פורום בית המדרש (עמוד 36)

בפיסקה המתחילה 'ואני ידעתי'

אגרות-קודש אדמו"ר האמצעי - אגרת מ

תודה

אגב, בחומשים של "איש מצליח" מסומן בהערה על כל פעם כזאת.. ככה אפשר לגלות עוד.

אין לי חומש איש מצליח...

 

מצ"ב האמור בראש השרשור כקובץ פידיאף נוח שאפשר להדפיס - 20211021041147.pdf

(קובץ הפידיאף עודכן לאחר התיקונים הללו - מקומות נוספים בהפטרות - - בית המדרש)

הוא ליקט (בדיוק כמו פותח השרשור) המון מקומות בהם שינוי קל יכול לגרום לשינוי משמעות

אין שם דווקא מקומות בהם שינוי קל יכול לגרום לשינוי משמעות,

אלא מקומות בה ניתן בנקל לטעות. גם סבי יבדל"א כתב ספר דומה.

 

הנק' שכתבתי בפרשת בראשית, למשל, לא מופיעות בספרו,

אבל תלמידו שהיה קורא אצלו משך שנים מוסיף את ששמע ממנו - אם למקרא השלם מכת"י - פורום אוצר החכמה

 

הספר המקורי - https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=11995&width=-17&scroll=0&udid=0&pagenum=61

 

הספר שהוציא סבי - https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=155255&width=-17&scroll=0&udid=0&pagenum=1

 

המטרה כאן היא לרכז מקומות בהם יש נ"מ ולהקל על זכירתם.

כפה"נ בסה"כ אין הרבה מילים שדגש חזק משנה את משמעותן.

הרשימה כאן יכולה לאפשר לזכור אותן די בקלות.

הפטרת נח [וכי תצא] (ישעיה נד, ג) - צ"ל דגש באות מ' במילה "נשמות" [שוממות].

הפטרת פרה (יחזקאל לו, לד-לו) - צ"ל דגש באות מ' במילים "נשמה" ו-"נשמות".

הפטרת קדושים (ט, יד) - צ"ל דגש באות מ' במילה "נשמות".

 

קובץ הפידיאף דלעיל עודכן - תודה! - בית המדרש

אני לא בטוח שהרמב"ם עצמו היה אומר אותם בכל יום...

שרשי הבין שזו דוגמא מציאותית, לאדם שירצה לגור פעם פה ופעם שם

אבל הערוך פירש 'דרי' מלשון משא, ואז הכל זה משפט אחד: כאדם שנושא משא ומוביל אותו ממדינה למדינה. ואני חושב שהגירסאות בכתבי היד וברבנו חננאל מתאימות יותר להסבר הזה

לזה שהוא יכול לגור במקום שיבחר? ואיך זה קשור להובלת משא למקום שייבחר?

הגמרא שמה לב שכל התנאים מבינים את הפסוק 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' כמתייחס לשילוח העבדים (שלא מופיע בכלל בפרק. ולא לחזרת הקרקעות או משהו אחר)

ולכן היא מסיקה שהם הבינו שדרור זה חופש, ומציעה הסבר אטימולוגי. כשהביטוי הבסיסי ביותר של חופש זה היכולת ללכת לאיפה שאתה רוצה

כי לכאורה טיול זה הרבה יותר חופשי מללכת לגור איפשהו.. ובטח מלשאת משא..

יש מצב. האמת אין לי שמץ בבלשנות, בויקימילון כתוב שדרור מקביל לשורש האכדי 'דררו' - 'לנוע בחופשיות'. אולי גם הפועל הארמי לנשיאה נגזר מאותו שורש, כי סבלים מעבירים דברים בחופשיות ממקום למקום 🤷🏽‍♂️

אני רק לא מבין למה זה מצביע על חופשיות

שהרבה פעמים מילים נגזרות ממילים אחרות בגלל משמעות דומה, גם כשההיגיון לא צרוף

 

למשל 'סוחר' נגזר אולי מ'סחור סחור', למרות שיש עוד דברים בעולם שמסתובבים 

 

(וכך גם כאן? אולי לסבלים קראו 'דרי' כי הם היו נוודים ולא היו קבועים למקומם. שזה ההיפך ממי שכלוא ולא יכול לצאת ממקומו)

שימחתם אותי

הכוונה כמו "עובר לסוחר", כלומר מטבע שמתאים לכל מקום

אדם שמסתובב חופשי ומוביל סחורה ממדינה למדינה הוא בן חורין, איש חופשי (כמעשה דובי ע"ה שנא' עליו חופשי ואכמ"ל)

ממילא דרור היא לשון של שחרור.

מה העניין של מוביל סחורה בכל מדינה? שהוא בעל הבית על עסקיו, לא רק בחייו הפרטיים אלא גם בענייני הפרנסה - הוא המנהל, הוא הקובע, הוא בעל המאה ובעל הדעה כאחד.

עבד מתפקד הרבה כעובד קבלן (עובד במגוון עבודות ומשכורתו לאדון, ככה עולה מפשטות הגמרא בגיטין למשל, עבד שהקדיש רבו מעשי ידיו וכו) והוא הולך לעבוד אבל הוא לא בעל הבית על עבודתו. הדרור הוא חופש מוחלט, אישי וכלכלי (מבחינת קבלת החלטות והתנהלות פיננסית).

אני חושב שיש פה עוד משהו שמלמד על מהות ההודאה

ראובן- ראה ה בעניי כי עתה יאהבני אישי
שמעון- שמע ה כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה
לוי- עתה הפעם ילווה אישי אליי
יהודה- הפעם אודה את ה'. כלומר- אין איזה חסך שהילד הזה משלים אצלי (ולכן הגיוני שהיא אפילו לא התפללה לעוד ילד), זו פשוט מתנה בלי סיבה שה' רצה לתת לי. ולכן התגובה הטבעית היא- הודאה.
אצל אליעזר לדוגמא הייתה סיבה- ה' "צריך" לדאוג לאישה ליצחק שהרי אברהם, יצחק והמשכם מופיעים ויופיעו את שם ה' בעולם. לכן הכוונה של ההודאה הזו אינה שלמה (ואולי בגלל זה הלשון היא ברוך ולא לשון מפורשת של הודאה).

 

החלק הראשון שלך היה מאיר עיניים, אבל אני לא ממש מקבל את זה שאצל אליעזר ההודאה לא היתה שלמה. 

 

אני מבין הודאה / הודיה כייחוס הטובה למטיב אותה, העיקר היא פעולת הייחוס וזה פחות משנה אם אתה משתמש במילה הודאה / הודיה לשם כך. האם לומר למישהו ״אני מאוד מעריך את מה שעשית עבורי״ זאת הודאה פחות שלמה מאשר לומר לו ״תודה רבה״ ? 

 

אני מבין מה שאתה מנסה לומר, אבל עד כמה זה מתיישב בלשון התורה ? למשל, כשישעיהו אומר 

״וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי״, איפה פה ״הסיבה״ ?

 

בגלל זה שוב אני חושב שצריך לדייק שהנקודה העיקרית כאן היא קביעת שם של הודיה, הייתי אומר שביחס לכל ילד וילד שנולד לה היא הודתה לה׳ (אע״פ שהתורה לא מציינת זאת במפורש) אבל רק ביחס ליהודה היא חשה צורך לקבוע שם של הודיה (לפי מה שהסברת).  

 

לגבי אליעזר- זה הרי על אותו עקרון כמו ראובן ושמעון, שהייתה סיבה לנתינת המתנה ולכן כוונת ההודאה אינה שלמה. האדם כמובן אינו אשם בכך, פשוט המאורע לא היה כזה שיגרום לו להגיע להודיה מהמקום הכי פנימי.
במילים אחרות- ההודאה של אליעזר הייתה שלמה ביחס למה שהוא קיבל אבל זו עדיין לא הדרגה השלמה של ההודאה הכללית.

לגבי הלשון- זה היה החלק השולי והגיוני שאתה צודק שאין הבדל. אבל אולי בכל זאת יש הבדל דק והוא שב"אני מעריך" הצד של המחמאה (שבח) גם קיים (ממילא) לעומת "תודה רבה" שזו הודאה מוחלטת וקבלה מוחלטת. אבל זה באמת לא מספיק מחודד.

לגבי הופעת המילה בשאר המקומות שבתורה-
1. אני לא חושב שמוכרחים לומר שבכל מקום שכתוב הודאה זה במשמעות המלאה של הודאה. הפעם הראשונה שהמילה מופיעה מראה את היסוד ומעתה והלאה זה יכול לשמש גם לא במשמעות המלאה.
2. בעומק יותר אני חושב שהדוגמא מישעיה היא דווקא אותו עקרון כמו לאה- עם ישראל למפרע אחרי הגלות אומר תודה על הגלות כי הוא מבין שהתרומה שלה הייתה יותר מכפרת עוונות והייתה פה "מתנה". הגלות תרמה לו עומק חדש בקשר עם ה'.
3. אפשר גם לומר שלאה חשפה לעולם את השורש הפנימי העמוק של ההודאה ומאז כולם יכולים להשתמש בו בכל המקרים (כלומר או שכולם למדו ממנה בפועל להודות בשלימות גם במקרה שיש סיבה לנתינה או שבאופן סגולי-רוחני זה ככה, כמו הב"י והקושיא שטרח למצוא עליה תירוץ ג ימים ואז שמע שתלמידים צעירים מתרצים אותה מעצמם).


אבל גם הפשט שלך ממש טוב והבוחר יבחר

לא קראתי את המאמר כולו אלא רק את הציטוטים (כתב סופר ועוד):

http://shaalvim.co.il/torah/view.asp?id=1071

כשיש תשובות כ"כ פשוטות, אשמח לשמוע למה לך לטעון שזהו אדם הראשון בלבד? בפרט שלגבי חנה ודאי שאין הכוונה רק לאדם הראשון אלא באמת היא חידשה את השם הזה.

(הבהרה: אני אישה (אשת אברך ב"ה), לא איזה תלמיד חכם או משהו וגם לא מתימרת להיות...)

 

כן טענתי שזה מתייחס בפרט באופן ספציפי לאדם הראשון והראיתי שהדבר נובע מהדמיון בין הפסוקים. חז״ל העבירו עליו כאן ביקורת מרומזת ואילו בגמרא בעבודה זרה שהבאתי קראו לו כפוי טובה באופן מפורש. 

אומנם אינני מבינה כיצד המאמר מיישב את השאלה אם זה לא רק אדם הראשון אבל ניחא

העיקר שאחרים מבינים

 

ניסיתי ליישב את השאלה בכך שטענתי שאמנם הגמרא מדברת באופן כללי על הודאה אבל כוונתה בעצם רק לקביעת שם של הודאה. 

 

ראינו שיש דמיון מבני בין הפס׳ שעוסק באדם הראשון ובין הפס׳ על לאה. הדמיון הזה מלמד על ביקורת מרומזת על אדם הראשון שבבחירת השם של האשה הוא התמקד בעצמו (״כי מאיש לקחה זאת״) ולא ביטא שום הודיה לה׳ על העזר כנגדו, בניגוד ללאה שבוחרת שם של הודיה שמערב את שם ה׳ - יהודה. 

 

אבל מצד שני, הדמיון הזה לפס׳ שעוסק באדם הראשון ושהנושא העיקרי באותו פס׳ הוא מתן שם, גם מלמד שעיקר ההודאה של לאה בפס׳ שלנו (שהגמרא דורשת), היא בקביעת השם. 

 

זה אחד. הנימוק השני היה שגם שני המאמרים בגמרא בעלי אותו מבנה ״מיום שברא הקב״ה את העולם לא היה X עד שבא Y” עוסקים בחידוש שמות של הקב״ה בעולם. וזה מתאים למה שניסיתי לטעון שגם בדרשה שלנו עיקר החידוש אצל לאה היה בחידוש שם של הודיה. מקווה שזה לפחות ברור קצת יותר. 

וגם יש פה חשש של שקר.. גם אם זה לא ממש גזל.

תנסה לחפש מה פוסקים בו,

לי זכור שאם כך הדרך הדבר מותר אך לא סתם באקראי מחבר לחבר,

וכגון ארגון שמחזיר בתשובה ומוכר תפילין משומשות במחיר מוזל מותר להם לעלות את המחיר בקצת כי זה דבר ידוע ודרך הסוחרים למרות שהם לא. כך זכור לי שיש הבדל כמובן שאין לסמוך עליי אלא לבדוק את העניין.

לא תכננתי לעשות את זה.. אבל זה מעניין אותי כי חבר סיפר לי שעשו לו את זה.

 

תוכל לחפש בזמנך הפנוי ולהעלות לפה מה שמצאת?

 

 

עמלת תיווך ללא ידיעת הקונה | דין - שאל את הרב

 

מתווכים שלקחו תיווך כפול מהקונה ללא ידיעת המוכר | דין - שאל את הרב

 

 

ראיתי שעשית השוואה לדרופישינג.

אבל הרי בדרופישינג הקונה יודע שאתה מרוויח משהו מהעסק - הוא רק לא יודע כמה..

 

אבל פה שואלים את הבנאדם בכמה הוא יכול להשיג

סומכים עליו שהוא השיג במחיר עלות

כאשר אין פה רווח מטורף של אחוזים של דירה, זה לא נראה לי דומה לזה אבל יתכן שאני טועה.
יש פה שכר טירחה סביר.

מצאתי שלפחות ב"רגילות" זה לא שווה את זה (יותר מכפול, אבלגם בלי קשר למחיר- היה לי פחות נוח) וחזרתי להשתמש בוילנא החדש/מסורת הש"ס. אבל זה עניין אישי)(גם שוטנשטיין יקר ממש לעומת פירושים אחרים)(כמו כן, הרבה מקומות מוכרים מהדורת שינון רק בכחול, ואז זה יקר יותר כי כמעט תמיד צריך רק כרך אחד)

 

בפשטות החילוק הוא עניין טכני של הוצאות שונות, ושננתם זה של מכון המאור ושפה ברורה זה מתיבתא של עוז והדר בקיצור קל ובלי רוב ההערות.

מבחינת הפירוש: למדתי ולימדתי עם שניהם, ושיננתם התקשר אצלי יותר לחברותא (הפירוש), וההערות שלו היו מועילות יותר. שפה ברורה הרגיש בכמה דפים כמו תקציר, יותר תמלול של מישהו מריץ את הגמרא, וזה היה פחות יעיל ללימוד/חזרה. וההערות של מתיבתא חסרות בו.

מצד שני, גם כאן וגם בספרים אחרים של מכון המאור (בירושלמי נגיד) שמתי לב שיש מעט פחות עריכה, ויכולות להיות טעויות עימוד/לשון פעם בכמה זמן. אולי בלט לי סתם כי אני עוסקת קצת בתחום. [מבחינת טעויות וקיצורים לא מדוייקים בגמרא/ראשונים עצמם- כן ראיתי יותר בעוז והדר. אבל למדתי במצטבר פחות מאשר במכון המאור, אז יכול להיות שזה נכון רק בחלקים מסוימים]

ההקדמות של מכון המאור היו לי שימושיות ממש, לא התנסיתי בעוז והדר.

בסיכום כולל זה בערך אותו הדבר, שינויים קטנים לכאן ולכאן, יש גם דפים שנראים כהעתק מילה במילה.

שלמדת גמרא במדרשה, לא?

התחלתי ללמוד באלול בדרישה,

בכרטיס האישי שלך משמע, שאת שייכת למין נקבה. האם זו הגדרה אמיתית?

אותו בית יוצר וכשעשיתי השוואה בניהם הם ממש היו דומים ממש אותו הסבר רק שבמתיבתא זה באריכות יותר

מה שהביא בשם הסמק.

(משום-מה זכרתי שזה הרמ"א, אבל זה המחבר)

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שא
 בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו ( וכן מותר לטייל ב"י). 

ורוב המוחלט של האחרונים סובר שזה לכתח'.

אסור ללכת הליכה גסה רק בשבת?! חשבתי תמיד

מה נקרא פסיעה גסה

חז"ל ציינו גודל מסוים (אם אני זוכר נכון, אמה) אבל אנשים כיום גדולים יותר ולכן ברור שהצעדים שלנו גדולים יותר ואני מניח שהגודל הבעייתי גדל באותו האופן

כי אני אוהבת ללכת מהר דווקא

ואם את אוהבת אז אין בעיה כפי שהביאו לעיל:

בבקשה: - בית המדרש

אם הספורט הוא לא כי נהנים מעצם הספורט אז אסור, אם נהנים מעצם הספורט (לא התוצאה, אלא הספורט עצמו) אז כפי שהובא לעיל מדברי השלחן ערוך שציטט את הסמ"ק זה בסדר

שדרך התיקון ל העולם השתנתה.

הוא כותב שקרוב לבריאה היה באדם איכות רבה יותר (דומה לרמב"ן)

פסוקים מפורשים.

אם הבנתי נכון

 

שחיי האדם התקצרו ע"י שהקב"ה חידש שיהיו עונות של קור וחום - כמו שכתוב שם מיד אחרי הפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו"  "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו"  - והם יחלישו את גוף האדם ויגרמו לו למות מהר יותר.

בניגוד למה שהיה לפני המבול שמזג האויר היה תמיד אביבי

 

אותי מעניין רק דבר אחד: קץ היסורים

שאולי אתה שליח להביא את עצמך לגיהנום

א. שליחים בפוטנציאל.
ב. ירובעם נבחר באמצעות נביא.
ג. ירובעם נענש על הפיכת עורו, בחירתו ברע, והחטאת ישראל. השליחות שלו הייתה בדבר ספציפי, על שאר ההתנהגות הוא נענש.
ד. אם אתה מדבר מהרהורי לבך בלי ידע ובלי מסורת אז הבוז גם מגיע לך. זה כמו שפוליטיקאי יתווכח עם רופא מנתח בדרך שיש לטפל בכליות. מי שלא מבין ובכל זאת גאוותן אז הבוז מגיע לו. רק אחרת, במידה ויש לך מסורת ואתה חכם ויודע תוכן וסברא אז המבזה טועה.

יש יונים בעולם ויש עורבים בעולם.
אין כאן עניין של שליחים בפוטנציאל .
הכל מדוד מאת השם.
בחירה חופשית קיימת רק מתוך יראת שמיים.

בוא בסס נא את המשפט האחרון שלך, הוכח

אם המוטיב שלי למעשי הוא מתוך יראת שמיים טהורה אז אני במצב של בחירה חופשית.
אם המוטיב הוא: תאוות שלטון, תקציבים, ג׳ובים, אגו אז אין כאן בחירה חופשית.
יהדות ופוליטיקה זה כמו מים ושמן.
לא בכדי הגמרא טוענת שאין ממנים פרנס על הציבור……

הטופוגרפיה הנפשית אכן מורכבת מכל מיני נסיבות ואירועים ומידעים אבל הרצון הוא האיש הקטן שמטייל שם. אף אחד לא טוען שהבחירה החופשית היא נטולת גבולות.
אבל אם ללא יראת שמיים אין בחירה חופשית אז בהכרח אין מקום להעניש כשם שלא מענישים מכונה, זה לא צדק, ובכל זאת סדום ועמורה נענשו ופרעה והמצרים נענשו ועובדי אלילים נענשו וייענשו, וכן עמלק וכו׳. עיין תנך.

על דבריך אפשר לומר הפוך: מי שיש לו יראת שמיים טהורה לא יכול לעולם לחטוא שהרי המוטיב שלו קדוש ונשגב, ואם חטא זה סימן לכך שהוא לא באמת מלא יראת שמיים טהורה, שהרי גורמים אחרים השפיעו עליו. אבל אם כך הוא נטול בחירה חופשית. השיטה שלך היא דטרמיניזם רוחני לשני הצדדים.

בורא עולם בעקרון של סובב ומסבב מישם שכר ועונש בעולם.

כל שכר ועונש זה סובב ומסבב, חטאת תיענש / קיימת תקבל שכר. זה לא קשור לכמות יראי השמיים.
לפי דבריך כל שאינו ירא שמיים לעולם לא יוכל להיות צדיק, שהרי אין לו יכולת לבחור לתקן את דרכיו. רק אם אלוהים יציל אותו כמובן, וכל זמן שעוד הרי שהוא מוכרח לחטוא וממילא להיענש על פי עיקרון הסובב מסובב שלך.
וזה רבותיי, תיאולוגיה נוצרית.

חכמינו אמרו: ״המבעט ביסורים כופלים אותם עליו״.
יש כאלה שאיבוד שלטון לגביהם זה יסורים כי מטרת תפיסת השלטון לגביהם היא תקציבים, ג׳ובים ואגו ולא מטרה נעלה יותר.
אין כאן שום תפיסה של עבודה זרה חלילה.

יש לך אשכרה דת משלך

וחוץ מזה, ברור שכולנו בסוף שליחים- אבל זה לא סותר שיש בחירה ו"אתה מדבר בשם עצמך"..

מזכיר, ברך עלינו/ותן טל ומטר החל מערבית

חסידי מצרים – ויקיפדיה

בסופו של דבר הם נעלמו והמנהג הזה איתם, כמדומני שעם התפשטות הקבלה

בספרו המספיק לעובדי השם ונהגו בבדידות ובפרישות המובא שם - נורא!

לגמרי חידש לי.

 

 

אך עדיין לא ברור לי משם שורש עניין הכריעה והשתחוויה וכמה זה חשוב.

בשו"ע (או"ח סי' קיג ס"ג) ובמ"ב שם.
וראה עוד כאן:
ביאור מנהגו של הבבא סאלי בכריעה בשמונה עשרה - פורום אוצר החכמה

שילוב בין פרישת הידיים לשמיים לבין ההשתחוויה כמובא בצורף המצורף לכריעה ברמב"ם ז"ל לרבי דב אוירבך וז"ל בסוף

'יש גם לתת לב, כי בכתובים מצינו שתי פעמים תפילה בכריעה על הברכיים ממש,
אצל שלמה המלך כנ"ל וגם אצל עזרא ,ובשניהם מפורש בפסוקים שצורת התפילה
ע"י כריעה בברכיים היא בצירוף שכפיו פרושות לשמים, ולא בכפיפות קומה וגוף.'

יסוד ושורש העבודה שער ג (השיר) פרק א

 

"וכו והוא גודל מעלת זקיפת הידים בתפילה או בהודאה ושבח להבורא יתברך שמו וגודל מעלת עבודה זו לאין ערך ותכלית כמבוא בזוהר יתרו סז וכו"

 

"אחי ורעי איך לא יתלהב האדם אל העבודה העצומה הזאת ובנקל לעשותה וכו שכל העלומות העליונים הקדושים מתיחדים ומתקדשים וכו וכל הסט"א מתכפין ומתבזין וכו לבד מהשכר הגדול והנפלא שמזכר בזוהר הקדוש"

שהאגרות משה דיבר על אמירת הסליחות בזמן התחלפות האשמורה עצמו:

 

'ואם אפשר יכוונו בשליש הלילה, שלהמחבר בסימן א' סעיף ב' טוב להתחנן בשעות שהמשמרות משתנות, שהתפילה רצויה אז. והוא שיטת הרא"ש ריש ברכות והטור'

משתמע שסמוך לשינוי מכאן ומכאן גם הוא עת רצון? מה המקור של משה רבנו לזה?

נראה לי ברור שהוא התכוון ליותר מאמירת חצי משפט בשנייה של ההתחלפות, לא?

(הייתי מפנה לתוספות בעבודה זרה דף ד דיבור המתחיל 'רגע', אבל אני מניח שכבר חשבת עליו)

ברגע עלות השחר ממש רגע כמימרא, לכן הדברים קצת עמומים וצריך הגדרה ברורה מתי זה רגע ומתי זה לשפוך תחנונים

אם אתה מסכם את הב"י משמע שאתה מסכם הרבה דעות גם שלא נפסקו

אז כנל לעניין מחלוקת בטור.. רק תציין כמו מי הוא פוסק

ובכל מקרה צריך להביא גם את הגמ' ולא רק ב'י...

אבל כזכורני שחלק מהראשונים הסבירו שבזמן רב נחמן השתנתה הנורמה של 'אין אדם מעיז פניו בבעל חובו', ולכן הוא קבע את שבועת היסת

 

מעניין באמת איך פוסקים היום. אני גם מאוד אבין אם נשארים עם הכללים של פעם, מתוך שמרנות משפטית. (כלומר, המשפט לא תמיד משקף את המציאות וזה בסדר. לפעמים גם עצם המודעות לכללים יוצרת נורמה - אני חושב שהיום בחוק צריך לשמור מסמכים שבע שנים, ולכן אנשים באמת שומרים אותם שבע שנים)

ספר נהדר. בעיקרו ליקוט

איזה סוג ספר? הדרכה מעשית? מקורות על חשיבות ועל איך? עבודת המידות כללית או פרטית?

אולי פרק/חלק ג שבו..
שוב מהחוויה שלי.. ייתכן ויש חולקים..
אגב גם מידות הראיה לטעמי הוא לא ספר תיקון מידות..
בהקדמה שם כתוב שיש זיכוך מידות בשכל אז עם זה אני מסכים אבל לא זכור לי שיש שם פרקטיקה..
אולי אורחות צדיקים זו אופציה טובה..
מעלות המידות לא מכיר

אני לא זוכר את השם אבל נראלי שהוא מתעסק בעבודת המידות, רעיונית ופרקטית.
ואם הבנתי נכון הוא לא צבעוני ומודרני, למרות שנכתב ע"י בן דורנו..

לא מכיר את הספר באמת, מי שדיבר עליו היו
@מדרשיסטית20
@נשמה כללית
שאל אותם.
בהצלחה!

הגר"י סלנטר, ספרי הרב שלמה הופמן.

ועכשיו אני מבין..
תודה

חרטא ברטא.

רק שאין הוכחה לכך?

מה דמיון פרוע ומה מה שאמרו לך להאמין ומה שכל, כל זה לא משנה, התפיסה שלי שאת החיים אחרי המוות לא ניתן כלל לתפוס בשכל שלנו איך הם נראים כי איש לא חזר מהמוות.
יש חיים אחרי המוות אנחנו יודעים כי חז"ל אמרו לנו שיש אבל איך הם נראים אי אפשר לדעת.

בוודאי שלא התכוונתי לדעת מה באמת קורה אחרי המוות הסופי. כי גם מה שחווים האנשים האלה קורה סה״כ ברוב המקרים כשהאדם עדין עם סיכוי לחזור לחיים. מניין לנו שזה ככה גם לאחר מכן?

בכל אופן הנקודה היתה יותר האם החוויות האלה מוכיחות את קיום הנפש ..

נעמד זקן אחד, ואמר
לפני חודשיים אשתי נפטרה.
או-הו איזה חיים יש אחרי המוות

אני ממליץ לך לקרוא את הספר "החיים שאחרי החיים" של ריימונד מודי.

מאוד מתעניין בזה. אני אישית לא מבין מה כל הפולמוס הזה של האם התופעה מציאותית , מספיק שיש לפחות בוא נגיד 40 עדויות ממקורות אמינים שמעידים מעל לכל ספק שראו אנשים שהם מכירים במרחק קילומטרים רבים מהמקום שבו האדם היה נמצא פיזית וידעו לספר מה עשו ומה חשבו. רק זה לכשלעצמו מוכיח שהתופעה מתרחשת במימד המציאותי .

קראת את הספר? אני מניח שיש שם גם עדויות מהסוג הזה..

זה קצת יותר מורכב - התופעות מגוונות מאוד, ודווקא דברים מהסוג שהזכרת (עדויות שאפשר לאמת) הם די נדירים.

קראתי את הספר, ואשמח להשאיל לך אותו (אם אתה חושש מאאוטינג, אפשר דרך צד שלישי).
בנוסף, הרב משה רט כתב כמה דברים בנושא:
חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?
חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

הוא נקודת האריכמדס היחידה לחיים, ולכן העיסוק בו ובמה שקורה בו חשוב מאוד, לא מתוך אהבת המוות (כפי שרגילים מי שליבם נוקפם לדחות כלאחר יד את העיסוק בזה) אלא בדיוק להיפך - בגלל אהבת החיים.

לגבי התופעות ההולכות ומתרבות בעשרות שנים האחרונות - לאחר ההסתייגות והחילוק המתבקש בין אמינות כל סיפור פרטי לבין אמינות התופעה בכללה - אני רואה אותה כחזרת הבורא לדבר אל האנושות. לא פחות.

יש לי הרבה מה להרחיב, אך כרגע הפנאי לא מאפשר.

לא הבנתי את הפרדוקס שניסית להציג.

לגבי האיזכור בתורה - כבר נתת כמה פרומואים לתבטים שלך בזה בסמן האחרון, ויש מה להרחיב בזה ואין כאן הזמן להאריך.

הרי כבר בגמרא מופיע התיאור של סילוק הנפש וראיית מתן שכר הצדיקים. למעשה זו תופעה שהיתה מוכרת גם בעולם העתיק.

לגבי הפרדוקס - אממ.. צריך ישוב הדעת רציני בכדי להסביר ואין לי גם את זה כרגע. בגדול המחשבה היא שבלי קשר למצוות, נראה תמוהה שאין המשך. כל החיים האלו בשביל להכלות? כל המצוות הולכות לקבר? אולי אפשר להגיד שבורא עולם יחיה עם המתים והוא הוא מתן שכרן לעתיד. למרות שזה מאכזב .. והדעת נותנת שיש המשך תודעתי , וזה בעצם מה שאנחנו רואים. גם בסיפורים של ילדים על חיים קודמים (גלגולי נשמות)

רציתי לדבר גם על הסיפור המקראי של בראשית, האם כפשוטו או לא אבל זה נושא מעניין לשרשור נפרד .

בעבר הרחוק, אך בשנים האחרונות, עם התקדמות הרפואה, היא תפסה מימדים הרבה יותר גדולים. מזמן תום הנבואה, לפני כאלפיים שנה בערך, נפסקו ערוצי הקשר הישירים עם הבורא (גם אומות העולם למ"ד שיכולים להתנבא), אלוקים הפסיק לתקשר באופן ישיר, וניזונו מרסיסי התקופה ההיא. עכשיו התחדשה סוג של תקשורת, בינתיים עם בודדים שנשלחים להעביר מסר גדול, ואולי זה מבוא ליצירת קשר אוניברסלית.

מה שלא הבנתי זה הקושי עם הדוגמא של השוטר.

אני בספק מאוד גדול אם אפשר להוכיח את הישארות הנפש בהיקשים לוגיים (למרות שחלק מהראשונים אכן ניסו לעשות את זה).

אני חושב שיש בעיה חמורה בעצם העובדה שאתה ממהר 'לפסוק' ביחס לשאלה של דברים על טבעיים - אפילו בעצם השאלה האם קיים/לא קיים, כאשר אתה קובע בוודאות שקיים ומביא דוגמאות מפורטות לכאורה.

ועוד אתה מגדיל לסתום את פי השועלים רוסיות (כמו עם הדוגמא של השוטר, בסיפור שהובא), מה שאומר שאתה בעצם פותח "פתח נקי" לכל דמיון שיעלה על דעת איש.

אני אישית, מאז ומעולם, למרות שכבר שנים רבות אני עוסק בעיסוק של הבנה וחקירת דברים שקשורים לנושא,למרות זאת, גם עם הכופר וגם אם דיברתי עם אדם מאמין, תמיד נזהרתי מלפסוק באופן חד משמעי על דברים שאני לא יכול לבדוק ולברר. וגם נמנעתי מלקבוע "זה אפשרי" או "זה לא אפשרי" ביחס לדברים שקשה להסביר את הקביעה המסכימה או השוללת, איזה קביעה שתהיה - קשה להסביר באופן חד משמעי ומתקבל על הדעת. (זה כמובן, אחד הדברים שגרם להם להסתכל עליי כעל o.c.d - אם אתה רוצה להאמין תאמין, ותישאר במנוחה עם האמונה שלך. אם אתה רוצה לכפור תכפור,ותישאר במנוחה עם הכפירה שלך. למה אתה חייב להמשיך ולברר את האמת עד אינסוף? אני חושב שהכל שהזמן מתקדם, מתברר שהדרך שבחרתי בה הייתה יותר טובה מדרכים אחרות. ואני יכול לתאר לעצמי שגם יש סיבה פשוטה בהקשר, ברקע של הדברים בימינו: בימינו אין אף אחד שיודע להתייחס לדברים בצורה מסודרת וברורה, וללכת על דרך שאין בה וודאות, ולהתייחס לזה כ"וודאות" רק בגלל העיון האישי שלי - זו קרוב לוודאי טעות ודבר לא נכון ולא כדאי. זה אולי אומר שאני כן אצטרך להיות כגר בארץ מבחינה הזו - אבל קודם כל אני לא חושב שזה לא משתלם, ושנית, אני מניח שעצם העובדה שהצלחתי - ואני יודע שלא מעט ממה שהצלחתי זה גם בזכות זה - שהצלחתי להגיע להרבה תובנות ודרכי מחשבה חדשות - גם ביחס לפירושים בתורה שמתקבלים על הדעת - וגם בהלכות מעשיות וכדומה - בצורה שממש עונה על הרבה דברים שיש בהם ספקות, והכל בצורה משמעותית ושיוצרת הבנה אמיתית ודרך טובה יותר להתייחסות בפועל ללא מעט דברים כנ"ל - זה בעיני הוכחה לא רק לצדקת הדרך העירונית שלי בדברים האלה - אלא גם לצדקתה של זהירותי הגדולה שלא לקפוץ בלי בדיקה לשום מקום שלא נתברר בטעמים סבירים ברורים וחזקים ובעלי משמעות.

כבר התחלתי לכתוב ולהסביר אבל מחקתי כשחשבתי שאולי לא התכוונת לזה. אז לגבי השוטר- ברור שזה מוזר, הרי אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהנפש היא שרואה את הגוף למטה, איך יתכן שהוא מתפקד עם הנפש למטה וגם בו זמנית רואה ונמצא למעלה?

כביכול הוא לא אמור להתנועע אם הנפש שלו יצאה, אז אולי רק חלק מאוד מסוים בנפש יוצא? קשה להבין את זה.

הבנתי שזה קורה גם לטייסים (כנראה בקרבי) שרואים את עצמם לפתע מהצד מתפעלים את המטוס. כאילו שהלחץ במטוס והכוח שמופעל על הטייס גורם למשהו בפן הרוחני לצאת מאיזון ולפתע הוא פשוט רואה את עצמו מהצד .

קראתי על זה רק במקור אחד, זה גם לגבי השוטר. למעשה לא נתקלתי בסיפורים דומים בכל מקור אחר שקראתי עד היום, לכן זה מפליא.

קראתי שההודים למשל, רואים סוג של מה שהם מאמינים בו, אולי עוזר של מלאך המוות אני לא כל כך בקיא בזה (יש להניח שהם גם משייכים את מה שראו לאותו ״עוזר״ לאו דווקא שהוא הזדהה בפניהם) . והם מאמינים שאם אדם מגיע בעודו בחיים למצב שהוא בעולם הנשמות זו ״טעות״ וככה אותו אחד אומר להם . זו טעות, לכן תחזרו למטה.

וזה מאוד מאוד הזכיר לי את הגמרא על מלאך המוות שהלך להביא מרים אחת ויצאה לו מרים אחרת. בטעות.

ההקבלה מוזרה הייתי אומר ..

שהקב"ה לפעמים מטעה את הגויים שדבוקים אחרי עבודה זרה

שיראה כאילו היא עוזרת להם כדי שיצמדו עוד ואז הוא יפרע מהם.

פשוט שכחתי איך להגיד את זה. מה המקור של זה דרך אגב?

האמת אני נוטה להאמין שמדובר במצב שבו בכל תרבות יש להם השגה אמיתית על העולם שמעבר. כי סה״כ גם להם יש איזה מידע שעבר מדור לדור , ולכן ההודים למשל משייכים את עניין ה״טעות״ לאותה דמות שהם מאמינים שקיימת. וככה הלאה בכל דת יש איזה מקור על מוטיב שמתרחש בחוויה הזו , רק שהם טועים בהגדרה הנכונה של מה שהם ראו.

עם זה, עדין נראלי שהעניין קצת יותר מורכב . אני חושב שהכל קשור לאיך אנחנו תופסים את העולם לפי התורה.

ואולי יש כאן עניין באימרה של חז״ל בדרך שאדם רוצה לילך... מוליכים אותו. יתכן להגיד, שאולי אפילו הגויים רואים ומקבלים את השכר ואת השפע בצורת הדמות שבה הם מאמינים .. כלומר שהכל אוניברסלי וכל אחד רואה כפי מה שחשב והשיג כאן בעולם הזה. כמו שמישהי שעברה מוות קליני (אגב הבאתי לך לשמוע את זה יום אחד באחד השרשורים) אמרה ש, אמרו לה שם: ״כאן חשוב רק מה שאתה חושב״ ... אולי יש קשר מי יודע. או שמא מדובר רק על רצון כאן בעולם הזה לטוב ולמוטב.

ויותר שייך להביא בהקשר הזה את הגמ' בע"ז (נה.):
א"ל רבא בר רב יצחק לרב יהודה האיכא בית עבודת כוכבים באתרין דכי מצטריך עלמא למטרא מתחזי להו בחלמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא שחטו לה גברא ואתי מטרא א"ל השתא אי הוי שכיבנא לא אמרי לכו הא מלתא דאמר רב מאי דכתיב (דברים ד, יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו.

וליבי אומר לי שיש לזה הסבר עמוק יותר ממה שנדמה לנו, שנוגע להשקפה האלוקית על מלחמת הדתות והדעות, וכבשים ללבושך.

עיין ביאור הגר"א לשיר השירים, א', ז'

זה מוטיב חוזר בכל הדתות. ובהחלט מתכתב עם הגמ' בחגיגה לגבי יש נספה בלא משפט.

אני סה"כ מנסה להבין למה זה טוב, הרי אנחנו בעולה הזה בשביל להיות כאן, לא בשביל לחשוב מה הלאה..

קצת כמו "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם... מה לפנים, ומה לאחור." (חגיגה ב)

וכמאמר הרמב"ם "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים יב)

[אני יודע שהמפרשים שם מבארים שמדבור על ימות המשיח ותחיית המתים, אבל הרעיון].