פורום בית המדרש (עמוד 24)

חשבתי בעצמי על כך שפעמיים שם הוי"ה וא-לוקים יוצא גימטריא חמץ. צריך לחשוב אם יש בזה עומק (אולי א-לוקים זה הביטול, שקשור למצה, והוי"ה זו השכינה ששוכנת בעולם, שיש משמעות לעולם בפני עצמו, וזה החמץ. ובפסח אנחנו מתחברים לשם א-לוקים, ובשבועות שמקריבים שתי הלחם זה שם הוי"ה). לצערי לא מכיר משהו מפורסם.

גם לי היתה מחשבה. חמ"ץ בגימ' לקח, ומצאנו חמץ בביהמ"ק בשבועות - יום מתן תורה, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

חשבתי גם על ר"ת - חימה, מריבה (מצותא), צעקה.

אתה מכיר את המהר"ל על שתי הלחם, נכון?

"...אמנם ממצות הספירה נראה שלא היה אפשר להנתן התורה עד אותו היום, וזה שכאשר יצאו ממצרים היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו שנולד בגופו, כמו שהתבאר בחבור גבורת ה' באריכות עיין שם, ואין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף רק הוא נבדל מן הגוף, ולפיכך צריך הספירה עד חמשים, כי אז בא הוא למדרגת התורה שהיא שכל נבדל, כי התורה היא משער החמשים שהוא נבדל מן האדם, ולפיכך מספר החמשים ראוי אל המעלה הנבדלת השכלית, כי מספר זה שהוא חמשים נבדל מן המספר הקודם, וראוי לקבל אז התורה השכלית שהוא נבדל מן הגוף, ודבר זה ברור אין ספק למי שמבין דברים אלו. ולפיכך צריך לספור עד החמשים ואין החמשים בכלל הספירה, כי אם היה גם כן בכלל הספירה היה משותף עם התשע והארבעים, ודבר זה אינו כי לא היה בכלל תשע וארבעים רק הוא נבדל לעצמו כמו השכל שהוא נבדל. לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה, וקרבן זה ביום ראשון של ספירה, כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל, וכמו שהתבאר לפני זה כי אי אפשר לתורה רק שיהיה לה מקבל גשמי, ומעלת השכל שא"א שלא יהיה בלא מקבל כלל רק צריך לו מקבל גשמי, ולכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה שהוא התחלה לתורה, וביום חמשים שהוא עצרת ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים, ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי בפרט, כמו שאמרו במסכת הוריות (י"ג ע"ב) חמשה דברים יפים לתלמוד, האוכל פת חטין, ואין צריך לומר חטים עצמם. ושתי הלחם היו של חמץ, ודבר זה להורות על מעלת ומדרגת התורה, שהכל תחת מדרגת ה' ומסודר ממנה, אף החמץ הוא היצר הרע, וכבר בארנו זה למעלה בפרק שלפני זה במה שאמרנו אף מלאך המות מציאתו מסודר מן התורה, והשטן מלאך המות הוא יצר הרע, וזה שיש להקריב שתי הלחם מן החמץ...".

זוכר מלימוד עם הגר"ח כ"ץ....😜😊

א-לקים בגימטריא 86, שם הוי"ה זה 26, פעמיים זה 52, בסה"כ 138. חמץ זה גם 138.

זה משהו מוכר? (נשמע מקורי שלך..)

לפי איך שהוא אמר את זה, היה נשמע שזה מוכר

@חסדי הים  @תות"ח! @רץ-הולך 

@מישהו? 

לא כתוב בו מה קורה אם ה' כן שומר.

אני לא בהכרח אומר שאני לא מסכים עם הטענה שלך אבל הראיה לא נכונה.

כמו מה שכתוב באותו פסוק:אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו.

אין בית שנבנה בלי שאנשים בונים אותו, אפילו בית ה'.

אותו דבר אצלנו:אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר.

העיר חייבת שומרים

הכוונה של הפסוק היא להעביר מסר מסוים. והמסר הוא כמו שאומר המלבי"ם:

השיר הזה ושאחריו נסמכו בכונה, שבראשון יבאר שהשתדלות האדם אין מועיל כל מאומה רק הכל נעשה ונגמר בעצת ההשגחה העליונה, ובסימן שאח"ז יבאר מתי ההשתדלות מועיל, ואופנים אשר יובילוהו אל המטרה הנכונה - "אם לא ה' יבנה בית" אם לא ילוה אל הבנין עזר אלוה, "אך שוא עמלו בוניו בו", ואין ההשתדלות מועיל מאומה, ולא לבד בהוצאת כלל הדבר אל הפועל, שאין האדם לבדו יכול עליה בעמל בלא עזר ממרום, כי בשמירת הדברים שכבר הם עשוים כמו בשמירת העיר הבנויה, גם בזה "אם לא ה' ישמר עיר שוא שקד שומר" והשתדלות האדם בשמירתה לא יועיל מאומה - ולא לבד בפעולות כלליות כי גם בפרטים:

או אינו אלא כדבריך? ת"ל "לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו"

"ויקרא אסא אל יי א־להיו ויאמר יי אין עמך לעזור בין רב לאין כח עזרנו יי א־להינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה יי א־להינו אתה אל יעצר עמך אנוש"

ובהמשך... "ובעת ההיא בא חנני הראה אל אסא מלך יהודה ויאמר אליו בהשענך על מלך ארם ולא נשענת על יי א־להיך על כן נמלט חיל מלך ארם מידך: הלא הכושים והלובים היו לחיל לרב לרכב ולפרשים להרבה מאד ובהשענך על יי נתנם בידך: כי יי עיניו משטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו נסכלת על זאת כי מעתה יש עמך מלחמות:"

"ויאמר יהונתן אל הנער נשא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה אולי יעשה יהוה לנו כי אין ליי מעצור להושיע ברב או במעט"

מלב"ים שם:

והגם שא"א שננצחם בדרך הטבע, "אולי יעשה ה' לנו", בדרך נס: "כי אין לה' מעצור". ר"ל כי בכחות הטבעיים צריך שכח המתגבר יגדל מן הכח השני המנוצח, שאם לא כן יעצר הכח המתפעל בעד הכח הפועל וינגד אליו, ולכן לפי גודל כח המתפעל צריך שיגדל ביתר שאת כח הפועל המנצח. לא כן אצל ה', שאין שום כח טבעי יעצור בעדו וינגד אליו עד שיצטרך הוא כח גדול כנגד כח העוצר, וז"ש כי אין לה' מעצור, וא"כ אין הבדל "שיושיע ברב או במעט":

///

בקיצור, לא שלא צריך השתדלות, אבל כל הדרשות האלה על כמה שהשתדלות חשובה געוואלד געוואלד ואם לא נשקיע מאמצים כבירים אז שום דבר לא יזוז, אינן המסר העולה מהכתובים

שהרי אם ה' לא יבנה בית- שוא עמלו בוניו בו. משמע שצריך בונים.

זה יכול להיות זכר לדבר, אבל לא ראיה לדבר.

הפסוק דווקא בא לתת את הדגש על ההתבטלות לה'.

שאם שלמה המלך יסור מאחרי ה', אז כל מה שטרח ויגע בבניית הבית, היה לשווא,

וכנ"ל לעניין בטחון העיר.

דווקא זה בא לומר כמה ההשתדלות שווה לקליפת השום, אם בתכלס לא עושים את רצון ה'.

והם הם דברי @125690 

גם אם הפסוק לא בא להדגיש את זה, בסופו של דבר ניתן לדייק את זה מהפסוק, שבאופן נסתר-אגבי התבסס על כך שיש שומרים, ואמר שהשמירה הרגילה לא תעזור. אבל חבל לעצור בדבריך. נראה לי יש כאן משהו יותר עמוק. השמירה הא-לוקית היא לא שמירה על-טבעית, היא עוברת דרך השומר. זה לא שיש את השמירה של השומר, ויש את השמירה הא-לוקית. אם ה' לא רוצה שהעיר תישמר- העיר לא תישמר גם כשיש שומר. אבל אם ה' כן רוצה לשמור, אז השמירה של השומר כן תועיל.אולי זה מה שאתה בעצמך התכוונת....

והרמב"ם בהל' מלכים פוסק "הירא ורך הלבב - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה".

ב. יש יהודים צדיקים שאינם תלמידי חכמים.

דבר ראשון מחלוקת תנאים בסוגיה האם הירא ורך הלבב זה כפשוטו (ר"ע), ירא מעבירות שבידו ואפילו סח בין תפילה לתפילה (ר"י הגלילי), רק בעברות דאורייתא (ר"י) והלכה כר"ע

אם כי בהמשך הסוגיה בסוטה גם מי שעשה תשובה כבר לא נכלל בזה (רק עבירות שבידו ממש)

עכ"פ צריך להבדיל בין צדיק, ת"ח, ותורתו אומנותו

צדיק (לפחות לפי ההגדרה הנ"ל) הוא כל מי שלא עובר על דאורייתא / דרבנן או אם עבר אז עשה תשובה

הוא יכול גם לעבוד במכולת וללמוד תורה 5 דקות ביום.

ת"ח נניח נגדיר מי שהגיע להוראה או בדרך לשם, היו הרבה ת"ח מופלגים שלא הייתה תורתם אומנותם.

"אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה"

לקריאת שמע אני מתאר לעצמי שנדרשת רמה גבוהה במיוחד אבל לצרכי ציבור ההגדרה היא כדלהלן:

שו"ע יו"ד רמ"ג ב

ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו:

כלומר ההגדרה היא לאו דווקא באיכות או במדרגה הרוחנית אלא מעשית האם רוב ככל עיסוקו הוא בתורה. לכן גם לא מפליא שגיבורי דוד / יהושע / כיו"ב יצאו למלחמה כי עם אמנם שתורתם הייתה פי מיליון משלנו מבחינת העיסוק שלהם זה לא היה תורתם אומנותם אלא בהגדרה הם היו אנשי צבא / מנהיגים / כו'.

///

מבלי להיכנס לשאלה האם ולמה מלחמת מצווה כבר נגמר לי החשק לדון כאן על זה.

"כתנות אור" אוסף מאמרים בעניינים של צניעות

קראתי איפשהו (מהזיכרון אני אומר) שהסיבה היא שגם זה שלא יודע לשאול יש עליו תביעה וגם הוא ראוי להענש ברמה מסויימת

פירוש ליטאי קשוח משהו חח

משתדל בדר"כ להתלבש במקלחת/בשירותים. במעיין, בריכה וכדו' אף פעם לא עם בוקסר, בדר"כ רק מוריד חולצה, והרבה פעמים (אולי רוב הפעמים) גם עם חולצה. הולך בדר"כ עם חולצות ארוכות, גם בקיץ, אבל לא נמנע לגמרי מללכת עם קצר. בשבתות ממש על זה של ללבוש ארוך, רק אם נתקע בלי חולצה ארוכה אני לובש קצרה. מכנסיים ארוכים כל הזמן, כמובן, גם בקיץ. רק בבריכה וכדו' עם מכנסיים קצרים. מכתפר את כל הכפתורים בחולצה (חוץ מהכי עליון, כמובן) ולא פותח פתחים כמו חלק מהאנשים. לא הולך עם חולצות וי, רק עם כאלו סגורות מלמעלה.

כמובן, את הכל ברוח טובה, לא מרגיש חנוק וכדו'. פשוט מרגיש את החשיבות של זה, ומרגיש שאני יותר מכבד את עצמי. וגם מהבחינה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית....😉

אז ככה, גם אם זה נושא קצת לא מדובר יש לזה לא מעט מקורות הלכתיים.
מוזמן לעיין בפניני הלכה שם הרב אליעזר מלמד מדבר על לבוש ראוי ונכון. גם הרב שלמה אבינר כתב מעיין הלכות צניעות לגברים (מניח שזה נמצא איפשהו באינטרנט, מוזמן לחפש) וכן גם בספר מעלות המידות במעלת הצניעות הוא אומר שגברים מחויבים בדיני צניעות כמו נשים. ויש עוד הרבה מה להאריך בזה.

הרב אבינר: הלכות צניעות גברים - כיפה

מדובר על הנהגות טובות בגדול, חלק מהם מיועדות לת"ח.

והכותרת היא 'הלכות...' אולי מהסיבה המצפונית... שוויון וכו

אין לי כוח להכנס לדיון הזה.
ממליץ מאוד ללמוד את הספר של הרבנים סתיו על צניעות, הם מדברים שם באחד הפרקים על צניעות לגברים והם מביאים המון מקורות (באופן כללי הם עשו עבודה די מרשימה עם הביסוסים הלכתיים)

הרב אליהו פסק כמו הבן איש חי. הרב עובדיה כתב ספר הליכות עולם בן 8 כרכים על סדר הבא"ח מתי הוא חולק ומתי הוא מסכים.. רוב הספר זה על המקומות שהוא חולק על הבא"ח.. לא חסר מחלוקות בינהם..

הרב מאזוז, בשונה מהרב אליהו, קודם כל הוא דור מתחת הרב עובדיה, ובמידה מסויימת הוא מחשיב את הרב עובדיה כרבו. הוא התבטל אליו - בשונה מהרב אליהו. הוא הרבה יותר "מחוייב" לרב עובדיה, אם כי לא לגמרי. ויש דוגמאות.

הרב מאזוז מורה לברך שהכל על ופל. הרב מאזוז מתיר לענות אמן על ברכת הלל ר"ח של אשכנזי. הרב מאזוז אומר לא ללכת עם שעון בשבת. הרב מאזוז פוטר נשים מלשמוע זכור ולא רק "מיישב" את המנהג שנשים לא שומעות. הרב מאזוז מתיר לומר בר"ה את הוידוי בין התקיעות. הרב מאזוז מורה לומר בתורתך כשהאות ך בקמץ נגד המנהג הרווח אצל הספרדים. ועוד ועוד..

הרב עובדיה מצרף את צהא"כ של ר"ת לס"ס גם לקולא. הוא מתיר לשים תבשיל קר על פלטה עובדת אם העיקר בתשביל הוא היבש אעפ שיש בו קצת רוטב. הוא אכל פפושדו בעצמו בפסח. מעיקרא סבר שאפשר לשמוע שירת נשים ברדיו אם לא יודע איך היא נראית, ובהמשך חייו כתב תשובה נוספת להתיר אפילו אם יודע איך נראית. היקל בהיתר מכירה. היקל בצורה גורפת מחומרות שעפ הקבלה. כשהיה רב ראשי התיר לעשות ייבום.

ואם אני זוכר טוב, התשובה השניה היא בחלק ט.

יש כרך של מפתחות על יביא, אפשר לבדוק שם...

שהרב אליהו גם הזכיר שהוא לא אוהב את הרעיון שכותבים הרחבות וסיוגים וכו' על ספר הבן איש חי, מן הסתם הוא אמר את זה ממש בעקבות הספר 'הליכות עולם'.

הרב אליהו והרב מאזוז הם מקובלים תלמידי הבן איש חי.

הרב עובדיה לא מקובל

וזה הזכיר לי ישר את כך שהרב מזוז הוא בין הרבנים החרדים היחידים (יש עוד כמה, גם הגרז"ן זצ"ל) שתומכים בחידוש פתיל תכלת בציצית. הרב עובדיה כנראה לא היה כל כך בעניין הזה.

היין עוזר לאדם לשכוח. כשהמקדש חרב, אי אפשר לשמוח, בלי לשכוח שאנחנו במציאות בלי בית המקדש. לעומת זאת, בבית המקדש לא צריך יין בשביל לשמוח, מספיק בשר. (כמובן, השמחה איננה בהכרח קשורה רק לאוכל, אבל בלי האוכל, השמחה לא שלימה, וע"י שטוב ליבו של האדם גם בגשמיות, אז יש מקום גם לרוחניות לשכון, לשמחה לשכון. זה לא רק שטחי, יש בזה גם משהו מהותי, אבל אכמ"ל).

קראתי את הספר.

אם רוצים להבין את העולם החרדי ועוד לגייס אותם צריך קודם כל ללמוד מהספרים שהם לומדים.

אני בת.

גמרא?

משנה?

רמב"ם

ש"ס ופוסקים.

בעל אם הבנים שמחה כתב שהוא עבר על כל הגמרא שהוא בתור חדרי למד, ואין שום מקור שמצדיק את זה

ואם אני לא טועה הרב טייכטל לא התייחס לגיוס לצבא בספרו.

אבל רבים מהחדרים מדברים על העונש שאברהם קיבל כי הוא הוציא את התלמידי חכמים להילחם בארבעת המלכים

לעומת זאת, כך שמעתי מרבותיי, למלחמת רשות, יוצאים רק תלמידי חכמים או לפחות בעלי מקרא/משנה/גמרא

כן.

תקשיב,אני יכולה לענות לך את דעתי ולנסות להסביר את הצד החרדי אבל הדיון לא שווה כלום אם לא מנסים להבין באמת לעומק את התפיסה החרדית ולא רק מסתכלים עליה מלמעלה מתוך ההשקפה שלנו.

סתם יכול לצאת מזה לשון הרע על ציבור שלם גם כי אנחנו לא דנים פה מול הצד החרדי.

אגיד ממה שאני שמעתי שהם טוענים, שמבנה הצבא צריך להיות שרוב העם ב"הסדר" ומיעוט נשאר לומדי תורה. (כלומר המצב האידיאלי הוא שחיילים יהיו גם תלמידי חכמים שמקיימים גם את המצוה של הלחימה, ולצד זה יהיו את אלה שנשארים רק ללמוד.) אבל, מכיון שכיום רוב העם לא הסדר, אז הם מכווינים את רוב הציבור החרדי ללמוד תורה. (לא כולם, ויש כאלה שמתגייסים בשלב מאוחר יותר).

הם קוראים לעצמם שבט לוי ושבט יששכר, ומאמינים שזהו תפקידם שהוא חיוני בעמ"י. הם לא לוקחים את מתווה השילוב כמו "הסדר" כי ממשילים את זה למישהו שילך לשרת פעם אחת בחיל ימי ופעם בתותחנים ופעם בלהקה צבאית... הם רואים את זה כחלוקת תפקידים.

נושאים בנטל ומוסרים נפש אבל מבטאים אותה בלימוד תורה. תחשוב על זה הם מגדירים את החילונים כמשתמטים מקיום מצוות ובכך גורעים מחלקם בעם, אז כדי לשמור על האיזון במקום שזה יבוא מכל חלקי העם זה מתחלק לציבורים לצערינו.

מניחה שיש עוד כמה טיעונים. אבל אני באמת לא מבינה את האנשים שדחוף להם לגייס חרדים. להגן על ישראל זה זכות וללמוד תורה זה זכות עצומה שיש פחות מי שיעשה ולכן מי שיכול ללמוד רציני צריך לחשוב אולי יש לה קדימות אצלו. כי להלחם יש מי שילחם אבל אם כולם יתייגסו ואף אחד לא יקדיש את עצמו ללמוד תורה בהתמסרות מי ימשיך את התורה בעמ"י, מי יקיים את העולם? מי שבוחר ללמוד תורה בכזאת איכות צריך פשוט להגיד לו תודה! תצרף אותי בזכויות שלך! תכלול אותי בלימוד התורה שלך אנחנו אחים אנחנו פועלים לאותה מטרה, זה כמו זבולון ויששכר...

 לי נראה שהצבא שלנו מספיק חזק ולא תלוי בהם ושאם היה צורך הצבא היה מוצא דרך לעשות את זה לעשות את זה בצורה הוגנת ולא מפקיר את הנושא לדיבורים על במת התקשורת. 

ואני מסכימה עם החזון שהלוואי שכל עמ"י יהיו שומרי מצוות ות"ח והצבא יהיה צבא קודש וגם החיילים יהיו ת"ח ולצד זה ישארו לומדי תורה שיגנו על החיילים ברוחניות בזמן שהם נלחמים. (וגם אומרים שכך היה במלחמת יהושוע שהייתה מלחמת מצווה, שנשארו חלק מהעם ללמוד תורה, אבל כך שמעתי לא למדתי את זה עם מקור.)

ברשותך אצטט מתוך שיר של נתן אלתרמן

נערה עבריה מארשת לחרב,

נערה מקורדובה, מגנצא ופרג.

תמו אלף שנים ושוב כאן את עם ערב

חדשה וסוררת כשדה הפרג.

הכבוד והיקר לכל חרס בן כנען,

אך הדר הקדומים לך כורע וקד

בראותו את יפיך הממרה משליך נעל,

כמנהג יריבות, על זכרון בנות צלפחד.

שערך האדם עם הפסקת באמצע

ותכול קרח עיניך עדים לרעי

כי עמק באמה תו ספרד ומגנצא

לא פחות מתון של קדש והעי!

ולכן, לפוסלים את הכל עד ברנע,

לאומרים נדלג על דורות עד יבוס,

את עונה כמציאות המראה צפרניה

ואותם מורידה בלי משים מן הסוס.

///

אמנם הדברים נאמרו יחס לעניין אחר (תנועת הכנענים). אבל זאת גם התחושה האישית שלי: עם ישראל נולד במדבר, והתקיים רוב הזמן בגלות. המסע והמשא הרוחניים של בבל, פרס, מגנצא, ליטא, פפד"מ, פאס, מרקש, קהיר, תונס בוכרה, המנהגים שסוגלו או התפתחו להם באופן אורגני, מפעלי התורה האדירים, ספרות השו"ת וההלכה, רש"י ותוס', הם חלק מהותי מהאתוס הלאומי־תורני, הם גם חלק מהותי מאופי האומה שהתעצב עם השנים.

גמרא בבלי, רש"י ותוס', הם "תורת הגלות", אבל אין יהודי מאמין, לא בארץ ולא בחו"ל, בלעדיהם. אין יהודי בלי פורים, אין אשכנזי בלי "אב הרחמים" או ספרדי בלי פיוטי ריה"ל. אין מחשבת ישראל בלי רמב"ם, כוזרי, חובות הלבבות, חסידות, נפש החיים, תנועת המוסר. אין הלכה בלי רי"ף, טור, רשב"א, ריטב"א, רמ"א, ב"ח, מג"א, ט"ז, בא"ח... היהדות לא "מתה" בגלות, באופן כזה, שכל מה שעשינו 2000 שנה בגלות, הוא לבהות בגופה חסרת תועלת, בציפייה שתשוב לתחייה. אלא זה חלק ממסע החניכה וההתבגרות של אותה "נערה עבריה".

השאלה "מה עדיף" היא רדוקציוניסטית, אפשר לומר שהיא מתעלמת מה"סיפוריוּת" שבסיפור. שזה אחד העניין החשובים לדעתי בליל הסדר. הקב"ה יכול היה לתת את המצוות מיד בא"י, בלי שום סיפור מקדים. אולי גם בלי הסיפורים של תרח והאבות. אבל יש עניין בסיפור, באתוס הנבנה בהדרגה, לפעמים דרך הרבה קשיים ומאבקים, לפעמים בחיק הארץ ולפעמים הרחק מאוד, לפעמים דרך הרבה "דיעבדים". אולי מצד הקב"ה, אם אברהם לא היה שואל "במה אדע", לא היה צורך בכלל בגלות, היו מקבלים את התורה מיד, אולי מקימים מיד את ביהמ"ק, וזהו, יושבים לבטח על אדמת הקודש. אבל הסיפור של התורה הוא גם "סיפור האדם", האדם שנופל למצבים בעייתיים ומתעלה מהם, מברר ניצוצות מתוך הגלות, מוסיף "גרים", אולי לפעמים משלם את המחירים הכרוכים בכך, מה לעשות, אין בזה אמנם שלמות אפלטונית אולטימטיבית, כן יש בזה רוחניות "אנושית".

לארץ ישראל מעלות רוחניות חשובות, ויכול להיות גם בעלות חשיבות מהותית להשגת התורה וקיום המצוות בשלמות – אולי גם אלה שאינן תלויות בארץ. אבל איני מבין גדול במיסטיקה או בשכרן של מצוות. כולם חביבים לפני המקום, בכל מקום שבו הם נמצאים, וכמובן אשרי מי שזכה לקיים את התורה בא"י.

תודה רבה!

כתבת יפה. והכי חשוב, נכון....😉

אין דוחים נפש מפני נפש. אין הבדל בזה בין מי שנמצא בארץ למי שנמצא בחו"ל.

יש לדון לגבי מצבים ששייכים לגבי כלל הציבור, וההצלה היא לא רק של יחידים.

היא שאין לנו אפשרות לדעת מי אכן חייו יותר יקרים וחשובים (לא נשמתו, חייו), "דילמא דמא דחברך סומק טפי". הדיון הוא כאן הוא על דרך האפשר, ולא על דרך המוחלט. ואכן כבר הביאו פה גמרות שדיברו על כך.

אבל אפשר לתת שאלה מעשית אחרת  -

יש יהודי, שזקוק לטיפול קבוע לצורך הצלת חייו, והטיפול הזה ניתן רק במרכז רפואי מסויים בחו"ל.

הוא יכול להשאר בארץ ולמות, או לסוע לחו"ל ביחד עם בן משפחה ולהשאר שם ליד אותו מרכז רפואי [אין לו אפשרות להסתדר שם לבד.

האם עדיף ליסוע איתו לחו"ל, ויהיו שני יהודים בחו"ל, או להשאר בארץ, והוא ימות, וישאר יהודי אחד בארץ?

נראה לי פשוט וברור, גם לגבי השאלה הזו, שאנחנו נעדיף בפועל להציל יהודי, גם אם זה מצריך לצאת מהארץ בצורה קבועה. 

יש עוד זוויות לדון על השאלה שפותחת את השרשור, אבל ההסתייגות הזו משמעותית מאוד בעיני.

וגם על הצד שזו שאלה מעשית, זה לא קשור מה שאמרת. ההעדפה של אדם בארץ היא לא שהוא יישאר חמש דק' בארץ. בדוגמא הזאת, אותו קרוב משפחה יכול לעלות, לעזור לקרוב משפחתו, ולחזור לאחר מכן. וגם אם יצטרך להישאר שם כל חייו, זה פיקוח נפש שדוחה כל התורה כולה, וברור שאפשר. השאלה כאן היא שאלה בעדיפות. השאלה הנכונה שצריכה להיות, אם אתה מניח שזו שאלה מעשית, היא האם להציל יהודי אחד בארץ או שני יהודים בחו"ל, בהנחה שהיהודים בחו"ל לא יעלו לארץ. ואני חושב שגם לשאלה זו לא התכוון פותח השרשור, הוא התכוון ברובד הרעיוני, בלי קשר לשאלות הלכתיות של פיקוח נפש. ואם אתה מניח כל הזמן שמדובר על שאלות הלכתיות, לפי שיטתך, הגמרא פוסקת להלכה ששניים מחו"ל שוויים לאחד מא"י לעניין פיקוח נפש? כי זו גמרא מפורשת שאתה לא יכול להתעלם ממנה...

אם קורה - בית המדרש  "אם צריך להפציץ מדינה שיש בה 1000 יהודים ולהציל את יהודי ישראל, או לתת לפיגוע לקרות."

[אם אתה שם את העכבר על העיגול האדום שבצד, אתה יכול לראות על איזה הודעה הגבתי]

ונתתי דוגמא של מישהו שצריך טיפול רפואי קבוע בחו"ל, לא מישהו שיסע לטיפול ויחזור.

הגמרא הזו בוודאי לא מדברת לעניין פיקוח נפש. כאמור, לא אני קישרתי בין הנושאים.

כן, לא שמתי לב....😅

טעות שלי. אלמד להבא להסתכל יותר לעומק לפני שאני מגיב...

אם לא, אז כנראה הוא שווה ל 2 חוצניקים.

"אינו נקרא ב"ד בשם מוחלט אלא סמוך בא"י בין שיהיה סמוך מפי סמוך או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה לפי שבני א"י הם הנקראים קהל והקב"ה קרא אותן כל הקהל ואפי' היו עשרה אנשים ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ" (בכורות, פירוש המשניות לרמב"ם)

״וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יוּלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן״. אָמַר רַבִּי מְיָישָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֶחָד הַנּוֹלָד בָּהּ, וְאֶחָד הַמְצַפֶּה לִרְאוֹתָהּ. אָמַר אַבָּיֵי: וְחַד מִינַּיְיהוּ עֲדִיף כִּתְרֵי מִינַּן. אָמַר רָבָא: וְחַד מִינַּן כִּי סָלֵיק לְהָתָם — עֲדִיף כִּתְרֵי מִינַּיְיהוּ. דְּהָא רַבִּי יִרְמְיָה דְּכִי הֲוָה הָכָא לָא הֲוָה יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, כִּי סְלֵיק לְהָתָם, קָרֵי לַן ״בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי״. (כתובות עה) שים לב גם לסיוג...

ועיין שער החצר שה

ולהפריח השערות באוויר גם קטונתי

אבל ננסה,

בהתבסס על "חורב" עם קצת שינויים אפשר להבדיל בין 2 עניינים: "צום" ו"אבל".

בעוד הצום שייך בכל הצומות, האבלות שייכת בעיקר בט' באב, האבלות שהורחבה לבין המיצרים היא תקנה מאוחרת / פחות מהותית (אם כי לא פחות חשובה) כי העיקר זה ט' באב, כמו שמובא בירושלמי תענית (פ"ד ה"ו), והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה דרומאי נהגין חגה צפוראיי נהגין חדשה טיבריאי נהגי שבתה חזרין רבנן דטיבריא למינהוג כרבנן דציפורין.

הצום בא לתקן את הפגם הגשמי - אהבת ההנאה, הביטחון במעשה ידינו הגשמיים, מטרת הצום היא לנתק אותנו רגשית מהתלות בגשמיות ולהזכיר לנו את חולשתנו ותלותנו הגמורה בקב"ה. שזה שייך בכל הצומות על החורבן המדיני, וגם בט' באב היה כמובן הפן של החורבן המדיני,

אבל האבלות היא נוגעת לנפש פנימה, היא מזכירה לנו שגם השמחה והרוחניות הם רק מה' ובהתבטלות אליו ולתורתו, לא יעזור להקריב אלף קורבנות ביום, או לעשות מהמקדש "סגולה", אם לא נפנה לבנו באמת לקב"ה, לכן זה שייך יותר לחורבן הרוחני שמסומל רק ע"י ט' באב ולא ע"י י"ז בתמוז.

מאוד מעניינת החלוקה בירושלמי בין המנהגים של הערים השונות.

נלך רגע לירושלמי תענית פ"ג ה"ד:

"דרומאיי ליבהון רכיך ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין."

מי שאי־פעם ביקר באתר הארכאולוגי בציפורי, למעשה העיר בנויה בצורה של עיר עילית (שחלק ממנה כנראה הרובע הותיק יותר, שם גם נמצא הרובע היהודי, מלא מקוואות כו', מי יודע אולי זאת שכונתו של ר' חנינה שלא נכנסה אליה מגפה כמוזכר באותו ירושלמי), ועיר תחתית עשירה מאוד והלניסטית מאוד. בקיצור כמו שזה נראה ציפורי הייתה מלאה ב"דתיים לייט" כאלה לעומת טבריה שכבר הייתה יותר עיר של חכמים (מה שמסופר שהיו שם המון בתי כנסיות ובסך־הכל לא מדובר במקום ענק) וכמובן הדרומיים שזכו לשבח ליבהון רכיך. ואולי בהתאם לזה גם התשובה לשאלה מהי ההכנה הנצרכת לרעיון האבלות.

"'משנכנס אדר' - ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח".

ממילא אין שום סיבה לומר שאחרי ר"ח ניסן "חוזרים ל'שמחה הרגילה'".

אני חושב בפשטות שהשמחה המיוחדת של פורים מסתיימת בסוף החודש, שכן כתוב: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה..."...בלי קשר לשמחה של פורים, יש גם את השמחה של ניסן, שגם פסח מקרין על כל החודש, כפי מה שנפסק להלכה שלא אומרים תחנון כל החודש, ובמיוחד בתחילת ניסן שהיו קרבנות הנשיאים (חנוכת המשכן), שיש מצד זה שמחה מיוחדת. לגבי היחס בין השמחות, אין לי מושג, נראה לי מדובר בשמחה מסוג אחר (שמחה של פורים היא שמחה יותר קבועה, מצד נצח ישראל, ושמחה של ניסן זו שמחה של התחדשות, האביב, הפריחה, שנה חדשה, דף חדש), ולא שייך להשוות ביניהן.

אבל לא נראה לי שהוא עושה לאחרים. הוא עושה לעצמו ולמשפחתו. יכול לברר, אולי אם תבקש הוא יסכים. אם רלוונטי, בפרטי.

הקושי שהעליתי הוא לא קושי, כי את הקטע ״וישכב את בלהה פילגש אביו״ יש להבין כ- ״וישכב את בלהה פילגש. אביו״, כלומר המילה אביו מתייחסת למילה וישכב ולא למילה פילגש, עכשיו, אפשר לטעון כנגדי שזה לא מבנה משפט מקובל בעברית, וזה אכן נכון.

מדובר במבנה משפט חריג, אבל הוא בהחלט קיים בתנ״ך, ויעיד עליו רעו ״אבנים שחקו מים״ (איוב פרק יד פס׳ יט), מי ששוחק את האבנים אלו המים, כשם שמי ששוכב את בלהה פילגש זהו אביו!

אבל כשכתוב 'בלהה פלגש אביו' זה לא תחבירי בשום צורה להבין שיעקב הוא הנושא ובלהה הנשוא, ולא דומה לאבנים שחקו מים.

חוץ מזה, הפירוש הנ"ל יכול לעמוד, גם אם התורה מציגה לנו שראובן שכב את בלהה,

כמו שרש"י כותב "מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ".

גם כאן, מתוך שהתערב במשכב אביו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכב את בלהה.

יותר מזה, מי אמר שהפירוש הנ"ל הוא לא הבנה במאמר הגמרא "מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ — מְלַמֵּד שֶׁבִּלְבֵּל מַצָּעוֹ שֶׁל אָבִיו, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שָׁכַב עִמָּהּ" (שבת נה)

"וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי־יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:

שמעתי מרב גדול אשכנזי ז"ל משם הרב מהרמא"י בעל המפה שפירש שיעקב היה רוצה לשכב את בלהה פלגשו ונתקנא ראובן והיה הולך ובא אצל חדר המטות ואסור לשמש בעוד שיש בני אדם שומעים ורבא פרח באלי וכו' ויעקב אבינו עליו השלום שמע שהיה הולך ראובן ועל כן לא שמש ולא הוליד ושיעור הכתוב כך הוא וילך ראובן שהיה הולך ומטייל בזמן וישכב את בלהה פלגש שהיה רוצה לשכב את בלהה פלגש ומי היה רוצה לשכב אביו. וישמע ישראל שהיה הולך ראובן ולא שמש ולכן ויהיו בני יעקב י"ב וסח לי הרב הנז' שקבל שראובן בחלו' החזיק לו טובה שהפך בזכותו עכ"ד ואחר זמן רב ראיתי בס' חידושי הגרשוני דף ל"ט ע"ב שפירש בשם הרמא"י כזה בשינוי וכתב שם שהחזיק לו טובה ראובן ע"ש. ועתה בא לידי פירוש רבינו אפרי' וכתב וז"ל ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן הלך ראובן מן הארץ ולמה משום וישכב את בלהה פי' שאביו עזב את לאה אמו וישכב את בלהה פלגש אביו. וישמע ישראל שהלך ראובן מן הארץ ושלח אחריו וישב ראובן ויהיו בני יעקב י"ב ולפי זה לא חטא ראובן כלל. ושמעתי שהחסיד דרש זה בדרש ברבים ובא אליו ראובן בחלום ונשקו על ראשו עכ"ל:" (פני דוד)

אגב, אין על החכמים הספרדים, שמקבלים אח"כ פידבקים בחלום ואפילו נשיקה על הראש מבעל המעשה😏

הלוואי עלינו

1.  ״אבל כשכתוב 'בלהה פלגש אביו' זה לא תחבירי בשום צורה להבין שיעקב הוא הנושא ובלהה הנשוא״, בהחלט מסכים.

רק שאתה השמטת מילה אחת חשובה בהתחלה ״וישכב את בלהה פילגש אביו״ ובמצב הזה אביו יכול להתייחס לוישכב, בדיוק כמו בפסוק על אבנים שחקו מים. אם אתה טוען שלא אז תסביר.

2. ״ חוץ מזה, הפירוש הנ"ל יכול לעמוד, גם אם התורה מציגה לנו שראובן שכב את בלהה,

כמו שרש"י כותב "מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ".

גם כאן, מתוך שהתערב במשכב אביו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכב את בלהה.״  

מקובל. מה שניסיתי לטעון שהתורה בכוונה התנסחה בצורה שממנה ניתן להבין שראובן שכב עם בלהה. אפילו שבפועל הוא לא עשה את זה, כי מעלה עליו הכתוב וכו. אבל העובדה שבפועל מי ששכב היה ראובן גלומה בתורה בפירוש שהבאתי.

3.  ״ יותר מזה, מי אמר שהפירוש הנ"ל הוא לא הבנה במאמר הגמרא "מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ — מְלַמֵּד שֶׁבִּלְבֵּל מַצָּעוֹ שֶׁל אָבִיו, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שָׁכַב עִמָּהּ" (שבת נה)״  

צודק. זאת הבנה אפשרית ולגיטימית. מקבל. 

וישכב את בלהה - אביו

או וישכב את בלהה הפלגש - אביו

בדומה ל'אבנים שחקו מים'

אבל 'וישכב את בלהה-פלגש - אביו' זה יותר מסובך..

הרי צריכה להיות בדר"כ ה הידיעה- 'בלהה הפלגש', והיא מושמטת מתי שיש סמיכות, למשל 'בלהה פלגש אביו', ואז זו משמעות אחת, ואי אפשר להפריד את התיבה 'אביו' מהתיבה 'פלגש'.

אם כי יכול להיות שיש דוגמאות במקרא לתחביר כזה.

״ שהתורה בכוונה התנסחה בצורה שממנה ניתן להבין שראובן שכב עם בלהה״.

2 הצורות ״ וישכב את בלהה - אביו

או וישכב את בלהה הפלגש - אביו״ מגלות לנו בצורה מפורשת שמי ששכב זה אביו.

אבל כמו שאמרתי התורה רצתה להתנסח בכוונה בצורה שמי שיקרא אותה יקבל את הרושם שמי ששכב זה ראובן, כדי ללמד אותנו שאפילו שהוא לא עשה את זה בפועל, המעשה שלו חמור במידה שמעלה עליו הכתוב שעשה ככה.

לעומת זאת הצורה שבה בחרה התורה להתנסח ״וישכב את בלהה פילגש אביו״ היא דו משמעית, הפשט, מבחינת האמת הוא כמו שכתבתי, אבל ההבנה ״השגויה״ כאילו המילה וישכב מתייחסת לראובן גם היא לרצון התורה.  

וכבר הסביר ככה זקן... שה' יאיר עינינו.

אגב, עכשיו חשבתי על "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ",

שאלו שתי הפעמים היחידות שבהן מוזכר "וילך ראובן" (כמדומני),

ואלה שתי התערבויות במשכב אביו. 

מה פה לא במעשה ממש, אף פה כך..

איזה מהצדדים של הדו משמעות קשה לך איתו ? אני מניח שהקריאה הפשוטה והרווחת שראובן שכב לא קשה לך.

האם עדיין קשה לך האופן שבו פירשתי את הפסוק כמדבר על יעקב ששכב ?

ההבדל היחיד בין ״אבנים שחקו מים״ לבין ״וישכב את בלהה פילגש אביו״ שבראשון מוכרח מהמציאות שהמים הם אלה ששוחקים את האבנים ואילו בשני מצורת הניסוח יש שתי אפשרויות שונות להבנה, למרות שאני מסכים שמרגילות השפה ההבנה שראובן הוא זה ששכב עולה באופן טבעי יותר.  

הערה מעניינת. אבל במקרה הראשון כמובן הוא לא כיוון לכך וזאת היתה התערבות במשכב של אביו שלא מדעתו ורצונו. 

"ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר"

אבל לא סביר שהיה כתוב: 'ויהי אחרי מות משה עבד ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר'

שוב, יכול להיות שיש אזכורים דומים, אבל לא עולים לי כאלה.

שכחתי מקרא מפורש של ״וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו״  בוודאי שיש לדברים ביסוס בכתוב.

אבל אני עדיין חושב שהפירוש הזה שהבאתי מתיישב היטב בכתוב.  

ומסביר שכך הייתה השמועה, אבל ראובן לא באמת עשה את זה, אלא משהו שגרם לשמועה

אבל זה נראה לי פירוש שונה וקרוב לפירוש הקלאסי, זה ש ״וילך ישראל״ חוזר אחרה, כלומר שיעקב שומע ש"וילך ראובן וישכב את בלהה" זה בדיוק הפירוש הקלאסי.