זוכר שדיברתי איתך על אביעד הזה?" "ברור ! נו מה איתו? הוא עוזר לך עכשיו?" "כן. בטח שהוא עוזר לי! הוא מחזיר לי אהבה... אבל אני בוגדת בו בכך שאני סוכנת. גילית לו וציפיתי שהוא יצטרף אבל הוא אמר לי דברים כואבים, ולא יכולתי לשאת את זה. אני אוהבת אותו, ואני עושה את זה בשבילו. אני טעות שלכם!" "למה? אבל יש לך בגרות על חשבוננו... וכסף... והרבה כסף" "אבל האהבה שווה הכל !. אני מחזירה לכם הכל – וחוזרת לחרוש, וחוזרת אליו- ואל עצמי" "את משוחררת, אבל לא אומרת כלום לאיש. וגם הוא- אם תגידו - תינזקו!" ידעתי שאני מתעסקת עם גוף בעל הרבה שלוחות, שעד עתה היתי אחת מהן. ידעתי מי זה השב"כ, ומה הוא עתיד לעשות לנו, אם לא. עד עכשיו אין לי מושג מאיפה לקחתי את התעוּזה הזו, והאומץ הזה. אבל הרגשתי שעשיתי משהו בשבילו- החזרתי לו אמון . למחרת בבוקר הוא חזר, ולימד אותי תפילת שחרית. עשיתי את זה למענו, שירגיש שאני קצת קרובה. הרגשתי שאני רוצה אותו- ויהי מה. לאחר התפילה אמרתי לו שהתפטרתי מהשב"כ. הוא אמר לי שיחזור לכאן ביום ראשון. עניתי לו שאבא שלי רוצה אותי בשבת. בחזור נסעתי איתו. דיברתי איתו הרבה, הוא בעיקר הסביר. אמרתי לו שעזבתי את השב"כ. הוא אמר שזה כמו להוציא את הסכין מהגב שלו ולחבוש אותו "אבל לפצע ייקח זמן להתרפא". אחרי שהוא אמר את זה פרצתי בבכי. נשענתי עליו, והוא לא אמר מילה, וגם לא ליטף כפי שציפיתי. אבל נשנעתי עליו- סלע קיומי, אהובי, ככה עד סוף הנסיעה. לאחר שנפרדנו, שחכתי משהו : לקבל ממנו פרטים אישיים, או את מס' הפלאפון/טלפון. נורא הצטערתי על כך שאיבדתי את תקוותי האחרונה – אביעד. מעתה בכל יום התגעגעתי יותר. עשיתי בחינות בגרות – בשבילו, ובעצם – חייתי בשבילו. עד שהבנתי שאין לי טעם לעשות את זה – והתחלתי לחיות בשביל עצמי. העניין כמעט ונשכח בליבי – עד שפגשתי בדתי'ה הראשונה- שכנה חדשה שלנו, במסגרת גרעין תורני. בהתחלה זו היתה משאית רגילה, שעלי'ה הכיתוב "סמי הובלות טל..... – לא בשבת". חשבתי שזה סתם. ואז ראיתי שמוציאים מהמשאית ארונות גדולים – של ספרים. שולחן ט(מב)לויזי'ה לא הי'ה, אבל הי'ה שולחן מחשב. ואז ראיתי שמגיע רכב ישן עם חמישה מקומות, וממנו יוצא מישהו עם זקן גדול וכיפה גדולה, כמו אביעד שלי אבל מבוגר יותר (בערך בן 25), ואז יצאה אישה עם כיסוי ראש גדול (גם זה אביעד הסביר לי מה זה) וילד קטן בידיים, והלכה לאחר כמה ימים הגיעה משאית גדולה – ועלי'ה קראון – ושלט "בית כנסת של הגרעין התורני – מבשרת ציון" הוצב עליו. אל השכונה הגיעו מאז סביבות העשר משפחות דתיות בערך כמו הזו שהגיעה לבניין שלנו. ישר ביום הראשון הם הגיעו לביקור אצל השכנים, כאשר המקרר ומכונת כביסה עדיין באריזות. הם ירדו אלינו ראשונים (קומה ראשונה), ודיברו עם אבי, הוא הסביר להם בערך עלינו, ועל אחי הקטן (עליו שחכתי לספר קודם... מצטערת...), ועל אמא פרק ה'. מאז כמעט ונשכח ממני הדבר, אבל בכל דיבור שהי'ו אומרים משהו על החילונים היתי אומר "אחינו שאינם שומרי תו"מ" (תורה ומצוות). מדי יום ב "השבינו" היתי מתכוון עלי'ה, ורוצה לדעת מה עלה בגורלה. הרגש שלי לא נתן לי מנוחה, ורציתי למצוא אותה. חברי לא הבחינו בשינוי שחל בי, אבל אני כן. בכל פעם שהיתי מתבודד, היתי מבקש רחמים עלי'ה גם. הרגשתי קצת בושה לבקש, כיוון שבנסיעה היא נשענה עלי. לא ליטפתי אותה ("נגיעה") אבל מצד הרב זימן אותי לשיחה. אינני רגיל לשיחות אישיות, אבל הפעם כן. "אביעד" "כן, הרב" "מה קורה לך ?" "משבר זמני. לא משהו מיוחד. אם הי'ה, הייתם יודעים" אלא אם כן אני אסתיר מכם, אבל את זה לא אמרתי. לא העזתי. "אז מתי זה יעבור ?" "לא יודע", ובראשי החלטתי למחוק הכל, לא להשאיר זכר, שריד ופליט למה שהי'ה. "אז כדאי שזה יהי'ה מהר" אמר הרב, וטפח לי על השכם. אבל זה שוב הזכיר לי את אורית. ואני – לא יכולתי לשאת זאת. "אני סומך עליך. תמשיך כפי שהי'ה לפני שנסעת לחברון. אני יודע שזה קשה לך שעושים עוול, לא אחת אני מקבל ממך תלונות על דברים צודקים. אבל לימוד תורה מאוד חשוב, אל תוותר עליו. אם אדע משהו לגבי חברון - אגיד לך. עכשיו תחזור ללימוד" חזרתי ל"סדר", לחברותא שלי – נועם. נועם הוא משהו מיוחד, עדין, רגוע – אבל קשה להתווכח איתו. איתן בדעתו יותר ממנו, לא הכרתי. מסודר להפליא (כולם רצו להיות שכיניו לחדר, בכדי שיהי'ה מסודר בביקורת). גם הגמרא שלו היתה נקייה יותר מכולן, והמחברת תצמיד זכתה לשבחים. אני היתי טיפוס קצת שונה, יותר רועש, בלימוד – יותר מתלהב, אבל ללמוד ביחד- למדנו מצוין. אבל זה לא משנה עכשיו. הלימוד הלך טוב, אם כי לא היתי מרוכז בדיוק נועם הציע לי, לאחר השיעור השני לבוא אל אחיו לשבת. 'תבוא, תראה איך זה גרעין תורני פעם אחת'. אותי זה לא שיכנע. 'גרעין תורני חדש. במבשרת ציון'. עיני ברקו. הרגשתי שאני הולך לעשות משהו השבת. התארגנתי לקראת השבת גם מבחינת דיבורי, מה אגיד, איך איפה כמה ולמה. האמת, חשבתי שהיא כבר חזרה בתשובה. ב 'משמר' (לימוד גמרא עד מאוחר בימי חמישי בלילה, אור ליום שישי) בליל חמישי היתי הרבה יותר מרוכז כבר. הגעתי לשבת. הרגשתי לא נעים מאחיו, אבל הרגשתי שיש לי שליחות מסוימת, אז קיבלתי על עצמי הכל באהבה. השבת הסתיימה באכזבה, לא פגשתי אותה. אבל, חשבתי לעצמי, אולי היא גרה במקום אחר בעיר? חשבתי מי גר במבשרת ציון, ומוחי לא גירד אף אחד. רק אותו. בהזדמנות הבאה שתהי'ה לי – אנצל אותה עד תום. פרק ו'. עלי הם השאירו ראשם טוב מאוד, והחלטתי שאני עוד אדבר איתם (בליד ידיעת אבא, אם ידע מה הוא עלול לעשות לי שלא נדע מצרות...) אבל בהזדמנות אחרת. לאחר כמה ימים של הכנות – החלטות, וגם מזכרת מאביעד (הנייר של הטיוטא של הפתק שכתבתי, הזה שנרטב מדמעותיי) שהוצאתי מהמגירה, החלטתי לרדת אל השכנים. החלטתי שאני מספרת להם את הסיפור שלי כולו, מלידה ועד זקנה ושיבה (לא. אני לא זקנה כ"כ עכשיו, אבל לא משנה... אני אומרת את זה בשביל הביטוי...). עליתי במדרגות, עם רגשות מעורבים. הגעתי אליהם. אשתו, רינה, אף היא חוזרת בתשובה- פתחה לי את הדלת. "שלום" אמרתי. "ברוכה הבאה ! באת לבדוק מה הולך כאן ?" "כן... יש לי סיפור אישי..." "ספרי... אנחנו רוצים לעזור תמיד!!" "אז ככה..." "פעם היתי מבריחת סמים. אף פעם לא לקחתי – כי ידעתי שזה לא בסדר. עשיתי את זה כדי לעזור לאבא בפרנסה. נעצרתי ע"י המשטרה, שיקרתי, תפסו אותי על שקר והציעו לי להצטרף אליהם.אמרתי שאני לא רוצה להתעסק יותר עם סמים, והציעו לי לנסוע לחברון, ולעזור לשב"כ, תמורת תשלום. הציעו לי בגרות מלאה וכסף. הסכמתי (וגם אבא שלי), ונסעתי לשם. בדרך פגשתי אחד בערך בגילי, בשם אביעד – והתיידדתי איתו. הינו חברים טובים. אני התחזיתי "אז ככה. קודם כל אני ממליצה לך לשכוח ממנו" "לשכוח ממנו? אני לא יכולה !" "תנסי. אינני יודעת מה עובר במוחו, אבל אני יכולה לשער שגם הוא במצב כזה" "תודה רבה" "אל תלכי. תשתי משהו. אם את רוצה גם תברכי". "טוב..." "ברוך אתה..... שהכול נהי'ה בדברו" "אמן" היא הלכה לעשות מס' עבודות בית, וחזרה. "אני מתנצלת שאני לא יכולה להיות איתך תמיד" "זה בסדר. עכשיו אני צריכה ללכת" "להתראות. תבואי בכל עת שתרצי" יצאתי מהשיחה הזו מעודדת. מאוד. לאחר מכן הלכתי לחברה שלי, רינת. "איפה היית ?" "סודי, עזבי..." "שמעת מה קורה בחברון" "גם ראיתי. אבל תחשבי על הצד שלהם" "של מי? של הערבים? זה הי'ה שוק ערבי! למה הם מתנחלים שם?? שיבואו לכאן" "אני מניחה שאת רוצה עשרה ילדים, סליחה, שנים –עשר ילדים, עם כיפות גדולות וציציות בחוץ, מסתובבים לך פה בין הרגליים. וחוץ מזה – לפי מה שאני הבנתי, או לפחות ככה המתנחלים טוענים, זה אדמות יהודיות שנגזלו בפראות תרפ"ט. אה, שחכתי... ישנת בשיעור הזה..." "את אוהבת היסטורי'ה ? ממתי ?" "אני לא אוהבת. אסור לי לזכור משהו??" "טוב... אבל את קצת שונה... לאן נעלמת לנו ?" "סודי ביותר. חטפו אותי מחבלים... סתם..." "די, תגידי. אל תהי כזאת. תהיי חברה טובה ! תגלי!" "לא רוצה" "די. אני מרגישה שאת כבר לא שלי" "למה? אנחנו עדיין חברות טובות" "לא יודעת. סתם יש לי הרגשה כזו. וככה לעזוב בלי להודיע?" "לא יכולתי... מצטערת"

פרק י"ג שחר חזר באותו יום עליז, "מה קרה? אתה עליז היום.." קיבלה את פניו אחותו, "הכל טוב.. למה? מה כבר עליז בי היום במיוחד?" "לא יודעת.. משהו.. מה הדף הזה?" "אהה.. זה? זה של הטיול השנתי שלנו.. 'כיתה י"ב או שלא כיתה י"ב'" הוא חיקה את מורו "'חייבים אישורי הורים'.." הוא צחק, ואחותו הצטרפה אליו, והלכה אחריו לחדרו, "אז מתי הטיול שלכם?" "בשבוע הבא.. למה את שואלת?" "כדי לדעת מתי אני אוכל להשתלט לך על החדר.. ולהזמין אליו חברות.." היא חייכה בשובבות, וקרצה, הוא חייך אליה בחזרה, ונישכב במיטתו, מרגיש שמשהו קצת מעיק עליו. "שחר?" "כן?" "אתה בטוח שהכל טוב איתך?" "כן.. למה?" "כי אתה ניראה לי קצת.. לא יודעת.. כזה אובד.. משהו כזה.. אני צודקת?" "אולי.. יש בי משהו עמום.. לא ברור לי כ"כ.. הרגשה מעיקה כזו." "איך סידרתם את החדרים בטיול? אתה עם החבר שלך?" "שאלה אחותו, מודעת לקושי שלו ביצירת קשר עם אחרים, "אין חדרים.. יש אוהל אחד משותף לכל התיכון.." "אבב.. אולי זה מה שמעיק עליך?" "אולי.. אני לא יודע.. כבר אמרתי לך!!" ענה לה, קצת בקוצר רוח, והסתובב, עם הגב אליה, "אני מפריעה לך?" "לא ממש.. קצת.. אוף.. מה אני אעשה?!" תחינה כלשהי נשמעה בקולו, "מה הבעיה? אולי אני אוכל לעזור לך?" הציעה אחותו, "אולי.. אני חושב שאת צודקת.. באמת מעיק עלי הרעיון של שינה משותפת עם כל החבר'ה.." הוא חייך חיוך עגום, והסתובב אליה חזרה."אנ'לא יודע מה ניסגר איתי.. אוףף.." הוא הפליט, ונעץ באחותו מבט מצפה, אולי היא תוכל להושיע אותו..? תשמע.. אני מכירה אותך מספיק טוב, אני חושבת, כדי להגיד לך ש.. אוף.. תן לי רק שניה לנסח לך את זה.." שניהם השתתקו, כשבעניו של שחר מבט עמום, כואב מעט. אחר הוא עצם את עניו בכבידות. לאחר דקה ארוכה פתחה אחותו"אני חושבת.. אני חושבת" המשיכה במאמץ כלשהו, "שאתה פשוט מפחד ממה שיגידו עליך. כי אתה מתבייש, ויודע שכל תנועה חריגה שלך-תעורר שאלות, ואתה מפחד מיזה, כי אתה תתבייש לענות עליהן, ותרגיש מגוחך. אני צודקת עד עכשיו?", "ניראה לי שכן.." ענה לה שחר, מהורהר,"טוב, כלומר-לא זה טוב. טוב שצדקתי.. וככה-בגלל שאתה מפחד מזה- אתה מפחד להיות יותר מידי זמן ליד כל החברים שלך ביחד.. כי אתה תבדוק כל דבר שאתה עושה בדיוק כמותם.. ואז-אתה עלול להראות להם מוזר.. או לפחות לדמיין שאתה ניראה להם מוזר, ושהם מרכלים עליך כל הזמן.. מבין?" "כן.. אוף!!! איך אני יוצא מזה?! לעזאזל!?" שאל שחר, מנסה, לשווא, להסתיר כמה דמעות מתוסכלות שחמקו ממנו בתוקף, ולאחר שנכשל-חזר לכיוון הקיר, שאחותו לא תראה.. רק לא זה.. תמיד הוא לגלג על הבכי.. "תשמע, אני לא יודעת איך יוצאים מזה.. תנסה, אולי, להיות יותר חופשי.. משוחרר.. כמו שאתה בבית.. כמו שאתה עם אורי.. מבין?" "כן.. אבל קל לדבר.. והרבה יותר קשה לבצע!!!!!!" ענה לה שחר, דיי במרירות, וכיסה את עצמו בשמיכתו עד למעלה מראשו. אחותו יצאה מחדרו. ___ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/192 ______________ מקווה שלא היה קצר מידי.. :-)

פרק ט' "ולמה זה לא כזה נורא?" שאלה אותו אימו, "למה? אֶהֶה, לא יודע.. אולי כי אני קצת חושש, ומתבייש..להתעמת עם החיילים.. וגם.. וגם.. ואני קצת מתבייש.. את יודעת..", "קצת?" חייכה אליו אימו, "כן, אני יודעת..", "אבל אולי בחופש הגדול אני אלך, אני מקווה שכן, שאני אוכל, כאילו..", "טוב, אז גם אני אקווה בשבילך..", "יופי" חייך אליה שחר, והלך לחדרו, 'טוייב, אז מה הלאה? אני חושב שבאיזושהיא מידה אני דווקא שמייח שאני לא לעזאזל! אין לי כח להכין את כל שיעורי הבית..', התחלפו לו לפתע כל כיווני מחשבותיו, והוא הוציא את מחברת ההסטוריה שלו מין התיק, ופתח אותה, הוא נטל את עיטו, וקישקש בה מעט, ואח"כ קרא את השאלות, 'אוייש.. אוף! למה לא הקשבתי לו בשיעור?! ועכשיו-אז אני נדפקתי! ובזה שאני לא יודע את התשובות.. נמאס לי מלענות לו ת'תשובות האלה כל הזמן..', "שחר!", "כן?", "אני יוצאת, שים עיין על הבית ועל האחי הקטנים שלך. טוב?", "אוקיי..", ____________________________________________________ איך? שיעור היסט(ו)ריה.. משעמם.. ואני כבר הייתי אחרי שעתיים של היסטוריה כשכתבתי את זה, וכשציפו לי עוד איזה שלוש שעות.. ועוד שעתיים של פיסיקה.. אני מקווה שנהינתם!!! ________________ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/125