פורום בית המדרש (עמוד 27)

י"א שהרב (בי"ד)יפדה, וי"א שימתינו שיהיה בן 13 ויפדה עצמו.
מכיר מקרה שזה היה ועשו בלי ברכה ולשגדל עשה שוב (בלי ברכה).

שיש זוג נשים

מה עושים אז?

תלוי במחלוקת הנ"ל

"ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשיית העגלים, ועל בטול ערובי תבשילין והדומה לו. שלא יאמר אדם קים ליה בדרבה מיניה, לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנו עליה, וכל מצווה שיעשה מקבל עליה שכר."

וגם ב'זוג נשים' יש באמת אבא  ואמא,  אבל יתכן שלא ידוע מיהו האבא, ולכן אין אפשרות שהוא יפדה בעצמו את הבן.

״אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם

מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח״ (בבלי ברכות ה.)

ניתן להביא לכך מקור מהפרק : ״ בָּ֤א הָעֵת֙ הִגִּ֣יעַ הַיּ֔וֹם הַקּוֹנֶה֙ אַל־יִשְׂמָ֔ח וְהַמֹּכֵ֖ר אַל־יִתְאַבָּ֑ל כִּ֥י חָר֖וֹן אֶל־כָּל־הֲמוֹנָֽהּ:״ (יחזקאל פרק ז פסוק יב)

ייתכן שלא הביאו את הפסוק כי הוא עוסק במוכר קרקע ואילו הטענה בגמרא היא יותר כללית ועוסקת במוכר חפץ מתוך הדחק, אבל העקרון הוא זהה. 

ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר (בראשית ו) כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ וכתיב (יחזקאל ז) החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם א"ר אלעזר מלמד שזקף עצמו כמקל ועמד לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם <ואף על נח נחתם גזר דין שנא' ולא נח בהם>

תנא דבי ר' ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין אלא שמצא חן בעיני ה' שנאמר (בראשית ו) נחמתי כי עשיתם ונחמצא חן בעיני ה' (בראשית ו) (בבלי סנהדרין קח ע״א)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר וְגוֹ'" (יחזקאל ז, יא): "הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע" - "החמס קם" אתמהא ח"ו אינו קם ואם קם "למטה רשע" לחיובו של רשע.

"וְלֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם" לא מינהון ולא מממונם ולא מן תמהתהון למה "וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם" לא היה לשום בריה נחת רוח מהם ולא היה להקב"ה נחת רוח מהם.

"לֹא נֹהַּ בָּהֶם" כההיא דא"ר אבא ב"כ "כי נחמתי כי עשיתים ונח" אפי' נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן ונח מצא חן ולפי שהיו שטופים בזימה נמוחו מן העולם: (בראשית רבה לא א)

בגדול, 2 המקורות קוראים את המילה ״נה״ כאילו כתוב ״נח״, והדבר נפוץ אצל חז״ל להחליף בדרשות בין ה ו- ח, מפאת הקרבה הרבה בהגיה ביניהם, וכמובן שהכוונה להגיה המקורית של האות ח, כמו בערבית ح ולא להגיה הנפוצה כיום בקרב דוברי עברית שהוגים את האות ח כמו האות כ לא דגושה, דהיינו خ‌ בערבית. בכמה מקומות בחז״ל מוצאים את התופעה שישנם אנשים שהוגים את האות ח באותו אופן כמו האות ה (למשל בבלי מגילה כד ע״א בנוגע לרבי חייא).

גם בימינו ישנם עדויות לתופעה הזאת. הפרסית למשל שאלה מילים רבות מהערבית, אבל בפרסית את האות ح (ח בעברית) גם הוגים כמו האות ה.

זאת היתה הערה קצרה על מנת להסביר את ההגיון שבדרשות האלה. ועדיין כשלמדתי בעבר את הגמרא הזאת היה לי קשה. הבנתי את ההגיון שמאחורי הקריאה של המילה נה כמילה נח, אבל זה היה נראה לי שרירותי משהו, מאיפה צץ פה פתאום נח בפסוק

״החמס ׀ קם למטה־רשע לא־מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא־נה בהם״ ? למה דווקא פה לקרוא את האות ה כאות ח ?

אתמול הבנתי את השגיאה שלי. והיא שגיאה נפוצה ביותר, ומקור לאי הבנות רבות מאוד. עיינתי בגמרא בלי לפתוח את התנ״ך.

כי כשקוראים את פרק ז ביחזקאל בעיון מבינים שהדרשה הזאת של חז״ל היא לא שרירותית בכלל אלא מתבקשת לגמרי מהכתוב.

בכתוב עצמו ישנם קישורים לשוניים רבים ומובהקים בין הפרק הזה לפרשת המבול של נח, והקריאה הזאת של חז״ל את המילה נה כמילה נח היא כאמור פשוט מתבקשת. בהודעה נפרדת אציין את הקשרים האלה. 

פרק ז ביחזקאל פותח בפסוק ״ א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ב וְאַתָּה בֶן-אָדָם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל--קֵץ:  בָּא הַקֵּץ, עַל-ארבעת אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ״ וזה כמובן שולח אותנו לתחילת הדיבור של ה׳ לנח ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא״ֶֶ

הנימוק לחורבן ביחזקאל מופיע בפס׳ כג ״ כג עֲשֵׂה, הָרַתּוֹק:  כִּי הָאָרֶץ, מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים, וְהָעִיר, מָלְאָה חָמָס״ וזה כמובן מתאים לאמור בפרשת המבול ״כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם״.

יחזקאל אומר ״וְלֹא-תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ״ וזה מובא בניגוד לנח שנאמר עליו ״וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה״ (אגב. אולי על סמך זה אפשר להבין את הדרשה של תנא דבי רבי ישמעאל בבבלי ושל רבי אבא בר כהנא בבראשית רבה שהקב״ה חס על נח באופן מיוחד)

״וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ״ ביחזקאל מתאים ל- ״כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ״ אצל נח.

״וְכָל-בִּרְכַּיִם, תֵּלַכְנָה מָּיִם״ ביחזקאל מתאים ל- ״וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״ אצל נח.

״וּבְכָל-רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה״ ביחזקאל אולי רומז ל- ״נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים״ אצל נח (כי הרי במצב של קרחות נראים הראשים)

עוד מילים משותפות בשני המקורות הם יונים והרים. 

בגלל החסימה שלי. אם מעניינת אותך ההתעניינות שלי.. טוב אין לי פתרון של ממש.

הגמרא שם מקשה בין הכתוב ״פוקד עוון אבות על בנים״ לבין הכתוב ״ובנים לא ימותו על אבות״ והיא מתרצת את הקושיה בכך שהא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והא כשלא.

בתמונה שם מופיע בשם ספר ״שער בת רבים״ שכתב בשם האר״י שתירץ תירוץ אחר (שלא כגמרא בבבלי) שהא בעוון שהוא במזיד והא בחטא שהוא בשוגג, ומביא פס׳ מאיכה ופס׳ מדניאל שלכאורה תומכים בחילוק הזה.

ועל זה הקשיתי מהכתוב ביחזקאל. 

אכן המילה עוון מקושרת תמיד למזיד, וכמו שאומר "נושא עוון ופשע וחטאה ונקה" - מזיד, להכעיס, שוגג. 

אני לא יודע על אילו פסוקים מדניאל ואיכה מדובר, אבל הבחנה 'טרמנולוגית' - אולי יש לחלק בין "נשיאה בעוון" למושגים אחרים (אולי אפ' בין זה למושג "נשיאת עוון" הנ"ל)? 

אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙  וְאֵינָ֔ם וַאֲנַ֖חְנוּ עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ: (איכה פרק ה פסוק ז)

אֲדנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֤א אַפְּךָ֙ וַחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרוּשָׁלִַ֖ם הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֤י בַחֲטָאֵ֙ינוּ֙ וּבַעֲוֺנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרוּשָׁלִַ֧ם וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִיבֹתֵֽינוּ: (דניאל פרק ט פסוק טז)

את החלוקה שהצעתי לעיל ניתן לעשות גם בתוך הפס' באיכה - יש (אולי) הבדל בין סבילת ונשיאת עוון לנשיאה בעוון.

מצד הפס' בדניאל, לא לגמרי הובן לי למה מוכח כאן שיש כאן "פגיעה" בבנים בגלל האבות. בעוונות הדור ובעוונות אבות אנשי הדור נחרב המקדש - במחשבה ראשונה עולה לי תפיסה קצת ידועה אבל ששוללת את ההתבוננות שבשאלה מעיקרה, וכך היא אומרת: עם ישראל ככלל וציבור איננו נמדד רק לפי ההווה אלא גם לפי העבר ולפי העתיד (בהתחלה כתבתי "בעיקר לפי העתיד", אבל יש לדון בדבר), לכן בדברים גדולים שקשורים לכלל ישראל אין כאן מדידה של דור אחד (והדברים מעלים בי את מאמר חז"ל 'דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו אילו נחרב בימיו'). באופן דומה אך שונה יש מושג ידוע של "בסאסאה תריבנה": כאשר מתמלאת הסאה העם נידון על מעשיו.

מהדברים אולי ניתן להעלות דיוק מסוים - אין פלא בענישת בנים על אבות כאשר מדובר על משהו כלל ישראלי (במיוחד כאשר הבנים רשעים כהאבות וגם אפ' פחות [ולענ"ד אפ' יהיו צדיקים]), הפלא הוא כאשר יחיד נענש על חטא אבותיו באופן פרטי, דבר כזה לא יתכן מצד הסברא הפשוטה שלי כמוסר אנושי.

לשאת עוון ביחזקאל משמעו - להיענש, לסבול מחמת. וזה די נרדף עם הכתוב באיכה.

אם אתה רוצה לעשות חילוקים ודיוקים אפשר אבל אז אתה צריך לבסס את על זה הכתובים.

״ הפלא הוא כאשר יחיד נענש על חטא אבותיו באופן פרטי, דבר כזה לא יתכן מצד הסברא הפשוטה שלי כמוסר אנושי״.

זאת הערה מעניינת. האם גם המושג של זכות אבות מפריע לך באותה מידה ? (ואגב. לא ממש הבנתי למה אתה מתכוון ב״כלל ישראלי״)

מילים נרדפות הן מילים בעלות סמנטיקה מאוד מצומצמת, אבל הן לא זהות לחלוטין, לפחות כך שיטת המלבי"ם בפירוש המקראות ואני מאוד מחזיק ממנה. לפי זה "נשיאה" ו"סבילה" הן אולי מאוד מאוד מאוד קרובות סמנטית, אבל הן לא לחלוטין אותו דבר. ראוי לעשות חיפוש בכתבי המלבי"ם ולראות כיצד הוא מפרש את המילים הללו. לנשיאה וסבילה יש סמנטיקה זהה במובן של "סחיבה", אבל אני עומד על כך שיש חילוק ביניהן. זה ראשית כל. (הצעה שעלתה בראשוני באופן אסוצאטיבי - סבילה היא סחיבה לצורך הובלה ממקום למקום, מכאן שם המקצוע "סבל", לעומת "נשיאה", שאינה בהכרח לצורך הובלה. תוך כדי כתיבת הדברים חשבתי על חילוק נוסף - נשיאה היא סחיבה בדרך של הרמה (נזכרתי במאמר הכתוב "נשא את ראש") משא"כ סבילה. בעצם החילוק האחרון לא מדוייק כ"כ, אולי יותר נכון לומר שנשיאה היא סחיבה יותר קלילה משא"כ סבילה).

שנית - אני חושב שיש לחלק בין "לישא את" לבין "לישא ב", זו טענה די מסתברת לדעתי.

שלישית - זה כנראה לא הסגנון שאתה מתחבר אליו (אני מאבחן את זה מכמה פעמים שיצא לי לדון איתך כאן), אבל חשבתי על הסברה בלתי מיוסדת ומוכחת בעליל. דרכם של הדרשנים הרבה פעמים להפוך את המילה ב' בראש מילה ממשמעות של 'מיקום' למשמעות של כפילות, לדוג': "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ב' אהבה, שתי אהבות - אהבה שלו אלינו ו(מתוכה) אהבה שלנו אליו (וב' פעמים 'אהבה' עולה גימ' שם הוי"ה). 

אם כן, אין נשיאה "בעוון" מאב לבן, פי' נשיאת ב' עוון, נשיאת שתי עוונות. מה העניין? הענישה לדורות הבאים היא עד ד' דורות, כידוע, למה דווקא ככה? חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם (ויש סוד גדול בזה שלשה"ר היא הרביעית וכנגד כולם, אם תרצה אפרש). על כל עבירה מד' הללו שעשה האב במזיד, בדרך של עוון - מגיע לדור מצאצאיו לכפר על כך, דור ראשון על חטא זה, ושני על חטא אחר וכו'. לעולם על דור מכפר על עוון אחד מד' עוונות הללו, וכך מגיעים להענשה עד ד' דורות, אולם לעולם אין דור אחד נענש על שתי עוונות, אין דור שנושא "בעוון" - ב' עוון, שתי עוונות.

מ"מ אין לי מקורות לבסס עליהם את הדברים. והעיקר להגדיל תורה ולהאדיר.

@בן מערבא  מה אומר?

הכל טוב. אני שמח בעצם זה שהתעוררתי לכתוב את הדברים.

אני אגיד ברשותך דברים כלליים, בלי להתייחס לדברים הספציפיים שאמרת. מניח שבחלקם הם יצרמו, ובגלל זה (בין היתר) מלכתחילה העדפתי לשתוק, כי לא רציתי לפתוח את זה, אבל קבל זאת בבחינת ״נאמנים פצעי אוהב״.

״ זה כנראה לא הסגנון שאתה מתחבר אליו״.

אתה בהחלט צודק. קשה לי מאוד עם הסגנון הזה. מאוד. וזה לא רק אצלך, זה די נפוץ, לצערי.

תראה, אני בא ״מעולם של מתמטיקה״, וצורת החשיבה שמאפיינת את העולם הזה טבועה בי עמוק, ואני מאוד מעריך אותה, הרבה פעמים חשבתי לעצמי שאילו אני הייתי פותח ישיבה שיעורי הבסיס בה היו קורסים במתמטיקה עיונית, כדי להקנות לתלמידים חשיבה נכונה ובריאה. ואני בהחלט עומד מאחורי ההמלצה הזאת לכל מי שרוצה ללמוד תורה.

העומקים שמגיעים שם, הבניינים שבונים שם, זה משהו מטורף, יש דברים שאתה מסתכל עליהם ואומר פשוט ״וואו״.

וכל זה בראש ובראשונה בזכות המתודה שיש שם, בזכות צורת החשיבה, המדויקת החדה והדקדקנית ללא פשרות.

אתה יודע שם שאם מה שאתה אומר, לא מדויק ולא מוכח עד לשיתין, אתה תחטוף על הראש, זה פשוט ברור. אין דבר כזה ״לנפנף ידיים״.  

ואז אני מסתכל לעולמה של תורה, ואני כואב, עצוב, כועס, מתוסכל. ביטויים כמו שבעים פנים לתורה (שיש מה להעיר עליו) משמשים כרשיון להפקרות המונית, מרגיש לי הרבה פעמים שהתורה נתפסת כמו איזה גוש של חלה שאפשר לערבב ולערבב אותה כל פעם בצורה שונה, העיקר שנוציא איזה דבר תורה מקומי נחמד ונעים, בלי להתייחס לתורה כמכלול, בלי לחשוב האם הדברים משתלבים בצורה קוהרנטית עם שאר חלקי התורה.

ובבקשה בלי דברי הרמב״ן הידועים על כך שאין חכמתנו כחכמת התשבורת, זאת לא הכוונה שלי, אני מדבר על צורת החשיבה, על הדרישה לביסוס ולנימוק. אני לא מצפה כמובן לשום הוכחה מוחלטת ברמה של הוכחה מתמטית, אבל אני כן מצפה, שאם אתה טוען שיש הבדל של ניואנס בין שני מילים אז שתביא לי דוגמאות בתור נסיון להוכחה לכך מהתורה.

״ דרכם של הדרשנים הרבה פעמים להפוך את המילה ב' בראש מילה ממשמעות של 'מיקום' למשמעות של כפילות, לדוג': "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ב' אהבה, שתי אהבות - אהבה שלו אלינו ו(מתוכה) אהבה שלנו אליו (וב' פעמים 'אהבה' עולה גימ' שם הוי"ה).

אם כן, אין נשיאה "בעוון" מאב לבן, פי' נשיאת ב' עוון, נשיאת שתי עוונות. מה העניין? הענישה לדורות הבאים היא עד ד' דורות, כידוע, למה דווקא ככה? חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם״.

לא יודע מי הם הדרשנים האלה, ואני כותב ומוחק כדי לחשוב איך לנסח את זה, אבל בפשטות אני רוצה לומר שאני לא תופס את שיטת הדרשה הזאת כדרך לגיטימית לדרוש ולפרש את התורה. זהו. אמרתי את זה.

מבחינתי, המגדלור שלנו זה חז״ל. אז נשאלת השאלה האם יש לשיטת הדרש הזאת מקור בחז״ל ? אם לא, אז מה הביסוס שלה ? (רציתי להוסיף עוד משהו אבל אני אצנזר את עצמי).

מניח שתקרא את הדברים והם יצרמו לך, מחילה, אבל כמו שאמרתי קבל זאת ברוח ״נאמנים פצעי אוהב״, יש לך אהבה מרשימה לתורה, באמת, וגם שכל טוב, למה לא להשקיע את הזמן והמרץ שלך בלימוד של מדרשי הלכה לדוגמא ? שים לב להבדל בין המתודה וצורת החשיבה של חז״ל שנמצאת שם, לדברים בסגנון דרכם של הדרשנים שהבאת למעלה.

(״חשבתי לומר שזה כנגד ד' עוונות חמורים - ע"ז, ג"ע, ש"ד ולשה"ר כנגד כולם״ - תראה איך הכנסת את לשון הרע כדי שיהיה לך מספר 4 כמו שרצית, אבל כמובן שלשון הרע למרות חומרתו הרבה מאוד, הוא אמנם שקול מבחינה מסוימת אליהם, אבל שקול זה לא אומר באותה רמה לכל דבר ועניין, והמספר הנכון הוא 3, אם כי אולי נכון להכניס לשם חילול השם)

אולי הייתי צריך להתנסח יותר בבהירות ויותר בנימוק בקטעים מסוימים, וגרמת לי להוציא בלי קשר אליך דברים שיושבים לי על הלב מזמן, לצערי דעתי לא מיושבת עלי כדבעי, ופשוט שפכתי בצורה מעורפלת מה שיצא מן הלב. 

והייתי שמח להכיר את השיטה שעליה אתה מדבר. 

בעל השיטה בפירוש ה"ב'" הוא הרב חיים ויטאל זצ"ל בס' פרי עץ חיים, אני חושב שזה מספיק נאמן.

השיטה לספור את לשה"ר היא בדרכו של המהר"ל, יש לחלק זאת מחילול ה', שכן בלשון הרע יש היבט כללי שאין בדברי חז"ל על חילול ה'.

עניינו של המספר ארבע, כמו שמלמדנו הרה"ג משה שפירא זצ"ל (שרוב דבריו ככולם מבוססים על דברי המהר"ל), הוא התפוצה השלימה, ד' כנפות הארץ - הצד שכולל את כל המציאות אך בצורה של פירוד. כשעמ"י נמצא בד' כנפות הארץ הוא גולה, מפזור ומפורד, ונמצא בכל העולם. הגלות היא תוצאה של לשון הרע, כמו שכותב החפץ חיים בפתיחת ספרו, שהיא בעצם הביטוי המרכזי לשנאת חינם.

זה יהיה מובן יותר.

לחילופין, יתכן שיחוס הדברים לאר"י מוטעה. 

הספר שער בת רבים עצמו נמצא בהיברובוקס, אבל אין שם תוספת על מה שצילמת, או מקור מדוייק יותר. 

שער בת רבים - במדבר - פנסטר, חיים אריה ליב בן יוסף (page 1 of 151)

וזה ספר מאוחר למדי, כך שלא מסתבר שהיו מסורות אמינות בשם האר"י שהגיעו אליו בע"פ בלי שנדפסו קודם.

שער הפסוקים ספר דניאל פרק ט

האר"י מדבר הוא באוחזים מעשה אבותיהם. (ובכל זאת, החשבון לגבי החטאים מתחיל מחדש). והפסוק ביחזקאל מדבר כשלא אוחזים מעשה אבותיהם.

כבר מעל 150 יודעים שהשתמשו בזה בהרבה מספרי אשכנז, וכן התימנים היו משנים ל ד במקום ק.

סה"כ שהספר שממש התעסק בזה ממה שאני מכיר זה בעלי ספר , יא, מעמוד 37, שכתב יבין ישראל (בכללי ספריו מומלצים).

אגב, גם אסור להגיד או לכתוב ״גאד״ (אלו׳ באנגלית) כי מקור המילה הוא גודוס שזה האל של הנוצרים והמוסלמים לפני שעברו לדתות האלה. והוא כוכב צדק שהיו מתפללים אליו.

תכנס לאוצר החכמה או לפרוייקט השו"ת תחפש את המילה "אלוקים" או "אלודים", ותראה שאלפי חכמים כתבו ככה,
וכי כולם טועים וחוטאים??

אני לא עיינתי בזה. אבל מכיר ממש מעט

יש תשובה של בן איש חי בתורה לשמה בסי' תצד שמיקל בזה. וראיתי עדות (לדעתי ראיתי את זה בירחון אור תורה, שבחודשים האחרונים היה אחד שליקט את מנהגי חכם עזרא עטיה ופירסם את זה שם. אני כמעט בטוח שראיתי את זה שם. אם לא אז כנראה באיזה קובץ שיצא לפטירתו) שחכם עזרא עטיה לא הקפיד בזה ואמר בה'.

יש תשובה של הרב עובדיה להקל בכל בדברים באופן גורף האלה כשזה תוך כדי לימוד.

אמר לי תח שזכה לשמש הרבה, שהרציה היה אומר באות ה', וגם את השם אהיה אשר אהיה - הוא היה אומר כרגיל ולא אקיה.

זה מה שאני מכיר. שנהגו להקל.

1. ההפניה לתורה לשמה כנרהא טעות, כי בסימן שהפנית הוא דן האם נידה או בהמה נחשבים עריות..

2. אנו לא דיברנו עם האם מותר להזכיר שם השם בלימוד, אלא שהוא טען שזה בעיה להשנות את השם ולכתוב אלוקים, בשונה מכמעט כל האחרונים ב 150 שנה האחרונים בערך באשכנז ובתימן.

אני בדקתי עכשיו גם לוודא

2. בתחילת השרשור כתוב שאומרים בה', לא כותבים. וכך באמת נהגו גדולי עולם. לומר בה'.

הרב קוק וגם הרציה כתבו בה'

לפי מה שאנחנו נוהגים לא אומרים "אלוקים" (ולא משנים כמעט שום של ה' בכללי) אבל אני חזרתי כן להגיד ככה כי כל המטרה זה להגיד את שם ה' בכבוד וראיתי שזה מתערבב עם סלנגים וגורם לייחס פחות כבוד בדיבור (אלא אם כן אין לך בכלל סלנגים כאלה)

אז רק אם זה תוך כדי לימוד ורציני אני אגיד עם אלוקים עם ה', אבל בדיבור רגיל "אלוקים"...

אבל מזכיר לעצמי שזה לא צורך אלא סתם כדי שלא יסתכלו עליי כאילו אני לא יר"ש

והייתם נקיים מה' ומישראל

עובדה. יש אנשים  שלצערי זה זה נשמע בעינהם יותר רחובי. ובפרט שכך נהגו גם גדולי עולם.

אין לי עניין להתנגח בכולם כי אני יותר צודק. אז כן. אני יותר צודק. אבל מסתכלים עליי ואני אמשיך כך.

כאילו גם מי ישמע שהמחאה הקטנה שלי תשנה את העולם.

אם היית רב בית כנסת, הייתי מבין. אבל אתה לא. למה שישמעו לבחור צעיר ולא לרב שפוסק

אם אתה סובר כמו רב/דעה א׳ אז תעשה כמוהו. ואם אתה סובר לפי רב/דעה ב׳ אז תעשה כמוהו. זה הכל.

ולא לעשות דברים רק כי אתה מפחד ״מה יגידו״ ״מה יחשבו״. אם תעשה דברים כמו כולם לא תגיע רחוק. אתה תהפוך ל״תוכי״ של החברה. וזה נכון בכל דבר, לא רק בעולם היהודי. 

אפשר לצאת מהמטריקס. זה קשה, אבל אפשרי.

@חסדי הים 

@בן מערבא 

@רץ-הולך 

@תות"ח! 

@אילת השחר 

@ארץ השוקולד 

אין על מה להצטער... אני מחפש את השמחה בהתרת ספקות לא את צרת רבים חצי נחמה..

קטונתי מלענות על שאלות כאלו, לא יודעת אם אענה אבל אשתף מחשבות. ומעניין לשמוע את המקור שעליו אתה מדבר אם יש קישור.

חשבתי על מה שכתבת לגבי ההבדל בין מעשר לצדקה, ואפילו מצאתי קצת חיזוק לכך במאמר שנכתב על זה אז אצרף קישור בהמשך.

במעשר יש עניין שאין בצדקה, דיוק. יש כמות מאוד מדוייקת שהאדם מצווה לתת, מה שאין כן במצוות הצדקה, שלא רק שקיים שינוי בכמות אלא יש הבדל משמעותי גם בדרך נתינת הצדקה (הרמב''ם מונה שמונה מעלות בנותני צדקה). יש משהו בדיוק הזה שאי אפשר להוסיף עליו ואי אפשר לגרוע ממנו ולא נתון לשינוי לא בכמות ולא בסוג הדברים שמהם ניתן להפריש מעשרות, ויש בה מימד שהיא תלויה גם בזמנים (בתבואה, למשל, יש תלות בהבשלה ובעת קציר, בציר, אסיף..). צדקה, היא שונה גם מצד זה שהיא יכולה להינתן בכל זמן וכנדבת ליבו של הנותן.

באופן כללי, מתי אפשר להגיד תבחנו אותי ותהיה גם אפשרות לעקוב אחרי העניין ולדעת שזה אכן קרה? כשיש דיוק בנתינה, אז יש אפשרות גם לבדוק בצורה מדוייקת את הגמול המתקבל. כשנתינה היא לפי מידת הלב ומשהו שיותר קשה למדוד ולעקוב אחריו, העניין שלו יהיה אחר.

לכן, במעשר אפשר לבחון כי אפשר למדוד, ובצדקה, שיש בה כדי להחיות נפשות (גם אם לאו דווקא צדקה בממון ממש) ההבטחה היא שתציל ממוות. וחושבת שאולי יש בזה כדי לתת תשובה גם ללמה מעשר שונה משאר מתנות עניים שאין להם מידה קבועה.

'ובחנוני נא בזאת' – במעשרות, במעשר כספים ובצדקה | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

מצרפת קטע משם (עד לשם קראתי.. השעה בכל זאת..):

בסברתו השנייה רומז ה'דרישה' להסבר אחר, מדוע הותר לבחון את הקב"ה במעשר. ההיתר לנסות את הקב"ה נובע מכך שהאדם מקפיד לתת בדיוק את המידה שהוא מחויב בה על ידי הקב"ה. אפשר להסביר שכאשר נותנים צדקה במידה קבועה, אין האדם נותן אותה רק מתוך רגשות רחמים כלפי העניים, במידה שהוא חפץ לתת אותה ובזמן המתאים לו, אלא הוא מדייק בנתינת המעשר. כשהאדם מעשר את התבואה הוא מדייק בשיעור המעשר מחמת חובתו לקב"ה, וכן בנתינת צדקה במידה קבועה – במקרים אלו הוא מתעשר. ה'דרישה' סובר שאין הבדל אם מדייק ונותן מעשר ללוי או מדייק ונותן מעשר לעני – בכל מקרה, אם מדייק לתת לפי ציווי ה' - 'עשר בשביל שתתעשר'.

(ותודה על התיוג, למרות שקצת חריגה בין השאר שם...)

ביחס לשאלתך הראשונה:הפשט הוא לא בהתייחסות לבחינה אם יש א-לוקים אלא שניתן לבחון אם יש שכר על המצווה.

ביחס לחילוק בין צדקה למעשר ואיך מתייחסים לכל אחד, מעניין.

לגבי "צדקה תציל ממוות ", הגמרא מדגימה את זה על הצלה ממוות של הנזקק, ממילא זה שייך הן במעשר והן בצדקה.

היחס לדבריך על שאלתי הראשונה - אני חושב שהא כלול בהא, אם רואים שישנה נתינת שכר על מעשה שעשיתי, שאין בו אלא ציווי (ואולי אפ' הגיון) אלקי, ממילא מוכח שיש אלקים לא?

לגביי מה שכתבת על צדקה תציל ממוות - יש לך מקור או הוכחה לכך שזה קאי גם על מעשר? (בקריאת פשט דבריך נראה שאמרת את זה מסברא, אבל יש מקום לחלק).

אכן, לכאורה הא כלול בהא.

טענתי הייתה מסברא, לא מכיר מקור.

הסברא היא שמכיוון שמדובר על הצלת העני בכך שיש לו אוכל מה זה משנה מאיזה חשבון שילמו על האוכל?

עקרונית פרשתי, אך כיוון שתייגת אותי וראיתי, אענה.

ברשותך אחלק את דבריך לשתי נקודות:

א. בהנחה שיש עניין דווקא במעשר ולא בצדקה, האם ניתן להוכיח מכך שאנשים מתעשרים ע"י נתינת מעשר שיש א-לוקים?

ב. מה החילוק בין מעשר לבין צדקה?

א'. קודם כל, שמעתי מאבי מורי על אחד שחזר בתשובה בגלל הנקודה הזו, וישנן עדויות על יהודים ששמרו שמיטה, והתקיים בהם: "ועשת את התבואה לשלוש השנים", וכן אנשים שהפרישו תרומות ומעשרות ועבד להם.

אבל. אינני חושב שאדם אתאיסט שאיננו מאמין שעכשיו יבוא וינסה את ה' ויאמר: "אם זה עובד לי, אני מאמין. אם לא, לא", זה יעבוד לו. אני חושב שחלק מהאלמנט של ההשגחה הזו נובע מהאמונה בה', וזה חלק מהטעמים שנאמרו לגבי השמיטה, שעניין השמיטה זה להגביר את האמונה בה'. אומר כך, בדומה ל @ארץ השוקולד, שעניין המעשרות (והשמיטה), אינו בא להוכיח את מציאות הא-ל, אלא את השגחתו ונוכחותו בעולם. אותה בחינה היא כמו מה שאמר איוב, שרצה שה' ידבר עמו, שיהיה נוכח, או כדרך משל אדם שרוצה לבחון ולראות האם אכן ה' מנהיג את המציאות ונוכח בעולם, ולכך באה מצוות המעשר, כדי להראות את השגחת ה' בעולם. בכוונה ה' מאפשר לכפירה בדורינו לקרות, כפי מה ש"ניבאו" לנו חז"ל לגבי ימות המשיח ("חוצפא יסגי", "האמת נעדרת", וזה עניין מה שאמר רב יוסף לגבי הגללים של חמורו של משיח, שמזה עולא חשש, עיין "קדושה וטבע" של הרב שרקי מאמר "ייסורי הגאולה" כמדומני), ישנו הסתר פנים בכוונה, כדי שדווקא מתוך החושך שנובע מהסתר פני ה', יעלה ויבקע אור, ויראו שהטוב הוא טוב עצמי. טוּבו של הטוב מתברר ביתר שאת כשגם הרע נוכח, ועומד כנגדו, ולמרות זאת ישנם, ובעז"ה בקרוב כולם, בוחרים בטוב.

אינני סותר שזו הוכחה טובה, ולא אמרתי לא להביא אותה בויכוח שיהיה. אך האדם הוא לא שכלי. והמעשר לענ"ד לא בא להוכיח לכופרים שיש ה', שמי שלא מאמין שיש ה' (או יותר נכון "מאמין שלא", ודווקא זה הפתח שיהיה מאמין שכן....), לא ישתכנע מזה (ועוד שנייה ארחיב מעט למה....), אלא בעיקר להנכיח למי שכן מאמין את ההשגחה. אם כן, זה בא בעיקר בשביל לקבע בנפש האדם את האמונה השכלית, בשביל הלב, אדם שרואה בעיניים את השגחת ה', יכול לקבע בנפשו את האמונה.

אם בכל הדורות חכמי ישראל ניצחו בויכוחים נגד הנצרות והאסלאם בצורה חותכת וחדה, מדוע עדיין המשיכו להאמין בנצרות ובאסלאם? כדי לענות על זה, נצייר לעצמינו מה היה קורה אם במקום הרמב"ן שהלך להתווכח עם הנוצרים (ותיעד את הויכוח הזה בספרו "ספר הויכוח", מופיע בכתבי הרמב"ן חלק שני כמדומני....), אלא איזה עם הארץ. האם אז היינו מפסיקים להאמין? לא, כיוון שהיינו יודעים שמי שייצג את היהדות איננו חכם דיו לענות על השאלות של השני, והרמב"ן או כל יהודי חכם אחר היה מבחין בהטעיות שהיו בשאלות של השני. מנגד, לעומת הנוצרים שפשוט נשארו בכך ולא ביררו את אמונתם, במקרה כזה היהודים היו הולכים לרמב"ן או לחכמים אחרים ומבררים את הדברים. רוב היהודים היו חושבים ומשכילים ולא היו עמי ארצות שמסתפקים במסורת. אבל מלבד הבדל זה, בצורה יותר עמוקה, ההבדל בתפיסות העולם אינו רק שכלי, אלא יותר עמוק מזה. אותו אחד שחזר בתשובה לטעמי המעשר היה מה שהפריע לו מבחינה נפשית. דהיינו, זה לא שעכשיו הביאו לו הוכחה והוא השתכנע, אלא עד עכשיו מה שחסם את נפשו מלשמוע את היהדות זה העניין הזה, שהנוכחות הא-לוקית לא הייתה ממשית בשבילו ונוכחת במציאות, וזה השלים את העניין. אנשים אחרים ישלימו אותם דברים אחרים. כל מי שחזר בתשובה, חזר בעקבות דבר אחר, ואני חושב שעל פי ניתן לראות מה היה חסר לנפש שלו. כל זה באדם ביהודי (ודווקא יהודי שמטבעו הוא מאמין בא-לוקי ישראל, שהוא א-לוה מדבר ונוכח) ששמע את דעת היהדות, היום ישנם יהודים שבכלל לא שמעו כלל, ויכול להיות שעצם המפגש שלהם עם היהדות יביא אותם לאמונה, כיוון שגם אין להם חסמים.

לדוגמא, אני מכיר יהודי עם זקן שנראה כמו אחד משלנו, אבל הוא כופר. אם תרצה אגיד את השם שלו, זה לא לשון הרע כיוון שהוא לא מתבייש בזה. בשיעור אחד הוא סיפר לנו סיפור על איזה מקרה שהוא ירד באיזו תחנת דלק בשעה מאוחרת ולא ידע מה לעשות, ובדיוק שכן שלו עבר שם, ולקח אותו. והוא אמר שמבחינתו זה לא מעיד על נס. יש סיכוי סטטיסטי כלשהו שזה יקרה, ובמקרה זה קרה. זאת אומרת, מבחינה שכלית גם אם כל אדם שהפריש מעשר התעשר, תמיד יוכל לבוא "העמלקי" ("אשר קרך בדרך...." וכו'...) ולהגיד: מי אמר? אולי זה קרה במקרה? ומלבד עמלק שכפירתו מגיעה רק כדי לחזק את הטוב ותו לא, כל כפירה מגיע מנקודת אמת מסויימת שצריכה בירור, או כמו שאמרתי, חסם מסויים. וכשזה יתברר, אז תגיע האמונה הטבעית שהיה לה חסם ועכשיו נעקר. אדם שיודע שיש א-לוקים (ידיעה פנימית שטבועה בו), ונגיד עדיין לא הבין שהוא מאמין, ואז יראה את העניין הזה של המעשר, פתאום יאמין. אבל זה לא שהמעשר הוא יצר את האמונה ועל זה אמונתו מבוססת, אלא זה רק חשף וגילה את האמונה הקיימת.

עוד אוסיף כדי לחזק את דבריי, שלפי בעל התניא אדם שעושה את הדברים לגמרי לא לשמה, או במקרה שלנו בשביל כסף, אין בזה בכלל קדושה (ורק כשיחזור בתשובה או כשה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ זה יעלה, אם אני זוכר נכון), ואדם שהאמונה שלו מבוססת על כך שמי שמאמין מקבל כסף, זו אמונה פגומה. אדם צריך להאמין מבלי הרווח שיוצא לו, וכתוספת תגיע הברכה. הברכה היא סימן, לא סיבה. ולא אזכיר מה קרה ל"אחר" שאביו רצה שיהיה ת"ח כי ראה את האש שהקיפה את הת"ח שלמדו תורה, והתלהב מזה. לא על זה מתבססת היהדות חלילה.

ב'. לגבי החילוק בין צדקה לבין מעשר. בעל התניא מסביר לגבי גדולת הצדקה (בהקשר לשאלה אחרת, מדוע סתם מצווה בירושלמי זו מצוות הצדקה) שהצדקה אדם עבד והשקיע בה את כל כוחותיו, לעומת שאר המצוות שלא כך. גם מעשר, העץ הצמיח בעצמו את הפרי, והאדם עשה מאמץ חלקי. לעומת זאת צדקה, זה פרי עמל האדם של כל כוחותיו. (אגב, לגבי דברי @ארץ השוקולד ש"צדקה תציל ממוות" זה הנזקק, המדרש מביא כמדומני על ביתו של ר"ע שניצלה ממוות כיוון שנתנה לעני צדקה (מנה לאכול), ורואים שזה לא מוסב רק על הנזקק....). זה לגבי גדולת מצוות צדקה, וזה גם אולי כוונת המדרש מדוע עם ישראל מוכן לתת מעשר ולא צדקה. הדבר שאדם עמל ויזע עליו, קשה לו יותר להיפרד ממנו ולתת אותו. אם כן, מדוע היא לא גורמת לעושר, לעומת מעשר שכן גורם לעושר?

מלבד זה שנרמז בשמו של המעשר עושר, המעשר הוא פרי האדמה. כסף הוא דבר "אוורירי" משהו, במיוחד בזמנינו שהשווי הוא לא לפי המשקל של הדבר ושוויו האמיתי, אלא דבר הסכמי, ונייר שלא שווה כלום ואפשר להשתמש בו לצור על פי צלוחיתו, שווה כסף, וכמו הבדיחה הידועה להשתמש בכסף כטישו. אדם שנותן צדקה מוכיח שאכן הוא מאמין בקב"ה ומנכיח אותו בחייו (שזה תפקיד המצוות, להנכיח את הא-לוקות במעשה גשמי ולחבר אותנו, הגשמיים, לה', מצווה לשון צוות, חיבור), אך עדיין החיבור הוא רוחני. יכול להיות עדיין שהאדם נפגש עם ה' רק ברובד הרוחני, ברובד הנשמתי שלו. אך המעשר מוכיח שהאדם נפגש עם הא-לוקות גם ברבדים הכי גשמיים, גם באדמה ובעצים, גם שם הוא רואה את יד ה'. וזה מה שאמרתי קודם לגבי ההשגחה, זה לגמרי מנכיח את אמונת ה', ובמובן זו זו המצווה שהכי מנכיחה את עניין ההשגחה. ממילא, השגחת ה' מופיעה יותר, אפילו בפרנסה של האדם, בעושרו (שאגב, עושר יכול להיות לאו דווקא מכסף, אלא משווה כסף....). הצדקה אולי נוגעת לעצם החיים, שכמו שאתה מעניק חיים למישהו אחר, אתה מקבל חיים, אך מצד העניין של השגחת ה' בדברים חומריים וארציים, מצוות המעשר מבטאת את זה בצורה הכי מובהקת, ולכן דווקא: "עשר בשביל שתתעשר"...מעשר איננו דווקא מעשר עני, אלא יכול להיות מעשר שני, ורוב השנים הוא מעשר שני. לפעמים יש גם מעשר עני, אבל אין זה מצד נתינת החיים לעני, אלא מצד עצם קיום רצון ה', וחיבור הא-לוקות לדבר גשמי. ולכן, במעשר שני אדם עולה לירושלים ואוכל שם בשמחה, ומבטא את החיבור שלו לה' בדבר גשמי, באכילה. (ואולי מעשר עני הוא כמו מה שכותצב הרמב"ם כמדומני על פורים, שכמו שהאדם שמח, כך צריך לשתף עניים בשמחתו. כך כשאדם שמח במעשר שני, צריך שגם יחבר את העניים לה' בדברים גשמיים, שייתן להם גם לשמוח....). ולכן שאר מתנות עניים דומות יותר לצדקה, וכמו שכתבת, העניין של: "צדקה תציל ממוות" לא יהיה שונה בין מתנות עניים לבין צדקה, אבל העניין של המעשר לא קשור לשאר מתנות עניים ולא לצדקה.

נ.ב. אני נזכר שבשיעור של הרב מרדכי גרינברג הוא הסביר ע"פ מקורות שמה שכתוב שעם ישראל לא הביא מעשר, אין הכוונה שעבר על ההלכה ועל המצוות ולכן לא הביא מעשר, אלא שהתחכם והביא את הפירות דרך קרפיפות וגגות. היה לו שם מהלך דומה, שהעניין הוא שעם ישראל לא מנכיח את הנוכחות הא-לוקית בחייו, ולא מבין מדוע להביא מעשר. ה' לא אומר בפסוק: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהיה לכם כסף....", אלא: "הביאו וכו'...ויהי טרף בביתי", זה עיקר הנקודה, ורק לאחר מכן כתוב: "ובחנוני נא בזאת...אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". זה מחזק את טענתי שנתינת השפע אינה רק אם האדם יעשה פעולה טכנית ותו לא, אלא באמת יאמין ובכך ינכיח את המציאות הא-לוקית, ואז ממילא ישרה שפע. (ולולי דמסתפינא הייתי אומר רעיון "רמב"יסטי שזה תוצאה של אמונתו של האדם, ולא שיש פה איזו מערכת חוקים שרירותית שאם תעשה x תקבל y, כיוון שהתוצאה של הנכחת הא-ל זה שהאדם יותר דבק וממילא יותר מושגח ויש יותר ברכה א-לוקית במעשה ידיו....אבל כמובן, אין זה מערכת סיבות של סיבה ותוצאה רגילים, אלא דבר רצוני, והפוך, זה הרבה יותר רצוני ו"חי" מאשר דבר שתלוי לגמרי בעשיית מעשה שיכל להיות גם לקפוץ על הראש חמש פעמים....וד"ל ודו"ק ואכמ"ל).

אחי, אתה חייב לדעת לתמצת... זה לא תחרות מאמרים פה, זה רק פורום של ערוץ שבע..

בסדר, לבקשתך:

עד הקטע של החלוקה לשתי שאלות תקרא מהתגובה הקודמת.

א. עניינו של המעשר הוא לא להוכיח את מציאות הא-ל, שכן אמונה שמתבססת רק על מה אני מרוויח היא פסולה, (ב') אלא למי שמאמין זה בא להנכיח את השגחתו בדברים חומריים. ולכן דווקא מעשר מביא לעושר (והדמיון בשם מעיד על דמיון מהותי), שכן דווקא הנכחת השגחת ה' גם בדברים גשמיים, פרי האדמה, זה מה שמביא להשגחה גם בדברים הגשמיים של האדם (ועיין הסבר יותר "קיצוני" בסוגריים בסוף, שמתחיל במילים: "ולולי דמיסתפינא"). ולכן, דווקא מעשר מביא לזה, לעומת צדקה ומתנות עניים אחרות, שעליהם נאמר: "צדקה תציל ממוות", הענקת החיים לאדם אחר, מביאות לכך שלאדם עצמו תהיה תוספת חיים (ועיין בהקדמת המהר"ל לנתיבות עולם, שמביא פסוקים ממשלי שמחלקים בין חיים לבין עושר, לדוגמא: "כי אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד", יש חילוק ברור בין עושר לבין חיים, ואלו שני העניינים מתבטאים בשתי מצוות אלו....).\

תגובה? @אני הנני כאינני 

אתה שותף של הקב"ה, יש פה חלוקת רווחים, 10% אתה נותן לקב"ה והשאר את משתמש לעצמך.

אולי דווקא הנק' הזאת היא יותר משמעותית ממצוות צדקה שכמו שכתבת היא וולונטרית יותר וקשורה יותר ל'אינו מצווה ועושה'.

אבל אין לי אחיזה במושגים האלה, אז אין לי מה להגיב מעבר. 

בכל אופן לא ברור עדיין על מה יש לסידורים להסתמך בכתיב שלהם, גם אם נלך לפי דבריך. 

ולשאלתך - בלי להחשיב את הפסוק הראשון שהוא כותרת, כמובן. 

חבל שאין לך... ככה גם אני מפסיד.

יש הרבה טעויות ושינויים בסידורים, שאפ' הוטמעו במהלך של דורות. אני חושב שאין לזה סמכא של ממש, אבל כמדומני שבתורת הגמטריא (על כלליה שלא כל-כך ברורים לי) הרבה פעמים מחשבים מילים כמלאות אפ' שנכתבו במקור בכתיב חסר. עוד, הרבה פעמים כתיב חסר הוא "לא מדויק", כלומר - על פי כללי הניקוד היה צריך להיות ניקוד מלא אך המחבר (הקב"ה בתורה ודהע"ה בתהילים) חברו להשמיט את היתרות כדי להביע דבר מסוים.

והפתרון של 'נחשוב על משהו' הוא באמת חכם (גם אני עושה אותו לפעמים), לארגן פתק כזה מראש

יותר איפשור בגילאים יותר בוגרים של העשרה לבחור לעצמך את הדרך מתוך ערכיות ולא מתוך הכרח.

יש את הירשפלד

@חסדי הים  אולי אתה יודע תשובה לעניין? 

בשביל אברהם אבינו ולכן היה "כחום היום".

יש גמרא בב"ב שמדברת על מהלך של השמש, שהיא נגלית ביום הולכת ממזרח דרך דרום למערב ושם יש מחלוקת וכו', אבל יש שם ביטוי של חמה חוזרת אחרי כיפה. והכוונה שם לזריחה ושקיעה.

זה לא כזה קשה...

זה זריחה רגילה כמו כל יום?  או מצב שהקב"ה מחמם את העולם יותר מהרגיל?

והכל לפי ההקשר?

זה ביטווי קיים, והשתמשו בו ל2 משמעויות

אם הפירוש הוא זריחה רגילה

לא רואה היגיון באמירה שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יבואו אורחים לאברהם.. 

ברור שהשמש זרחה בבוקר, זה לא קשור לחום. משמע שזה משהו אחר..

או גם באמירה "לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר בה את הרשעים וכו'"

לא משמע שזה זריחה רגילה, ואם כן שוב אין טעם להכניס את זה כאן.

(מעבר לזה ששמעתי כמה פעמים שמנסים להסביר מה זה הנרתיק של השמש שבלעדיו יש חימום יתר. 

אבל לא יודע מה המקורות לזה)

אם אנחנו מדברים על סוגיה שאדם אמר לאשתו שהיא מוגרשת כשתצא חמה מנרתיקה?

ככה נראה לי אבל אני לא מונח כרגע בגיטין.

עבר עריכה על ידי הסטורי בתאריך ט"ו באב תשפ"ג 12:16

1. כלומר, 'ישיבת הסדר' קלאסיית, שעובדת כמו שעבדו גרעיני נח"ל, קיימת מאז הפשרה בכרם ביבנה. אבל עוד קודם, היה סיכום בין הצבא לישיבת הדרום ברחובות - שתלמידי כיתות ה'סמינר' להכשרת מורים, לימים ישיבת אורות יעקב/מכון מורשת יעקב - יעשו תוך כדי הלימודים תקופת שירות כמורים חיילים ויתאפשר להם לחזור לישיבה.

💕

תעדכני..

אמרתי פרק תהילים..

בעז''ה בשורות טובות!

ב"ה! שתהיה התאוששות מהירה!!!

יש את הישיבה במגדל העמק שיש בה רוח חסידית ודגש על עבודת ה'

ובנוסף יש גם ביצהר ישיבה גבוהה חסידית

"נחלת ישראל" במגדל העמק, רה"י הרב שמחה שטטנר, יש גם את הרב שניאור קץ אבל הוא יותר בתיכונית. קח בחשבון שאין שם הרבה בחורים.

"רועה ישראל" ביצהר, רה"י הרב דוד (דודי) דודקביץ'