עבר עריכה על ידי יהונתן.. בתאריך ז' בטבת תשע"ג 21:08
"תניא אבא בנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שנאמר לשמע אל הרינה ואל התפילה. "
יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו. "ותפילת ישרים רצונו"י, "ואת שועתם ישמע ויושיעם" . והשנית, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות, ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבנ"א וביותר לדבקים בדרכיו. והנה ראוי שיהי' חקוק בלב, שגם חלק התפילה של בקשה, היא ג"כ נמצאת בעולם, כדי שעי"ז יבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתי, הנמשך מהכרת כבוד ד' ית'. שע"י מה שהתפילה מועלת, וע"י מה שכל שהאדם קרוב יותר לשלמותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו, ודבריו יעשו רושם לגזר אומר ויקם לו . דבר זה מביא את המין האנושי אל קרבת אלקים, וע"כ המציא השי"ת חק זה בעולמו כדי להכשיר את האדם לשלמותו. והמשכיל יבין בזה שורש מציאות התפילה, באין צורך לחשבונות הרבים של הפילוסופים. ע"כ יש בתנאי חלק הבקשה, שתהי' תמיד משועבדת לחלק היותר עליון של התפילה, שהיא מצד הודעת כבודו ית'. והנה מציאות בתי כנסיות וקדושתן בתור מקדש מעט, היא מפני שהם הבתים שעל ידם יפורסם מציאות השי"ת וכבודו. ע"כ ראוי להראות שגם חלק הבקשה משועבד ונמצא בשביל זה התכלית, כדי להנצל משיבוש הדעת של שינוי רצון חלילה לאדון כל ית'. ע"כ אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שהוא מקום רינה, שיסוד תפילת ביהכ"נ הוא מיוסד על החלק המעולה השכלי, שהוא הכרת גדולתו ית' וקרבתו. והנה באלה שני החלקים הכוללים של התפילה, נכללו שלשה חלקים לפי האמת. דהיינו, תכלית מילוי הבקשה של צורך האדם, הוא החלק התחתון של התפילה. החלק היותר עליון מזה, הוא להכשיר את האדם להתענג על ד'. והחלק היותר עליון ונשגב, הוא להודיע גדולתו ית' בעולם. וע"ז נתקנו שלשה חלקי התפילה, של ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעיות. הג' ראשונות להכשר מעלת האדם, ומזה יהי' האדם נכון לבקשה בלא שיבוש דעת. והג' אחרונות תכליתם להכרת גדולתו ית' ע"י התפילה ופעולותי' בעולם, ע"כ אלה הב' ענינים הרוחנים אינם מקבלים חלוקה', כי יסודם דבר שכלי שאינו מורכב כלל בחומר מפאת תכליתם. ע"כ חשובים הם כ"א הג"ר וג' אחרונות. מה שא"כ האמצעיות, שהן לתכלית חמרי בהם יש חילוק מדרגות לפי הצרכים. (עין איה ברכות א, א, מח)
"רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבא שדי גלימא ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמיה מריה."כשם שנחלקה התפילה בכללה לשתים מערכות שהנה רינה ותפילה, שבח ובקשה, כן שונות הנה הפעולות שכל אחת מהנה צריכה לפעול על נפש האדם. מגמת השבח, חלק הרינה שבתפילה, הוא לרומם את נפש האדם בשבחה ליוצרה, למען תכיר בזה את ערכה המרומם, ותהי' מוכנת יותר להשכיל באמתת ד' קונה. ובהיות האדם נוטה אל החכמה והדעת, אל כבוד ד' ועזו, ממילא הוא מתעלה בדרכיו ומתקדש במעשיו, ועובד את בוראו מאהבה, לא עבודת עבד כ"א עבודת בן אהוב וחביב. הנטיה הזאת צריכה שמירה ביחש אל הזהירות במעשה רק מדעה אחת רעה, שלא יחשוב האדם שכאשר כבר מעלתו רמה ונפשו נוטה אל אור ד' ואהבתו, שהוא אינו צריך להיות כ"כ מדקדק במעשים פרטיים, שהם לדעתואינם כ"א בתור הערות לכונן צעדיו אל המושכלות והנטיות הטובות למי שלא הגיע עדיין עליהם. ומזאת המכשלה יצאה פעמים רבות שערוריה בישראל ובאדם. ע"כ צריך לסמן כי תמיד על האדם להיות מכין עצמו לקראת אלהיו, כי אין קץ לעילוי הנפש ואין תכלית לכבוד האור האלהי הזורח על הנפש המוכנת, וכל מה שיוסיף מעלה צריך עוד להוספת הכנה למעלה יותר עליונה, גם שלא יפול בנופלים מרום מעלתו, מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"כ גם במעשים היותר חיצונים צריך להיות זהיר הרבה עם רוממות מעלתו, כמו שאמר הכתוב"שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", כלומר בהתנשאך לחקר שדי ולחשק באהבת אור ד' תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה, כי זה כל האדם באשר הוא אדם וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלהיו. ובסורו מדרך הטובה המעשית כבר אבד את הכנתו ולא יזכה לאור היושר האלהי שיופיע בנפשו. ע"כ ברצות רבא בר"ה לסמן את הערך של חלק הרינה שבתפילה, שהוא אמנם מלביש את האדם מלכות והוד והדר מצד רוממות מעלת נפשו המתנשאת להדרת קודש, ועם זה רמי פוזמקי, להורות שצריכה הוראת הגדולה להתפשט על כל הצדדים האנושיים גם היותר נמוכים שבו. ובזה קשור הוא הצד המעשי שבאדם עם צדו העיוני באופן מוצלח מאד, ובזה הוא נכון לקראת אלהיו שהוא ג"כ מגביהי לשבת ומשפילי לראות. ותואר הכנה נאות מאד נגד מעלת העיון, שהרי אין האדם משיג את האמת הגמורה, וכל יתרונו הוא שהוא משיג את דעת ד' לפי ערכו, א"כ כל כבודו הוא רק לפי ערך הכנתו לפי הדבר המושג לו. ע"כ צריך להיות האדם מכבד מאד את כל מעשה וכל תכונה הנושאת עליה כבוד והוד לשם ד' לפי ציורו של האדם, אע"פ שלפעמים ישאהו לבבו לומר כי במה נחשבו דברים כאלה המוגבלים לעומת הדר כבוד שם ד', לא ישכח שכל מעלתו האנושית איננה נערכת כ"א לפי ערך הכנתו מצדו לקראת אלהיו. ע"כ הכל גדול ורב ערך הוא, רמי פוזמקי ומצלי. רבא הפליא לציין את הפעולה, שחלק הבקשה של התפילה צריכה שתפעל על האדם גם בהיותו בשפל מצבו, בעודנו נוטה אל תכונת עבדות, אל רצונות זרים, יזכר כי אלהים צורו אשר בידו כל טובו וחייו, ורצונו הפרטי הנוטה לדברים שפלים ורעים מה הוא נחשב כיון שאין בידו לכונן צעדיו אם לא חסד ד' ורחמיו. ע"כ לא לו להתהדר מצדו החמרי, שדי גלימיה הממשכת עליו רושם כבוד, ופכר ידיה להורות שהנה גם ידיו אסורות ואין בו בעצמו יכולת גם להגן על עצמו אם לא חסד ד' ישגבהו. ע"כ ראוי לו להתנהג כעבדא קמיה מריה, ובהיותו מוגדר משובבות נטיותיו הפחותות הנה הדרך מפולשת לפניו להתרומם אל הר ד' ומקום קדשו, מן הבקשה, התפילה, אל הרינה. (עין איה שבת א,א,ד)
והחצי האחרון של הפסקה הזו-
"כל המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע, אמר אביי ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא אבל מהדר אפי' לבי כנישתא ל"ל בה. ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה, מאד צריך שישתף נפשי' בהרי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחיי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנשיתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו הוא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור.אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה. ובמ"א רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לה ב' תכליות. האחת הוא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נברא לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד', ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם. והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היה בא מתפילה התועלת המוסרי כ"א השגת המבוקש לבדו, ודאי היה, קשה, מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי"ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו. אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרי, כי ע"י ההכרה שהכל מידו ית', יוטב מצב המוסרי ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה. והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ וצד העקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ. ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה, כי ע"כ מסיר אזנו משמע תורה ולהיטיב דרכיו, תפילתו תועבהנ. כי תפילה, אם לא יוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי הוא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו, ע"כ רק תפילת ישרים רצונו , כי בכל תפילתם הם שואבים התכונה הפנימית של התרוממות הנפש, שהוא תכליתה ופריה של התפילה." (עין איה ברכות א,א,נו)
):
]
