פורום בית המדרש (עמוד 23)

(שאל אותי מו"ר אבי).

קין הרג את הבל. הקב"ה יכול להחיות מתים. למה הקב"ה לא העניש את קין והעמיד את הבל לתחיה?

| ערוץ 7

מישהו מכיר דיונים בזה? פורסם בשם הרב דוד לאו פסק מסויים, אבל מישהו יודע..? משהו..?

זו (החלק המודגש) התבוננות חדשה שעלתה לי בשבת ואני לא יודע כמה היא אמיתית.

באדם ה' חלקים – נר"ן ח"י. זה כל האדם מצד חלקיו הרוחניים. בעולם הזה ישנו חיבור בין הרוחני לחומרי וזה ע"י צמצום גדול מאוד עד ההגעה לבחינת מציאות "נפש", שמתחברת עם החומר (בדם). הרב בדבריו מתייחס לחומר ולנשמה, ובעצם ההתייחסות היא לנפש ולנשמה מצד הרוח. הרוח היא כמו מן "תגובה" בין הנפש שמתחברת עם החומר לבין הנשמה האלקית שביסודה מנותקת ממנו. הרוח היא ה"אני" של האדם, ישותו ה"עצמית" לכאורה. בכח האדם להטות את רוחו אל הנשמה ולחילופין את הנפש. הנפש ביסודה מתחברת אל החומר. לחומר אין רצונות, שכן רצון שייך רק בדבר רוחני, אולם כיוון שהנפש מתחברת אל החומר תכונותיו של החומר מקבלות אצלה הופעה של רצון. בכלל תכונותיו של החומר הן העפריות – מכאן העצלה והבטלה, הפירוד – מכאן כל עניין התאוות ("לתאווה יבקש נפרד") וכן ההעלמה של מציאות אלוקים שמחייה ומקיימת את החומר – מכאן הנטיה לכפירה וע"ז (ויש עוד תכונות שמתגלות ברבדים אחרים). אם אדם מטה את רוחו כל הזמן לצד הנשמה הוא לעולם לא יחטא, למה? כי הנשמה תמיד עולה, חפצה הוא בחוסר מנוחה אלא בהתקדמות ולכן האדם שמחבר רוחו לנשמה תמיד יעשה את המירב כדי לפעול את רצון ה' בכל עת. משא"כ אדם שמטה את רוחו אל הנפש – הוא מסוכן בנפילה אל הרצונו שמופיעים בה מחמת החומר, ובכללם כאמור העצלה והבטלה, שייסד לנו מוהרי"מ חרל"פ זצ"ל, והוא עניין ידוע בדבריו (תמצאוהו במאמר האחרון ממאמרי תפילת יוה"כ בחלק י"ג), שאם מתעצלים בעשיית הטוב – זה השורש להגיע לעבירה הראשונה שפותחת את ההשתלשלות של "עבירה גוררת עבירה". לכן אם אדם לא הולך אחר החומריות – הוא לא היה מגיע לפספוס בקיום העבודה המעשית לה' וממילא לא היה בו את השורש שמביא לעבירה הראשונה, גם אם תהיה בשוגג (ועניינו של השוגג הוא שהיתה כאן שכחה – שהיא סוג של עצלות).

די קשה לי עם זה זה אסור בטוח??

בסוף מה רציתי לקבל תעודה שבכל מקרה אני אזיע עליה

אז מה הבעיה להוסיף את השם שלי לעבודה של חברה שבכל מקרה עושה אותה למה לא להקל מהחיים קצת

אני באמת מנסה להבין מה זה אכפת איך אני אמלא את המטלות הלימודיות שלי? זה לא פוגע באף אחד

מו"ר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (שהיום יום פקודתו) בביאורו על המגילה (בס' טעמא דקרא) מבאר שכל מקום שנכתב אחשורוש חסר וא"ו מורה ע"ד ר"ח בגמרא שבכל נעשו רשים בימיו, ומבאר כל מקום שנכתב כך, חסר, על עניין המיסים. ונראה שדבר עמוק טמון פה, ויבואר אחר תוספת דגש על עניין אחר, שכך כת' בפרק ב' (פס' יח):

וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ:

משתה זה, בניגוד לשני המשתאות שנזכרו לפניו, מקבל שם מיוחד, "משתה אסתר", ובשם זה הוא נזכר לדורות. למה? דאגתו של אחשורוש – תמיד היא על המס, וכאשר ישנה חריגה מהתנהלותו לגביו – זהו דבר שניכר ונזכר לדורות. ובאמת שגם בעניין זה המגילה חותמת, ז"ל הפס':

(י, א) וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ [אחשרש בכתיב] אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם.

מה העניין?

נראה לבאר ע"פ דברי הגמרא בשבת (קד ע"א. וכן הוא במגילה ג ע"א), ז"ל:

דאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין.

האותיות מ"ם וסמ"ך בכתב אשורי הן בעלות בחינה ניסית, שכן בלוחות הברית, שהיו כתובים משני עבריהם, היה התוך שלהם עומד בנס.

ראשית נתבונן על מילואן של אותיות אלו. מ"ם – אותיות המילוי זהות, זו אחת מג' האותיות שבנויות באופן זה, בכללן ו"ו ו־ה"ה [אולם במילואים אחרים אינם כן. מצד העניין של מילואים פנידרומים מצאנו גם את האות נו"ן[1] (וכן המילוא של וא"ו באלפין)]. סמ"ך – המילוא כולל בתוכו את האות מ' וכן את ההפרש שבין אות מ' ל־ס' – ך'.

האותיות מ"ס מורות על נס, שמלווה באופן נסתר (שכן המס נרמז באחשורוש חסר) את כל המגילה. ויותר מזה – במדרש נאמר שהעולם הזה דומה לאות ב' (או כ') שהוא סגור מד' רוחות ופתוח מרוח צפונית. משמעות דברי המדרש היא שהעולם הזה איננו יחידה אוטונומית, מנותקת מהקב"ה, אין זה שהקב"ה ברא עולם ואז עזב אותו ואיננו מתעניין בשקורה בו, אלא הרוח הצפונית פתוחה שהקב"ה מנהיג את העולם. אולם, עולם מלשון העלם, וכלפי חוץ נראה שהעולם תחום מד' רוחותיו, סגור ומסוגר כמו סגירתן של ב' האותיות מ' סופית וס'. ובחינה זו של העלם נרמזה לא רק באות אחת אלא בשתיים – הסתרה שבתוך ההסתרה, חותם בתוך חותם. ובעצם, כאשר מתבוננים בלוחות מגלים ששתי האותיות הללו, שלכאורה מסמלות את ההסתרה וההעלם של מציאות אלקים והשגחתו בעולם – שתיהן עומדות בנס!

זה כל עניינו של פורים, הנס שמקיף את ההעלמה שבתוך ההעלמה. הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו.

[ונביא הופעות נוספות של רמז זה, ובאמת שהוא מקיף את כל מעגל חיינו. עמלק בגימ' עולה ר"מ, שמספר זה הוא כפולה של אות ד' באות ו' ואח"כ באות י'. אם תכפיל ד' ב־י' הוי מ', ואם תכפיל ו' ב־י הוי ס' – הרי שבתוך עמלק רמוזות אותיות אלו.

וידוע שרומזים שמו של המלאך סמאל באותיות ס"מ, שהם באמת האותיות היסודיות בשמו, שהרי לכל המלאכים מצורפת סיומת אל, א"כ שמו הוא באמת ס"מ, והעניין הוא כאמור – הסתרה שבתוך ההסתרה].

שלום לכולם, אני מתארח השבת בעיר הקודש ירושלים בשכונת קטמון.

מישהו מכיר שיעורי תורה של גדולי הציבור שלנו?

ממש רוצה ללכת לשמוע שיעור.

אף כשעה הליכה, תודה גדולה!

את העיון במזמור זה התחלתי בשבת פרשת צו, למרבה הצער בעקבות הפיגוע ביום שישי האחרון 

הוא קיבל משמעות אקטואלית ואת הלימוד הקדשתי לרפואת האמא לאה בת ציפורה (שנרמזת אולי במילים ״נודי הרכם ציפור״), ויה״ר כשם שראינו בעינינו את קיום הפס׳ ״כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים, יִדְרְכוּן קֶשֶׁת, כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל-יֶתֶר--לִירוֹת בְּמוֹ-אֹפֶל לְיִשְׁרֵי-לֵב״ כן נראה בעינינו במהרה את קיום הפס׳ ״יַמְטֵר עַל-רְשָׁעִים, פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת--מְנָת כּוֹסָם״. 

במספר הודעות בעבר ניסיתי להראות שנביאים שונים (ישעיהו, ירמיהו) התנבאו בהשראת ספר תהלים, 

הפעם אנסה בע״ה להראות זאת ביחס לחבקוק. כלומר אנסה בע״ה להראות שחבקוק בפרקים א-ב התבסס על תהלים פרק יא, ובהמשך ננצל את הקישור הזה על מנת לפרש את פרק יא בתהלים. 

הקישור הלשוני הכי מובהק בין שני המקורות האלה הוא הביטוי “[ו]יְהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ” כאשר פרק יא בתהלים ופרק ב בחבקוק הם שני המקומות היחידים בתנ״ך שבהם הביטוי הזה מופיע בהם! 

עוד קישורים לשוניים הם:

1.  חבקוק פרק ב פס׳ ד: ״הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ״ שמתאים לפס׳ ב בתהלים: ״לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב״. 

2. חבקוק פרק ב פס׳ י: ״וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ״ שמתאים לפס׳ ה בתהלים: ״שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ״. 

3. חבקוק פרק ב פס׳ טז: שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל; תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְהוָה וְקִיקָלוֹן עַל כְּבוֹדֶךָ״.

 שמתאים לפס׳ ז בתהלים: ״יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם״. 

עוד מילים משותפות: יתר, רוח, פעל, והמילה חמס שחוזרת כמה וכמה פעמים בחבקוק. 

אבל הקישור הלשוני הוא לא הקשר היחיד בין הפרקים, ישנו גם הקשר התוכני בין שני הפרקים, שהוא משמעותי ביותר. 

אחת השאלות הקשות והכבדות ביותר במחשבה היהודית היא שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, 

וגם בתנ״ך השאלה הזאת חוזרת ונידונה כמה וכמה פעמים. 

מקרה פרטי וחשוב של השאלה הזאת הוא המקרה של צדיק ורע לו בגלל רשע וטוב לו. 

חבקוק מנסח אותה בפרק א פס׳ י״ג במילים הבאות:

״טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל: לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״

ואילו דוד המלך מנסח אותה בפס׳ ב במילים הבאות:

״כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב״

אני טוען, בניגוד לכל המפרשים שראיתי, שהפס׳ הבא פס׳ ג ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל״

הוא המשך ישיר ורציף לפס׳ ב וביחד הם מהווים מקבילה לשאלה / טרוניה של חבקוק דלעיל. 

אבל על מנת למנוע אריכות יתר נמשיך בהודעה נפרדת. 

כתוב: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו". המדרש (ב"ר א', ד') מביא שיש כל מיני ראשיות, עם ישראל (משה שכנגד כל עם ישראל, רש"י כבר מביא (שבמקור זה מהגמרא) שישראל נקראו ראשית. כך המהר"ל בנצח ישראל פרק ג' מביא שמשה הכוונה לישראל, עיי"ש), התורה, ביכורים, כפי שכתוב פה, מעשרות, שכתוב: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" וחלה. רציתי להעמיק בעניין הראשיות, בדגש על הבנת הביכורים מדוע נקראו ראשית.

לפני שנבאר את הדברים, ניתן לראות שהנושא של הפרק שחורז את כל הפרק הוא הראשית. נאמר בתחילת הפרק (שמות ל"ד): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. ב וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר". שמעתי את זה מהרב אוריאל עיטם, שאמנם יש את המשמעות הפשוטה, אך יש מנגינה לתורה, ופה הניגון שמתנגן בכל הפרק זה הראשית. (שיעור נפלא לגבי "גוי ששבת חייב מיתה" ששמעתי....). משה עולה לראש ההר, בראשית היום, כדי להביא דבר חדש שיש לו קשר ללוחות הראשונים.

בפסוק ט"ו כתוב: "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ". זה וודאי מתקשר עם פסוק י': "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית...", הברית צריכה להיות ברית שקשורה לברית הראשונית, לעומת זאת הברית עם יושבי הארץ היא ברית חדשה שאינה מקושרת עם הראשית.

גם ההמשך (פסוק י"ח): "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". ניסן זה החודש הראשון לפי התורה, "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה", וגם פה התורה מדגישה לשמור את חודש האביב, שבעניין החודשים הוא הראשון, למרות שלא ברור מה הקשר לזה שזה קרה בחודש, רק התאריך של יציאת מצרים הוא קדוש, אך מדוע כל החודש קשור? אלא כמו שאמרנו, זה בא להראות שהעניין פה הוא הראשית, ויציאת מצרים גם היא מבטאת ראשית, משום שעם ישראל נולד בה. הראשית של הראשית של עם ישראל. וכל השנים וגם הגאולות שהיו לאחר מכן צריכות להיות מחוברות לעבר, לראשית, ולא להיות חדשות לגמרי. וגם יציאת מצרים עצמה צריכה להיות מחוברת לראשית שהיא התורה, דהיינו, עם ישראל יצא בשביל לקבל תורה, "תעבדון את הא-לוקים על ההר הזה".

פסוק לאחר מכן (י"ט): "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי, וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר, פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. כ וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". צריך את הראשית של הבטן להקדיש לה'. ההקשר של הפסוק מורה על השייכות של הבכור שיעבוד בבית המקדש, שהרי "ולא יראו פני ריקם" נאמר לגבי העלייה למקדש. לכן, הראשית שהוא הבכור שייך לה', כמו שכתוב לגבי כל הראשיות, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", "....וראשית גז צאנך תתן לי" וכו'....דווקא את הראשית, את הגדולה, שיש מחשבה שהיא מתחילה מאיתנו, דווקא אותה אנו מראים שהכל מאיתו יתברך, כל הולדה שותף בה הקב"ה, וכך אפילו אם אנחנו ממשיכים וממלאים את תפקידנו, הכל בא מכוחו, כיוון שראשית כל דבר שלו.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". ניסן זה תחילת הקציר, בעוד תשרי זה האסיף. האסיף הוא גם התחלה, ההתחלה של אסיפת התבואה. פה יש התחלה של קצירת התבואה ואז התבואה תהיה שייכת לאדם וישתמש בה לצורכו. וגם החרישה עצמה, אמנם אחרי החרישה התבואה עדיין לא לשימוש האדם, אבל זו העבודה הראשונית של עבודות השדה בשביל התבואה. בראשיות האלו יש עניין לשבות, ששבת זה עניינה, להבין שכל מעשי האדם שהיו בששת ימי המעשה, שייכים לה'.

"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וְחַג הָאָסִיף, תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". עוד פעם העניין של הביכורים, של הראשית.

"כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה". יש פה תיאור של הרחבה, של תוספת. יש משמעות למקום של האדם, לממונו ולמעשיו, שבמשמעות פה זה האפשרות שלנו להיות בא"י, רק כשאשר יש קשר לראשית, למקור, שזה מתבטא בחג השבועות, חג הביכורים, חג פסח שהוא בניסן שזו תחילת השנה ולידת עם ישראל, וגם חג סוכות שהוא תחילת השנה, "תקופת השנה", מתחילים לאסוף את התבואה. המספר שלוש רומז לשותפות הקב"ה בכל לידה, שהוא הראשית שלה, ומכוחה יש אפשרות גם ללידה של דבר חדש. כשהגויים חומדים את ארצינו זה כשהתוספת חושבת שהיא העיקר, מידה כנגד מידה (שהרי ישראל הם הראשית. המהר"ל בנצח מרחיב מעט בזה שהגויים הם תוספת וישראל הם הראשית....), כמו שישראל לא מחוברים לראשית, וחושבים שהם מעצמם, כך גם התוספת שמתייחסת אליהם חושבת שהיא הראשית ואינה מכירה בעובדה שישראל הם הראשית שלה.

"לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" חמץ מבטא את התוספת, לעומת המצה שהיא הראשית. כששוחטים את הפסח מתחברים לראשית, להבנה שהכל מאת האדון ה', ולכן לא שייך לערב שם את התוספת, את המקום של האדם, "ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח", הפסח משום מה לא נשחט כמו כל הקרבנות בבוקר וגם לא בערב (בין הערביים), אלא בחצות. אבל הוא מתמשך, והתורה אומרת, לא יגיע לבוקר. לכאורה כבר ראינו שהבוקר הוא הראשית, "והיה נכון לבוקר...". אלא רק משה עלה, שהרי היה כתוב: "ואיש לא יעלה עמך....". צריך שתהיה את הראשית, את משה רבינו שהוא מתמצת את הראשית של האומה, ורק מתוך כך יש את ההתפרטות של כל נשמות ישראל. והיכולת להביא את הלוחות השניים, המקום של עם ישראל בעולם, התוספת, היא רק ע"י ההבנה העמוקה שיש ראשית שמכוחה הכל, ולכן גם אצל משה, היה קודם כל את הלילה שעלה, ומשה חיכה לבוקר, ורק בבוקר הייתה אפשרות להביא את הלוחות השניים, אבל עד אז היה רק את משה רבינו (שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה), רק את הראשית. גם קרבן פסח מבטא את העניין הזה, של ההבנה שרק ה' יכול לגאול אותנו, "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים....". הפתח, הראשית, שייך לה', ועל פי רצונו החיים והמוות. ורק אחרי הפסח אז אפשר להגיע למצות, הראשית של עם ישראל, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ...וגם הראשית שלנו צריכה להיות מחוברת לראשית הקדומה יותר.

כך מובן הפסוק הבא: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". פה ברור שיש ראשית, וצריך לחבר אותה קודם כל לראשית הקדומה יותר, אך המשך הפסוק של "לא תבשל גדי בחלב אמו", לא ברור מה הקשרו לכאורה. אלא לפי מה שאמרנו מובן, גדי הוא נולד, לידה של משהו חדש, הוא ראשית במובן מסויים. אך לא לערבב את זה עם חלב אמו, האמא היא המקור והראשית היותר קדומה שהיא המקור לדבר החדש, וביחס לגדי, האמא היא הראשית. לכן, אסור לערבב ביניהם, וצריך לעשות הפרדה, זו הראשית וזו התוספת. מדוע אם כן דווקא "חלב אמו"? נראה לי שזה בא להורות שכמובן בית המקדש לא מגלה את עצמות ה', אלא גם בית המקדש הוא התגלות של ה', שפע וחסד של ה' יתברך. החיבור של הביכורים עם בית ה', הוא הבנה שהשפע והחסד של ה' הם אלו שהביאו לנו את האפשרות של החיים, התורה שהיא מקור העולמות, אך וודאי שלא מדובר על העצמות, ולכן לא מתואר שה' הוא הראשית, כיוון שכל הראשיות פה יש ביניהן קשר ישיר, הראשית הזו מולידה ראשית אחרת, אך ה' יתברך גבוה מעל כל זה, ואין יחס בינו לבין נבראיו. וזה מבטא עוד יותר את ההבנה של גדולת ה' ושהתוספת מקבלת משמעות רק עם החיבור לה' יתברך.

בעקרון האיסור המפורש בפסוק הוא איסור בישול, אבל נראה מהקשר הפרשה שמדובר גם באיסור אכילה. הפסוק אמר קודם: "פן תכרות ברית ליושב הארץ....ואכלת מזבחו". וכן בהמשך הפרק: "...לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה....". לפני שהאדם אוכל את פריו, שזה מבטא שיוך של הדבר אל האדם, גם באופן הרעיוני, וגם בפועל, האוכל הופך לחלק מהאדם, צריך האדם להראות שהדבר שייך לה' ולתת אותו לבית ה'. ולכן גם משה רבינו לפני שקיבל את הלוחות השניים, שזה מבטא את המקום של האדם, קודם כל לא אכל, ובכך ביטא את השייכות של האדם אל ה' יתברך. וכן בבשר וחלב, קודם כל צריך לעשות הפרדה, ואם התערב מקומו של האדם, צריך לא לאכול אותו, ואם האדם יאכל, זה יבטא גאווה וחוסר התבטלות לרעיון שהכל מאת ה'. בכך מוסברת ההלכה שאם אדם אכל לפני תפילת שחרית הוא גאוותן, "ואותי השלכת אחרי גווך", "אל תקרי גווך אלא גאך". כשאדם אוכל לפני שמתפלל לה', כמו שמשה רבינו מתפלל בהר, הוא מבטא שקודם כל הוא וגופו וחייו שייכים לה' יתברך, ורק מתוך כך יש מקום לאדם, לתוספת, לחמץ, לבשר. ולכן גם מובן מדוע אם אדם אכל בשר צריך לשמור הרבה זמן, בעוד אם אכל קודם חלב לא צריך לשמור הרבה זמן, משום שהחלב מבטא את החסד העליון, את התורה, את הראשית שמושפעת מאת ה', ואם קודם כל אכל חלב, לא הקדים את הראשית שמבטאת את מקום האדם, אך אם אכל קודם כל בשר, הבשר הוא המקום האנושי, כפי שהעצמות הן לבנות (לבן מבטא חסד, אינסוף, ולכן גם חלב הוא לבן), והבשר על גביהן, זהו המקום הנוסף. לכן גם במעמד הר סיני פרחה נשמתן, הנשמה שהיא אינסופית, לא יכלה להיות "מעורבת" עם הגוף, עם הבשר. הייתה צריכה להיות הפרדה. ורק אחרי דבר ה', מתוך כך אפשר לשוב אל הגוף ואל המקום של העולם הזה. ובכלל התורה רצתה שהאדם יבין את זה שכפלה את הפסוק הזה שלוש פעמים, ובכך גם אסור שהאדם ייהנה מאותו ערבוב, ויתרחק ממנו לגמרי. (הרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה: "מאוד מאוד הוי שפל רוח" מאריך לבאר מדוע הגאווה היא דבר נורא ולכן ההרחקה ממנה צריכה להיות מרובה, ועוד, שגם האדם בקלות עלול לחטוא בה, ולכן גם פה יש הקפדה מאוד גדולה על העניין הזה..).

אשמח לשמוע מי קרא את הכל, ואשמח להערות/הארות וכו'....

@חסדי הים @בן מערבא

ידוע ומפורסם משפטו של הרב קוק זצ"ל "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה".

חשבתי לנתח את הדברים כך, קצת ברוח החסידות, אשמח לשמוע את דעתם:

אמונה היא לא שכל ולא רגש – האמונה היא מעל השכל, מעל הדעת, אבל היא מתחת לרגש, כלומר – יש להאמין במציאות ה' ויש לחוש בזה, וזו מדרגה נעלה יותר, ע"כ האמונה היא לא שכל ולא רגש אלא באמצע, ביניהם.

אשמח לשמוע מהיודעים בדבר מה הקווי דימיון והשוני בין תורת הרב קוק לתורת ר' נחמן מברסלב,

מבחינה יותר כללית ומהותית, וסוג של השקפתית.

שואלת מתוך סקרנות אבל אני בחוסר ידיעה לחלוטין בעניין לצערי,

אז אתם ממש יכולים להגיד שאין קשר לחלוטין...

מקווה שהובנתי ושאני בפורום הנכון...

זהו, יאללה שוטו

אז היו ימים שלא הגעתי לסדר בוקר.

וחשבתי לשתף אותו בבחינת האומר דבר בשם אומרו. 

הקשבתי לשיעור הזה על ישעיהו פרק ט

בסוף השיעור הוא אומר שפס׳ י״ט - כ בפרק הזה

וַיִּגְזֹ֤ר עַל־יָמִין֙ וְרָעֵ֔ב וַיֹּ֥אכַל עַל־שְׂמֹ֖אול וְלֹ֣א שָׂבֵ֑עוּ אִ֥ישׁ בְּשַׂר־זְרֹע֖וֹ יֹאכֵֽלוּ: (ישעיהו פרק ט פסוק יט)

מְנַשֶּׁ֣ה אֶת־אֶפְרַ֗יִם וְאֶפְרַ֙יִם֙ אֶת־מְנַשֶּׁ֔ה יַחְדָּ֥ו הֵ֖מָּה עַל־יְהוּדָ֑ה בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה: ס (ישעיהו פרק ט פסוק כ)

מתכתבים עם הסיפור הידוע של הימין והשמאל בברכת יעקב לאפרים ומנשה. אז אם נמשיך את הכיוון הזה עוד צעד אחד, אז גם הסיומת של ״לא שב אפו ועוד ידו נטויה״ רומזת ליעקב אבינו שסירב להשיב את ידיו ולהחליף אותם ״ויתמך יד אביו להסיר אתה…וימאן אביו״ (בראשית פרק מח פס׳ י״ז-י״ט) כלומר, ידו נשארה נטויה כבתחילה.

השבת עיינתי בספר דברי הימים א פרק כה, שעניינו החלוקה ל- 24 משמרות המשוררים. 

אחד השמות שהופיע שם הזכיר לי פס׳ בתהלים אז החלטתי לבדוק את הקשר יותר לעומק, 

תוצאות הבירור הרי הם לפניכם. 

בסרטון הבא נריה קליין מראה כיצד שמו של דויד רמוז וחתום באופן החלוקה של 24 המשמרות הנ״ל.

אני רוצה להראות בע״ה כיוון הפוך (במובן מסויים), פרק פט בתהילים הוא פרק שמוקדש לבחירה בדוד המלך ובזרעו, אנסה בע״ה להראות שמחבר המזמור הזה שתל ברמז את שמות המשוררים מפרק כה בדברי הימים א בתוך המזמור. 

ובהודעה נוספת אנסה בע״ה להראות שייתכן שגם ישעיהו בפרק א בספר שלו עשה דבר דומה. 

ראשית נתחיל עם כמה הקבלות שלא בשמות המשוררים. 

1. כותרת מזמור פט בתהילים היא ״א  מַשְׂכִּיל, לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. ב  חַסְדֵי יְהוָה, עוֹלָם אָשִׁירָה״ וזה רומז למשמרות המשוררים. 

2. בפס׳ ה בדברי הימים מופיע הביטוי ״להרים קרן״ וזה מקביל למה שנאמר בתהלים פס׳ י״ח

        טז  אַשְׁרֵיֶ הָעָם, יֹדְעֵי תְרוּעָה;    יְהוָה, בְּאוֹר-פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.

1. יז  בְּשִׁמְךָ, יְגִילוּן כָּל-הַיּוֹם;    וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ.
   יח  כִּי-תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה;    וּבִרְצוֹנְךָ, תרים (תָּרוּם) קַרְנֵנוּ
2.  

3. המילה משמרת  בדברי הימים פס׳ ח נרמזת בתהלים בפס׳ כ״ט ״לְעוֹלָם, אשמור (אֶשְׁמָר) לוֹ חַסְדִּי״. 

נעבור לשמות המשוררים. אציין מראש שלא לכל השמות הצלחתי למצוא רמז במזמור בתהלים, ובמקרה כזה כמובן שלא ניסיתי לבצע הברגות, יש שני שמות שאני לא שלם לגמרי עם הרמז שמצאתי להם, אבל שאר השמות אני חושב שיחסית די משכנעים. 

הערה: יש לשים לב שחלק מהשמות מופיעים בשתי וריאציות שונות בשתי הרשימות שבשני חלקי הפרק. 

אין לי הסבר או השערה למה השמות האלה נרמזו בפרק הזה, אבל היותם משניים לנושא הפרק שהוא דוד וזרעו יכולה להסביר את העובדה שהשמות נרמזים בקושי ובשיבושים. 

יוסף (1) - לא הצלחתי למצוא. 

גדליהו (2) - נרמז בפס׳ כח בתהלים ״אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן, לְמַלְכֵי-אָרֶץ״, במילים אחרות: 

שגידלו ה׳ (הערה: מי שיסתכל ברשימה בדברי הימים יראה שגדליהו הוא הבן הבכור של ידותון!). 

זכור (3) - נרמז בפס׳ מח בתהלים ״ זְכָר-אֲנִי מֶה-חָלֶד״ וכן בפס׳ נא ״זְכֹר אֲדֹנָי, חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ״. 

יצרי (4) וישעיהו (8)- מוזכרים בסמיכות בפס׳ ג בדברי הימים כ- ״וצרי וישעיהו״ ונרמזים בפס׳ כז בתהלים ״וצור ישועתי״. 

נתניהו (5) מתניהו (9) ואולי גם מתתיהו (14) נזכרים בתהלים בפס׳ כח ״אַף-אָנִי, בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ״ 

בקיהו (6) - נרמז אולי במילה ״בחיקי״ בפס׳ נא בתהלים (הערה: חז״ל במקומות רבים קוראים את האות ה כאות ח ולהיפך. אבל זה נושא לעניין שלם בפני עצמו)

ישראלה (7) - נרמז אולי בצירוף האותיות ״אשירה לדר״ בפס׳ ב בתהלים. 

שמעי (10) - נתייחס אליו בסוף.

עזראל (11) - נרמז במילים ״שויתי עזר על גבור״ בפס׳ כ בתהלים. 

חשביה (12) - לא הצלחתי למצוא. 

שובאל (13) - נרמז במילים ״אף תשיב צור חרבו״ בפס׳ מד בתהלים (כאשר המילה צור נדרשת כמובן כמוסבת לקב״ה)

ירמות (15) - נרמז במילים ״מי גבר יחיה ולא יראה מות״ בפס׳ מט בתהלים. 

חנניהו (16) ישבקשה (17) חנני (18) - לא הצלחתי למצוא. 

מלותי ( 19) - נרמז במילים ״תבל ומלאה״ בפס׳ יב בתהלים. 

אליתה (20) - כאשר אנו הולכים לפי הכתיב אליאתה בפס׳ ד בדברי הימים נרמז במילים ״הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי״ בפס׳ כז בתהלים. 

הותיר (21) - לא מצאתי. 

גדלתי (22) - אולי כמו גדליהו (2). 

מחזיאות (23) - נרמז בפס׳ כ בתהלים ״אז דברת בחזון״

רוממתי עזר (24) - נרמז בפס׳ כ בתהלים ״שויתי עזר על גבור הרימותי״

נשלים כעת את החוב ביחס לשמעי (10) - שמעי הוא היחיד הנזכר בחלוקה למשמרות בחלק השני של הפרק אבל לא בשמות הבנים בחלק הראשון של הפרק. אני טוען שאולי הוא נרמז בפס׳ ט בתהלים

״יְהוָה, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת--מִי-כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ; וֶאֱמוּנָתְךָ, סְבִיבוֹתֶיךָ״ על פי דרשת הגמרא בבבלי גיטין נו ע״ב:

״אבא חנן אומר (תהלים פט, ט) מי כמוך חסין יה מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק״. 

וייתכן שיש כאן בעצם הסבר לדרשת אבא חנן שדרש את הפס׳ דווקא בעניין של שמיעה ושתיקה. 

הרב שלי אמר שאין בעיה לבן לשבת ליד בת באוטובוס.

ארץ ישראל נקנית ביסורין, והפיגוע בחווארה מוכיח את זה.

אזכרה לקדושים שנהרגו בישיבת מרכז הרב ע"י מחבל

שידור חי: האזכרה השנתית לנרצחי הפיגוע בישיבת מרכז הרב

ספריא -  אתר עם הרבה מאוד ספרי יהדות ספריא: ספרייה חיה של טקסטים יהודיים 

כושרות - בנושא כשרות כמובן, יש שם מידע מעניין מאוד דף הבית | כושרות - ייעוץ והכוונה בכשרות

קדושים תהיו - אתר יהדות עם שיעורי תורה https://did.li/ouXw5

היברו בוקס החדש  - משופר יותר מהישן, יותר קל למצוא בו תכנים -  HebrewBooks.org Home Page

נהנתי מהם ממליץ בחום 

טו בשבט
שורשיו של טו בשבט נטועים בעם ישראל כבר מכך שלא אומרים תחנון,עובר דרך מנהג עריכת שולחן הפירות בטו בשבט, ודרך שיטת המקובלים לתיקון חטא אדם הראשון והמעלה של אכילת הפירות בעת ובעונה הזו, ועד ימינו אנו שאפשר להגיד שהתנועה הציונית דחפה וחידשה את היום הזה ליום של מטרה לאומית,נטיעת עצים וכיוצ"ב. ובימינו חדשים מקרוב באו,לא שיערום אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו- ישנם כאלה שרוצים ליטוע בטו בשבט נדבך נוסף 'אקולוגיה' היינו ערכים שהם אמורים להיות אונברסליים.

ואותם אלו ,מכניסים דבריהם בקול רעש גדול ,חרב פיפיות בידם, אך האם רוממות אל בגרונם? בנוסף,מי שדוחף לאותם ערכים כאלו לרוב גם לא יתחבר באופן טבעי לפן האחר שניסו מקדם לטעת בטו בשבט הלאומיות ,נטיעות קק"ל וכיו"ב,ויסר את אופני הקודש ואת אופן מרכבות חמורו של משיח וינהגהו בכבדות.

ואנחנו לא נדע מה נעשה,כי אליך עיננו-והם, לא עלינו תלונתיהם כי על ה'?

בפסקה המפורסמת באורות התחיה (יח) מסביר הרב קוק כי "שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו, המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו, - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, - נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות"

ישנם שלושה כוחות גם בט"ו בשבט. הקודש-המנהגים הקדושים המיוסדים על אדני פז בהלכה ובתורה,אכילת פירות,תפילה על האתרוג ,אי אמירת תחנון וכו'. האומה- הצד הלאומי שננטע בטו בשבט, היינו נטיעות קק"ל הפרחת שממת א"י,יישוב הארץ,הקמת מדינה וכו'. האנושיות-הערך שחדש מקרוב בא 'אקולוגיה' ,שבא מאנשים שדוגלים באנושיות,היינו אונברסליות. 

אך מה תפקיד כל שלושת הכוחות? :"אמנם עצם הקודש העליון הרי הוא הנושא הכללי, שהצמצום הזה עצמו אף הוא מכלל עבודתו כמו כל העבודות הבאות לשכלול העולם והחיים בכל המובנים, שכולם הלא את ברכתם מקודש הם נושאים"

כמו שאת תפקידה של הלאומיות,איך היא משרתת את הקודש העליון ,בירר דורנו והדור שבתקופת הרב קוק וכו' ו'הכניס' את הלאומיות לכך כדי שהיא תהיה "שדה אשר ברכו ה' "(שם,יא), כמו שהצלחנו להגיד תפילה לשלום המדינה בתפילה והלל ביום העצמאות (לא מובן מאליו) ,כך גם צריך לברר את מקומם של הערכים האונברסליים השונים (האקולוגיה כדגומא) ולראות/האם/כמה/למה/איך הם משרתים את הקודש העליון,ואת תהליכי הגאולה בארצנו? איך אנו לוקחים את האונברסליות לא למקום של מחיקת גבולות,לאום ומסורת ח"ו אלא ל'כי מציון תצא תורה (לעולם) ודבר ה' מירושלים' ולממלכת כהנים וגוי קדוש לעולם כולו?

היכולת לקחת את התהליכים ולנווט אותם אל הקודש ,כדי שיצמיחו פירות טובים ולא באושים,לעזוק ולסקל את הכרם עוד לפני צמיחת הפירות ,כדי שהגפן תעלה ניצה ויפריחו אשכלותיה ענבים- יכולת זו יכולה להתבטא בטו בשבט ,שבו  "כבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה" (ר"ה יד. רש"י ד"ה הואיל) .

 בטו בשבט עדיין לא קורה כלום.עדיין לא צמחו פירות.עדיין לא צמחו פירות טובים. אך מתחת לגזע ולאדמה מתרחשים תהליכים :עברו רוב ימות גשמים,והשרף היינו הכוח הפנימי של העץ,מתחיל לעלות . אם נקח את התהליכים האלו ,ונבררם ונכוון אותם לקדושה,נזכה למצוא את הפירות חונטים מעתה,ונזכה שכל פירותינו ומעשינו יהיו בבחינת "כל פריו קודש הילולים לה' ".