פורום בית המדרש (עמוד 22)

שבוע טוב

להכיר את התלמוד

ממליץ מאוד על סדרת שיעורים חדשה ומעניינת במיוחד על סוגיות שונות בתלמוד - שיעורים יחסית קצרים, אך בנויים היטב בצורה שנותנת לכל אחד את היכולת להנות ולהתחבר - גם לבוגרי ישיבות וגם לנשים או לכאלו שאף פעם לא למדו גמרא בצורה מסודרת.

המרצה הוא הרב מנדי אשכנזי.

השיעור האחרון לדוגמא עוסק בסוגיית 'עני המהפך בחררה', מזווית מאוד מעניינת ורלוונטית:

שיעור נוסף עוסק בפרשנות מפתיעה לסיפור שמאי, הלל והגרים:

שיעור נוסף עוסק בשאלה 'למה חכמי התלמוד מעדיפים מחלוקת על פני הסכמה רחבה':

ועוד..

ניתן להצטרף לקבוצת ווטאסאפ ולקבל עדכונים על שיעורים חדשים:

להכיר את התלמוד

העם ויתר על בית המקדש?!

לפני כשמונה שנים פורסם באתר "ידיעות אחרונות" מאמר תחת השם: "אתם לא באמת רוצים בית מקדש שלישי"; את המאמר כתבה פרופ' רוחמה וייס. בין היתר נכתב במאמר: "התרבות היהודית כה התרחקה מתרבות בית המקדש, שנדמה לי שאין לנו היום לאן לחזור, ואין ליהדות דרך לעכל חיים מקדשיים... וחוץ מכל זה - אתם באמת רוצים להביא לא-לוהים חיות מתות במתנה? זו הפסגה הרוחנית שאתם שואפים להציע לכם ולנו?".

מספר שנים לפני זה, באותו אתר בדיוק, פורסם סקר: "העם ויתר על בית המקדש". אחד מהנתונים שהוצגו בסקר הוא ש-66% (!) ממשתתפי הסקר סבורים שהכותל המערבי הוא המקום הקדוש ביותר בארץ ישראל!

היה לי לפני כשבועיים דיון עם חבר; היה לו קשה להאמין שאכן תהיה מציאות של בית מקדש, וגם אם כן, האומנם הדור שלנו יזכה לבנותו? אלו שאלות נוקבות שייתכן ורבים מאיתנו אינם יודעים כיצד להשיב עליהם.

האומנם חזון ישעיהו אינו עומד להתממש? החזון המלהיב שאומר: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים, ואמרו: 'לכו ונעלה אל הר ד', אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". האם כל אלו, ח"ו, הבלים ותו לא?

ודאי שבע"ה החזון יתממש בקרוב, אך עכ"פ צריך לברר מה עומד מאחורי שלושת השגיאות העמוקות שהצגתי לעיל.

נראה ששלושת הנקודות שהצגתי לעיל נובעות מחוסר אדיר בשיח על הנושא. כשפרופסור וייס תמהה כיצד יש אנשים שהרצון שלהם הוא להביא חיה מתה לאלוקים זה מעיד על כך שהיא אינה מבינה מה המשמעות העמוקה על בית המקדש.

כשרוב הציבור הישראלי חושב שהמקום המקודש ביותר הוא הכותל המערבי זה מעיד על בורות עמוקה. זה מעיד על כך שבמערכת החינוך בחרו ללמד אותם כיצד משתמשים במשפט הקוסינוסים במקום ללמד אותם את הדבר הבסיסי ביותר שכל יהודי צריך לדעת.

כשאותו חבר אינו מסוגל להפנים שאכן יהיה פה מציאות של בית מקדש זה אומר שכמעט ולא דיברו איתו על בניית המקדש; כי כשמדברים עם אדם על דבר מסוים ודאי שהוא מפנים אותו ומצפה לו.

אז נדרשים אנו להגיד בקול: נקים סנהדרין, נכבוש את ארץ ישראל השלמה ונבנה את המקדש. איננו נכפה דבר על אף אחד, כל שלושת הדברים האלו יתקיימו מתוך רצון אדיר של עם ישראל. כעין שעכשיו במלחמה הזאת רוב הציבור התפקח ומעוניין בחזרה לשטחי גוש קטיף, כך יבינו בקרוב את הצורך האדיר בחזרה לשטחי ארץ ישראל השלמה ובבניית המקדש.

כיצד נגיע למצב בו כול (או לפחות רוב) עם ישראל ירצו רעיונות נשגבים אלו? כשנדבר. כשנתחיל לדבר, להסביר. בעדינות, לאט - לאט. נתחיל בחברים הקרובים, ונרחיב את מעגלי השיח. רק בעזרת תודעה ננצח.

ובע"ה, מתוך שיח עמוק ומכבד על נושאים חשובים אלו, נזכה בביאת משיח צדקנו ובבניית המקדש בב"א.

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח).

כבר תמהו המפרשים כולם מה היאך יתכן דבר זה, שלא הכיר מלך מצרים בדור שאחר יוסף את המשנה למלך הקודם, שזה דבר מן הנמנעות. ראשון לכל קם התרגום ופירש:

וקם מלכא חדתא על מצרים דלא מקים גזרת יוסף.

על איזו גזירה מדבר האונקלוס? ראיתי בזה שני פירושים. בס' "קנה אברהם" (הובא ב'אור החמה') כת' שהיא מה שהעביר יוסף את עם מצרים מאדמתם, להיות כל אחד מיושבי הארץ שלא על נחלת אבותיו, ובפשטות היא אות על קניין האדמה לפרעה. בס' "בית ושם" (גז"ש) כת' שהיא גזרת יוסף למול, וכפי שהביא זאת רש"י על הפס' בפרשת מקץ (בראשית מא, נה)[1].

ולכאורה אין הדברים מובנים – מה עניין שתי גזירות אלו לפרשה?[2]

עוד, לכאורה כל דבריהם אלו של רבותינו בבירור אינם תואמים את כוונתו של אונקלוס, שהרי פירש לנו במקום אחר מה היא גזרת יוסף. בכל תרגומו על בראשית בעניין יוסף מצאנו רק פעם אחת את הלשון גזירה, עה"פ "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" וכו', ז"ל:

"ושוי יתה יוסף לגזרא עד יומא הדין על ארעא דמצרים דיהון יהבין חד מן חמשא לפרעה" וכו'[3].

א"כ, נ"ל שאת גזרה זו ביטל פרעה – אולם עדיין לא מובן, מה עניין גזרה זו וביטולה לפרשתנו? ונראה להביא כאן דרך, ובה יעלו כל הפירושים יחדיו, וכדקיימא לן ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים".

ליוסף היתה מגמה, להכין את הקרקע לגלות ישראל או לפחות לראשיתה, וכדקיי"ל 'כל ההתחלות קשות'[4]. חלק משמעותי מהכנה זו היה כפי שכותב רש"י על הגליית עם מצרים מקצה אל קצה – 

ואת העם העביר. יוסף מעיר לעיר לזכרון, שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הצרך הכתוב לכתב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסףשנתכון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס').

נראה שלא בכדי בחר רש"י להשתמש במילים אלו. את המילה "חרפה" מצאנו פעמיים לפני כן בתורה[5]: א) בלידת יוסף (בראשית ל, כב-כג) – "ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי"; ב) בדבר האחים בערמה אל שכם בן חמור (שם לד, יג-טו) – "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם. ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר".

הערלה נחשבת כחרפה בעיני בני ישראל, על כן יש להסירה. באותה מידה פועל יוסף להסיר החרפה מעליו אחיו, בעצם הוא פועל סוג של מילה על אחיו, אולם לא ע"י פעולה בהם אלא ע"י פעולה בעם מצרים. צורת הסרת החרפה היא ע"י מניעת השינוי – אלו ואלו גולים, וכאן נרחיב ונאמר – וכמו כן אלו ואלו נימולים[6]. עדיין לא מספיק ברור מה הקשר, ובכן – נשתדל לבאר זאת יותר.

למאן דאמר שהגזירה אותה ביטל פרעה היתה עניין המילה, לכאורה לא מובן – למה עניין המילה המשיך אחרי תום שנות הרעב? למה הדבר הזה נחשב כ'גזירה' שיש לשוב ולבטלה ולא כ"גחמה רגעית" של יוסף?

הדבר טמון בקישורו של האונקלוס בין המקראות. הגזירה המקורית, היסודית, היא "דיהון יהבין חד מן חמשא לפרעה", אולם ראשיתה וסדרה אינה מתחיל משם אלא מהפסוק שאחרי כן:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶתאַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה, הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶתהָאֲדָמָה".

סדרה של הגזרה הוא שמבית המלך ניתן לעם מצרים כמות מסוימת של זרע, שאותה הם זורעים ונותנים בתורת אריסות חמישית מן היבול שגדל חזרה אל בית המלך. פרעה נותן ולבסוף פרעה מקבל.

כאשר עם מצרים באים אל יוסף בתחילת שנות הרעב, וכמו שהעתקנו למעלה, הוא לא מוכן לתת להם מבית המלך, שנמצא תחת רשותו, עד שימולו. דבר שמזכיר את הסיפור על רבי בגמרא בבבא בתרא (ח ע"א):

רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה; אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו: "רבי, פרנסני!" אמר לו: "בני, קרית?" אמר לו: "לאו". "שנית?" אמר לו: "לאו". "אם כן, במה אפרנסך?" [אמר לו:] "פרנסני ככלב וכעורב". פרנסיה. בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער, ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח. אמר רבי: יכנסו הכל.

יוסף לא מוכן לתת מאשר ברשותו עד שהמקבל הגון לכך. א"כ, הדבר תקף לא רק לשנות הרעב אלא גם לשנים הרגילות שבאו אח"כ, שהרי גם בהן המשיכה הנתינה מיוסף לעם מצרים של זרע בכל שנה כדי שיזרעו ויחזירו חמישית מיבולם. א"כ המילה נתקבעה יחד עם תקנה זו של נתינת הזרע לעם האריסים.

הרי שכל הדברים מתחברים יחד – יוסף רצה להסיר חרפה מאחיו, ע"כ הגלה את העם ותיקן להם סדר וגזרה מבית המלך, אולם גם היא היתה תלויה בגורם נוסף – הסרת החרפה הגופנית בגופות המצרים.

על זאת קם פרעה מלך מצרים החדש וביטל את גזרת החומש. בכך המצרים כבר לא חייבים לקבל מבית המלך וממילא הם כבר אינם צריכים למול – הרי שנתגלע הבדל ראשון בין ישראל למצרים, הבדל שמוסיף טומאה למצרים ומרבה בהם את התאווה לעריות[7]. וכיוון שהבדל זה ניטש, כבר אין מזכיר על קניין פרעה לכל קרקעות מצרים והחלו המצרים שבים אל קרקע אבותם, ובכך מתעוררת החרפה על ישראל לקראתם 'גולים'.

כאשר נוצר ההבדל בין עם מצרים לבני ישראל עולה ומתעוררת ההבחנה ועימה החשש – 

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".

פתאום ניתן להצביע על בני ישראל ולומר "הנה" – הם שונים ונבדלים, פתאום הם נתפסים כ"עם" אחר, כאשר אין כל הארץ בליל של גולים.

ומזה מתגלגלת הגזירה הבאה – 

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס".

היכן עם ישראל בונים ערי מסכנות לפרעה? – ברעמסס, עליה נאמר בסוף פרשת ויגש (בראשית מז, יא): "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה". ארץ רעמסס היא חלק מארץ גושן, מקום מושבם של בני ישראל. בתוך המקום שקבלו לנחלה וחבל מאת פרעה לגלות מצרים – שם מחייבים אותם לבנות ערי מסכנות! זו היא ממש הטחה בפניהם של ישראל – אין זו ארצכם! אתם רק גולים כאן![8]

ובהפסקת המילה יש עומק נוסף. הזיהוי הזה בין עם מצרים לבני ישראל מצד הגלות והמילה איפשר יותר בקלות את 'זרימת' הגרים אל קהל ישראל, שזה כל מה שבאו ישראל לתקן בגלות מצרים, וכמו שכת' בזה באוצרות רמח"ל (ח"ד, בד"ה הראשון על פרשנו). מעת המצרים מפסיקים למול – ישנו עיכוב גדול לקיים את התיקון באופן זה, ולכן מתגברת הילודה בעם ישראל, שדרכה יעשו את התיקונים הללו.

[1] אולם לא משמע שם שהיא היתה גזירה לדורות, ובע"ה לקמן יעויין ויתבאר בזה קמעא.

[2] ועוד, למה לא כתבה התורה את הדברים בפירוש אלא בדרך רמז? עוד, היאך המקרא רומז לתרגום?

[3] וק"ק, דראוי לדקדק על הלשון "עד היום הזה", משמע שעדיין גזרה זו נוהגת ולא נתבטלה.

[4] וכמאמר הגמרא בשבת (פט ע"ב) על זה ממש: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל".

[5] ובאמת שאינה שבה עוד בתורה פעמים אחרות.

[6] וכמובן שהדברים מזכירים את הקטרוג ביציאת מצרים – אלו ואלו עובדי ע"ז.

[7] כידוע ומפורסם מן הפרשנים שעמדו על עניין המילה.

[8] ועוד שהציווי לבנות דווקא ערי מסכנות, משכוחן קבל יוסף את כל כוחו, הוא אירוניה ואכזריות של ממש. 

יצא לי לתהות... לפי רשבי.. הפסוק ואספת דגנך הוא במצב לא אידיאלי..

אבל האמת היא שעל רשבי לא קשה רק הפסוק ואספת דגנך.. אלא עוד המון פסוקים.. מי מקיים מצוות פאה? נטיעה? ערלה? מי נצטווה לא לרמות במשא ומתן?

זה נראה פשוט שהתורה מכוונת לכך שישנם חקלאיים בעלי שדות ובעלי מלאכה.. ולא כולם יושבים ללמוד..

בקיצור, האם צריך לומר שמחלוקת רשבי ורבי ישמעאל היא דווקא ביחס לתלמידי חכמים? כי אם ביחס לכל העם אחוז לא קטן של פסוקים בתורה  לא מובן למי מכוונים....

לפי ההגדרה זה אמנם לא פלינדרום, אבל זה כמעט פלינדרום.

וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: פ (שמות פרק יג פסוק י)

צד ראשון: מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה

צד שני: לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָ

ראשית ראוי לציין שהמילה "חָיוֹת" היא מילה יחידאית בתנ"ך כלומר לא מצינו אותה מנוקדת בקמ"ץ בשום מקום אחר (המילה "חי" מנוקדת לפעמים קמ"ץ ולפעמים פת"ח אבל זה כתוצאה משינוי תנועה בעצירה) וגם התואר הנקבי ברבים (למשל "הציפורים החיות") וגם שם העצם ("ארבע החיות") מנוקד בפת"ח

לכן כמובן התרגום (חָיָתָא – בקמ"ץ, כלומר מיילדות) מתאים לפשוטו של מקרא והמשמעות היא שבנות ישראל בקיאות כמיילדות לכן יכולות לדאוג לעצמן.

מדרש רבה שמות פ"א ט"ז

"כִּי חָיוֹת הֵנָּה" אם תאמר מילדות הנה וכי מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לסיעה אלא כך אמרו לו אומה זו כחיות השדה נמשלות שאין צריכות מילדות יהודה נמשל כאריה דכתיב (בראשית מט ט) גור אריה יהודה דן (בראשית מט יז) יהי דן נחש נפתלי (בראשית מט כא) אילה שלוחה יששכר (בראשית מט יד) חמור גרם יוסף (דברים לג יז) בכור שורו בנימין (בראשית מט כז) זאב יטרוף ועל שאר כתיב (יחזקאל יט ב) מה אמך לביא בין אריות רבצה.

כדי להבין את המדרש לאשורו נראה שלא די להבין את משמעותו הפשוטה אלא להתעמק במשמעות הסמלית – אם פשט הכתוב הוא שהעבריות הן בקיאות כמיילדות, אז מאי קושיה שבכל־זאת צריכות מיילדת לסייען? ומה המשמעות העמוקה של המשלת עם ישראל לבע"ח? ומה בדיוק המדרש מנסה ללמד?

פרעה, החל מתחילת הפרשה מנסה להתנכל לעם ישראל בכל דרך הגיונית שהוא מוצא – החל מהתחכמויות, דרך עבודת פרך, כלה בג'נוסייד. מכל בחינה הגיונית הרי שמעשים כאלה אמורים להביא לדלדול העם גם מצד המוות ההמוני וגם חוסר התרבות. ואולם עם ישראל נראה שאינו תלוי כלל בנסיבות החיצוניות וכמו שאומר המדרש שהיו יולדות ששה בכרס אחת וכיו"ב כלומר עם ישראל נתמך ישירות על־ידי הקב"ה מבלי תלות לא במה שמסביבו וגם אינו זקוק לסיוע של אחרים. ודווקא כשהנסיבות מתנגדות לעם ישראל ואף־אחד אינו מוכן לסייע לו הרי שעם ישראל פרה ורב וממלא את הארץ כלומר מגשים את מהותו באופן שלם יותר.

עם ישראל משול אפוא לבע"ח בכך שהוא מצוי תחת מערכת השגחה אחרת – כשם שהבע"ח אינם צריכים לעבוד לפרנסתם שלא מצינו אריה סבל ושועל חנווני – עם ישראל אינו זקוק ל"טובות" של אחרים ולמעשה כל אותן "טובות" אינן אלא רעות; ה"עזרה" שמציעות האומות אינה אלא במטרה לאפשר להן להשפיע על עם ישראל לטובת האינטרסים שלהם שכמובן אינם לעולם לטובה.

"אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום"

מלבי"ם:

"אשור" נאמר אליך בשפתותינו, שמעתה לא נבטח עוד על דבר זולתך, לא על אשור שבטחו בו מלכי ישראל בצר להם, כי "אשור לא יושיענו", ולא נבטח על מצרים שנתנו לנו סוס ורכב שנלחם בכחנו, כי "על סוס לא נרכב", ולא נבטח עוד על הפסילים והמערכת, כי "לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו", כי רק בך נבטח, מצד שידענו "אשר בך ירוחם יתום", שמי שאין לו שום עוזר וסומך מצד הטבע אתה תרחם עליו מצד רחמיך וכן אחר שאין לנו בטחון ותקוה על שום דבר נמצא רחמים אצלך:

כאשר עם ישראל נמצא במידת הביטחון הגמורה כאותם בע"ח ודוחה מעליו את התלות ההרסנית באומות העולם (והלא כיצד אפשר בלעדיה – שואל המדרש? וכי מיילדת אינה צריכה מיילדת אחרת לסייעה?! לכן ברכת יעקב מעניקה לכל אחד מהשבטים כוח מיוחד ובעיקר את כוח העצמאות והאי־תלות) כך הוא יכול לקבל החלטות טובות יותר ולהגשים את ייעודו באופן השלם ביותר.

״…באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב (משלי כט, ג) ורועה זונות יאבד הון מיד (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו א"ר יוחנן משום ר' מאיר ששבה קשתו לאיתנו ויפוזו זרועי ידיו נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו מידי אביר יעקב מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה ונעשה רועה שנאמר (תהלים פ, ב) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף״ (בבלי סוטה לו ע״ב)

מה פשר הלימוד של הגמרא ? כלומר, כיצד בנוי הלימוד של הגמרא מהפסוק ״ורועה זונות יאבד הון״ ?

רש״י מפרש ״יאבד הון: שם טוב שהוא יקר מכל הון״. המהרש״א שכנראה היתה לו אי נוחות מפירוש זה אחרי שהוא מצטט את רש״י הוא כותב ״ויש לפרשו כפשטיה יאבד הון היינו אבן האפוד שהיה שווה הון רב…״.

אני רוצה לטעון שייתכן שהלימוד של חז״ל מהפסוק היה אחר. לפי שיטה מקובלת בראשונים האותיות שהיו על האבן של יוסף באפוד היו ״ון״ (הסיומת של ״ישרון״). ואם נלך לפי שיטה זאת הגמרא דורשת את הפסוק ״ורועה זונות יאבד הון״ כאילו כתוב ״ורועה זונות יאבד ון״ (שהרי ון והון נשמעים אותו דבר). ואולי צריך לומר שרש״י שנדחק לפירושו סבר כשיטות האחרות (לפי בעל הטורים האותיות על האבן של יוסף הן ׳רן׳ ואילו לפי הרמב״ם כמדומני אין עליו אותיות). 

מסתבר שלפי רוב הפרשנים בכלל לא מדובר בעץ, אלא במעין מישור או תלולית (שיפולי מישרא), או שזה בכלל מלשון אבל ביוונית.

אם מישהו מכיר מקור מהימן שבכל זאת סובר שאכן מדובר בעץ אלון - אשמח מאוד לשמוע. זה חשוב לי בשביל ספר שאני כותבת...

תודה!

יה״ר שיהיו הדברים לזכות לרפואת חביב בן אסתר וכן דינה בת חנה מרים. 

אמר רבי אלעזר א"ר אבינא כל האומר (תהילים קמה) תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא מאי טעמא אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת נימא (תהילים קיט) אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה (תהילים קמה) פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה (תהילים קלו) נותן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרתי אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב (עמוס ה) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנא' (תהילים קמה) סומך ה' לכל הנופלים:  א"ר אלעזר בר אבינא גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל דאילו במיכאל כתי' (ישעיהו ו) ויעף אלי אחד מן השרפים ואלו גבי גבריאל כתי' (דניאל ט) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף וגו' מאי משמע דהאי אחד מיכאל הוא אמר ר' יוחנן אתיא אחד אחד כתיב הכא ויעף אלי אחד מן השרפים וכתי' התם (דניאל י) והנה מיכאל אחד <מן> השרים הראשונים בא לעזרני תנא מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע ומלאך המות בשמנה ובשעת המגפה באחת (בבלי ברכות ד ע״ב)

אחת השאלות שצריכות להישאל כשלומדים גמרא היא מה פשר הסמיכות של מאמרים שונים בגמרא זה אל זה, כאשר על פניו נראה שקופצים מנושא אחד לנושא אחר שונה ממנו לגמרי.

נסתכל למשל בגמרא לעיל. הסבר אפשרי ומתקבל על הדעת לפשר הסמיכות הזה הוא שהיות והגמרא

הביאה מאמר בשם רבי אלעזר בר אבינא, אז היא צירפה ״על הדרך״ מאמר נוסף בשמו אפילו שאין ביניהם קשר תוכני. קושי אחד בהסבר הזה הוא שלא מובן מדוע בחרה הגמרא להביא דווקא את המאמר על ״גדול מה שנאמר במיכאל״ והרי זה לא המאמר היחיד בשמו של רבי אלעזר בר אבינא.

אני רוצה בע״ה להציע שני הסברים שמראים על קשר תוכני בין שני המאמרים, שיכולים להבהיר לנו

מדוע בחרה הגמרא להסמיך אותם זה לזה.

הסבר אחד הוא שהחוט המקשר בין המאמר השני שעוסק במיכאל שר ישראל למאמר הראשון שעוסק במפלתם של [שונאי] ישראל הוא הפסוק בתהלים ״אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן וּכְאַחַ֖ד הַשָּׂרִ֣ים תִּפֹּֽלוּ״ (תהלים פרק פב פס׳ ז) שלפי דברי הגמרא אפשר להבינו על מיכאל.

כלומר, בדומה ל[שונאיהם של] ישראל שנאמר בהם לשון נפילה, גם ביחס למיכאל שר ישראל נאמר לשון נפילה, וגם עליו אפשר להחיל את חתימת המאמר הראשון ״סומך ה׳ לכל הנופלים״.

הסבר נוסף הוא שהמקור המקראי שעוסק במיכאל ובגבריאל הוא החזיונות של דניאל, והכתוב מתאר

שכאשר דניאל קיבל את החזיון ״וָאֶשְׁמַע, אֶת-קוֹל דְּבָרָיו; וּכְשָׁמְעִי, אֶת-קוֹל דְּבָרָיו, וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל-פָּנַי, וּפָנַי אָרְצָה״ (דניאל פרק י פס׳ ט) במילים אחרות דניאל נפל מרוב פחד ואימה, ובשלב ראשון נתנו לו חיזוק והוא עבר למצב של ״על ארבע״ ״וְהִנֵּה-יָד, נָגְעָה בִּי; וַתְּנִיעֵנִי עַל-בִּרְכַּי, וְכַפּוֹת יָדָי״ (שם פס׳ י) ובשלב שני הוא קיבל חיזוק נוסף ״וַיֹּסֶף וַיִּגַּע-בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם, וַיְחַזְּקֵנִי״ (שם פס׳ יח) ובהמשך

״וַיֹּאמֶר אַל-תִּירָא אִישׁ-חֲמֻדוֹת, שָׁלוֹם לָךְ--חֲזַק וַחֲזָק; וּכְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי, וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי״ והרי זאת דוגמא לכך ש״סומך ה׳ לכל הנופלים״.

ממש ממליצה על מדרשת באתי לגני שנמצאת בנחלאות ירושלים

הייתי שם השבוע , היה מדהים !

תוכנית עשירה , מרצות מעולות!

מקום ממש מיוחד

דברו איתם, בואו להתרשם, יום אחד בשבוע- ראשון מעשר בבוקר עד הצהריים.

פיה בן דו- 0522422480

מלאכים זה דבר רוחני או גשמי?

אפשר מקורות וסימוכין לתשובה?

ואם רוחני מה הפשט שמלאכים ביקרו את אברהם אבינו?

וכן וישלח יעקב מלאכים רשי כותב מלאכים ממש?

ואם לישוב הקושיות יש מקורות אשמח

בחנוכה נראה שעיקר ההדלקה ופרסום הנס היא האש הדולקת והיוצאת מן הנר ,ולא דווקא הנר עצמו שהוא כהכשר מצווה. שכן נחלקו בגמרא (שבת כב:-כג.) האם הדלקה עושה מצווה או הנחה, אך כמובן שלכו"ע צריך להדליק את אותו הנר. וכן ראינו שכל השמנים כשרים לנר חנוכה. ומי שאסר זאת ,אוסר דווקא מפני האש היוצא מהשמן -בשבת שמא מותר להשתמש לאורה ושמא יטה, ובחול שמא כבתה זקוק לה ויתעצל מלהדליק (שם כא:-כב.).

 א"כ אפילו שלכאורה מכאן נראה שהאש היא העיקר, הרי אנו אומרים "הנרות הללו קודש הם" והרי הנר הוא שם כולל גם לשלהבת וגם לנר עצמו-תכשיר השעווה או השמן.(נר מצווה חלק ג "מפני שעל ידי הכלי נקרא נר" ועוד בדרשת הבא"ח להלכות חנוכה)  ולמה לא אומרים 'השלהבת הזו קודש היא'?( ומה נעשה שכדי ליצור שלהבת צריך גם נר או שמן..)

הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה מונה בתוך המאורעות של נס חנוכה שכתוצאה מהלחץ הגדול ,ריחם ה' עלינו ו"גברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים.." לכאורה בימינו אין נפק"מ לתשועה המדינית ,שהרי הייתה כבר ואינה,ולמה  אנו חוגגים את נס הניצחון?

החשמונאים הקימו בא"י ממלכה הייתה ריבונית (לזמן מסויים) ועצמאית.אמנם בהמשך הדרך גם החשמונאים איבדו את הדרך שבה התחילו את המהלך,אך הקמת המדינה החשמונאית הייתה כדי לקיים את מאמר הפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.." (שמות,יט,ו) ואת "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". 

תפיסת החשמונאים מגלה לנו כי גם 'הנר' ,וגם 'סידור החיים המדיניים' שהם נראים לכאורה רק כאמצעי להגיע למטרה-: 'השלהבת' ו'דבר ה' שיצא מירושלים' -גם הם,למרות שנראים כאמצעים,גם כן קדושים. עלינו לראות בחול את הקודש שבו. ו"הנרות הללו שאנו מדליקים קודש הם"

בחנוכה אנו מגלים כי גם, הנרות (הכלי) יכולים להיות קודש. שכן אם המעשה כרגע הוא מה שמצפה הקב"ה ממנו שיעשה הרי הוא רצון ה' והוא קודש: "וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית' , על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו.." (מוסר אביך ב,ב).

במדינה שהקימו החשמונאים,הרי הקודש שבכך ברור ומחוור יותר ,שהרי אין מלכות ישראל רק בתור אמצעי למטרה ,אלא המלכות היא עצמה המגלה את כבוד ה' בעולם. "אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה,..מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון ..ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון…"(אורות ישראל,ו,ז) וכמובן שא"י בעצמה היא 'חטיבה עצמותית אחת קשורה בקשר חיים עם האומה' ואיננה קניין חיצוני ורק אמצעי למטרה לאומה. (אורות א"י,א).

אך גם בתחומים אחרים,באמצעים אחרים, ב'נרות' אחרים,"אין לך דבר שאין לו מקום",ובכל הדברים אנו צריכים להתבונן ולראות איך דבר ה' מתגלה בכל תחומי החיים. ורעיון זה מגולם במצוות נר חנוכה,שגם בטבע העולם,שטבע העולם הוא שהנר ידליק את האש-ישנה קדושה גם לנר. והקדושה שבכל תחומי הטבע והחיים מתגלה בייחוד דווקא בארץ ישראל ,"הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל.." (אורות התחיה כח) לכן כל סיפור חנוכה והנס היה דווקא בא"י. 

ואפשר להגיע למדרגה עוד יותר גבוהה בזה ב"ה לעתיד לבוא שמלאה הארץ דעה את ה' ,ונתנהג באופו מעשי במידת הישרות ולא במידת הכובש,נדע לתעל את השאיפות ,הרגש,הרצון, והיצרים למקום טוב ולא נצטרך לכבוש אותם (הרב קוק במאמר הדור) ,"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם (הלב מקום הרגש והרצון)  אכתבנה". 

ולכן אפשר שגם זהו אחד מהקשרים בין סוכות-לחנוכה (כמסופר בספר מקבים שבאותה שנה נדחו סוכות ושמ"ע בגלל המלחמה ולכן בכסליו ששחרו את בית המקדש חגגו חג שמונה ימים. וכן ב"ש אומרים פוחת והולך כנגד פרי החג. שבת כא,ולגבי כ אמה ,ועוד),שכן בסוכות אנו יושבים בסוכה שהיא מקדשת את כל מעשיו של האדם וכן את המעשים ה'אמצעיים' ,האמצעי למטרה וה'נר' :שינה,אכילה,ישיבה-כל אלה הם מעשים שכיוון שהם נעשים בסוכה הם מצווה ויש בהם קדושה. ולכן סוכה היא בבחינת ה'אור המקיף' שעל ידי האור המקיף, אנו יכולים לתקן ולרומם גם את הצדדים הגשמיים והשגרתיים שבחיים. וכן לעתיד לבוא,מתוך גילוי הקדושה של חג הסוכות וארץ ישראל, יתוקן העולם לגמרי (פנה"ל סוכות א,ז)

 ולכן לעתיד לבוא ההבנה הזו לא רק תשפיע על עמ"י אלא על כל אומות העולם שיעלו לרגל לירושלים בחג הסוכות ,שהוא החג שמגלה כי הקדושה יכולה להתגלות גם ברובדים הבסיסיים יותר ,התכשירים והנרות. "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות" (טז),ובמציאות כזו ,כל עצמותינו-האמצעים לכך שהגוף יחזיק את עצמו, יגידו ה' מי  כמוך,לא רק הגוף עצמו,הראש וכו' אלא גם העצמות שהם האמצעי לכך שהראש והגוף יחזיק מעמד (כמו נר ושלהבת) -יגידו "ה' מי כמוך",נגלה את הקדושה גם באמצעי למטרה ,שיהיה אז  טעם העץ (הדרך והאמצעי) וטעם פריו (המטרה) כי 'יבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי' (אורות התשובה,ו,ז) ועל זה אנו עובדים וטועמים מעט גם בימינו בחג הסוכות,שעל האתרוג גם נאמר שעצו ופריו שווה (סוכה לח.). 

ולא רק בעמ"י תהיה מציאות כזו אלא בכל העולם שכן כל הגוים ינהרו בחג הסוכות לירושלים ,ואפילו על דברים שנראים רחוקים מקדושה, כמצילות הסוס שהם קישוטי הסוס, יהיה כתוב קֹדֶשׁ לַה' ".ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה'.."(זכריה יד, כ).ב"ה נזכה שגם מצילות הסוס הנצרכים לסוס ,יראו עיננו וישמח ליבנו על כי סוס ורוכבו ומצילתו רמה בימה של תורה,כי כמים לים יכסו. וכן בימי החנוכה כעת נראה מעלת נר חנוכה כי גם 'הנרות הללו קודש הם'.

***

ב.הנה אני לוקח את עץ יוסף ואת עץ יהודה ועשיתים לנר אחד

ישנם שתי גישות משתי הקצוות של עם ישראל שרואות את יום כ"ה בכסליו, חנוכה באופן שונה.'זה אומר בכ"ה וזה אומר בכ"ה' : 

האחת: גישת ה'נס לא קרה לנו' ,הגישה שהעלתה על נס רק את הגבורה של המכבים, הגישה הציונית-חילונית שמבקשת להנכיח רק את הגבורה הלאומית,שלכאורה אין היא קשורה לנס ולעובדה שהמרד פרץ מכיוון ש"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". אותה גישה משכיחה את נס פך השמן שמסמל זאת ושמה על נס את המלחמה . 

השנייה: מנגד ,יש גם גישה הפוכה שרוצה להדגיש רק את נס פך השמן-את החשיבות של היהדות הנאמנה לתורה ולמצוות,ואת הגבורה לוקחת למקום שכל אותם מלחמות היו  רק מחוסר ברירה ולא גם בגלל המימד הלאומי אלא רק כי לא היו יכולים לקיים את התורה ומצוותיה.

את שתי הגישות האלו אפשר לראות בימינו בשירי חנוכה של תקופתנו ,כמו שתי הגרסאות בשיר "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו/עשה ה' למכבים" ,ועוד הרבה דוגמאות משירי חנוכה שנוצרו בתקופת הציונות והקמת המדינה.

ובאמת אנו רואים גם מקורות שונים שבהם או שמזוכר בעיקר נס פח השמן (הגמרא בשבת כא והלאה,הטור באו"ח סי' תרע,ועוד) ומקורות אחרים שמוזכר בהם בעיקר נס המלחמה (הרמב"ם,תפילת על הניסים,פסיקתא (פסקתא רבתי פרשה ו) וכן הרבה מהמקורות של ארץ ישראל לא מזכירים את נס פך השמן) .ואיך מיישבים בין שתי הדברים?

ואפשר להגיד,באמת שתי הצדדים הם נצרכים,וגם על הגבורה ועל המלחמות וגם על נס פך השמן הטהור אנו מודים.והנס בעומקו היה אחד ,אלא שכמו שהאדם יש לו גוף ויש לו איברים פנימיים כגון לב וכו', אין חברו שרואהו קורא לו בכמה שמות: קריאה אחת לגוף עצמו ,קריאה אחת לעצמות וכו', אלא הוא קורא לו בשם אחד. ככה גם הלב של נס המלחמה הוא פח השמן הטהור. הלב של המלחמות והתמורות הפיזיות בעולם,ליבם הוא פח השמן הרוחני.

 וכמו שאומר המהר"ל בנר מצווה,(נר מצוה עמ' כב): "ואם תאמר, וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטלה ההדלקה, היו קובעין חנוכה? כי מה שחייב להודות ולהלל, זהו כאשר נעשה לו נס ובשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה..",מצוות לאו ליהנות נתנו,ואיפה נשמע שקובעים חג על קיום מצווה שהצלחנו לצאת מגדר אנוס? ועונה המהר"ל:

"יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היוונים, רק שלא היה נראה שהיה נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל, היה מן השם יתברך"-היה מקום לטעות שזהו נצחון טבעי ללא השגחה מכוונת מהשי"ת. נס פך השמן ברר שכל הנצחון היה כולו ניסי, ומושגח."

 וכן ".. כי כוונת היוונים לבטל התורה והקדושה של ישראל, כי המצווה לנו היא המעלה השכלית האלוקית, ובוודאי ביטול התורה הוא ביטול ישראל וכל העולם היה בטל, לפיכך נעשה להם הנס במצוות הדלקה, שהיא מצווה אחת ממצוות התורה שבאו היוונים לבטל התורה ומצוותיה מן ישראל" -עצם קיום המצווה הוא ביטוי המצביע על שורש המאבק הרוחני של יוון. מלחמת הרוח. 

בחנוכה אנו יכולים לגלות,שגם הנצחון הטבעי ,גם לתהליך הטבעי (הנר/מצילות הסוס/האמצעי וכו') יש נשמה ומטרה-הנס. 

הנס שהוא גם מלשון הגבהה והרמה ('נס ודגל','נתת ליראיך נס להתנוסס','וישימהו על נס' וכו') ,מגביה את התהליכים הטכניים-פיזיים בעולם לגובה רוחני ועמוק. כמו שככל שעולים לגובה ,אפשר לקבל תמונת מצב יותר רחבה על המציאות- כך גם הנס מגביה את נקודת המבט שלנו על התהליכים בעולמנו, ומגלים שהם בעצם מכוונים וקורים בזכות "פך השמן הטהור" -שנמשלה התורה לשמן (שהש"ר א,יט) ,שהיא סדר העולם (כמבואר בהרחבה בתחילת נתיב התורה למהרל). אנו מגלים שתוכנית סידורו של הקב"ה בעולם ,היא המניעה תהליכים בעולם,אשר באמת "לב מלך ביד ה' " ואם ה' לא ישמור עיר,מדינות,אידאות,רעיונות,מהפכות ואימפריות-שווא שקד שומר. וכמו שהיה רגיל  הרצי"ה לומר : היסתוריה ,'הסתר-יה'.

 לכן,וגם דווקא בענייני חג החנוכה אנו צריכים להסתכל על נס המלחמה ומתוכו להגביה כנס המתנוסס ולראות את התהליכים במבט רחב של מבט על חומרי-רוחני-פך שמני.  "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ,משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרף באש (תהילים מו ט-י)

לכן,בסופו של דבר ההדורים בין שתי השיטות,צריכים להתיישר,שגם מי שרואה את הגבורה,צריך להבין שיש לב ונשמה לאירועים הפיזיים. ומי שרואה רק את הגבורה צריך להבין שבסופו של דבר הקב"ה פועל בעולם ,צריך לחזות את מפעלי אלוקים בארץ ורצון ה' שנהיה חלק ממשי מתהליכי הגאולה שהוא מחולל.  וכמו שכתב  הרב קוק (אורות התחיה יח) שישנם שלושה כוחות במחנינו,ואת בסופו של דבר מטרת כולם היא 'הקודש העליון', לבטא את דבר ה' בעולם. "שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו, ..אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו, - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, - נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות…אמנם עצם הקודש העליון הרי הוא הנושא הכללי, שהצמצום הזה עצמו אף הוא מכלל עבודתו כמו כל העבודות הבאות לשכלול העולם והחיים בכל המובנים, שכולם הלא את ברכתם מקודש הם נושאים…"

ואת הנושא הזה אפשר ללמוד גם מפרשיות עניין יוסף,(/וישב/מקץ וגם ויגש וכו' ) שהם כידוע יוצאות בחנוכה ובתקופתו,ולא מקרה הוא. מצד אחד,יש את יוסף שמאוד בולט בתחום החומר. התורה מספרת לנו עליו שפועל באופן עוצמתי ויעיל מאוד במישור הארצי פרקטי "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ". 

ובאמת,מיוסף יצא משיח  בן יוסף ,שתפקידו לדאוג לתחיית האומה מקברות הגלות ויפעל גם במישור הארצי וישביר לכל עם הארץ. (ועוד מאריך בזה הרב ב'המספד בירושלים')  שזה דוגמת נר שכנ"ל בא כהכנה וכאמצעי להכנת השלהבת (בת דוד) . ותנועת הרעיון של משיח בן יוסף,החזיקו בה הדעה הציונית-חילונית,שבנו את קומת ה'נר' ,אבל שרו נס לא קרה לנו. ואמנם הם שרו נס לא קרה לנו וכביכול מחזיקים בדעות של כפירה,אבל כיוון שמחזיקים ב'נר'-ברוח הלאומית שהיא מרוחו של משיח בן יוסף.הם וודאי קשורים גם לרוח האלוקית. כמו שאומר הרב קוק באורות התחיה ט: 

"רוח האומה שנתעורר עכשיו, שאומרים רבים ממחזיקיו (הציונים)  שאינם נזקקים לרוח אלהים, אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון. אבל מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כ"כ מחובר הוא רוח ישראל(היינו הלאומיות) ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו."

אם כן,אנשי 'משיח בן יוסף' ג"כ מחוברים לרוח האלוקי,וגם משיח בן דוד-שיצא מיהודה. ואכן רואים שמה שקרה עם יוסף והאחים שבסוף הם הסתדרו ולא היה ביניהם מלחמה.כך גם לעתיד לבוא, אפרים שהוא יוסף בבחינת נר לא יקנא את יהודה,ויהודה השלהבת  לא יצר את אפרים. (ישעיהו יא,יג. ואכן צריך להתפלל שמשיח בן יוסף יחיה ולא ימות). שתי הכוחות ,הקומה הראשונית שהיא הנר,והשלהבת שבאה לאחריה-הם כוחות שונים אבל שניהם נצרכים.ובאמת הנרות הללו,גם הנר וגם השלהבת,קודש הם.  והקב"ה מוליך אותנו קוממיות בשתי קומות וזורע זרע אדם וזרע בהמה.

 ולכן בסוף סיפור יוסף ואחיו ,בסוף פרשת ויגש אנו מפטירים (יחזקאל לז)  כמעין סיכום לשאיפה לעתיד שבאמת שתי הכוחות יהודה ואפרים (יוסף) יתאחדו. "הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי". שתי הכוחות יתאחדו ,הנר והשלהבת,פח השמן והגבורה,מצילות הסוס והקודש- יבינו כל אחד את תפקידם בהופעת הקודש העליון "ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיה עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" . 

וב"ה נזכה לראות "מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה",נזכה לראות שגם לגולות,הספל שבו מתאחסן השמן,וגם הנרות -לכל אחד יש את תפקידו בגילוי כבוד ה' בעולם ,ולכן כל המנורה היא 'מנורת זהב כולה'.

בפרשת השבוע שקראנו אתמול בבית הכנסת מופיעה פרשת מלחמת המלכים בפרק יד.

אני רוצה בהודעה הבאה להצביע על קשר עמוק בינה לבין פרק קלד בספר תהלים.

א וַיְהִי, בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם.  ב עָשׂוּ מִלְחָמָה, אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, וְאֶת-בִּרְשַׁע, מֶלֶךְ עֲמֹרָה; שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִיא-צֹעַר.  ג כָּל-אֵלֶּה, חָבְרוּ, אֶל-עֵמֶק, הַשִּׂדִּים:  הוּא, יָם הַמֶּלַח.  ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר; וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָרָדוּ.  ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר, וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם, וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם; וְאֵת, הָאֵימִים, בְּשָׁוֵה, קִרְיָתָיִם.  ו וְאֶת-הַחֹרִי, בְּהַרְרָם שֵׂעִיר, עַד אֵיל פָּארָן, אֲשֶׁר עַל-הַמִּדְבָּר.  ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ, אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי--וְגַם, אֶת-הָאֱמֹרִי, הַיֹּשֵׁב, בְּחַצְצֹן תָּמָר.  ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא-צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים.  ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר--אַרְבָּעָה מְלָכִים, אֶת-הַחֲמִשָּׁה.  י וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים, בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר, וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ-סְדֹם וַעֲמֹרָה, וַיִּפְּלוּ-שָׁמָּה; וְהַנִּשְׁאָרִים, הֶרָה נָּסוּ.  יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת-כָּל-אָכְלָם--וַיֵּלֵכוּ.  יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם.  יג וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם.  יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.  טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק.  טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם.  יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ--אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.  יח וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן.  יט וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר:  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל.  כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם:  תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.  כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם:  הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם.  כד בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי:  עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. (בראשית פרק יד)

א  שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:

הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת-יְהוָה,    כָּל-עַבְדֵי יְהוָה--

הָעֹמְדִים בְּבֵית-יְהוָה,    בַּלֵּילוֹת.

ב  שְׂאוּ-יְדֵכֶם קֹדֶשׁ;    וּבָרְכוּ, אֶת-יְהוָה.

ג  יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן:    עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (תהלים פרק קלד)

 1. ״בָּרְכוּ אֶת-יְהוָה״ בפס׳ א בתהלים מקביל ל- ״וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן״ בפס׳ כ בבראשית.

 2.  ״עַבְדֵי יְהוָה הָעֹמְדִים בְּבֵית-יְהוָה בַּלֵּילוֹת״ בפס׳ א בתהלים מקביל ל-

      ״וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו״ בפס׳ טו בבראשית.

 3. ״ שְׂאוּ יְדֵכֶם״ בפס׳ ב בתהלים מקביל ל- ״הֲרִמֹתִי יָדִי״ בפס׳ כב בבראשית.

 4. ״קדש״ בפס׳ ב בתהלים מקביל ל- ״קדש״ בפס׳ ז בבראשית. 

      אבל אפשר גם להקביל ״ידכם קדש״ ל- ״דמשק״ בפס׳ טו.

 5. ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן:    עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ בפס׳ ג בתהלים מקביל ל-

    ״וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר:  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם

 וָאָרֶץ״.

כאשר הקישור בין שלם לבין ציון הוא על סמך הפסוק ״וַיְהִ֣י בְשָׁלֵ֣ם סוּכּ֑וֹ וּמְע֖וֹנָת֣וֹ בְצִיּֽוֹן״ (תהלים פרק עו פסוק ג)

״ כיוצא בו (ישעיהו מג) אל תזכרו ראשונות אל תזכרו ראשונות אלו עול מלכיות וקדמוניות אל תתבוננו אלו עול מצרים הנני עושה חדשה עתה תצמח הלא תדעוה אלו מלחמת גוג משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר מעשה הזאב חזר ופגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר מעשה ארי ופגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר מעשה נחש כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות״ (תוספתא ברכות פרק א הלכה יג ומופיע גם בבבלי ברכות יג ע״א וגם בירושלמי)

הבסיס למשל הוא [כמעט לגמרי] בספר עמוס פרק ה פס׳ י״ט:

״כאשר ינוס איש מפני הארי, ופגעו הדוב; ובא הבית--וסמך ידו על-הקיר, ונשכו הנחש״

אמנם בעמוס נזכר דוב ואילו בתוספתא ובשאר מקורות חז״ל מופיע זאב, אבל ראיתי שהגר״ש ליברמן כתב בספרו תוספתא כפשוטה שבכתבי היד ובראשונים מופיע דוב במקום זאב. ודוגמא לכך זה התוספות במסכת עבודה זרה דף ב ע״ב ד״ה וארו חיוא שמעידים שהגרסא שלהם בברכות היתה ״הניח מעשה ארי וספר מעשה דוב״. 

"שהכל נהיה בדברו" עם סגול ב- י'. (נהיה-בהווה)

יש שיטה כזאת? 

בנבואת זכריה (פרק יב בהתחלה שם) 

כתוב שבמצור על ירושלים במלחמת גוג הגוים יכריחו גם את שבט יהודה להשתתף בו

ושבט יהודה יבקשו בליבם שיושבי ירושלים יתפללו עליהם כי הם יודעים שזה בעל כרחם.  ובסופו של דבר הם ינצלו מהמגפה על העמים כי זה לא אשמתם

(רציתי להביא ציטוטים אבל העתק הדבק עושה ברדק שלם בתגובה.  תסתכלו שם)

לא עולה לי אפשרות אחרת בראש חוץ מהיהודים שנמצאים באיראן (שכרגע מגנים אותנו כנראה בעל כרחם אחרת חייהם יהיו בסכנה ) 

אמא שלי עליה השלום וחברותיה הלכו עם מטפחת על הראש. זה כיסה את השיער והיה צנוע.

מתנגדי הפיאה טוענים שזה אמנם מכסה את השיער אבל זה לא צנוע.

לובשי הכובעים  וכיסויי הראש הצעקניים לא רק שזה לא צנוע ומושך תשומת לב זה גם לא מכסה את השיער.

אז מישהו יגיד לי בבקשה מה הדין?

מה ההבדל בין אשה שלובשת בגד לא צנוע ומושכת תשומת לב לבין אשה שלובשת כיסוי ראש צעקני ומושכת תשומת לב במודע?

חיפוס תשומת לב זה חוסר צניעות בכל מקרה.

במחשבה שניה אולי צניעות זה לא המטרה? אם כן אז מה המטרה?

פרק יב בספר מלכים ב (הפטרת פרשת שקלים) עוסק במלך יהואש בן יהואחז. הפרק מספר על כך שבראשית מלכותו הדריך אותו יהוידע הכהן ושהוא עשה את הישר בעיני ה׳ ובמיוחד הפרק מספר על מאמציו ופעולותיו למען חיזוק בדק הבית.

באופן מפתיע הפרק מסיים בכך שחזאל מלך ארם עלה עליו וכדי לסלק אותו הוא נאלץ להתרוקן מנכסיו ומנכסי המקדש שהוא טרח למענם, ויותר מכך סופו היה ששניים מעבדיו קשרו נגדו קשר ורצחו אותו, והדבר תמוה כיצד קרה כך למלך שהכתוב מתאר שעשה הישר בעיני ה׳. הפתרון לכך נמצא במקבילה לפרק זה בספר דברי הימים ב פרק כד שם מסופר על כך שאחרי מות יהוידע הוא הרשיע. ואם כך אין שום פלא שנענש בצורה כזאת. ספר מלכים לעומתו מצניע את הדבר.

אולם נראה לי שהדבר נרמז בספר מלכים באמצעות כתיב מלא - כתיב חסר.

בכל ההופעות הראשונות השם שלו מופיע בכתיב מלא יהואש, כיוון שבראשונה היה צדיק. אולם בהופעות האחרונות שלו בפרק היכן שמסופר על חזאל ועל עבדיו שרצחו אותו השם שלו מופיע בכתיב חסר יואש, כיוון שבאחריתו הרשיע.