שלום לכולם
שלום לכולם
מלמעלה אלוקים
)
|
|
במהלך התוועדות חסידית, שיחזר רבי יוסף יצחק (האדמו"ר הריי"צ) מליובאוויטש את השיחה הבאה: במסיבה אצל אבי, רבי שלום דובער, שאל אותו אחד החסידים: רבי, מהו חסיד? השיב לו אבי: חסיד הוא פנסאי – האיש שהולך ברחובות כדי להדליק את פנסי העיר. [בימים עברו, היו פנסי הרחובות דולקים בנפט. על-מנת להדליק את הפנסים בלילה, היה אדם מיוחד שתפקידו להסתובב בחוצות העיר עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, והוא היה מדליק את הפנסים] והוסיף אבי: זהו חסיד. הוא מתהלך עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, אך הוא יודע שהאש אינה שלו. תפקידו הוא להשתמש באש זו כדי להדליק את הפנסים. שאל החסיד: ומה אם הפנס נמצא במדבר שמם? האם גם אז יש לטרוח כדי להדליק אותו? השיב לו הרבי: כן. יש להדליק את הפנס כדי שיראו שזהו מדבר שמם. והמדבר אף הוא יתבייש בפני הפנס. ואם הפנס נמצא בים? לא הרפה החסיד. יש לפשוט את הבגדים, לקפוץ לים ולהדליק את הפנס. השיב הרבי. האם זהו חסיד? התפלא השואל. הרבי הרהר לרגע והשיב: כן. זהו חסיד. אינני רואה פנסים! התלונן השואל. מכיוון שאינך פנסאי. אמר הרבי. וכיצד נעשים לפנסאי? ראשית-כל יש לעדן את עצמך. כשתראה את הפנס שבך, תוכל לראות גם את הפנס באחרים. השיב הרבי. הרבי ביאר את הסיפור כך: תפקידו של חסיד הוא לדאוג לטובת הזולת. לפיכך, עליו להסתובב ברחובות ולהדליק את ה"פנסים" – נשמותיהם של יהודים נוספים. יחד עם זאת, אין לו להתגאות במעשיו כי "האש אינה שלו", כל יהודי רוצה הוא פנס בעצם; תפקידו של החסיד הוא רק לגלות זאת בלבו של היהודי, ואז הפנס יבער מעצמו, ללא צורך בסיוע של ה"פנסאי". החסיד לא מרפה, ושאלותיו עמו: ומה עם הפנס נמצא במדבר שמם או בתוך ים? ה'מדבר' וה'ים' מייצגים שני סוגים של יהודים איתם מתקשה הפנסאי. המדבר מייצג יהודי במצב נמוך כל-כך, שהוא מכונה בשם מדבר, מקום שומם. גם בו יש להדליק את הפנס, אמר הרבי. ראשית כדי שאחרים ידעו שלא להתנהג כמוהו; ועוד, אולי סוף-כל-סוף גם הוא יידלק ויאיר. ה'ים' מסמל יהודי במצב הפוך לחלוטין: הוא לומד תורה, אך התורה לא השפיעה עליו. הלימוד הוא רק מן השפה ולחוץ. כאשר באים להשפיע על יהודי כזה, יש "לפשוט את הלבושים": אי-אפשר לדבר אליו באמצעים סטנדרטיים; יש לדבר אליו לעצמותו, לעצם היהודי, ורק כך ניתן להשפיע עליו. וזהו החסיד. |
אח..



)
[ד"ת]אח..
וואו, בדיוק רק עכשיו, באמת שלא תכננתי כלום - עולות לי המחשבות,
הרב-מרדכי-אליהו-זצ"ל.
וכל מילה נוספת מיותרת...
----
חברים, עוד משהו חביב ואשתדל לעשות את זה שיא הקצר.
פרה אדומה.
מי לא מכיר ת'סיפור של דמא בן נתינה?
בקצרה הסיפור: גוי שהיה לו "אבנים יקרות" שחז"ל באו לקנות ממנו אותם, כי היו צריכים אותם בשביל מצוה. הוא הלך להביא את המפתח לכספת, אבל אוו'ץ - אבא שלו ישן על המפתח...
לא מעיר את אבא, אמר הגוי. גם אם זה להפסיד ככה הרבה כסף? יאפ. מכבד את אבא שלו.
לאחר כמה זמן נולדה לו פרה אדומה. חכמים בואו אליו לקנות ממנו.
ו - הוא בקש מהם סכום כסף על הפרה, כמו מה ש - "הפסיד" על האבנים הטובות.
מסקנא: לא מפסידים מעשיית מצוות...
אבל עזבו לרגע ת'מסקנא הזו. בואו נשאל שאלה. למה ה' לא נתן לדמא הזה,
נגיד ---- אבן טובה (בתמורה לזה שויתר אז על הכסף) שיקנו ממנו חכמים? או אולי איזה 2,000 כבשים שימכור אותם? או לא יודע מה, אולי איזה סוס יפה ונהדר? או אנאערף נגיד איזה קישוטים לסוכה, נשמע יותר מתאים מאשר - "פרה אדומה"....? מה העניין דוקא בפרה אדומה? [כי תכל'ס עדיף שיהיה מידה כנגד מידה בדבר שהפסיד, בו ירויח - נגיד איזה אבן טובה...]
תשמעו איזה וורט לא יודע בדיוק של מי, אבל של חכם אחד -
כשדמא בן נתינה עשה את מצות "כיבוד הורים" בכזו הקרבה, היה קיטרוג מצד מידת הדין על עם ישראל. ככה גוי עושה מצוה בכזו דבקות ומוכן להפסיד על זה אלפים? איפה אתם עם ישראל שמחוייבים מצד התורה? אתם מקריבים ככה?...
כך אמרה מידת הדין לקב"ה. לכן בא ה' והביא לאותו הגוי פרה אדומה שהוא ימכור אותה באותו הסכום (!) שהוא היה מוכן לוותר אז בשביל כיבוד הורים, ואז - אז ה' יחזיר למידת הדין את הדברים הבאים:
פססט, מידת הדין, שומעת?
הגוי היה מוכן להשקיע ולהפסיד אלפים על מצוה שכלית = כיבוד הורים.
עכשיו בואי תראי מה עמ"י מוכן להשקיע על מצוה בלי טעם = פרה אדומה.
אה מידן הדין? יש לך עוד משהו לומר על עם ישראל?....
זו הסיבה שה' נתן לדמא בן נתינה דוקא פרה אדומה, ושימכור אותה דוקא בסכום שהפסיד.
בשביל להשתיק את מידת הדין ולומר - "כן, בטוחה שאת רוצה לדבר משהו על עם ישראל?"...
איזה חמוד זה. מזה אהבתי..
אם גם אתם like - אז שימ בבקשה ככה איזה V טוב בתגובה,
בשביל שהשרשור יקפוץ וגם אחרים יוכלו להנות...
טוב חברים, חייבים לסיים, אז בואו רק נזכור כמה לקחים מהשבוע ונשתדל ליישם -
לזכור שהכל מאבאל'ה מחושב ממש, גם אם זה לא נראה ככה. הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך בדיוק זה קשור אלינו. חשוב מאוד מאוד - כיבוד הורים . כלל בחיים - ממצוות - בחיים לא מפסידים. ובאחרונה - עם ישראל זה עם מדהים ויעיז מישהו לפתוח עליו את הפה...
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל!
א-מ-ן-! 


ותוספת קטנה..יעל =)

בס"ד
דבר תורה נקודתי
בפרשתנו אנו קוראים על פרה אדומה, התורה קוראת למצוות זו בשם "חוקה". ישנה חלוקה מפורסמת בין סוגי המצוות שבתורה, המחלקת בין המצוות הרגילות – להם ניתן הסבר ברור, לבין ה"חוקים" – המצוות שטעמם נסתר מאיתנו. ישנם מספר סיבות לכך שטעמם של מצוות אלו נסתר, אולם ברצוני להתייחס לנקודה אחרת, וממילא תתורץ גם שאלה זו.
ישנם דברים להם האדם צריך לקבל הוראות, אבל ישנם מעשים שכ"כ שייכים הם באדם, שהם ברורים מאליהם. אף אחד מאיתנו אינו מחכה לציווי בכדי לנשום, אין איש מאיתנו שליבו נזקק לפירוט לצורך פעולתו התמידית – מלאכות אלו נעשות בצורה טבעית.
לשם שניתן בתורה למצוות אלו – "חוקה" ישנו משמעות נוספת. יש שפירשו מילה זו מהשורש ח.ק.ק. דינים אלו - להם לא ניתנו טעמים, הינם דינים החקוקים בקרבנו, טבעיים לנו ומהותיים בנו – ולדבר טבעי כ"כ, אין צורך בהסברים וטעמים.
מידי שנה בשנה מגיעים אנו לפרשת חוקת, פוגשים אנו את היוצא מן הכלל, המעיד על הכלל כולו. פרשת חוקת מזכירה לנו כי המצוות חקוקות הינן בנו, הן שייכות לנו ושורשם נעוץ עמוק בנשמתנו. לקח חשוב נלמד מפרשה זו, נזכור ולא נשכח את הקשר העמוק שיש לנו למצוות התורה.
שבת שלום!
דבר תורה מעמיק
בפרשת השבוע אנו קוראים על אחת המצוות המופלאות שבתורה. בפרשתנו, התורה מפגישה אותנו עם מצוות "פרה אדומה". "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" אמר החכם מכל אדם – שלמה המלך, על מצוות פרה אדומה. התורה מלמדת אותנו כי אדם הנמצא במגע עם נפטר, נטמא בטומאת מת. כחלק מדיני טהרתו, על האדם להזות על גופו מספר פעמים מים ובהם אפר של פרה אדומה. דינים רבים ומפורטים קיימים במצווה זו, הקפדה מדהימה ישנה על צבע עורה של הפרה, על כך שהיא לא עבדה מעולם בשום מלאכה ופרטים רבים נוספים. דיני פרה אדומה הינם פלאיים ומפתיעים. האדם עליו מזים את מי הפרה נטהר מטומאתו, ולעומתו האדם המזה מהמים – נטמא בעצמו.
דיני פרה אדומה מציבים אותנו מול שאלה נוקבת. צריך להבין מה הטעם של מצווה זו, כיצד הזאת אפר פרה מטהר אדם מטומאה, מדוע הקפידה התורה על צבע עורה של הפרה ועל פרטיים טכניים רבים נוספים, ויותר מכל – כיצד פעולה מסוימת יכולה לטהר טמאים ולטמא טהורים?
לכל מצוות התורה ניתנו טעמים. חכמי ישראל שבכל הדורות לימדו אותנו את הסיבות העמוקות והרמזים הנפלאים הנמצאים בכל מצווה ומצווה. ספרים רבים נכתבו על נושאים אלו, והם מסבירים לנו את הנקודות העמוקות שבכל דין ודין. מצוות פרה אדומה, שונה היא. טעמה של מצוות פרה, המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים לא נתגלה ולא נתבאר. מצווה זו כ"כ עמוקה, מורכבת וסבוכה שטעמה אינו ידוע.
למרבה ההפתעה, התורה אינה רואה את האבסורד-לכאורה, וקשיי ההבנה של דיני מצווה זו כחיסרון. התורה מציינת פעמים רבות את העובדה שלמצווה זו לא ניתנו טעמים, ואף מדגישה זו בשם הפרשה "חוקת".
האדם אוהב להיות מעודכן. אנו חייבים להרגיש בכל רגע נתון שהכל תחת שליטתנו. כל אחת ואחד מאיתנו מכירים את התחושה כשאנו הולכים בחושך – לפתע אנו מרגישים חסרי אונים, קטנים, שפלים ונשלטים. פחד איום מלווה את האנושות כולה. חרדה נסתרת מדריכה את צעדי המדע וקובעת את קצב התקדמותו המסחרר - הפחד מהרגע בו נאבד שליטה על העולם.
האדם אכן שולט. בורא עולם הטיל עלינו את המשימה "לקחת פיקוד" על העולם: "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים". האדם חייב לנהל את העולם, גם כצורך פנימי שלו וגם ככורח המציאות. העולם מוכרח להיות מנוהל ע"י גורם כלשהו, פן יהיה כאוס מוחלט. האדם חייב לדאוג לעולם ולנהל אותו.
השליטה של האדם מסכנת אותו, ומציבה את העולם כולו במקום מסוכן. כשהאדם שוכח את תפקידו ומאבד פרופורציה בקשר אליו הוא עלול להתגאות ולטעות בשיקול דעתו. הוא עלול לאבד את בטחונו בה' ולפעול כאילו הוא יחיד בעולם. תופעה מוכרת היא בבעלי סמכות, שהם שוכחים את העם שהביא אותם למצב הרם בו הם מצויים, הציבור שנתן להם משימה – לדאוג ולסייע לו.
אחד מחכמי ישראל כתב בספרו משפט מופלא: "תכלית הידיעה לידע שלא נדע". הדרגה הכי גדולה של ידיעה שהאדם יכול להגיע עדיה, היא הזכירה והידיעה שהוא אינו יודע. העובדה הפשוטה שככל שאנו מתקדמים, אנו מבינים עד כמה רחוקים אנו מחקר המציאות והבנתה, מפנימים אנו את הנשגבות של הבריאה, העוצמה והגדלות שלה וכמובן – עוצמתו האינסופית של בורא העולם.
התורה אינה רוצה לאפס את האדם, ואין בכוונתה להמעיט בערכו של נזר הברואים. אולם, התורה רוצה להזכיר לו בצורה ברורה: יש אדון לבירה. יש מלך לעולם. הוא זה שברא אותך, הוא המחייה אותך בכל רגע ורגע, והוא זה שמולו תעמוד למשפט באחרית ימיך. משפט על כל מה שתעשה בזה העולם.
האדם חוקר את טעמי המצוות, ומגיע למקום שנעלם מבינתו. את הטעמים לשאר המצוות הוא יכול להבין, אולם ישנה מצווה אחת הנעולה בפניו. נקודה זו - אומרת התורה לאדם, נמצאת מעל לבינתך - "במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור".
הסתרת טעמה של מצווה זו מהאדם לא נועדה בכדי להתעלל בו ולהקשות עליו, כדי להבליט את המגבלות שלו או מסיבה אכזרית אחרת חס ושלום. טעם המצווה נסתר מהאדם כדי להזכיר לו את העובדה הפשוטה - יש דברים שמעל לבינתך. חשוב לתורה להזכיר לאדם שיש מציאות מעליו. מציאות אליה הוא לא יכול להגיע.
לקח חשוב מאין כמותו נלמד מפרשת חוקת. רושם עז תשאיר עלינו מצוות פרה אדומה - טעמים לכל שאר המצוות אנחנו יכולים לחפש - ולמצוא. אולם מצווה אחת שטעמה נסתר, מזכירה לנו שאף אנו נבראים. שגם הבנתנו שלנו מוגבלת ומצומצמת ומוטלת עלינו החובה והזכות להישמע לבורא עולם.
שבת שלום!
דברי התורה, מעוצבים ומסוגננים:

שיראל.
וחוץ מזה,לא שאלתי עליכם,רק רציתי לדעת לגבי..




"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שבארנו"
(ציטוט מהערך בוויקיפדיה "מלחמת גוג ומגוג")
נ.ב. ההדגשות שלי.
|
עוד מעלה בכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה – בנוגע לשלימות העם, שכל בני-ישראל ממש יכנסו לארץ, כולל – מתי מדבר, שגם הם יכנסו לארץ, ביחד עם משה רבינו: דור המדבר לא זכה להיכנס לארץ, ונשארו כולם במדבר, ולא נשאר מהם "כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" שהם "חיו מן האנשים ההם", כולל הפירוש – ש"נטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים", ואילו כל השאר – נשארו במדבר. אמנם "מדבר" זה אינו "מדבר" סתם אלא "מדבר סיני", ושם נמצאים "מתי מדבר" באופן ש"דמו כמאן דמסבמי", כידוע גודל ההפלאה שבדבר, אבל אף-על-פי-כן, לא זכו למעלה הכי נפלאה שבכניסה לארץ. ומכיוון שנשארו במדבר – הוצרך גם משה רבינו להישאר עמם, כדאיתא במדרש: "אמר לו הקב"ה למשה, באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ . . שבחך הוא שהוצאת שישים ריבוא וקברתם במדבר . . אלא תהא בצדן כו'". ...ומסיים במדרש שם: "ותבוא עמהן (לעתיד לבוא) שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה", כלומר, "לכן ספון המחוקק משה שם, בכדי שיתא ויבוא בראשי עם", היינו, שבגאולה העתידה יכנס לארץ גם משה רבינו, וביחד עמו – כל דור המדבר. וזהו דבר פלא שלא שמים לב אודותיו: בדרך כלל מבואר שהגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים" היינו, שאפילו יהודי אחד לא יישאר בגלות, כפי שהיה ביציאת מצרים, שאפילו יהודי אחד לא נשאר בארץ מצרים (מה שאין כן בשאר הגאולות שביניהם כו'). אמנם, תכלית היציאה ממצרים היא – לא רק "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו'", כי אם "והבאתי אתכם אל הארץ", ומכיוון שעניין זה לא היה בשלימותו בגאולה דיציאת מצרים – שהרי שישים ריבוא בני-ישראל שיצאו ממצרים נשארו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ – ויושלם רק בכניסה לארץ שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה, נמצא, שאמיתית ושלימות הגאולה דכל בני-ישראל (שאפילו יהודי אחד לא נשאר כו') היא – בגאולה העתידה. וזהו אחד הטעמים לכך שבליל הפסח שותים ד' כוסות, כנגד ד' לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונוסף לזה יש כוס חמישי, כוסו של אליהו הנביא, כנגד לשון החמישי – "והבאתי", שכוס זה מניחים אמנם על השולחן אבל אין שותים אותו, כי למרות שגם הלשון החמישי, "והבאתי", נאמר בקשר ליציאת מצרים, מכל מקום, עניין זה לא היה בשלימות, ושלימותו תהיה בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, לאחרי שיבוא אליהו הנביא, "מבשר טוב". (התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1974. בלתי מוגה) |



"יש הוגים באומות, האומרים שדבקות בה' וקדושה היא למעלה מהמציאות האנושית הרגילה.
יש מהם הטוענים, שדבקות בה' תיתכן רק לאחר המות
או אצל אנשי מעלה המנתקים עצמם מן החיים.
תורת ישראל אומרת את ההיפך הגמור: "ואתם הדבקים... חיים כולכם היום":
חיים - ולא אנשים מחוץ לחיים
כולכם - ולא יחידי סגולה
היום - ולא באחרית הימים"
להיות דבוק בה' זה לאנושות, לעמ"י והיום. ולא באחרית הימים.
צריך להבין את משמעות צירוף המילים כדי להבין שזה באמת מציאות עליונה שנמצאת במציאות האנושית.
לראות את ה' בכל מצב, בכל דבר, בדבר הכי פיצפון עד לדבר הכי בומבסטי.
להרגיש אותו. לחוש אותו. לחיות איתו.
באהבה ואמונה. וכמובן, בדבקות.
ללא מחיצות, ללא הפרדה.
פשוט, להיות דבוק.
לאבא.
גם אם לא אומרים את זה שבוע?
) חשב שבר כוכבא הוא משיח (בר כוכבא לא היה תלמיד חכם מאוד גדול..)?


שיראל.אחרונהבס"ד
דברי התורה השבת מוקדשים להצלחת עם ישראל, ולרפואת חיילי השייטת.
דבר תורה נקודתי
בפרשת השבוע אנו קוראים על חטא המרגלים. 12 מרגלים שלח משה לבדוק כיצד ניתן לכבוש את ארץ כנען, כולם אנשים חשובים וצדיקים. כשחזרו המרגלים למחנה ישראל, הם החלישו את העם וסיפרו בגנותה של הארץ. יהושע וכלב שהגנו על כבודה של ארץ ישראל ויצאו נחרצות נגד דברי שאר המרגלים, קיבלו בתגובה מהמון העם הזועם אבנים וגידופים, צעקות וקיטורים.
העונש על חטא המרגלים היה חמור ביותר, כל דור המבוגרים נפטר בתוך 40 שנה, ורק יהושע וכלב זכו להישאר בחיים ולהיכנס לארץ יחד עם בניהם של בני דורם.
רק אדם היודע לעמוד על שלו, להילחם על דעתו ולצעוק אותה בקול רם. רק אישיות היודעת כי דבר ה' הוא הצודק, ומוכנה להסתכן למען אמירתו בגאון – רק אנשים כאלה הם הזוכים להמשכיות ולקיום, הם הראויים להיכנס לארץ ישראל- ארץ הקודש.
מדהים לראות את התאמת פרשתנו לאירועי הזמן. שעה בה העולם עומד נגד עם ה', זמן בו אומות העולם יוצאות נגד זכותנו המוסרית והבסיסית להגן על עצמנו. לקח חשוב נישא עמנו מכלב ויהושע. מסר הכרחי לנו כיחידים וכאומה. נלמד לעמוד על שלנו, להילחם למען האמת מתוך מוכנות לשלם מחירים, וכך- ורק כך, נזכה לשבת לבטח בעז"ה.
שבת שלום ומבורך!
דבר תורה מעמיק
קוראים אנו השבת את פרשת "שלח". בפרשתנו, משה רבנו שולח 12 מרגלים לבדוק את ארץ כנען. מצווה עליהם משה לבדוק את הארץ אותה ינחיל להם ה' בבוא השעה, להסתכל על מצב העם היושב בה, לבחון את טיב ההתיישבות שלו, את מעמדו הצבאי והכלכלי, ונתונים שונים שיעזרו לעם ה' לנחול את ארצו. המרגלים היו צדיקים גדולים וקדושים מראשי בני ישראל, והיוו את ההנהגה של העם.
במשך ארבעים יום מסתובבים המרגלים בארץ הקודש, הם בוחנים את המצב ומתכוננים לעדכן את משה רבנו.
יום חזרתם של המרגלים היה אמור להיות יום שמח במיוחד. חגיגות גדולות היו אמורות לפרוץ, ואולי אף היה נוסד "חג ארץ ישראל". אולם באופן מפתיע ביותר, האירוע נגמר אחרת לגמרי. המרגלים חזרו והציגו בפני העם תמונת מצב כוללת של החיים בכנען. הם סיפרו על הפירות המשובחים הגדלים בארץ, ואף הביאו עמם דוגמאות מרשימות של ענבים, רימונים ותאנים. סיפרו על החוזק הצבאי של התושבים, ועל הביצורים הגדולים שהם בנו במקום. עם ישראל שומע את דברי המרגלים ומתמלא ייאוש, בני ישראל מתחילים לבכות ולהתלונן על משה ואהרון. מדוכאים ונרגנים מתחילים אנשים בעם לדבר על אפשרות של חזרה למצרים.
ה' כועס מאוד על עמו וחושב להשמידו. לאחר תפילתו הנרגשת ומסירות-נפשו של משה רבנו, מודיע ה' לבני ישראל כי כל הדור הבוגר ייפטר מן העולם במשך 40 שנה, והם לא יזכו להיכנס לארץ ישראל. מלבד יהושע וכלב שהגנו על כבודה של הארץ, כל שאר המבוגרים לא יזכו לראותה.
צריך להבין מדוע חטאם של המרגלים והעם היה כזה גדול, והוא גרר אחריו כעס וחולשה כ"כ גדולים. המרגלים הצטוו לתור את הארץ, וזה אכן מה שהם עשו, האם ייתכן שכל עונשם ועונש העם הוא בגלל שהוסיפו מספר משפטים בגנותה של הארץ?
אלא, שאכן דיבור בגנות הארץ הוא חמור ביותר, אולם חטאם של המרגלים היה עמוק בהרבה, וחמור בהרבה. חטאם של המרגלים והעם היה בפרשנות שהם הביאו לדברים. משה שלח אותם לבחון את המציאות העובדתית, מי ביקש זאת מידכם לתת פרשנות? מהיכן קיבלתם סמכות לקבוע מי יהיה ומה לא?
הפרשנות מעידה על חוסר אמונה במשה רבנו, היא נובעת מפקפוק בהנהגתו. כשאר המנהיג מקבל תמונת מצב על המציאות, מחליט הוא האם לשתף את העם בדברים, ועד כמה להכניס אותם לעומקו של עניין. לפעמים ידיעת הפרטים עלולה להלחיץ ולהחליש, ולכן על המנהיג לבחור את מי לעדכן וממי להסתיר. הפרשנות שנותנים המרגלים לדברים היא אנושית ובסיסית, אולם העובדה שהם מפרסמים אותה לכל העולם מעידה על פקפוק במשה.
"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – האמונה בה', והאמונה למשה-לנביא, קשורה הן זו בזו בקשר אמיץ. כשעם ישראל נותן פרשנות למצב בארץ, כשהוא מתייאש בראותו את חוזקם של העמים – הוא בעצם כופר בהבטחת ה' להנחיל לעמו את הארץ.
הקב"ה הבטיח לנו את הארץ, ואנו אכן נקבל אותה. חובה עלינו לעשות כל השתדלות ומאמץ כדי להכיר את השטח, להכין תוכניות כיצד לכבוש ודרכי פעולה אפשריות, אולם חובה עלינו לזכור שאחרי הכול ומעל הכול- אנו מאמינים בהבטחת ה'. אנו מאמינים בהשגחה פרטית - בידיעה האלוקית המוחלטת, אסור לנו להיכנס לחשבונות מיותרים בעקבות מציאות קשה ומסובכת.
אנו נמצאים בימים בהם העולם כולו עומד נגד ה' ועמו. מצויים אנו בתקופה בה מדברים על אתגר בטחוני גדול שאנו ניצבים בפניו. חובה עלינו לעשות כל מאמץ והשתדלות, צריכים אנו להיות ערניים וזהירים, חזקים ואמיצים. עלינו לקחת אחריות על עתידנו ולא לסמוך על הנס. אולם לאחר כל זה, חייבים אנו לזכור את השגחתו של בורא עולם עלינו. צריכים אנו להבין כי הוא המנחה את צעדנו, ולשנן את העובדה שאם נפעל נכון, הוא יקיים לנו את כל הבטחותיו.
את המציאות עלינו לבדוק בקפדנות וביסודיות, ולכלכל את צעדנו בהתאם, אולם את הפרשנות למציאות, את ההחלטה האם נצליח או לא – נשאיר לבורא עולם.
נכונים הדברים במישור האישי, כמו גם במישור הלאומי. יהי רצון שנשכיל לעשות כך, ובעז"ה נשב על אדמתנו לבטח - כיחיד וכרבים.
שבת שלום ומבורך!
האם כלב ויהושע אכן היו צריכים לסכן את עצמם בשביל דעה?
האם יש משהו במושג "ארבעים יום"? (משה בהר סיני, המרגלים בארץ ישראל)
עד כמה חובה עלינו להשתדל, ומאיזה שלב יש להאמין?
כיצד הצליחו המרגלים לסחוב עימם פירות ענקיים כ"כ בלי שהתושבים ישימו לב?
כל השאלות, כל התשובות...
כמידי שבת, אתם יותר ממוזמנים לדיון הפתוח שלנו על פרשת השבוע. זה המקום שלכם לשאול ולתרץ, להקשות ולענות, להבין ולהתעמק.
אל תחמיצו:
http://www.facebook.com/topic.php?topic=13962&uid=160950736023