ולכן כתב הרמב"ם כשפירש את טעמי המצוות:
"ואל תקשה עלי באומרם ז"ל 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו' ', כי זו אחת משתי הסברות אשר הזכרנום, כלומר: השקפת מי שסובר שאין טעם למצוות אלא הרצון המופשט, ואנו הלא הלכנו אחרי ההשקפה השניה"
(המחלוקת מופיעה כבר בגמרא שציטטת)
@פתחתי ניקק הרצי"ה בהקדמת עולת ראיה מתרץ בשם אביו, שדווקא בתפילה אסור להגיד
כי בתפילה אנחנו אומרים דברים מוחלטים, ואילו את טעמי המצוות אנחנו רק מציעים
או שההבדל הוא שבמשנה תורה (כמו גם בפירוש המשנה) הוא כתב על המצווה הספציפית שהיא מהשמעיות (זה מדויק בלשונו), ואילו במורה הנבוכים התייחס ללשון הדעה בגמרא שהמצוות בכללן הן גזירה כלומר "שאין טעם למצוות אלא הרצון המופשט" ועליה חלק.
איך זה מתרץ את המורה נבוכים? הרי שם הוא נותן טעם למצוות האלו ספציפית
כי שם:
א. הלשון כוללת על המצוות
ב. שהן "אינן אלא גזירות"
ועל שני הדברים חולק הרמב''ם.
(אם כי כמדומני שאכן כך הרמב''ן מסביר, אבל כאמור קשה מהלשון)
אפילו הגיע לעמוד הראשי. האם יש ערך בנימוק של מצוות וציווים? - נוער וגיל ההתבגרות
בדומה לתינוק, האדם עלול להצטרך לזחול במשך שנים ולחפש טעמים, עד שהוא מגיע ליכולת הנפשית למלא את הגזרות של האל ברוך הוא.
אני צריך להכין לשבת דבר תורה קצר של חמש דקות לסניף, בדרך כלל עושים אצלנו סיפור נחמד עם מוסר השכל בסוף, הבעייה שאני לא מוצא סיפורים טובים וארוכים.
מישהו יודע איפה יש סיפורים כאלה?
ללמוד אישית עם הרב? או שיעורים שלו? או משהו אחר?
בגדול חשבתי על שיעורים באינטרנט למשל.. או קבוצת ווצאפ.. ולא הבנתי מה הכוונה "משהו אחר" איזה עוד אפשרויות יש?
כל יום פרק, מסיימים בשנתיים את הנ"ך [את התורה מסיימים עם הקריאה], זה הקלטות של ממוצע 10 דקות, והוא קורא את הפרק ומסביר בצורה טובה, קוראים לו הרב יונדב זר, יש הקלטות גם בטוויטר, גם באתר של ישיבת הר ברכה ויש גם קבוצת ווצאפ, אם אתה צריך קישורים לאחד מהם מוזמן לפנות אלי בפרטי.
באיזה ניגון אמורים לקרוא אותם?
בניגון של ההפטרה או טעמי המקרא של התורה?
(שוחחתי עם חבר שמבין בטעמי המקרא לגבי העניין,
והוא אמר לי שרבו אמר לו שחוץ מבקריאת הפטרה, בלימוד רגיל קוראים נביאים בטעמי המקרא של התורה
האמנם?)
תורה קוראים בטעמים שלה, ונ"ך בטעמים שלהם. לא משנה מתי קוראים אותם.
(חוץ מזה שזה יהיה מאוד מבלבל ככל הזמן לקרוא בטעמי תורה את הנביאים ופתאום על הבימה להחליף. אז זה ממש לא הגיוני.)
עכשיו ראיתי באתר של הרב בן ציון מוצפי שהוא אומר שהניגון של הנביאים הוא לא כמו של תורה.
אותו חבר טען שהניגון בהפטרה זה רק שלא יתבלבלו ויחשבו שהחזן עדיין קורא בתורה. טויב...
(תומצת מתוך סיכום)
כדי להבין את עניינם של פורים והמגילה יש להבין את הרקע התקופתי. אחרי כל הגדלות שעם ישראל נפגש איתה וחי בתוכה נחרב הבית שהוא יוצא לגלות – איך ידע שה' עימו ולא עזבו? איך ידע שה' איתו בגלות? איך ידע שלא "זהו זה" והכל נגמר? נוסף על כך שהנבואה "לא מתקיימת" ועוברות להן שבעים השנה כמו כלום.
עם ישראל מתיאשים עד כדי כך שהם מסוגלים להנות "מסעודתו של אותו רשע". בנקודות כאלה בא עמלק, כאשר יש רפיון באמונה בסגולת ישראל, כאשר חושבים שהכל נובע מהבחירה (שמירת תור"מ) ולא מהסגולה. הקשר (היינו הברית) עם הקב"ה הוא עצמי, כמו עצם – לא משתנה, (ולא כמו בשר), הוא לא מבוסס על רצון (גרידא).
היכולת להנות מסעודת הרשע באה מתוך מרירות כל כך גדולה שהיצר אומר עליה – "נגמר, התרחקת כ"כ ואינך יכול לשוב". (עמלק גימ' מר – הוא רוכב על המרירות הזו ומשפיל אותה, לוקח אותה למקום הלא נכון). אולם תחושת המרירות – מקורה קודש! מקורה תחושת חוסר השייכות למצב הנתון, המושפל, כיוון שאנו שייכים למקום הרבה יותר עליון, קדוש וטהור. "מר – דכי"! מרירות של טהרה! רשב"י יודע לזהות שכל המעשים המקולקלים הם רק "לפנים" – וזו עבודת הצדיקים בדורות שכאלה (לגלות שהירידה רק חיצונית ומבפנים יש רק עליה). הדרך הקלה להמלט מן המרירות היא הכפירה – כל כך קשה לי עם הסיטואציה והסתירה מצד גודל נשמתי והמקום בו אני נמצא אז אני בוחר לבטל את אחד הצדדים, את האחד הלא נכון. ר' צדוק גילה שע"י תפילה ניתן להחזיר יהודי, הרב זצ"ל גילה שעצם ההתגדלות הנשמתית של יהודי אחד מישראל משפעת לשאר הנשמות.
מה הנס של פורים? אגרות שניות. מה החידוש בהם? וכי לא היו היהודים עומדים על נפשם מול הגויים הבאים להורגם? אלא עצם הציווי, עצם האיגרת שמגלה ש"שם ה' נקרא עליך" – פתאום כל האומות (שנחרדו מעמ"י מיציאת מצרים ועד ימי שלמה, וסר מעליהם פחדם מאז החורבן אט אט עד סוף השבעים לספירתם) מגלות שנבואת השבעים שנה בעצם מתקיימת, ש"יש ה' בקרבנו"! (זה זוקף ומביא לתשובה מאהבה).
זו מהות ההסתרה של פורים, לגלות את הקדושה העצמית שבישראל (מכח ה'), את הסגולה, שמרוב האור ב"תור הזהב" לא ניתן היה להכיר בה כדקא יאות.
אני יודע להגיד לך למשל שר' אברום זצ"ל סבר להתיר את המקרה של האח והאחות (לא מטעמו של הרב גורן, אלא מטעם אחר). אבל הוא לא חתם על הפסק של הרב גורן בגלל שהיה שם ניגוח
הרב גורן רצה שהרב שאסר אותם בב"ד (ברח לי השם שלו) יגיע לחתונה.
וגם הצד השני לא היה פראייר
לצערנו, המחלוקת הזאת לא הייתה נעימה בכלל.
יש מחלוקות אחרות בהלכה, אתה מוזמן לעיין בהמון מספרי הרב עובדיה עם המון קולות וכולם מחזיקים ממנו היום. וזה בסדר
פשוט יש מחלוקות שלצערנו התנהלו לא כמו שצריך.
ורק אסיים בהערה, יכול להיות שלפעמים צריך להיות תקיף. אי אפשר תמיד להכיל את הצד השני.
את שבתאי צבי הוקיעו.. אם היו קמים כמה יפי נפש נגד הרבנים שמוחים בתוקף היו היום הרבה עובדי ע"ז בתוכנו..
כל מקום לפי שיקול הדעת של הרבנים גדולי הדור. להם יש שכל של תורה והם יודעים ומבינים כל בעיה עד כמה היא בעייתית, עד כמה חריף לצאת נגד זה, איזה תקלות יכול לצאת מזה, וגם יש להם סיעתא דשמיא.
אני לא אומר שהמקרה שלנו דומה למקרה של שבתאי צבי. ממש לא. אני רק אומר שלפעמים צריך להיות קשוח. במקרה של שבתאי צבי היו קשוחים מאוד. יכול להיות שגם כאן צריך להיות קשוחים. קצת. וגם זה - לא נגד האדם אלא נגד הספר. ונגד הרפורמה בגיור. ובכשרות. הכל לפי ראות עיני הדיינים גדולי הדור. וזהו.
שמעתי שאח"כ הרצי"ה לא הסכים לעמוד בד' אמות שלו (כדין נידוי) כי ביזה את הרב גורן, וכשהגרש"ז בירך בחופה הרצי"ה חיכה שהוא ירד כדי לעלות לברך ולא הסכים לעמוד לידו. (לא יודע כמה זמן הוא נהג כך)
בלי קשר לנושא הנדון, פסק הלכה שיצאו נגדו כל גדולי ישראל מקיר לקיר (מבלי לגרוע מכבודו של הרב גורן שאיני מכירו).
אבל שימו לב בעניני צניעות וכדומה, פאה נכרית. המיקל זוכה באופן אוטומטי לבזיונות והשמצות, והמחמיר מתוייג כצדיק הדור. המון דיס אינפורמציה, השמצות, הכל לכיוון אחד ויחיד - להשמיץ את המקילים ולדרוס אותם.
אגב מצאתי אתר מאוד נחמד בנושא הזה, אני מצרף קישורים כי הוא ממש נפלא:
פאה נכרית - האמת. הכל על לבישת הפאה
כך כתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל אב"ד אונגוואר בשו"ת משנה הלכות חלק ח' סי' קי"ט, וזה לשונו: "אותם החותמים על האיסור ואינם בקיאים בדבר, רק שחתמו מטעם שראו גדולים אחרים חתומים שם... אין להתחשב בחתימה כזו... וכן עשו רבים... ואחרים חתמו על האיסור מחמת שיראים שילעיזו עליהם המחמירים ויטרידו אותם, ואחרים מנועים מלהביע דעתם ברבים מפני שהוציאו ספרים, ויראים מפני הטרור שלא ילמדו בספריהם כאשר זה קרה בכמה ישיבות שזרקו ספרי גדולי הרבנים מהישיבות... ועוד יש רבנים שיראים שיאמרו עליהם שהם מן המקילין, בזמן שכוחא דמחמירין עדיף, ועוד יש כמה רבנים שפשוט יראים מטרור וזלזול מ... אשר בכוחם להשמיץ, וגם עשו כן, ועושים כן למי שאפשר, ופשוט דאין זה רוב".
הנה לך שחור על גבי לבן שרבנים כיום מפחדים מאוד להקל, כי המיקל מזולזל, והמחמיר נחשב כחסידא ופרישא.
גם מוציאי הפשקווילים מחפשים את המחמירים ומגדילים ומאדירים אותם, כי נוח להם מאוד עם רב שבטבעו הוא מחמיר בכל דבר ומוכן לחתום על כל פשקוויל חדש.
ומאידך גיסא, המיקל זוכה רק לבזיונות.
ראה לדוגמא גם בענין הפלאפונים הכשרים המוגנים, היו רבנים שהעיזו לומר משהו בנוסח "מה הבעיה במוגן, אין בזה שום דבר לא טוב, אדרבה זה חוסך זמן בכויילל שאברך מקבל SMS מאשתו במקום לדבר איתה..." ומיד זכו לקיתונות של בזיונות ותוייגו כרפורמים, עד שחזרו בהם. ומאז אף אחד כבר לא מדבר.
ראה גם בענין היתר מכירה, כמה דיו נשפך נגד הגר"ע יוסף שהיקל בזה.
ראה גם מה שקרה לרב יצחק יוסף שהעז לומר בשיעורו השבועי שאין בעיה בתירס ובתותים ואפשר לאכול חופשי לאחר בדיקה ושטיפה. מהר מאוד הוא חזר בו, מביך ממש.
בלי להכנס לגישה שלו לפאה נכרית וכדומה.
לא היה זה יוסי בן יועזר (נשיא הסנהדרין !) שזכה לכינוי ״יוסי שריא״ ? זה לא חדש…
זה "עליהום" כפשוטו. בכל הדוגמאות שפירטתי.
והרב קליין לא סתם נוקט דוגמה ספציפית אלא כותב באופן כללי: "יש רבנים שיראים שיאמרו עליהם שהם מן המקילין, בזמן שכוחא דמחמירין עדיף".
אחזור שוב: היום כח המחמירים עדיף.
בזמן חז"ל, המיקל הוכיח בזה שיש לו כתפיים רחבות והוערך בהתאם (ועם כל זה היה "יוסי המתיר"...) כיום המחמיר הוא מוערך כי הוא "ירא שמים" אבל המיקל הוא "רפורמי".
המציאות היא שמורה הלכה חושב פעמיים "מה יגידו" לפני שהוא פוסק הלכה, ולפעמים הוא מורה הלכה ומבקש לא לפרסם כדי שלא יפלו עליו.
עם כל זה שהוא רוצה להיות "איש אמת" הוא מאידך מפחד שישחטו אותו.
זה לא קטנוני ולא ילדותי, אדרבה, זה עמוק מאוד, מפחיד ומבהיל.
וכפי שציינתי בתגובה הראשונה, לא דיברתי באופן ספציפי על הפסק של הרב גורן בענין הממזרים, כי רבני ישראל מקיר לקיר יצאו נגדו. כמו כן איני מתכוון לרבני צוהר שלא מקילים מתוך כתפיים רחבות אלא מתוך זלזול בקדשי ישראל והתרסה כלפי הרבנות וכו'. כמו כן איני מתכוון לכל מיני ליצנים שמפרסמים פסקי הלכה מביכים, בדברים העומדים ברומו של עולם ודורשים קונזצוס רבני מכל החוגים.
אלא דיברתי באופן כללי שהמיקל, גם אם מיקל בדבר שנהגו בו רבים וטובים, וסברו כך לא מעט פוסקים, נתפס כקל דעת, והמחמיר, גם אם מחמיר בלי טעם ובלי ריח ומתוך קוצר דעתו, נתפס כירא שמים גדול.
ובדיון זה: "הרב דיכובסקי: הדור הנוכחי מחפש רק כיצד להחמיר"
כבודו מכניס מילים בפי, כאילו כל המיקל סופו שנפטר בשם רע מן העולם, ולפיכך "מקשה", הרי הגרש"ז אויערבאך הוא בקונצזוס...
עדיין יש בורא לעולם, והוא ממליך מלכים, מאן מלכי רבנן (אם כי הגר"ע יוסף עדיין נחשב למילה גסה בציבור הליטאי). והרבנים שהבאת נקטו עמדות מקילות רק בדברים מאוד מסויימים, זו לא "שיטה להקל" ברוב ככל הדברים.
אבל כן, הגר"ש וואזנר והגרי"ש אלישיב שדרכם היתה להחמיר תמיד, הגיעו מאוד מהר למעמד של "פוסק הדור" והיו חביבים ביותר על העסקנים שמנפיקים איסורים חדשים.
והבאתי לך דוגמאות מפורטות, שאתה מתעלם מהן. הרב יצחק יוסף דיבר מאוד בנחרצות על תותים ותירס. לאחר שמספר רבנים התבטאו נגדו, והעירו שגם תקנות הרבנות הראשית עומדות בסתירה לדבריו, הוא חזר בו והוציא מכתב חדש ומביך (כי אין שום הסבר הגיוני לחזרה הזאת).
אותו דבר לגבי היתר מכירה, הגר"ע יוסף פירסם מכתב (בכתב ידו) שראוי לבני תורה להחמיר ולקנות מחנויות שומרות שמיטה, ומצד אחד יש וידאו שהוא אומר באופן ברור לנכדו (שהוא בן תורה לכל הדעות) לקנות היתר מכירה ולא לבזבז כסף על חומרות מיותרות, ועוד אומר לו להעביר את המסר לכל החברים שלו (האברכים).
ההסבר היחיד למכתב הוא - הגר"ע יוסף רצה לצנן את האש והעליהום שהיה עליו בעקבות היתר המכירה.
אם אתה רואה את כל זה ובכל זאת ממשיך להתעלם ודורש "מחקר אקדמאי" שיאשר את מה שכל ילד יכול לראות, שיבושם לך.
״כל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים הוא נקרא בית דין שריא״ (ירושלמי גיטין פ״ז ה״ה)
בגישה הזאת יש לא מעט הגיון ויעילות.
רק Common guy with a common sense
אבהיר את עצמי. אני לא מעמיד שום גישה, רק *מתאר* גישה לפי התפיסה וההכרות שלי עם המציאות, וטוען שיש בה הגיון מעניין שיש לו שורש בחז״ל כמו שהבאתי, אע״פ שאני אישית לא מזדהה איתה ומתרחק ממנה, לקרוא ליוסי בן יועזר נשיא הסנהדרין ״יוסי שריא״ זה צורם אע״פ שזה מופיע בחז״ל, להתעסק בלבזות תלמידי חכמים שמקילים שלא לצורך להבנתך זה מסוכן, זה לשחק באש. אני מעדיף את נועם הירושלמי.
לא נכון לומר כמו שהוא אמר שבד״כ המיקל זוכה לביזיונות, אבל הרבה פעמים זה אכן המצב. ההגיון שאני רואה בכך הוא שזה משמש כמנגנון שמרסן נטיה אנושית להקל, מונע, באמצעות איום בסנקציה חברתית, מפוסק הלכה להקל במקרה שלא לחלוטין ״נימוקו עימו״. אתה לא מסוגל לעמוד בתוקף אחרי הקולא שלך ? אל תקל. סורי. לא מסוגל לעמוד בלחצים ? חבל. אבל זה מה שמצופה ממך ״על מנת שתקבלו עליכם, שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם״.
השבת עיינתי במזמור פח בתהלים. והמילה ״במחשכים״ שמופיעה שם הזכירה לי את הביטוי ״במחשכים הושיבני״ שמופיעה בספר איכה. אז פתחתי את איכה בפרק ג והתחלתי להשוות אותו לפרק פח בתהלים ולאט לאט התברר לי שזה היה קצה חוט לדמיון מרתק בין שני הפרקים. פסוקים דומים בספרים שונים היא תופעה נפוצה בתנ״ך, אבל כאן מדובר ביותר מכך. מסתבר לומר שירמיהו שכתב את איכה (ובפרט את פרק ג בו) התבסס על פרק פח בתהלים, זה בא לידי ביטוי הן ברעיון וברוח הכללית של הפרק והן בביטויים רבים שירמיהו משתמש בהם ומופיעים בצורה מאוד דומה בתהלים.
במסגרת הכללית בשני הפרקים מופיעה דמות שנמצאת בבידוד ברקע של בור או קבר שזועקת את הכאב שלה על כך שהיא מרגישה שהקב״ה מייסר אותה ומתנהג כלפיה בהסתר פנים - מתעלם מהתפילות שלה ומהבקשה שלה לישועה.
השוואה בין ביטויים:
1. איכה פרק ג פסוק א: פותח במילים ״אני הגבר״ לעומת תהילים פסוק ה בפרק פח: ״הייתי כגבר״.
2. איכה פס׳ ב: ״חשך״ לעומת תהילים פס׳ י״ט: ״מחשך״.
3. איכה פס׳ ה: ״בנה עלי ויקף״ לעומת תהילים פס׳ י״ח: ״הקיפו עלי״.
4. איכה פס׳ ו: ״במחשכים הושיבני״ לעומת תהילים פס׳ ז: ״במחשכים במצלות״.
5. איכה פס׳ ז: ״גדר בעדי ולא אצא״ לעומת תהלים פס׳ ט: ״כלא ולא אצא״.
6. איכה פס׳ י: ״…הוא לי ארי במסתרים״ לעומת תהלים פס׳ טו: ״תסתיר פניך״.
7. איכה פס׳ יא: ״שמני שומם״ וכן פס׳ כח: ״ישב בדד״ לעומת תהלים פס׳ ט:״הרחקת מידעי ממני״ וכן פס׳ י״ט: ״הרחקת ממני אהב ורע״.
8. איכה פס׳ טו: ״השביעני במרורים הרוני לענה״ לעומת תהלים פס׳ ד:״כי שבעה ברעות נפשי״.
9. איכה פס׳ י״ז: ״ותזנח משלום נפשי״ לעומת תהלים פס׳ טו: ״למה ה׳ תזנח נפשי״.
10. איכה פס׳ י״ז: ״נשיתי טובה״ לעומת תהלים פס׳ י״ג: ״בארץ נשיה״.
11. איכה פס׳ י״ט: ״זכר עניי ומרודי״ לעומת תהלים פס׳ ו: ״כמו חללים שכבי קבר אשר לא זכרתם עוד״.
12. איכה פס׳ כ״ג: ״חדשים לבקרים רבה אמונתך״ לעומת תהלים פס׳ יב: ״היספר בקבר חסדך אמונתך באבדון״ (בקר וקבר מתחלפים)
13. איכה פס׳ לד: ״לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ״ לעומת תהלים פס׳ ו ״במתים חפשי״ (מתים היינו אסירי ארץ, כפשוטו).
14. איכה פס׳ מא: ״נשא לבבנו אל כפים״ לעומת תהלים פס׳ י: ״שטחתי אליך כפי״.
15. איכה פס׳ מג: ״סכותה באף״ לעומת תהלים פס׳ ח ״עלי סמכה חמתך״.
16. איכה פס׳ מד :״סכתה בענן לך מעבור תפילה״ לעומת תהלים פס׳ טו ״תסתיר פניך ממני״.
17. איכה פס׳ נג: ״ צמתו בבור חיי״ לעומת תהלים פס׳ י״ז ״בעותיך צמתתוני״.
18. איכה פס׳ נד: ״צפו מים על ראשי״ לעומת תהלים פס׳ י״ח ״סבוני כמים״.
19.איכה פס׳ נד: ״אמרתי נגזרתי״ לעומת תהלים פס׳ ו ״והמה מידך נגזרו״ (בתהלים זה מתייחס למתים שוכבי קבר וגם זה כוונת ירמיהו שהוא הרגיש שהוא עומד למות).
20. איכה פס׳ נו: ״קראתי שמך ה׳ מבור תחתיות״ לעומת תהלים פס׳ ז ״שתני בבור תחתיות…קראתיך ה׳״ (המילים האחרונות הן כבר בפס׳ י)
בהמשך עיינתי בספר לחיות תהלים של הרב חנן פורת לראות מה הוא אומר על המזמור הזה
בדומה להשוואה הקודמת הפעם אני רוצה בע״ה להראות דמיון בין קטע מישעיה פרק מב לבין תהלים פרק צו (וגם קצת צז).
עושה רושם שיש להרחיב את המבט גם לתחילת פרק מב בישעיהו לעומת שני הפרקים הנ״ל בתהלים. אבל אני אצטמצם כרגע רק לקטע הבא:
י שירו ליהוה שיר חדש תהלתו מקצה הארץ יורדי הים ומלאו איים וישביהם:
יא ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירנו ישבי סלע מראש הרים יצוחו:
יב ישימו ליהוה כבוד ותהלתו באיים יגידו:
יג יהוה כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף-יצריח על-איביו יתגבר: (ישעיהו פרק מב)
1. ״שירו ליהוה שיר חדש תהלתו מקצה הארץ״ בישעיהו לעומת ״שירו ליהוה שיר חדש שירו ליהוה כל הארץ״ בתהלים צו פס׳ א (וייתכן שיש כאן שילוב של תהלים פרק קמט פס׳ א ״שירו ליהוה שיר חדש תהלתו בקהל חסידים״).
2. ״יורדי הים ומלאו״ בישעיהו לעומת ״ירעם הים ומלאו״ בתהלים צו פס׳ יא.
3. ״ישאו מדבר ועריו חצרים״ בישעיהו לעומת ״שאו מנחה ובאו לחצרותיו״ בתהלים צו פס׳ ח.
4. ״ישימו ליהוה כבוד״ בישעיהו לעומת ״הבו ליהוה כבוד״ בתהלים צו פס׳ ז.
5. קצת פחות מובהקים: ״איים וישביהם״ וכן ״ותהלתו באיים יגידו״ בישעיהו לעומת ״ישמחו איים רבים״ בתהלים צז פס׳ א.
״מראש הרים יצוחו״ בישעיהו לעומת ״הרים כדונג נמסו״ בתהלים צז פס׳ ה.
״כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על איביו יתגבר״ בישעיהו לעומת ״אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו״ בתהלים צז פס׳ ג.
בגדול, שני הפרקים מדגישים מאוד נקודה זהה, שהדרך לקיום רצון ה׳ וקרבתו כרוכים בדאגה לעניים בממון, במאכל ובלבוש ואת השכר והטוב שמובטחים למי שינהג כך.
1. ״ודעת דרכי יחפצון״ וכן ״קרבת אלהים יחפצון״ בישעיהו פס׳ ב לעומת ״במצותיו חפץ מאד״ בתהלים פס׳ א.
2. ״הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם״ בישעיהו פס׳ ז לעומת ״טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט״ בתהלים פס׳ ה (הסבר למטה*).
3. ״הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם:
אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד יהוה יאספך:״ בישעיהו פס׳ ז-ח לעומת
״פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד קרנו תרום בכבוד״ בתהלים פס׳ ט.
4. ״אם תסיר מתוכך מוטה״ בישעיהו פס׳ ט לעומת ״כי לעולם לא ימוט״ בתהלים פס׳ ו.
5. ״וזרח בחשך אורך״ בישעיהו פס׳ י לעומת ״זרח בחשך אור לישרים״ בתהלים פס׳ ד.
6. ״ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם״ בישעיהו פס׳ יב לעומת ״גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך״ בתהלים פס׳ ב.
*את המילים ״יכלכל דבריו במשפט״ מסביר רש״י: ״טוב איש חונן ומלוה וגו' - שחונן דלים ומלוה להם , ואינו מדקדק לומר: אין יכולת בידי; ואת דבריו הצריכים לו , כמו מאכל ומשתה וכסות , מכלכל במשפט ומדה , וחס על נכסיו״ וזה לעומת ״ומבשרך לא תתעלם״ בישעיהו (כלומר בשני הפסוקים הן מישעיהו והן מתהלים, החלק הראשון מדבר על הדאגה לאחר והחלק השני מדבר על הדאגה לאדם עצמו שנותן).
את הלימוד הזה אני מקדיש לרפואת סבא שלי משה בן שרה ולרפואת חבצלת בת שושנה בתוך שאר חולי עם ישראל.
לפני שקוראים את הפרק מומלץ לשמוע אותו בניגון הנפלא של ארז יחיאל (החל מדקה 7:40)
ועכשיו ניתן לעיין בו כלשונו:
א למנצח מזמור לדוד: ב אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יהוה: ג יהוה | ישמרהו ויחיהו יאשר [ואשר] בארץ ואל-תתנהו בנפש איביו: ד יהוה יסעדנו על-ערש דוי כל-משכבו הפכת בחליו: ה אני-אמרתי יהוה חנני רפאה נפשי כי-חטאתי לך: ו אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו: ז ואם-בא לראות | שוא ידבר לבו יקבץ-און לו יצא לחוץ ידבר: ח יחד עלי יתלחשו כל-שנאי עלי | יחשבו רעה לי: ט דבר-בליעל יצוק בו ואשר שכב לא-יוסיף לקום: י גם איש-שלומי | אשר-בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב: יא ואתה יהוה חנני והקימני ואשלמה להם: יב בזאת ידעתי כי-חפצת בי כי לא-יריע איבי עלי: יג ואני בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם: יד ברוך יהוה | אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן | ואמן:
למקרא הפרק עולות מספר שאלות.
1. קודם כל, באיזה הקשר הוא נאמר ?
ברור מהמזמור כי הוא נסוב סביב דמות שחולה מאוד עד כדי סכנת מוות. ואמנם מספר פרשנים (האבן עזרא, המאירי, הרד״ק מציע אפשרות זאת בשם האבן עזרא) מציעים כי דוד אמר מזמור זה בעת חוליו. חסרון אחד של ההצעה הזאת הוא שלא נזכר בתורה במפורש שדוד המלך היה חולה עד כדי סכנת מוות וניצול (כמו למשל מה שנאמר על חזקיהו במלכים ב פרק כ פסוק א: בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת). רבי ישעיהו מטראני מציע כי ״מזמור זה עשה דוד בשעה שהיה בורח מפני אבשלום בנו , ושמעי בן גרא ואחיתופל היו רודפים אחריו״.
2. מה הכוונה ״רפאה נפשי כי חטאתי לך״ ? חלק מהפרשנים (האבן עזרא והמאירי) טוענים שהמילה כי באה במשמעות של אע״פ, ואילו רבי ישעיהו מטראני שהמילה כי באה במשמעות של אם.
3. ״בזאת ידעתי כי חפצת בי״ - למה הכוונה ״בזאת״ ? על פניו נראה מההקשר שבכך שיסתם פיהם של האויבים (כי לא יריע איבי עלי״) אבל איך ולמה ? למה זה ״הנצחון״ הזה על האויבים אמור להוות והוכחה ניצחת לבחירה / רצון אלוקי ?
אני רוצה להציע בע״ה פרשנות אחרת לפרק הזה שגם עונה על השאלות האלה וגם הפרק כולו הרבה יותר ברור לפיה.
אבל לפני זה רקע.
נתחיל עם פרק ז בשמואל יב
א ויהי כי-ישב המלך בביתו ויהוה הניח-לו מסביב מכל-איביו: ב ויאמר המלך אל-נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים ישב בתוך היריעה: ג ויאמר נתן אל-המלך כל אשר בלבבך לך עשה כי יהוה עמך: ד ויהי בלילה ההוא ויהי דבר-יהוה אל-נתן לאמר: ה לך ואמרת אל-עבדי אל-דוד כה אמר יהוה האתה תבנה-לי בית לשבתי: ו כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את-בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן: ז בכל אשר-התהלכתי בכל-בני ישראל הדבר דברתי את-אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את-עמי את-ישראל לאמר למה לא-בניתם לי בית ארזים: ח ועתה כה-תאמר לעבדי לדוד כה אמר יהוה צבאות אני לקחתיך מן-הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על-עמי על-ישראל: ט ואהיה עמך בכל אשר הלכת ואכרתה את-כל-איביך מפניך ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ: י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא-יסיפו בני-עולה לענותו כאשר בראשונה: יא ולמן-היום אשר צויתי שפטים על-עמי ישראל והניחתי לך מכל-איביך והגיד לך יהוה כי-בית יעשה-לך יהוה: יב כי | ימלאו ימיך ושכבת את-אבתיך והקימתי את-זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינתי את-ממלכתו: יג הוא יבנה-בית לשמי וכננתי את-כסא ממלכתו עד-עולם: יד אני אהיה-לו לאב והוא יהיה-לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם: טו וחסדי לא-יסור ממנו כאשר הסרתי מעם שאול אשר הסרתי מלפניך: טז ונאמן ביתך וממלכתך עד-עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד-עולם: יז ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל-דוד:
יח ויבא המלך דוד וישב לפני יהוה ויאמר מי אנכי אדני יהוה ומי ביתי כי הביאתני עד-הלם: יט ותקטן עוד זאת בעיניך אדני יהוה ותדבר גם אל-בית-עבדך למרחוק וזאת תורת האדם אדני יהוה: כ ומה-יוסיף דוד עוד לדבר אליך ואתה ידעת את-עבדך אדני יהוה: כא בעבור דברך וכלבך עשית את כל-הגדולה הזאת להודיע את-עבדך: כב על-כן גדלת יהוה אלהים כי-אין כמוך ואין אלהים זולתך בכל אשר-שמענו באזנינו: כג ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו-אלהים לפדות-לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו: כד ותכונן לך את-עמך ישראל | לך לעם עד-עולם ואתה יהוה היית להם לאלהים: כה ועתה יהוה אלהים הדבר אשר דברת על-עבדך ועל-ביתו הקם עד-עולם ועשה כאשר דברת: כו ויגדל שמך עד-עולם לאמר יהוה צבאות אלהים על-ישראל ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך: כז כי-אתה יהוה צבאות אלהי ישראל גליתה את-אזן עבדך לאמר בית אבנה-לך על-כן מצא עבדך את-לבו להתפלל אליך את-התפלה הזאת: כח ועתה | אדני יהוה אתה-הוא האלהים ודבריך יהיו אמת ותדבר אל-עבדך את-הטובה הזאת: כט ועתה הואל וברך את-בית עבדך להיות לעולם לפניך כי-אתה אדני יהוה דברת ומברכתך יברך בית-עבדך לעולם:
נתן הנביא מוסר לדוד בשורה מאוד משמעותית עבורו והיא שהקב״ה יעשה לדוד שם והמשמעות של השם הזה היא המשכיות עד עולם, כלומר שאצל דוד, בניגוד לשאול שלא זכה לכך, המלכות תמשיך גם לזרעו עד עולם. מה שאנו מכירים כמלכות בית דוד. מההדגשות רואים כי הביטויים האלה הם ביטויים מנחים בפרק.
כמה פרקים אחר כך נתן הנביא נשלח שוב לבשר לדוד בשורה והפעם פחות נעימה. שמואל ב פרק יב:
א וישלח יהוה את-נתן אל-דוד ויבא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש: ב לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד: ג ולרש אין-כל כי אם-כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם-בניו יחדו מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי-לו כבת: ד ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לארח הבא-לו ויקח את-כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו: ה ויחר-אף דוד באיש מאד ויאמר אל-נתן חי-יהוה כי בן-מות האיש העשה זאת: ו ואת-הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את-הדבר הזה ועל אשר לא-חמל: ז ויאמר נתן אל-דוד אתה האיש כה-אמר יהוה אלהי ישראל אנכי משחתיך למלך על-ישראל ואנכי הצלתיך מיד שאול: ח ואתנה לך את-בית אדניך ואת-נשי אדניך בחיקך ואתנה לך את-בית ישראל ויהודה ואם-מעט ואספה לך כהנה וכהנה: ט מדוע בזית | את-דבר יהוה לעשות הרע בעינו [בעיני] את אוריה החתי הכית בחרב ואת-אשתו לקחת לך לאשה ואתו הרגת בחרב בני עמון: י ועתה לא-תסור חרב מביתך עד-עולם עקב כי בזתני ותקח את-אשת אוריה החתי להיות לך לאשה: יא כה | אמר יהוה הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את-נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם-נשיך לעיני השמש הזאת: יב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את-הדבר הזה נגד כל-ישראל ונגד השמש: יג ויאמר דוד אל-נתן חטאתי ליהוה ויאמר נתן אל-דוד גם-יהוה העביר חטאתך לא תמות: יד אפס כי-נאץ נאצת את-איבי יהוה בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות ימות: טו וילך נתן אל-ביתו ויגף יהוה את-הילד אשר ילדה אשת-אוריה לדוד ויאנש: טז ויבקש דוד את-האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה: יז ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן-הארץ ולא אבה ולא-ברה אתם לחם: יח ויהי ביום השביעי וימת הילד ויראו עבדי דוד להגיד לו | כי-מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא-שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה: יט וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל-עבדיו המת הילד ויאמרו מת: כ ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו [שמלתיו] ויבא בית-יהוה וישתחו ויבא אל-ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל: כא ויאמרו עבדיו אליו מה-הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם: כב ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני [וחנני] יהוה וחי הילד: כג ועתה | מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הלך אליו והוא לא-ישוב אלי: כד וינחם דוד את בת-שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא [ותקרא] את-שמו שלמה ויהוה אהבו: כה וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את-שמו ידידיה בעבור יהוה:
אז אחרי המבוא אפשר להתחיל.
אני טוען שלאור שני הפרקים האלה צריך לקרוא ולהבין את מזמור מא בתהלים. ראינו בפרק ז שלדוד הובטח שהקב״ה יעשה לו שם, כלומר שאצלו המלכות תימשך עד עולם, אבל אז נכנס לתמונה מעשה בת שבע והעונש שנגזר על דוד כתוצאה מכך בפרק יב, אמנם דוד מתוודה על חטאו ובתגובה הקב״ה מציל אותו ממוות, אבל מה בנוגע להבטחה שהוא קיבל בפרק ז ? האם היא עדיין בתוקף או שמא גרם החטא ? כלומר הרקע למזמור מא הוא השאלה הזאת, מה דינה של אותה הבטחה ? ואמנם ישנה דמות חולה במזמור, אבל הדמות הזאת הוא הבן הראשון של דוד מבת שבע ולא דוד עצמו.
ונעבור לפירוט:
1. ״אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יהוה״.
משכיל זה דוד כמו שנאמר ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל״ (שמואל א פרק י״ח פס׳ יד)
דל היא מילה נרדפת לרש (מהמשל של נתן כמובן)
ביום רעה, מתייחס למה שנאמר ״הנני מקים עליך רעה מביתך״.
ימלטהו יהוה, מתייחס למה שנאמר ״גם יהוה העביר חטאתך לא תמות״.
2. ״יהוה יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו״.
את זה דוד מתפלל על הבן שלו מבת שבע שהיה חולה כמו שנאמר: ״ויגף יהוה את הילד אשר ילדה אשת אוריה לדוד ויאנש״.
3. ״אני-אמרתי יהוה חנני רפאה נפשי כי-חטאתי לך״.
״אני אמרתי יהוה חנני״ מתייחס למה שנאמר בשמואל פרק יב ״אמרתי מי יודע יחנני [וחנני] יהוה״ ואילו ״כי חטאתי לך״ מתייחס כמובן למה שנאמר שם ״ויאמר דוד אל נתן חטאתי ליהוה״.
מכאן אפשר לענות גם על השאלה השניה מה פשר המילה ״כי״ ? לאור הנאמר יש לקרוא את הדברים כך, דוד מבקש מה׳ ״חנני רפאה נפשי כי [הרי הודיתי בכך ש] חטאתי לך״, ומודה ועוזב ירוחם.
4. ״אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו״.
״שמו״ - זאת הרי המילה המנחה שלנו מפרק ז. האויבים של דוד מצפים לכך שמיתת הבן של דוד תגרום לכך שיאבד שמו של דוד, במובן הזה שהמלכות תיפסק מזרעו חלילה, אובדן הבן הזה יהיה ראיה לכך שאותה הבטחה בטלה ומופרת.
5. ״יחד עלי יתלחשו כל שנאי עלי יחשבו רעה לי״.
״יתלחשו״ לעומת ״וירא דוד כי עבדיו מתלחשים״ בפרק יב.
6. ״דבר בליעל יצוק בו ואשר שכב לא יוסיף לקום״.
״שכב״ לעומת ״ויבקש דוד את-האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה״, ״לקום״ לעומת ״ויקם דוד מהארץ״.
7. ״גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב״.
״אוכל לחמי״ לעומת ״וישימו לו לחם ויאכל״.
8. ״בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע איבי עלי״.
עכשיו אפשר לענות על השאלה השלישית.
בזאת הכוונה ללידת שלמה. בלידת שלמה השאלה שכאמור עמדה ברקע הפרק והיא מה דינה של ההבטחה האלוקית אודות מלכות בית דוד אחרי מעשה בת שבע נפתרת, והפתרון הוא שההבטחה עדיין בתוקף! ואיך דוד יודע את זה ? כי הקב״ה מעניק לשלמה שם!
״ויקרא [ותקרא] את-שמו שלמה ויהוה אהבו: כה וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור יהוה״.
הקב״ה מעניק לשלמה שם, ידידיה, והשם הזה מהווה הוכחה לכך (הוכחה גם לדוד וגם לשונאים שלו) שמלכות בית דוד תמשך עד עולם דרך שלמה. דבר זה (כלומר שהמילה בזאת מתייחסת לשלמה) נרמז גם באופן די בולט במזמור עצמו
יא ואתה יהוה חנני והקימני ואשלמה להם: יב בזאת ידעתי כי-חפצת בי כי לא-יריע איבי עלי:
9. ״ואני בתמי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם״.
״לפניך לעולם״ לעומת ״ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך״ בשמואל פרק ז.
10.״ברוך יהוה אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן״.
״ברוך יהוה אלהי ישראל״ - בתחילת ספר מלכים א מסופר שאדוניה ניסה לתפוס את המלוכה, בת שבע ונתן הנביא נכנסים לפעולה ומיידעים על כך את דוד שמצווה להמליך את שלמה. יונתן בן אביתר הכהן מעדכן על כך את אדוניה וזה החלק האחרון שלו בתיאור של המלכת שלמה: ״וגם ככה אמר המלך ברוך יהוה אלהי ישראל אשר נתן היום ישב על כסאי ועיני ראות״.
זהו. אני חושב שזה מספיק (את הצירוף ״ועד העולם״ הדגשתי כבר במקומו).
למה לא לערב דבש בקטורת? הגמ' בירושלמי אומרת (מובא בנוסח אחרת בתוך התפילה): תני בר קפרא הפטמין שבירושלם היו אומרים אילו היה נותן לתוכה מעט דבש לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה.
למה זו גריעות או סיבה לאסור את הכנסת הדבש אם אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה?
(אין לומר שזה מחמת שבא מדבר טמא, דבורים, שהחינוך כותב שגם דבש פירות נאסר בהקטרה). מצאתי שאומרים שאם אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה אז לא יוכלו לעצור את עצמם ויגררו למעול, מנסה לחפש תשובות אחרות.
כתוב במפורש שהסיבה שלא מערבים זה מפני שהתורה אמרה
התורה בפרשתנו אוסרת להקריב לפני ה' שאור ודבש, שנא' "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". מובן הוא האיסור להקריב לפני ה' "שאור", היינו חמץ, שכן ידוע שהחמץ והשאור מייצגים את היצר הרע (וכמו שמובא בכל הדרשות על חג הפסח), אולם הדבש - למה לא?
לכאורה תשובת הדבר מובאת בנוסח שאנו אומרים כל יום בפיטום הקטורת "אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה". אבל גם על זה נשאל - נו, אז למה לא? רצוננו אחרי הכל לשרת ולהקריב לפני ה' את הדבר הגדול ביותר!
ישנן כמה תשובות בדבר[1], אולם ישנן שתי תשובות ששובות את הלב. התשובה הראשונה בנויה על יסוד גדול שעלינו לדעת ולהשכיל - לא הדבר שהכי משובח לעינינו הוא הדבר הרצוי לפני ה'. רק הקב"ה מגדיר לנו מה הדברים המשובחים והראויים לפניו ובעיניו כדי שנעבוד אותו בהם, ואין זו בחירה שלנו לעשות כראות עינינו. אני לא מכין לאבא כוס תה עם שתי כפות סוכר על אף שזה הכי טעים ומשובח בעיני אלא אני שם את כמות הסוכר שאבא אוהב לשתות.
התשובה השנייה, שאת יסודה הביאו הריקאנטי ורבינו בחיי מן הקבלה, מביאה עקרון יסודי אחר. התורה לא מנחה לקיצוניות אלא למצב של מיזוג, רוויה. אם אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה - אין זה רצון ה' שיקריבו דבר כזה לפניו. זו קיצוניות וכל הקצנה אינה טובה, יש ללכת בדרך האמצע. הדבש מתוק מידי ולא ניתן לעמוד בריחו כאשר מקריבים אותו עם הקורבנות או הקטורת מרוב נעימות, זו קיצוניות ואין זו דרכנו.
דבר זה ניכר גם מן ההפטרה, שאול מרחם על מי שאינו ראוי לרחמים, מרחם על אכזרים - מלך כזה מאוס בפני ה', הוא קיצוני מידי במידת הרחמים. גם הצד השני מגונה - להתאכזר לרחמנים. הדרך הנכונה היא דרך האמצע, לרחם על רחמנים ולהתאכזר לאכזרים, וכמו שנאמר על דוד - אדמוני עם יפה עינים, המיזוג – איזון.
[1] כגון תשובת הרמב"ם במורה נבוכים שהובאה גם בדברי הרמב"ן.
בעיקרון טעמי נביא זה טעמי הפטרה
טעמי אמת זה משהו אחד
ויש טעמים של מגילות
לכא' לכל עדה יש מנגינות אחרות. וחלקן נשכחו מנהסתם..
מצאתי ביוטיוב משהו
אבל מתורגמן עם ראש על הכתפיים, אחד שידע כיצד לתרגם מושגים ביהדות לאוקראינית מבלי להוציאם מהקשרם.
חשוב! המוני פליטי אוקראינה נוהרים אלינו או ינהרו אלינו. עלינו לקבלם עם הבסיס, אלו אנשים שבחלקם לא יודעים על יהדות כמעט דבר.
בעקבות רעיון שהועלה בשבת על ידי אדם יקר שבעבר עשה מעשה דומה, קיבלתי את הצעתו לנסות לתרגם שני ספרי יהדות אותם הציע, ספרים שאכן יכולים בלי ספק לסייע רבות לאותם יהודים. כל היודע אוקראינית מתבקש לסייע לי לכל הפחות בתרגום פרק אחד או שניים. ברוכים תהיו.
הרבה מאוד אוקראינים יודעים רוסית, אפילו בתור שפה ראשונה. במיוחד באזורי הלחימה שהם "יותר רוסים".
יש כמויות של חומר ביהדות מאפס (למשל תרשימים מדוייקים איך להניח תפילין) של ארגון מחניים וגם בטח אפשר להשיג דרכם מתורגמנים שבקיאים בדיוק בדברים האלו.
תפנה אליהם.
ש פניני הלכה מתורגם לרוסית
זאת כנראה רק דוגמה לספר שהם מתרגמים.
אני מכירה במיוחד את הסידור שלהם, התפילה בעברית מצד ימין, תרגום לרוסית בצד שמאל (יש גרסאות שזה תעתיק פונטי כמו ש"גוד מורנינג" זה תעתיק פונטי של אנגלית) ולמטה פירושים.
עם סימנים מפורטים מתי קטע מיוחד, מתי שליח הציבור אומר ומתי קמים ומתי יושבים ומתי ארון הקודש נפתח.
אתה באופן ספציפי פשוט משקר בחוסר ידע, אז עשה טובה ושתוק.
שפרינצא בוזגלונראלי היהדות שלו מסתכמת בקרבן פסח...
תוכל לבקש ממנה שתיצור איתי קשר?
כרגע בדיוק הפלאפון שלי מסתובב בעולם ואין ידוע היכן הוא,
אז אם היא תוכל ליצור איתי קשר במייל: dida.natah@gmail.com
אשריך
תפנה אליו באישי ותמסור לו.
מה ההבדל בין הכלים שידה תיבה ומגדל
השו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מג, דן בשאלה, האם אשה יכולה לדון (כלומר להיות דיינת) בזמננו.
ואני לא מצליחה כ"כ להבין את הקשר לעדות שהוא עושה שם.. בעיקר במשפט הפותח. אשמח לסיוע.
מעתיקה לכאן את הקטע:
"אלא דעכ"פ לא מצינא למילף מדברי התוס' אלא כגון דבורה שקבלוה מפני שכינה או מפני נבואה, והכי מסתבר, דבלא זה למה נתקן תקנה כזאת? ולא דמי לעדות, משני טעמים: א) דבעדות יש עלבון לאשה כשלא נאמין לדבריה, לכן ראוי לתקן לקבל עדותה אבל בדין לאו כולי עלמא יכולים להיות דיינים אלא המובחרים שבעם, שנושאים בעצמם המעלות הדרושות לדיין: - חכמה, גבורה, עצה וסברא ישרה, יראת ה' ושנאת בצע, ואם אמנם ימצאו באשה חכמה וידיעה משפטית רחבה, אבל גבורת לב של לא תגורו מפני איש ואמיצת הרוח, ולא להתפעל מאיומים של אלמות, או מרגשי רחמים של העוני, ודאי שלא נמצאת בכל הנשים, שטיבם העדין והרחמני הוא עלול להתפעל . ב) דבעדות הוא מעשה אקראי בעלמא שנזדמנה וראתה עדות, אבל למנות אותה לדיין הרי אנו מוציאים אותה מתפקידה הטבעי של צופיה הליכות ביתה בטפול ילדיה וחינוכם, ומעמידים אותה בעבודה צבורית, וכבודה של האשה במקומה מונח, וגדולה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים (ברכות יז.), אבל בדבר התלוי במעלות מדעיות ותכונות נפשיות, מוטב שישמור כל אחד את תפקידו הראוי לו ורק אם ביוצא מן הכלל נמצא אשה חכמה ואמיצת לב כדבורה הנביאה נושיב אותה על כסא השופטים, כי במשפט לא האישיות הוא העיקר אלא החכמה והמדע והתכונות הנפשיות המעולות והנבחרות, - ואת ה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א לקים אנשי אמת שונאי בצע (שמות יח, כא).."
וכו' וכו'..
על איזו תקנה הוא מדבר? אני יודעת שהדעות האוסרות על אישה לכהן כדיינת מביאים את עניין העדות כטעם לזה, אבל איבדתי את הקשר שהרב עוזיאל עושה כאן..
מתייגת כאן כמה כדי שיהיה סיכוי שאקבל תשובה מהר יותר 😅
אין במה שאני רוצה להביא שום דבר עמוק או חידוש מיוחד, בכלל לא. אבל לפעמים גם להבין את המשמעות הפשוטה של המילים יכול לגרום לנחת רוח, וזה מה שחשתי היום.
״לָ֭מָּה פָּרַ֣צְתָּ גְדֵרֶ֑יהָ וְ֝אָר֗וּהָ כָּל־עֹ֥בְרֵי דָֽרֶךְ:
יְכַרְסְמֶ֣נָּֽה חֲזִ֣יר מִיָּ֑עַר וְזִ֖יז שָׂדַ֣י יִרְעֶֽנָּה״ (תהילים פרק פ פס׳ יג-יד)
למען האמת אף פעם לא נתתי דעתי על משמעות המילים והייתי קורא אותם במרוצה, חזיר הבנתי בפשטות כחזיר הרגיל הנקרא באנגלית pig ואת המילה ׳שדי׳ קראתי בטעות עם שין ימנית במקום שין שמאלית, כלומר כשם ה׳ במקום מלשון שדה, אז זה היה נדמה לי כפסוק סתום וחתום.
יצא לי היום להיתקל בסרטון הבא שמראה שדה אבטיחים פרוץ לאחר ביקור של חזירי בר.
ופתאום הבנתי שהסרטון הזה ממחיש בדיוק את הדימוי שבפסוק, שדה פרוצה ללא גדר לאחר ביקור של חזירי *בר* (מיער) הנקראים באנגלית boar
כמו שאמרתי שום דבר מיוחד רק נחת רוח מהבנה פשוטה.
מצאו פסוק שמתאים לסרטון הבא: (כדי לענות אין צורך להבין מה הוא אומר)
בן מערבאאחרונה
אחינו הספרדים נוהגים להפליג בתפילתם מה שנותן בין היתר זמן להפליג במחשבות, במיוחד בשבת מעין זאת שקוראים בה את הפיוט ״מי כמוך״.
אז התחלתי לעיין בתהלים פרק עח:
ומהון להון שמתי לב שצירופים של האותיות ב.ר.ע מרכיבים לרוב מילים של פורענות (כולל למשל ערבים ולא כולל מערבא 
).
אפשר להתחיל מהמילה פורענות עצמה אם נקרא אותה כבורענות בחילופי ב-פ מעין מה שמופיע בפסוקים הבאים:
וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם: (שמות פרק לב פסוק כה)
אז זה לגבי הצירוף ב-ר-ע. הצירוף ב-ע-ר משמעו טפשות וסכלות וכי יש לך פורענות גדולה מזו ?
למשל: אֹהֵ֣ב מ֭וּסָר אֹ֣הֵֽב דָּ֑עַת וְשׂוֹנֵ֖א תוֹכַ֣חַת בָּֽעַר: (משלי פרק יב פסוק א)
או: אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת: (תהלים פרק צב פסוק ז)
וכן משמעו פורענות של בעירת אש או כעס
הצירוף ר-ע-ב כמילה רעב ברור ולא צריך הרחבה.
את הצירוף ע-ר-ב במילה ער(ו)ב ממיני הפורענות שבאו על המצרים ראינו בפסוק השני לעיל.
הצירוף ע-ב-ר גם משמעו כעס כמו במילה ״עברה״ או כפועל כמו בפסוק הראשון לעיל.
וגם משמעו כליה, כרת. (עובר כלומר כלה).
״דלמא רבי חיננא בר פפא ור שמואל בר נחמן עברין על חד מחורשי שביעית אמר ליה רבי שמואל בר נחמן אישר אמר ליה ר חיננא בר פפא לא כן אלפן רבי (תהילים קכט) ולא אמרו העוברים ברכת י"י עליכם שאסור לומר לחורשי שביעית אישר א"ל לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע ולא אמרו העוברים אילו עובדי כוכבים ומזלות שהן כלים ועוברים מן העולם לא אמרו לישראל ברכת י"י עליכם מה ישראל אומרים להן ברכנו אתכם בשם י"י לא דייכם שכל ברכות שבאות לעולם בזכותינו הן באות ואין אתם אומרים לנו בואו וטלו מן הברכות הללו ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיונות וגולגליות וארנוניות״ (ירושלמי גיטין פרק ה הלכה י)
לכאורה, הנסיון להסיט את פירוש המילה ״העוברים״ בפסוק כמתייחס לגויים על מנת להצדיק מעשה שנראה מפוקפק מבחינה הלכתית נראה תמוה ומתחכם, וככה הרגשתי תמיד, עד שהיום חשבתי על זה והבנתי שייתכן שההיגיון דלעיל - לפיו צירופים של ב-ר-ע הם צירופים של מילות פורענות ובפרט הצירוף ע-ב-ר - הוא זה שגרם לרבי שמואל בר נחמן לדרוש את המילה עוברים כמתייחס לגויים ולא ליהודים שעוברים בדרך. ואם זה נשמע ספקולטיבי משהו אפשר לבסס את הדברים על סמך הפסוק הבא שלאורו דרשת רבי שמואל בר נחמני ברורה יותר:
הִכְרַ֣תִּי גוֹיִ֗ם נָשַׁ֙מּוּ֙ פִּנּוֹתָ֔ם הֶחֱרַ֥בְתִּי חוּצוֹתָ֖ם מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֑ר נִצְדּ֧וּ עָרֵיהֶ֛ם מִבְּלִי־אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב: (צפניה פרק ג פסוק ו)
מהפסוק הזה והבא אחריו הבבלי ביבמות סג ע״א לומד כי:
״א"ר אלעזר בר אבינא אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל״.
ולסיום. עוד דרשה של רבי שמואל בר נחמני שדורש פסוק עם הצירוף ע-ב-ר כצירוף של פורענות.
״אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ואין רעה אלא גיהנם שנאמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה״ (בבלי נדרים כב ע״א).
שיהיה שבוע טוב
שלום חברים
מזמין אתכם להשתמש בתוכנה החדשה שלי לכתיבת חידושי תורה על החומש.
התוכנה חינם לחלוטין לזיכוי הרבים
מבוססת על VB.NET + ACCESS.
אשמח לתגובתכם וחוות דעת על התוכנה.
להורדת התוכנה ==> לחצו כאן!
(אם יאשרו לי כאן בפורום אני אצרף את קובץ ההתקנה להורדה ישירה כאן(.
