תפילה כהלכה לפי השלה
ספר השל"ה הקדוש - מסכת תמיד - פרק נר מצוה (ט)
מצאתי כתוב בספר דרך חיים דף ס"ו וזה לשונו:
יש עוד עשרה דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים בטולה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד:
הראשון, והוא הגורם הגדול שבכולם, תורה.
דע, כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות, הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלהים ויתדבק אליו, ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו. ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו, אבל יקל עליו מאוד, כי תכף ומיד ימצא השם יתברך במחשבתו, כיון שהוא מוכן לכך. כמו שאמר החכם, המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו.
אבל כשלא ירבה האדם העסק בתורה ובמצות, ואין צריך לומר אם ירבה למעט העסק בם, או שלא יעסוק בם כלל, ולא תהיה מחשבתו ביראת ה' כל היום, אלא כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הנה בסבת זה יתרחק מהשם יתברך. ולפי שאין אלהים כל מזימותיו, כשיבא להתפלל לא יוכל להתחנן, ויקשה עליו מאוד לכוין, וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהשם יתברך איך ידבק בו כרגע.
וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) "רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע", לא אמר הפסוק 'רחוק ה' מרשעים וקרוב אל צדיקים', או 'לא ישמע ה' תפלת רשעים ותפלת צדיקים ישמע', לפי שרצה ללמדנו דבר וטעמו, כי מדאמר "רחוק ה' מרשעים" משמע הא אל צדיקים קרוב, ומדאמר "ותפלת צדיקים ישמע" משמע הא תפלת רשעים לא ישמע. והכוונה להודיענו כל מה שאמרתי, כי לפי שהרשע רחוק מהשם יתברך ואינו יכול לדבקה בו בשעת תפלה ולכוין לבו אליו, אין תפלתו נשמעת, ולפי שהצדיק קרוב להשם יתברך תפלתו נשמעת, כי ידבק באלהים בשעת תפלתו מה שאין הרשע יכול לעשות כן.
ואמרו רז"ל בזוהר פרשת ויקרא (ח"ג כא, א), "כד בר נש אתרחק מאורייתא רחוק הוא מקודשא בריך הוא, ומאן דקריב לאורייתא קריב לקב"ה בהדיה" ( כאשר אדם מתרחק מהתורה, הוא מתרחק מהקב"ה, ומי שקרוב לתורה, קרוב לה' אתו) . ובספר החסידים סימן ל"ה, יש ליזהר שלא להרבות בדברים בטלים פן ישכח הצור אשר הוא תמיד לנגד פניו, כפקח אשר לפני העיור הוא בהויתו ובכחו בכל מקום, והעיור הוא אשר אינו רואה, רק במחשבתו של הבאי, ואינו זכור את הצור והתרחק ממנו ומהיות ירא מפניו, כי אינו מצוי בלבו מחמת קושי הלב שהוא עז וקשה ורחוק מהאלהים, ואינו מוצא במחשבתו רק דברי הבאי, לפיכך אינו מוצא במחשבתו האלהות רק בקושי ובחזקה. כמו שלא יוכל העיור להבין ולהאמין האדם אשר לפניו אם לא ימשמש בו או ישמע קולו, כך לא יוכל האיש ללמוד ולקשר בלבו תמיד האלהים, אם לא על פי עזיבת העון, כי העוונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים הפנים, וכן הוא אומר (ישעיה נט, ב) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם", עד כאן לשונו:
השני, חידוש.
רצוני לומר שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפילה אם לא בכולם, והחדושים ההם יגרמו לו לכוון לבו. ואם אינו מחדש דבר בתפילתו יקשה עליו לכוין, כדתנן פרק תפילת השחר (ברכות כח, ב), העושה תפילתו קבע אין תפלתו תחנונים, ומפרשי רבה ורב יוסף דהיינו כל שאינו יכול לחדש בה דבר בקשה, והיינו לשון קבע, כיום כן אתמול כן מחר, ע"כ.
והטעם בזה, כי אז הטבע אומר והולך רגילותו, אך החדושים אי אפשר לאומרם אם לא ישים אליהם לב. וזה לשון ספר החסידים בסימן קנ"ה, וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים את הלב, ואם לא תוכל להוסיף בכולם לפי שהקהל יסיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים, כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, עד כאן לשונו:
השלישי, צורך.
כשיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ומתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאוד, כגון בנו הנוטה למות או הוא עצמו שהכביד עליו החולי או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו.
ולכן תראה קצת אנשים שלא יכוונו בתפילתם, ועליהם נאמר (איוב כא, טו), "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו", כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים, כי עשרו מצאו און להם וזרעם נכון לפניהם עמם.
ולכן שנינו (תענית טו, א), עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפילתו ירבה כונתו, ולפי מעוט הצורך ימעט כונתו. ולכן איש בריא ועשיר שה' יתברך הניח לו יקשה עליו מאוד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלהים הוא הנותן לו כח לעשות חיל ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, אך השם יתברך הצליח עניניו וצוה הברכה במשלח ידיו. ויחשוב בכמה שלוים ושקטים ממנו שהעשירו עושר גדול ואבד העושר ההוא בענין רע, ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, ויש עשיר אשר זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו. וירבה לחשוב בדברים כאלה, ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשם יתברך יתמיד ברכה ושלומו והצלחתו לו ואל יטול פקדונו ממנו.
ולפי שאיש כזה אין לו צורך בגאולת ישראל, כי מה יתן לו ומה יוסיף הגואל ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, לכן צריך התחכמות רב כדי שיוכל לכוין בברכות שהם מתפללים על הגאולה. ולכן יחשוב שהגלות הוא מעותד לכמה עלילות, שאפשר שיענישוהו הון רב על לא חמס בכפיו, והוא מעותד לשודדים ושוללים. ואם בעל נפש הוא, ידאג על חורבן המקדש וביזוי התורה וצרות ישראל ושבים וצערם, וחלול השם הגדול המחולל בגוים זה אלף ות"ק שנה, וכשיחשוב בכל זה ירך לבבו וקרוב שיכוון:
הרביעי, לשון.
כשיתפלל אדם בלשון שרגיל בו, רצוני לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו, יקל עליו לכוין, וכשיתפלל בלשון אחר אע"פ שיבין מה שיאמר לא יקל עליו כל כך. הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע"ז לפעמים שאומר אותה יותר מעשרה בלשון הקודש, ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו יעשה וישכיל עשו.
החמישי, נוע.
המתנועע בתפלתו גורם ביטול כוונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכוונה. ומה שאמר (תהלים לה, י), "כל עצמותי תאמרנה" וכו', היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפלה. ואם יש מי שאומר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפלה גורם לכוין הלב, וראה בעיניך, הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח:
השישי, קול.
המנמיך קולו מאוד בתפלתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפלתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי, אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפלתו ולא היה יודע היכן הוא, אבל המדבר על לבו כחנה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו לא יתנועע. ובספר הזוהר פרשת ויגש (ח"א רט, ב), מאן דצלי צלותיה וקם קמיה מאריה לא איצטריך ליה למשמע קליה בצלותיה, ומאן דאשתמע קליה בצלותיה צלותיה לא משתמע. מאי טעמא, בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא, ומאן איהו צלותא, דא ההוא קל בלא 'ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו קול כו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותא אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע, ודא איהי צלותא דאתקבלה תדיר. וסימנך והקל נשמע, קל בלא 'ו' נשמע, דא איהו צלותא דאיהו בחשאי, דקב"ה קביל כד אתעביד ברעותא וכוונה כדקא יאות וכו', עד כאן. (מי שמתפלל ועומד לפני רבו, לא צריך להשמיע קולו בתפילה, ומי שמשמיע קולו בתפילה, תפילתו אינה נשמעת. מדוע ? בגלל שתפילה זו אינה תפילתו, ומהי תפילתו, התפילה בקֹל, ללא וא"ו, שתלוי בקֹל שהוא קול וכו' – שאינו נשמע - . לכן אדם לא צריך להשמיע קולו בתפילה, אלא להתפלל בלחש, בקול שאינו נשמע, וזוהי תפילה הנשמעת תדיר. וסימנך "והקֹל נשמע", קֹל ללא וא"ו – נשמע, זוהי תפילה שהיא בחשאי, שהקב"ה מקבלה כאשר היא נעשית ברצון ובכוונת הלב כנדרש וכו').
ומדאמר "למשמע קליה", משמע אפילו הוא עצמו לא ישמע קולו. ובפרשת ויקהל (ח"ב רב, א), אינון משיריין מאריהון דאודנין צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישא ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא, ואי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתחדא בעלמא עלאה, ומילה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע ליה. (מחנות – של מלאכים – הנקראים 'בעלי אזניים' מקשיבים לתפילת אלו המתפללים בלחש, בכוונת הלב, שלא תשמע התפילה ההיא לאחרים. ואם תפילה זו נשמעת לאוזן אדם אחר, אין מי שמקשיב לה למעלה, לבד ממי מהאדם ששמע אותה בתחילה. לכן יש להזהר שלא תשמע תפילתו בני אדם, ועוד, שדברי התפילה מתאחדים בעולם העליון, ודברי העולם העליון אינם צריכים להשמע ). עד כאן:
השביעי, הכנה.
שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו, ויתחיל לחשוב בגדולת מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו. ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו הגומל לחייבים טובות, מכמה צרות הצילהו, מחלאים רפאהו, מטובו הטיבוהו, והוא לא כגמול השיבו, כי האל גמלו טובה והוא גמלו רעה.
ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא עלה נדף וקש יבש. ויחשוב שעתה הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו, לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו. ואחר כל זה יקום ויתפלל, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ל, ב), "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים":
השמיני, נכנס.
כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס עליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל. ובזה יטעו רבים שכשמאחרים לבא לבית הכנסת הם נכנסים בשעה שהצבור קורין פסוק שמע או בשעה שמתפללים, וגורמים ביטול כוונת הצבור המיחדים שם יוצרינו וכוונת המתפללים אליו. ולכן ראוי ליזהר שלא להכנס לבית הכנסת בשעת היחוד ובשעת התפלה, וכן ראוי ליזהר כשאדם מתפלל ביחיד שיתפלל במקום שיהיה בטוח שלא יכנס אליו אדם אם יוכל:
התשיעי, שכן.
כשיהיו שכני האדם, רצוני לומר היושבים אצלו, מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא, אך כשיהיו יושבין אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה, יקשה עליו לכוין. ועל זה נאמר (סוכה נו, ב), "אוי לרשע ואוי לשכנו", ואמרו רז"ל (אבות א, ז), "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע".
ובספר החסידים סימן תשע"ב, צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל, לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע, שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו, ככתוב (ישעיה א, טו), "ובפרשכם כפיכם" וגו', ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב, עד כאן לשונו. ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה, לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו, וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט), "רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע", כלומר אף על פי ש'רחוק ה' מרשעים, תפלת צדיקים ישמע', ואף על פי שאלו בצד אלו:
העשירי, זמן.
שישהא אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה שאלה לבדה לאט, יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שהשיעור מהזמן ששוהין בתפלת הצבור בזמנינו אינו מספיק לשיוכל איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מלות התפלה ולקרותם קריאה שלימה, כי אני רואה בעצמי כי תודה לאל ממהר לדבר אני ולא עלג, ואיני מספיק לומר מלת התפלה עד שסיימו הצבור תפלתם:
סוף דבר,
בענין הכוונה ביחוד ובתפלה ובברכות, אני אומר שהאנשים נחלקים לשני חלקים,
החלק האחד הם מיחדים את השם יתברך ומתפללין אליו ומברכין אותו,
והחלק השני הם אומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים, ואומרים דברי התפלה ואינם מתפללים, ואומרים דברי הברכות ואינם מברכים.
והנה החלק הראשון התבוננתי בם והנם מעטים מאד מאד ונער יכתבם, והאנשים שהם מהחלק השני רבו מארבה והלואי לא אהיה גם אני כאחד מהם, עד כאן לשונו:
