השבוע זכיתי לתרום מח עצם, ותוך כדי התהליך עיינתי בספר שמואל א פרק ב.
את הלימוד הקדשתי להצלחת ההשתלה ולרפואת החולה (בבחינת ״רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך״). וגם הדברים הבאים נכתבו בזכותו ולזכותו (הסיבה היחידה (!) שאני מציין את זה היא שאולי יש מי שיקרא את הדברים ולא הצטרף עדיין למאגר ויעשה את זה. מצטרפים בעזרת בדיקת רוק פשוטה. כדאי).
לפני שמתחילים בספר שמואל, נלך קצת אחורה לספר שופטים. ספר שופטים עוסק בתיאור מצבו של עם ישראל בתקופה שבה הוא חסר הנהגה מדינית, ונגמר בתיאור של עם ישראל באחד מרגעי השפל שלו בפרשת פלגש בגבעה. עם ישראל חסר אם כן הנהגה מדינית ומידרדר למלחמת אחים.
נשאלת השאלה מה לגבי הנהגה דתית ? האם היתה כזאת ואיךהיא השפיעה על העם ?
ספר שמואל בפרקים הראשונים שלו עונה על השאלה הזאת. למרבה הצער בית ה׳ באותה תקופה היה מוקד של שחיתות וריקבון, האנשים, דהייינו הכהנים, שאמורים להדריך את העם בדרכי ה׳ מתעניינים אך ורק בטובות ההנאה החומריות שמספק להם התפקיד שלהם,הם מתנהגים בצורה גסה, כוחנית, אלימה ומושחתת. עם ישראל חסר אם כן לא רק הנהגה מדינית אלא גם הנהגה דתית.
זהו הרקע שלאורו יש לקרוא את תחילת ספר שמואל.
הירושלמי במסכת ברכות פרק ט הלכה ה אומר
״אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים. הה"ד (ש"א, א) ועלה האיש מעירו וגו'״.
כלומר, הירושלמי מתאר מציאות שרוחו של העם עייפה, מסתבר לומר שאחת הסיבות המרכזיות לכך שעם ישראל פשוט הדיר את רגליו מהמקום לאור המצב ששרר שם, עם ישראל כבר לא ממש עולה לרגל, עד שבאים אלקנה ומשפחתו ומעודדים את העם לעלות איתם לרגל. הם לא תופסים את העליה לרגל כסימון V פרטי, אלא כעניין לאומי.
לא רק שהם עולים אלא גם חשוב להם שכל עם ישראל יעלה יחד איתם.
חנה עולה עם בעלה אלקנה מדי שנה בשנה לשילה, וככה, כל שנה מחדש בעליה לרגל עולה וצף הכאב הפרטי של חנה כאשה עקרה, אבל כל שנה מחדש היא גם נתקלת בחילול ה׳ הנורא
שמתרחש שם ע״י ההנהגה הדתית המושחתת שבמקום וגם זה מאוד כואב לה.
הסיפור על חנה הוא לא עוד סיפור על אשה עקרה שמייחלת לילד,
הוא סיפור על אשה עקרה שמייחלת לילד ו*גם* מייחלת, ברמה הלאומית, לכך שבית ה׳ יהיה מקום קדוש וראוי,ולא מקום מושחת ורקוב, וגם לתקומת מלכות ישראל.
זאת נקודה חשובה מאוד, ואני רוצה בע״ה להראות שהיא גם המפתח להבנת תחילת ספר שמואל
וגם לכמה וכמה גמרות ומדרשים,שכולם הולכים באותו קו.
פרק ב בשמואל א מתחיל בתפילה המפורסמת של חנה ונגמר בדברי תוכחה קשים של איש האלהים לעלי. מי היה איש האלהים הזה ? מספר מקורות שמובאים בפרשנים טוענים שהיה זה אלקנה.
ההצעה הזאת מאוד מתאימה לרוח הדברים שלי, ואם מסתכלים בפרק ב אפשר לראות שההנחה הזאת יוצרת מבנה יפה.
הפרק מתחיל בתפילת חנה, ממשיך בתיאורים מקבילים ומנוגדים של בני עלי לעומת שמואל,
ומסתיים בתוכחה של אלקנה לעלי. משפחה לתפארת.
נתחיל בלהראות שיש להבין מספר נקודות בתפילת חנה לאור דברי התוכחה של איש האלהים - אלקנה.
*״שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה״ (פרק ב פס׳ה) -
מי הם ״שבעים בלחם נשכרו״ ? כל המפרשים מסבירים זאת באופן כללי כאמירה על גלגל שחוזר בעולם, אותם שהיו שבעים עתידים להשכיר עצמם עבור כיכר לחם, אני טוען שהיא מתכוונת קודם כל
לחפני ופנחס ולכפופים להם, ומאיפה אני לומד את זה ?
מהמשך הפרק שמתאר את הרדיפה הגסה והחמדנית שלהם אחרי הבשר (והיינו ״שבעים״) ומהעונש על כך שמנבא עליהם איש האלהים ״והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם״ (פרק ב פס׳ לו) אלקנה מפרש עבורנו את חנה.
כדאי לציין כאן שצירוף האותיות ע-ל-י חוזר על עצמו הרבה פעמים בתפילת חנה ועוד יש להוסיף עליהם מספר מילים שכתובות בכתיב חסר אבל בכתיב מלא גם היו מכילות את הצירוף הזה (עללות בפסוק ג ו-עלו בפסוק י).
גם את השימוש בפועל נשכרו מהשורש ש.כ.ר אפשר לראות כביקורת מרומזת על עלי שהאשים את חנה בשכרות. כביכול חנה אומרת לעלי: אותי שאני אשה כשרה טעית והאשמת אותי שאני שיכורה, אבל את הבנים שלך והכפופים להם שהם רשעים ומושחתים, אותם לא ביקרת והאשמת כמו שעשית לי.
בנוסף, כאשר היא מתגוננת בפניו היא אומרת לו ״אל תתן את אמתך לפני בת בליעל״ (פרקא פס׳ טז) כאשר בני בליעל זהו התיאור של בניו שלו עצמו ״ובני עלי בני בליעל״ (פרק בפס׳ יב).
מי היא ״ורבת בנים אמללה״ ? כל המפרשים שראיתי מפרשים זאת על פנינה שקברה את בניה, אבל לטעמי זהו פירוש קשה מאוד שלא מתיישב על הלב. ממספר סיבות.
קודם כל, להניח שחנה בתפילה שלה שהיא אחת התפילות המרשימות בתנ״ך מנצלת את הבמה ״לסגור חשבונות אישיים״ עם פנינה שהיא אם שכולה שמאבדת את הילדים שלה (שהם גם הילדים של בעלה אלקנה!) ועוקצת / מבקרת אותה / איך שלא נקרא לזה, זה כאמור לא מתיישב על הלב. אפשר להבין אשה עקרה שסבלה שנים רבות מהצקות שתתבטא ככה. אבל לטעמי קשה לקבל תפילה כזאת כנבואה לדורות עם מסר לעם.
אז למי היא כן התכוונה ? לאמא של חפני ופנחס.
ברובד הפשט ידוע לנו רק שלפנינה היו ילדים, האם היו לה 2 בנים מתוכם ? לא ידוע.
לעומת זאת הכתוב כן מספר לנו על אמא של חפני ופנחס שהיתה רבת בנים:
״ב ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פננה ויהי לפננה ילדים ולחנה אין ילדים״:
״ג ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח ליהוה צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים ליהוה״
הכינוי ״בנים״ מתייחס בכתוב רק לחפני ופנחס, הילדים של פנינה נזכרים רק פעם אחת בתחילת הספר ושם הם נקראים ״ילדים״.
ולמה חנה מכנה אותה אומללה ? בגלל מה שמנבא עליהם איש האלוהים בתוכחתו:
״לד וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופינחס ביום אחד ימותו שניהם״:
*״מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם כי ליהוה מצקי
ארץ וישת עליהם תבל״ (פרק בפס׳ ח)
אלו שראויים לכך יזכו מבורא לעולם לכסא של כבוד, אבל אלו שאינו ראויים לכך יפלו מהכסא וימותו, בלי כבוד, כמו שמתאר הכתוב:
״יח ויהי כהזכירו | את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחרנית בעד | יד השער ותשבר מפרקתו וימת …
כא ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל-הלקח ארון האלהיםואל-חמיה ואישה״ (פרק ד)
*״רגלי חסידו [חסידיו] ישמר ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש״ (פס׳ ט)
מי הם הרשעים שחושבים שהם יגברו על האחרים באמצעות כוח ? חפני ופנחס. כמו שמעיד עליהם הכתוב:
טו גם בטרם יקטרון את החלב ובא | נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי: טז ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ואמר | לו [לא] כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה״.
*״יהוה יחתו מריבו [מריביו] עלו [עליו] בשמים ירעם יהוה ידין אפסי ארץ ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו״ (פס׳ י)
״יהוה ידין אפסי ארץ״ מהווה ניגוד ל- ״ומשפט הכהנים את העם״ (פס׳ יג)
״וירם קרן משיחו״ בתפילת חנה מקביל ל- ״והתהלך לפני משיחי כל הימים״ בתוכחתו של איש האלהים.
