פורום בית המדרש (עמוד 58)

(עניין אותי גם)

כי. גם לא קבלתי תשובה וגם זה היה חצי פריקה

 

 

מקפיצה

הדוגמאות שהבאת מדברות רק על סכנת חיים, לא על מוות וודאי.

יש מקום לבדוק תנאים מסוימים וכו?

אבל יש גם דוגמאות אחרות- ברור למשל שמותר לקפוץ על רימון כדי להציל אחר, גם אם זה רק אחד ולא רבים.

 

ב – האם המציל צריך לסכן את חייו – פניני הלכה

זה סיכום נחמד^

לסכנת חיים על מנת להציל את חבירו רק כאשר סיכויי ההצלחה שלו גבוהים.
לכו"ע אסור להרוג עצמו כדי להציל חבירו.

מה זה לכו"ע?

בהחלט יש בעיה להכניס את עצמך לספק סכנה עבור חברך, אבל יש בזה מח' די גדולה (וגם די מעניינת)

אין התייחסות למה שאמרת - מאחר וזה לא קביל. לאדם אין בעלות על החיים שלו.

ישנה מחלוקת עתיקת יומין האם אדם רשאי (או מחוייב) להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.

אך להכניס את עצמו לודאי סכנה כדי להציל את חבירו, זו לא שמענו. ואדרבה הלכה היא שחייך קודמים לחיי חבירך (אמנם יש לדייק מדעת בם פטורא בב"מ סב. שרשאי לעשות כן מקל וחומר מהמקרה המובא שם).

 

ולגבי הצלת אדם מטביעה:

אמנם זוהי הדוגמא שנקטה הגמ' במסכת סנהדרין (עג.) לחיוב של לא תעמוד על דם רעך, שלא יראה את חבירו טובע בנהר ולא יצילו. אך בפשטות מדובר שם כשאין סכנה ודאית למציל, אלא הוא לכל היותר בספק. ואכן חלק מהאחרונים המצדדים שרשאי להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, הביאו, בין היתר מגמרא זו. לדברי החולקים הגמרא תתפרש באופן שאין שום סכנה למציל, אף לא ספק, וכגון שחבירו טובע מחמת שלא יודע לשחות וכיוצ"ב.

 

ומה שחיפשת אופציות נוספות מלבד תרומת איברים, היו מקרים דומים בעבר, וכגון שגזרו השלטונות דין מוות לאחד, ובא חבירו ורוצה להציע את עצמו ועל ידי כך לפדות את חבירו. ועי' בתענית (יח: ) במעשה של לוליינוס ופפוס שהציעו את עצמם להריגה ועל ידי כך הצילו את כלל ישראל מהריגה, וכונו על ידי חז"ל הרוגי מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. ולכאורה מכאן היה אפשר להוכיח שמותר הדבר. אך בשו"ת אג"מ (ח"ב חיו"ד ס"ס קעד) חילק, שדווקא להצלת כלל ישראל הותר, ולא להצלת אדם יחידי. ויש שחילקו באופן אחר - ששם אף הם היו בגלל הגזירה, ואם לא היו מציעים את עצמם להריגה ממילא היו נהרגים הם בכלל הכלל.

זה משנה?

סתם לידע כללי
הבנתי שהוא לא מאוד אוהב את החלוקות האלה גם ככה

את החלוקות האלו?
כשהייתי בשיעור שלו בזמנו, מישהו שאל אותו אם צריך לעשות נוסח אחיד
הרב ענה לו: "אין לי בעיה. אבל שיהיה הנוסח שלי..."
הוא ספרדי לכל דבר ועניין שקשור להלכה...

סביר להניח שברוב הוא נוהג עפ"י מה שהיית מכנה "מנהג הספרדים", כי כך נהגו אצל ההורים שלו.

מהרבה ספרדים אחרים.
ואני מתפלל הרבה בקהילה שלו.
הוא לא חשוד בטיפת אשכנזיות...

הוא נוהג לפי הרב משאש בהרבה דברים.
ומכיר מנהגים ספרדים רבים מצפון אפריקה.שורשיהם מקורות וכו'
אז בחלק מהמקרים זה מנהג שונה מהרב עובדיה למשל.

בגלל שההבטחה היא 'לזרעך' הוא יכול לומר את זה...

ברוח הקודש הוא ידע שהמשיח יגיע מלוט.

לומר ללוט 'כל הארץ לפניך' שהרי כתוב "והכנעני אז בארץ", שהארץ עוד לא נקנתה לאברהם.

דאיתא ברמב"ן שבכל מקרה לוט זכה לחלק מנחלת אברהם בזכות שהלך איתו, שעמון ומואב מנחלת אברהם הם, וה' נתנם ללוט בזכות שהלך עם אברהם. ולכן אסור להילחם איתם...

זה חלק מהנסיון.

 

והאמין בה' ויחשבה לו צדקה

ההבטחה פה היא לא כללית - יהיה לך זרע. אלא מדוייקת מאוד - לך לארץ ישראל ואתן לך זרע. וכן חז"ל מתייחסים לכך שהשינוי מקום הזה לארץ ישראל קרע את גזר דינו, ובזכות זה זכה לזרע. (ר"ה טז ויותר מזה, מאחרי השלב הזה, השם מתייחס כל הזמן לאברהם כאילו יש לו זרע. (בכח גם אם לא בפועל)
ולמרות זאת לקח עוד זמן, וקרה עוד משהו בשביל שההבטחה תצא לפועל - שינוי שמו ושם שרה. כפי שמזכירים חז"ל באותה גמרא (ר"ה טז.
אם כן, מה עניין שני השלבים הללו?

(ולעניין עקדת יצחק, זה לא בהכרח סותר את ההבטחה. כי יכול ללדת אחר כך עוד בן. לעומת זאת, כל עוד שרה עקרה, ההבטחה לא התקיימה לכאורה.)

הבושה נובעת מכך שאדם נפגש ומודע לחסרון אצלו ביחס למציאות שלמה יותר.

 

הבושה בצורה הנכונה היא כאשר האדם מודע לכך שהוא 'אדם בשר ודם אשר ימיו כצל עובר' לעומת 'מלך חי וקיים' ש'מלא כל הארץ כבודו'. האדם מרגיש את הרצון לדבוק בו, וכיון שהוא מתגלה באינסופיות האדם כל הזמן רוצה שלימות אינסופית ומתעלה עוד ועוד. וככל שהוא מתעלה הוא מודע יותר ויותר לכך שהוא פשוט 'כלום' ביחס לאלוקות, הוא מתבטל לאלוקות.

 

כתוב מצד אחד ששלושה סימנים יש באומה זו 'ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים' ו'בושת פנים לגן עדן' אך מצד שני כתוב 'אין הביישן למד'. כמו"כ כתוב מצד אחד 'עז פנים לגיהנם' ומצד שני 'הוי עז כנמר'?

 

מסביר המהר"ל על המשנה(אבות, פ"ב, מ"ה) שהכוונה 'לא הביישן למד' היא לא שהוא לא מבין כי הוא לא שואל שהרי זו בעיה מקרית שניתן לפתור אותה עם פתרונות טכניים, אלא שכתוב בגמרא "תניא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים שנאמר מימינו אש דת למו ותניא דבי רבי ישמעאל אומר אש דת למו ראויים הללו לתת למו דת אש עד כאן, ופירוש ראויים כלומר כמו שהם עזים בעצמם כך ראויים להתחבר עמהם התורה שהיא אש, כי כל ענין שכלי כמו התורה מיוחס אליו הכח והעזות כמו האש שהוא עז, ולפיכך התורה היא ראויה לישראל שגם הם עזים, מה שאמר כאן ולא הביישן למד, פירוש כי הביישן שהוא הפך העז, אי אפשר לו לקבל התורה, כי התורה נתנה לישראל בשביל שהם עזים והתורה מתיחסת לישראל בשביל זה, ומפני שהוא ביישן אין מקבל התורה כי צריך שיהיה מתיחס המקבל אל מה שהוא מקבל, ובשביל שהתורה היא מתייחסת אל אש, אם האדם אינו מתייחס לזה אין מקבל התורה..."

מה שנאמר כי עמ"י הוא ביישן, מסביר המהר"ל(נתיבות עולם, נתיב הבושה): "יש לך לדעת מה שאלו ג' סימנים הם באומה הישראלית כי ירשו אלו ג' סימנים מן האבות, כי בא להם מדת הרחמים, מן יעקב שמדתו מדת הרחמים שכך כתיב אצלו (בראשית מ"ג) ואל שדי יתן לכם רחמים, וכן ירשו מדת הבושה מן יצחק שהרי מדת הבושה הוא מדת היראה וכדכתיב למען תהיה יראת ה' על פניכם, וזהו מדת יצחק כי מדתו מדת היראה כדכתיב (שם ל"א) ופחד יצחק היה לי, (שם) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, גמילות חסדים מן אברהם דכתיב אצלו (שם י"ח) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו', הרי לך כי מדת אברהם מדת החסד כאשר ידוע, ולפיכך מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו והא דקאמר הכא דישראל הם ביישנים ואלו בפרק אין צדין (ביצה כ"ה, ב') קאמר תניא משמיה דר"א מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים שנאמר מימינו אש דת למו, ותניא ר' ישמעאל אומר ראוי הללו לתת להם דת אש איכא דאמרי דתיהם של אלו אש שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין בריה יכולה לעמוד בפניהם. אין זה קשיא דהא והא איתא שהם עזים היינו שאין להם גסות ועבות החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר, לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר, ומ"מ הם ביישנים שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן הש"י או ממי שהוא גדול ממנו אז הם בעלי בושה ביותר. ודבר זה מדה אחרת לגמרי כאשר הוא מוכן לקבל התפעלות מאחר אבל בעצמם עזים הם, ואף שיאמר על ישראל שהם אינם עזי פנים והם מקבלי התפעלות מאחר אבל עזים הם בעצמם, וזה כי אינם בעלי חומר והם כמו אש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול, וכמו שהוא פועל בחוזק כך הוא ממהר לקבל התפעלות כי מי הוא שהוא יותר תקיף מן האש ועם כל זה הוא ממהר לקבל התפעלות מן המים שהם מבטלים כחו, וכך הם ישראל שהם חזקים ותקיפים מאוד בעצמם אבל ממהרים לקבל התפעלות מאחר הוא הבושה, ודבר זה מבואר מאוד"

 

כלומר בקיצור, מצד אחד צריך לעמול בכל הכח כדי לפעול בעולם ולתקן את החסרונות הקיימים בו, וזו מידת העזות. אך מצד שני צריך את המודעות וההרגשה לכך שאנחנו חסרים לעומת השלימות האלוקית וזו מידת הבושה. העזות היא פעולה כלפי חוץ והבושה היא פעולה כלפי פנים, על עצמנו. הבעיה היא כאשר הבושה מונעת את ההתקדמות.

אבל למה מול אחרים גם? ואיך זה צריך להתבטא לדוגמא?

מהשלימות האלוקית. רוב האנשים לא תמיד מייחסים את השלימות אליו ית' אבל הבושה עדיין קיימת.

הבושה צריכה לגרום לאדם לרצות ולשאוף ולהתקדם תמיד לשלימות גבוה יותר.
לפעמים היא מגיעה כאשר אדם עושה מעשה רע והוא מתבייש בו כיון שהוא מרגיש שצריך לנהוג בצורה טובה.
לפעמים היא מגיעה כאשר אדם נוהג טוב אבל יודע שצריך להיות יותר טוב.
ויש בושה שהיא כאשר האדם הוא מושלם, אבל אל מול הגודל האלוקי הוא חש שהוא אפס מאופס 'תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם' והוא רוצה להתעלות ולהתעלות. לא רק טכנית במעשים מסוימים, ללמוד 8 שעות ביום ולא 6, אלא מהותית, לדבוק כמה שיותר באינסוף ב"ה.

אז ברמה הפשוטה, כשמתייחסים לבושה של אדם מול אנשים אחרים (ולא מול הקב"ה), זה חיובי?
זה מראה על משהו טוב כשאנחנו מתביישים?

יש בושה שהיא מונעת אבל מקדמת כמו בושה לעשות עבירה.

כל הנ"ל זה מדרגות במידת הבושה, יש מעולה יותר ויש פחות.

@מדברה כעדן

שכשאדם מתבייש או מפחד מבן אדם זהו סימן הזעקה של הנשמה שלו שהגיע הזמן להתבייש מה' ולירא ממנו..

אם כן- זה חיובי! הצלחת להרגיש את זעקת הנשמה! 

רק שאת צריכה לדעת מה את צריכה לעשות על פי זה ולא להסתפק בלשמוע את הזעקה...

זה לא יהפוך אותו תמיד לטוב.
גם הבושה היא טובה אלא אם משתמשים בה כדבר מונע שאז זה רע עם שורש טוב.

בשיעור של הרב גד וינקרט... השיעור היה בספר "דרך המלך" של האדמו"ר מפיאסצנא ונראה לי זה כתוב בפרשת לך לך או וירא..

אם לדוגמא לא הבנתי עכשיו איך זה עונה על העניין של ביישנות מאנשים ואני מתביישת להגיד לך כי מי אני שאבקש ממך לענות לי על עוד משהו זה חיובי או לא?

כל מידה שקיימת באדם נובעת מהקשר שלו אל ה' ית'. גם המידות הרעות בשורשן הן טובות אלא שהאדם אינו מגלה אותן בצורה נכונה, ואנסה להסביר...

האדם קיבל כוחות חיים מה' ית', את אותם כוחות הוא יכול להשתמש לייעוד שלהם, לטובה, או להשתמש בצורה רעה.

כמשל, הקב"ה נותן כסף לאדם מסויים והופך אותו לעשיר. האדם יכול להשתמש בכסף הזה לטובת עצמו בלבד, בקמצנות. הוא יכול לבזבז את הכסף הזה, פזרנות. והוא יכול להשתמש בו בכל דבר במידה הנכונה, מצד אחד לתת צדקה ברוחב יד ומצד שני לפרנס את ביתו ומשפחתו, לשלוח את ילדיו למוסדות לימוד טובים וכו'.

כך בכל מידה ומידה שקיימת באדם, ניתן להשתמש בה לאחד מהצדדים בקיצוניות, שזה רע, וניתן להשתמש בה במידה הנכונה, שזה טוב(זה אחת הסיבות ששמן נקרא 'מידות').

על זה כותב הרמב"ם בשמונה פרקים(פ"ד): "הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים - הֵם הַמַּעֲשִׂים הַשָּׁוִים, הַמְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי קְצָווֹת שֶׁשְׁתֵּיהֶן רָע: הָאַחַת מֵהֶן - תּוֹסֶפֶת, וְהַשֵּׁנִית - חֶסְרוֹן. וְהַמַּעֲלוֹת - הֵן תְּכוּנוֹת נַפְשִׁיּוֹת וְקִנְיָנִים מְמֻצָּעִים בֵּין שְׁתֵּי תְכוּנוֹת רָעוֹת: הָאַחַת מֵהֶן - יְתֵרָה, וְהָאַחֶרֶת - חֲסֵרָה. מִן הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה יִתְחַיְּבוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן. וְהַמָּשָׁל בּוֹ: הַזְּהִירוּת, שֶׁהִיא מִדָּה מְמֻצַּעַת בֵּין רֹב הַתַּאֲוָה וּבֵין הֶעְדֵּר הֶרְגֵּשׁ הַהֲנָאָה. הַזְּהִירוּת הִיא מִפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת; וּתְכוּנַת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר תִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה הַזְּהִירוּת - הִיא מַעֲלַת הַמִּדּוֹת. אֲבָל רֹב הַתַּאֲוָה - הוּא הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן; וְהֶעְדֵּר הֶרְגֵּשׁ הַהֲנָאָה לְגַמְרֵי - הוּא הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, וּשְׁנֵיהֶם רַע גָּמוּר. וּשְׁתֵּי תְכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר מֵהֶן יִתְחַיֵּב רֹב הַתַּאֲוָה, וְהִיא: הַתְּכוּנָהּ הַיְתֵרָה; וְהֶעְדֵּר הַהַרְגָשָׁה, וְהִיא: הַתְּכוּנָה הַחֲסֵרָה - שְׁתֵּיהֶן יַחַד פְּחִיתֻיּוֹת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הַנְּדִיבוּת - מְמֻצַּעַת בֵּין הַכִּילוּת וְהַפִּזּוּר... וּבֹשֶׁת פָּנִים - מְמֻצָּע בֵּין הָעַזּוּת וְהַבַּיְשָׁנוּת..."

לכן כותב בעל חובת התלמידים בהקדמתו לספר: "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל – הורונו קדושי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והיה כאשר יתגדל ויקבל על תורה ועבודת ד', כמה תהיה כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש, לא קל ולא הפכפך יהיה, איש ישראל כמו שדורש המדרש יהיה, (בר"ר לט, ג) ׳אם מעמיד דברים כחומה׳, עין שם. בכל דברי עבודה יהיה חזק כחומה בצורה. ואם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאפן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שרש פרה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכל זרע גרעין או בסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמר, פרי מר וארסי הוא האתרוג.
והאם יכולים לשער מראש את גדל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדר אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד'. לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ובתפלה בקול חוצב להבות אש ירעם. ועין בפרוש הרב ז"ל על כגונא בסדורו, וזה לשונו: ׳החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה׳ עיין שם..."

אז כמו שהכעס של האדם נובע ממידת ה'התלהבות' שה' ית' ברא בו, אלא שהאדם משתמש במידה זו בצורה לא נכונה, כך מידת הביישנות נובעת ממידת 'בושת הפנים', אלא שהאדם משתמש בה בצורה לא נכונה. במקום להתבייש מה' ית', הוא מתבייש מבני אדם.

צריך לדייק, שגם אם המידה לא מתגלית בשלימות, אין זה אומר שהשימוש בה בהתאם למדריגת האדם הוא לא נכון.
לדוג',אם אדם משתמש במידת הבושה כדי לא לעבור חטאים, אזי השימוש הוא נכון בהתאם למדרגתו, אלא שהוא צריך לדעת שעליו להתעלות למדרגה גבוה יותר בה הבושה תהיה מה' ית' ולא מבשר ודם.

אם עדיין לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, אל תתביישי לשאול ולהקשות

האדם מתבייש כאשר הוא מתמודד עם חסרון אצלו מול מציאות שלמה. הבושה מאנשים אחרים נובעת מהבנה שהוא לא נמצא במציאות שלמה יותר.
אותה שלימות היא חלק מהשלימות האלוקית, אז אמנם כרגע במדרגתו הוא מתבייש מאנשים, אבל בשורש, הבושה שלו נובעת מהרגשת חסרון מול השלמות האלוקית.
@בורדו

ממש מבואר
מהי הכוונה שכתוב באגרת הרמב"ן: "וכאשר תתנהג במידת הענווה להתבושש מכל אדם ולהתפחד ממנו ומן החטא..."?

אולי טיפה שיניתי כדי שיהיה פחות מסובך לשונית.

כמובן יש שני סוגי בושה האחת חיובית ורצויה, והשנית ממש הפוך,

הרצויה זה בושה מההורים, בושה ממשהו יותר גדול ממך, בושה

לעשות עבירה, בושה לעשות משהו לא צנוע וכ,,

ויש כמובן בושה חיובית, הסימן  הראשון בשולחן לא יבוש מהמלעיגים ,

למשל את הולכת בצניעות עם חצאית מתחת לברך עם בגד צנוע עם

גרביים, מסבביך ממש הפוך פה לא צריך להתבייש, הייתי מציעה לך 

לקרוא בספר אורחות צדיקים ופלא יועץ ערך בושה.

כאן: כמה הערות (שהתארכו לכדי מגילה של ממש): - צעירים מעל עשרים

 

(תתעלמי ממעברי השורה המיותרים).

אז בעצם הבושה היא תכונה חיובית אבל עם הסתייגויות
אם זה מונע אותך ממשהו טוב אז סימן שמשהו פה לא נכון...
וחידשת לי בעניין הבושה לעתיד לבוא

ה"ביישנים רחמנים גומלי חסדים" למעשה טעות לחשוב שהן תכונות טובות.

למשל גומלי חסדים- את יכולה לגמול עם מישהו שבא לבקש עזרה "תביאי לי כסף לקנות רובה" וברובה הזה הוא יעשה דברים רעים- זה גמ"ח שלך אבל היא למעשה לא טובה!

ולגבי הביישנות-

מאת הרב שרקי:


המשך דבריו של הלל - "ולא הביישן למד" הם דברים עמוקים מאד. לכאורה הביישנות היא מידה טובה. אנחנו אומרים "עז פנים לגהינָם, בוש פנים לגן עדן" (אבות ה, כ), אם כן למה נאמר לא הביישן למד!? אלא שיש להבחין בין מידת בושת הפנים, למידת הביישנות. 'בושת הפנים' היא הזהירות שיש לאדם לא לחדור אל תחומו של חברו. זאת היא מידה טובה, לעומת עזות הפנים. מה שאין כן הביישנות - היא מידה חמורה מאד, עניינה כשהאדם מעלה ספק בלגיטימיות של הזהות של עצמו. זאת מידה מסוכנת המצויה באומה הישראלית. אמרו חכמים: שלש סימניות יש באומה זו: ביישנים רחמנים גומלי חסדים (יבמות עט, א). לא נאמר לנו אם מידות אלו הן טובות או רעות. הביישנות המצויה בעם ישראל היא ביישנות שעולה לפעמים ביוקר, משום שהיא מעלה בספק את הלגיטימיות של הזהות היהודית עצמה. ועל זה נאמר לא הביישן למד.

למשל חוסר בטחון עצמי.. זו לא ענווה

תודה רבה!

עמוד הימיני למרן הגר"ש ישראלי זצ"ל
ספר 'הרבנות והמדינה' (עריכה חדשה מתורתו בעניין).

מאמרים של הרב יעקב אריאל, נמצאים תחת הכותרת 'הלכות מדינה' בכמה מכרכי השו"ת 'באהלה של תורה'.

קבצי 'התורה והמדינה' משנות המדינה הראשונות.
קבצי 'תחומין' של מכון צומת. (בכרך ל"ב כמדומני, יש מפתח של כל הכרכים עד אז).

הרב הרצוג (שהתחיל לעסוק בנושא עוד לפני קום המדינה)- תחוקה לישראל ע"פ התורה

משטר ומדינה בישראל על פי התורה, הרב נפתלי בר אילן, הספר נמצא באתר ארץ חמדה.

כמה דקות טובות, ניסיתי להיזכר בשם הספר של הרב הרצוג ולא הצלחתי. תודה על התזכורת.

לרב חיים דוד הלוי לדעתי יש התייחסות ברבי התשובות בספריו "עשה לך רב".
ואולי יש התייחסות בספרים קדומים יותר של הרב קלישר "דרישת ציון" ובכתבי הרב יהודה אלקלעי.

את הלכות מדינה כמובן בדקתי.

 

ותודה על שאר ההפניות.

 

אם יש למישהו גם מקורות מדוייקים - בכלל יועיל לי....

בדבריו של הרב שאר ישוב כהן שבתחילת הספר, ובמבוא לספר  -- http://eretzhemdah.org/data/Uploadedfiles/ftpuserfiles/books/government_and_country/1.pdf

ספר של הרב עדו רכניץ. חדש יחסית לספרים הנ"ל.

א. נ"ל שיש לכך מקור בקבלה.

ב. כן.

מה הטעם בצינורות שפע עליונים למי שעדיין לא יכול לקבל שפע עליון?

 הוא לא היה חי...

צריך להתאים לכלים שלו.

אז להם כן צריך להיות זקן? זה לא עניין של כמות. ולאדם לא הייתה חתימת זקן לפני חתונה, אם זה היה המצב.

רווק לא מקבל שפע?
לא רוצה לכתוב את מה שאני חושבת

עד כמה שאני הקטן מכיר את המקורות - אותם מקורות שייכים לרווקים ונשואים.

אבל יותר נפוץ - בוודאי. בכל הישיבות הליטאיות בחורים מתגלחים ואחרי החתונה האברכים מגדלים זקן. כך מקובל היום גם בישיבות הספרדיות שהעתיקו את כללי הנראות מהישיבות הליטאיות.

בציבור הדתי לאומי יש פחות כללים, אבל בגדול נראה לי שגם יותר נפוץ אצל נשואים.

אבל לא שמעתי מה המקור הכתוב לכך.

אצל ליטאים לזכרוני מגדלים רק אחרי החתונה או משהו כזה

ההגבלות זה מה שיש בשו"ע או"ח סימן ע"ה וראה שם ברמ"א.

אגב, יש בגמ' בתענית כג: שאבא חלקיה התפלל עם אשתו על גשמים, וכתוב בגמ' שהוא היה בזוית אחת והיא בזוית אחרת.

בגמ' ביבמות סד. לומדים מהפס' לנוכח אשתו- ששניהם היו עקרים, ולא שמוכח שהתפללואחד ליד השני- לפחות לא מהגמ' שם, והמלבי"ם על הפס' אומר שעל ידי שהייתה רבקה לידו- הוכנה יותר לקבל השפעה- כן נראה שרבקה הייתה ליד יצחק.

זה מה שאני מכיר בסוגיא, אם יש עוד- אשמח לשמוע.

תחת המגבלות שהפנה אליהם @מבשר שלום
וראיתי שהרב ריסקין ציין שהתפלל עם אשתו בזמן הסגר הראשון במקור ראשון, אז בטוח שיש על מי לסמוך.

כי הרי אסור להתפלל בתערובת של נשים וגברים גם באופן שאם לא היו מתפללים לא היה בזה איסור (שאלתי את הרב שלי לגבי סיטואציה של מניין בכיתה שהיתה מישהי שהיתה נכנסת כדי להתפלל איתנו, והוא אמר שאם אין מתחמים נפרדים לגמרי, אסור)

 

ואז השאלה היא כמה זה נחשב "תערובת" - כשיש מנין? חמישה אנשים? שלשה? אולי גם איש ואשתו או בתו או אמו?

 

אין לי תשובה, אבל לדעתי זה לא כל כך פשוט.

יש שנהגו שמספיק להרחיק 4 אמות. (לדוגמא, כך מנהג איטליה בבתי כנסת ברומא כיום וכך נהג הרב גורן)

ולגבי הרחבת דברי הרב, לא יודע מהיכן הביא את האיסור כדי לדעת עד כמה הוא הרחיב.

כי כשמתפללים יחד זה מסיח את הדעת,

ובתפילה צריך להימנע מכל דבר שמסיח את הדעת,

אם כי לכאורה דווקא מסימן המסיחי דעת מפורש שהבעיות בהסחת דעת היא עם לבוש מסוים החסר ולא שכל נוכחות של האשה בחדר בעייתית

אבל כיוון יש לי לתת לך: מבחינה הלכתית, למחציה יש שתי מטרות. 1. להפריד בן גברים לנשים. 2. שהגברים לא יראו את הנשים. באופן כללי, המטרה הראשונה יותר חשובה. ולכן, עדיפה מחיצה שקרובה יותר לקרקע, כדי שתהווה מחיצה מבחינה הלכתית, מאשר שתהיה מעט יותר גבוהה אבל לא תחשב למחיצה.

תשורת ש"י ח"א סי' קכ"ה

כלומר תעדיף להתפלל בבית כנסת בו המחיצה היא מדין לבוד(חוט דק כל ג"ט) או בבית כנסת בו המחיצה מתחילה מגובה של 35 ס''מ?

נראה לי שמחיצה שעשויה לצניעות יש לה גדר אחר ממחיצה לדיני עירוב וסוכה.

כיוון שלא ברור לי עד כמה דיני לבוד שייכים בכל המחיצות (לבוד זו הלכלה מלשה מסיני, שייתכן שתקיפה רק לגבי סוכה) אבל באופן בסיסי, התשובה היא כן.

הוכיח בהוכחות די ברורות שהאיסור הוא משום קלות ראש (אבל לא משום הסתכלות) וא"כ אין כ"כ משמעות לדינים הללו. (מאחר וכאשר אין קיבוץ, אין דין שהאישה תצטרך להיות מאחורי מחיצה).

אבל מה שכתבתי מסתמך על האג"מ. (גם מי שמחמיר שלא כאג"מ, יסבור שצריך גם מחיצה אטומה. אבל הוא לא יתיר במחציה בגובה הראש/ שגבוהה משמעותית מהקרקע).

ראשית, אני רוצה לציין שלבוד רלוונטי גם בדיני עירובין.

שנית, מהאגר"מ מתברר שאין שום שייכות להבדלת רשות, ומה שכן חשוב שתהיה הפרדה מבחינה עניינית כלומר שיחה, ולכן ההפרדה צריכה להיות עד גובה הכתפיים לכל הפחות אבל לענין זה פחות משנה הגובה מהרצפה. (או שזה מה שהתכוונת? אפשר לפרש את ההודעה לשני הכיוונים). יש דעה יחידאית בפוסקים שאני זוכר, שבאמת הקביל את דיני מחיצה לענין רשות גבי מחיצה בבית הכנסת, ורוב העולם לא נהג לפיו ככל הידוע לי...

 

קודם לא ראיתי את האג"מ בפנים, והסתמכתי על ציטוט שלו שראיתי במקום אחר, וכנראה שלא הבנתי נכון.

אני חוזר בי מדבריי בשרשור זה.

נ"ל שהם חוששים למה שכתב המ"ב בס' טז: "ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל."

(מישהו אמר לי שזה לא רק בעיקר הבגד אלא אם הוא מתקפל זה גם בעייתי)

ולכן הם עושים את זה.

 

 

לגבי מה שכתבת אולי הם מסבירים שהכוונה שעיקר ההחזרה תהיה מקדימה ומאחורה ולא בהכרח שיהיה ממש מקדימה... 

(גם כמה זה קדימה מראה על זה שזה עיקר הציציות)

מה שהשו"ע בא לומר שלא יהיה לך עיקר 3 כנפות מאחורה וכו...

 

 

כ"ז לימוד זכות או הסבר, תירוץ או איך שלא תקרא לזה.

 

עדיף שתשאל את מי שראית שעושה ככה...

מה הקשר בין אורך הבגד לבין אם שמים את הציציות בצד.. כששמים בצד הוא לא מתקפל וקדימה כן?

אשמח שתסביר.

 

לגבי ההמשך, אולי באמת הם מסבירים ככה אני לא יודע, לכן אני שואל

אבל אני לעצמי הבנתי אחרת כי שולחן ערוך כתב "ציציות" (ולא כנפות) ושיהיה מוקף במצוות והרי המצווה היא הציצית

 

פעם שאלתי בחור ישיבה בעניין הזה,

הוא אמר לי שהוא שאל את הראש ישיבה  ולהלן התשובה שהוא קיבל (תשובה מאד מוזרה לדעתי)

"גם ככה לפי האר"י ז"ל צריך להכניס את הציציות פנימה, וכשהן מתחת לבגדים מי שם לב איפה הן נמצאות

אז גם אם החלטת להוציא כבר לא משנה איפה שמים אותם"  

 

 

אז הציצית זזה ומתקפלת לפעמים וזה נהיה פחות מאמה...

 

את זה אמרו לי לא בדיוק באותו מקרה אבל עם אותה נפק"מ

 

 

 

סליחה שלא הייתי מובן

מעניין אם באמת הם חוששים לזה...

 

חייב להגיד שזה די תמוה שקיפול בבגד יפחית את אורך הבגד להלכה. לא שאני תלמיד חכם אבל בכל זאת

לאיזה עניין אמרו לך את זה?  מאד מעניין.

 

מישו חשש לזה שהציצית שלו תתקפל, אז הוא קנה ציצית יותר גדולה...

קיפול ציצית לא מוריד מהאורך שלה עיין או"ח סי' י' סע' ג'.

אלא זה דעה שהוא חושש לה...

 

היה דבר נפוץ בעדות המזרח בעבר, וכך היה דרך העיטוף בזמנים עברו.

אתה יכול לעיין בדברי הפוסקים של חלק מאותן עדות. כמדומני שהיום רק התימנים עדיין נוהגים בזה, עיין שם.

אשמח להסבר

טלית – ויקיפדיה

 

קובץ:Yemen1.jpg – ויקיפדיה

 

מוזיאון ישראל, ירושלים

 

יהודי עטוף טלית במאה ה- 19

 

יהדות ג'רבה – ויקיפדיה

 

אלה תמונות מאשכנז, תימן, ג'רבה... 

 

זאת תמונה של יהודי ממומבאי

 

פה יש תמונה מטוניס, לפי העיטורים זה נראה שהם לובשים טליתות מקומיות (מפוארות)

שושלת הכוהנים בתוניסיה - תוניסיה מורשת

אבל אני לא סגור על זה

אמו אחותו ובתו הן אלה שליבו אינו נוקפן. באחותו מחלוקת, גם המתירים לא אומרים שזה דבר אידאלי.

לגבי אשת איש, זה עניין אחר.

עם אשתך כשאתה נשוי מומלץ לא לשבת ולהרבות איתה שיחה 40 שעות על 40 שעות כדי שלא יבוא מיזה מריבות ונזקים בעולם הזה והבא אז כל שכן באישה אחרת שהיא לא שלך , מה אתה צריך להסתכל עליה ולהרבות איתה שיחה ועוד שהיא של חבר שלך או אח שלך. ואם זו מישהי מהמשפחה כמו אחות או אמא אתה יכול לדבר אבל אין טעם להרבות כי אז זה יכול להזיק לך , אתה יכולה לדבר ולצחוק שעה עם אחותך והאחים שלך , אם אתה נכנס לפרטים ומתעמק תלוי על איזה נושאים אבל מותר לך להנות מאיתם , אבל להרבות שיחה יבזבז את היום שלך וזה יכול להוביל לנגיעה מסוימת של חיבה, והיצר הרע מתחיל בקטן. וככה גם באשת חברך נגיעה קטנה . ככה היצר הרע עובד הפוך על הפוך. בגלל זה צריך להקשיב לתורה ואחרכך להבין , תוך כדי הפעולה ויש דברים שלא תמיד מבינים ותאמין, שהכל לטובתך

אבל אני יודע שהרש"ר הירש התייחס לנושא הזה הרבה פעמים ומשלב בדרשות שלו הרבה פעמים כל מיני שורשים, מילים קרובות וכו' (לפעמים בקטע רחוק מאוד גם, אבל עדיין)

 

 

רק במוצ"ש ראיתי משו בנושא הזה על בראשית והוא נכנס שם לשורשים וכו'...

 

אז נראה לי שהיחס לזה הוא די טוב (לא יודע איך לומר את זה) 

באיזה ספר ? 

 

זוכר ככה בשלוף דוגמא שהוא מביא ?

אני לא בטוח אם זה חורב.

 

הוא אומר על המילה בראשית - ראש ואז נותן מילים דומות: רעש רחש וממשיך שם בדרשה שלו.

 

אם אתה יודע גרמנית אז יש את זה פה ואם לא רק תראה שהוא מביא את המילים האלה (הדוגמאות עצמן בעברית אבל השפה של הדרשה בגרמנית):

 

Rav Hirsch on Torah, Genesis 1:1

 

 

בעיקרון אני חושב שזה דבר די ידוע בדרשות שלו. אתה יכול לחפש עוד, בטוח תמצא די מהר.

התוספות מתרץ "דכיון שהוא מתרה בדבר שאין דומה סבר שמלעיג בו ופטור אבל אם התרו בו ואמר אל תשמר חייב"

כלומר שהתרוץ של התוספות הוא שהם חולקים שם על מה מתרים כדי שהאדם לא יחשוב שצוחקים עליו, אבל באמת אין נפק"מ לעניין התראה בין אב לתולדה. (ולפי מה שהבנתי ממך זה לא מה שאתה הבנת)

אאם הוא לא מת מחמת הבור אז בעל הבור לא צריך לשלם (וזה מה שאנחנו מדברים עליו שם)

אתה לומד לבד ואח"כ מציג פה את ההשאלות שעלו לך במהלך הלימוד?

אולי כדאי פעם הבאה לענות : "אהא"

לדוגמה: במילה "ימים"- "ים" ברבים זה בפתח, לעומת "יום" ברבים שהוא בקמץ. רק אם אתה לא מבדיל בין קמץ לפתח הדגש מעכב.

כל המקומות (מאות!) שישנו שינוי משמעות כשהקורא מפסיק אחרי התביר ולא אחרי הטפחא שאחריו.

 

כגון: "וביום השביעי - שבת לא יהיו בו".

       "כל העושה מלאכה - ביום השבת מות יומת".

ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים - טועה יוצא מחרף ומגדף

שאין טעם לעשות רשימה.

"אשר אנכי מצוך היום על לבבך"...

והיום שמתי לב שגם בפרשתנו יש פעמיים ימים -

ויחי - מט, יג. צ"ל דגש באות מ' במילה "ימים" [שלא ישמע "יום" ברבים אלא "ים"]

(לתשומת לב: מט, א א"צ להדגיש).

 

 

כעת ראיתי שגם במגילת אסתר יש מקומות בהם דגש חזק משנה משמעות:

שתפילה במניין זה דרבנן, אבל 'לא תתגודדו' זה דאורייתא. אז שיתפלל בנוסח של בית הכנסת.

 

(לא בטוח שאני מסכים שיש בזה לא תתגודדו, על כל פנים - כך הוא סבר)

תשמור אפשרות הערות לדברים דחופים יותר

ב. ניתן לומר(במיוחד לשיטת התוס') שזה נלמד מהצד השוה שברגל ובקרן. כמו שרואים, לכאו', בשונרא שאכל תרנגולא שמצד אחד זה 'משונה' כמו קרן ומצד שני יש לו הנאה כמו שן. ואומר שם התוס'(ט"ו: "והשתא") שאע"ג שאין כוונתו להזיק(כלומר שאינו כקרן) כיון שהוא משונה כקרן הוא יהיה פטור בבבל(שהרי זה קנס).
ונראה לכאו' להסביר שהוא לומד מהצד השוה של שן וקרן(וכך זכור לי שמסביר הפלפולא חריפתא על הרא"ש, אך הוא לא לפני). ואפשר לומר אותו דבר לגבי נחש.

אבל אם לומדים כל מקרה כזה מהצד השוה למה הגמרא בדף ו מחפשת מה לומדים מהצד השוה דמתניתין דהנה באמת למד תקלה דלא אפקרינהו שורו הוא כתוב בתוס בדף ג עב כמדומני שלומדים מהצד השוה מבוא ושור ולכן הגמ אומרת בדף ו תמיד אי דאםקרינהו היינו הוא ולא ממשיכה אי דלא אפקרינהו
ויותר מזה גם כשלומדים מהצד השוה יש את התכונה העיקרית שלו שהיא מגדירה אותו כאב ויש חומרות המחייב ובאמת עז נחלקו הראש והיש מן הגדולים בדף ג לדוגמא בבור המתגלגל שלומדים מבור ואש זה ודאי בור השאלה אם יהיה לזה גם את ההלכותיהן של אש כיון שהיה צריך להגיע לאש כדי לחייב אותו אני מדבר על מקרה שבו עצם התכונה שלו היא גם של בור וגם של אש
משאכ בגמ דף טז נראה לי שצל שעד כמה שזה משונה כבר אא לומר שההנאה הייתה סיבת הנזק ולכן ההנאה לא משפיעה עליו להיות שן כיון שמה שגרם לו לקום ולהזיק היה השיגעון של משונה

לכאו' באמת התוס' סובר כדברי הרא"ש כדמוכח בה': שלא אמר כדברי הגיליון שם, שאם נלמד כל אבות נזיקין מבור יהיו פטורים בכלים אלא סבר שדווקא אש תהיה פטורה אבל שאר דברים יהיו חייבים. וע"כ נראה שהגיליון סבר כה'יש גדולים' ללמוד את כל הפטורים והתוס' סברו כהרא"ש ללמוד רק את האב העיקרי.

ומה שכתבת על השונרא שאכל תרנגול, אמנם באמת הפלפולא חריפתא מביא ראיה משם שהתוס' סו' כהרא"ש. אך קצת קשה לי לומר שקרן היא העיקרית שהרי התוס' כתב במפורש שבקרן כוונתו להזיק והכא אין כוונתו להזיק ושיש הנאה בהזיקו ולמה שנחשיב את הקרן עיקרית.

אבל בכל מקרה אין זה קושיא כיון שהרי"ף כבר פסק שכל הנו אמוראי בו'. לא פליגי אלא כל אחד הביא דין חדש. וא"כ ניתן לומר שהגמ' רק רצתה ללמד דינים חדשים ובאמת יכלה להביא את הדינים של 'נחש' ו'כלבא דאכל אמרי'.

ואם אפשר להעיר, שאמנם הרא"ש סו' כי 'כוונתו להזיק' זה רק עניין של דבר משונה, ועיקר גדר של קרן זה 'משונה'. אך זה לא ברור לי דיו שהרי הגמרא כותבת המון פעמים שעיקר הגדר זה 'כוונתו להזיק'(כל דפים ב' - ו') ורש"י מדגיש זאת בב': לפחות 3 פעמים. וכך משמע בתוס'(ט"ו) שכותב במפורש "אע"פ שקרן כוונתו להזיק" משמע שהוי גדר בקרן עצמה ולא רק הסבר ל'משונה'.

שהזכרת לא? אני חושב שלעולם חייב, ובמיוחד נחש שאינו בן תרבות (מועד לעולם ותמיד ישלם [שאלתך היא בנוגע לאם ישלם מה שנהנית או מה שהזיקה? א"כ נחש לא נראה לי נהנה... פרשת שבוע כל מאכלו כעפר]).

הוא מועד לעולם.

כלומר האם הוא חייב מדין רגל שהרי דרכו בכך או מדין שן שהרי הוא נהנה מהאכילה(אמנם 'עפר תאכל', אבל סוף סוף יש לו הנאה שזה נותן לו חיים).
כמו חתול שאוכל תמרים שחייב מדין שן שהרי יש לו הנאה במה שזה נותן לו חיים, אע"פ שכנראה זה לא טעים לו.

שדרכו להזיק. הצד של נותן לו חיים - זה לא הסיבה שבגמ' (כמדומני, לא ראיתי זאת גם בראשונים אבל בזמנו לא העמקתי בזה יותר מידי), וההכשה גופה לא נותנת לו חיים, רק אם הוא יאכל את מה שהוא מכיש ואז זה כמו כלב שהרג כבש ואכל אותו (מקרה שם בגמ') וגם אז זה הוא דרכו ומחלוקת רש"י רא"ש אם לחבר את מעשה ההרג לאכילה (אולם יש מקום לחלק דשם הריגת הכלב היא דבר חריג ואולי יודה הרא"ש לרש"י).

עכפ זה מה שהבאתי את סתירות התוס שבדף ג כותב שהוי שן ובדף טז כותב שהוי קרן ותירצו פה מקודם
הנושא הוא מהותי דהתכונה שהופכת את המזיק להיות אחד מהאבות היא מה הסיבה שבגללה הוא הזיק וזה משפיע ממילא על דרגת השמירה של הבעלים והופך אותו למה שנקרא ''

שפיץ מזיק השאלה היא מה קורה כששתי טבעים שלו דחפו אותו לבצע את מעשה הנזק האם הוא מוגדר כאב אחד ואכ איזה או שהוא מוגדר כצד השוה של שתי האבות ומקבל את ההלכותיהן של שתיהן
ויזה שתוס טוען שנחש שהוא גם דרכו להזיק וגם כוונתו להזיק חשיב קרן משמע שלא הוי שתיהן מנגד בתוס ג עב כתוב שלרב שהיכא דלא אפקרינהו ממונו הוא ילפינן מצד השוה משור ובור ושואל דאכ הוי ליה ליפטר על הכלים משמע שמקבל את ההלכות של שתיהן ובאמת בזה נחלקו הראש והיש מן הגדולים
אמנם לגבי נחש אולי שייך לומר שלא חשיב דרכו להזיק שרשי כתב להגדיר דרכו להזיק שבדרך הילוכה היא מזקת והיינו שלא מבצעת פעולה מיוחדת כדי להזיק ונחש זה לא ככה

שההגדרה היא 'כוונתו להזיק', לא 'דרכו להזיק', דהיינו כאשר המעשה נעשה מתוך מטרה להזיק ולא ליהנות.
במקרה כאן, הכוונה ל'הנאה' זה לא 'הנאה רגשית' אלא 'תועלת', דהיינו שמעשה ההיזק נעשה מתוך כוונה לשם תועלת מסויימת.

כלומר 3 גדרים יש:
רגל - נעשה מתוך התנהגות רגילה של הבהמה, ללא כוונה מיוחדת במעשה.
שן - דרך ההתנהגות הרגילה של הבהמה, עם כוונה מיוחדת לשם תועלת במעשה ההיזק.
קרן(תם) - מעשה שאינו מדרך הבהמה/+נעשה לשם כוונת נזק.

שהוי שן בגלל שיש הנאה לא משמע שזה בגלל שיש פה תועלת כהגדרתך אלא הנאה גופנית גרידא וכן נתחככה בכותל

התכוונתי לומר שגם אם אין הנאה רגשית, התועלת מצד עצמה מיקרי הנאה.

הדוגמא לא הכי מדוייקת, חזיר הנובר באשפה ומתיז, לשיטת התוס' זה צרורות דשן(אמנם רש"י פליג, אבל זה דיון קצת אחר). לכאו' אין לו הנאה בעצם הנבירה, זה רק אמצעי למציאת אוכל, אך כיון שיש מטרה לשם הנאה בנבירה הרי שזה חשוב כ'שן'. כך נחש שמכיש כדי לאכול, ההכשה עצמה חשיב כשן ולא קרן.

והבאתי כבר למעלה את מה שנאמר שחתול שאכל תמרי חייב מדין שן, לכאו' אין לו הנאה רגשית בתמרים(שהרי סתם כך הוא אינו אוכל אותם) אלא רק הנאה תועלתית.

מה שחילקו בין אכילה להריגה, אם זכור לי, זה דווקא בכלב שאכל אימרי שמעשה ההריגה הוי 'משונה' ולא ניתן לשייך את זה לרצון לאכול אלא לשיגעון.

הייתי לוקח את מה שכתבת שלב קדימה לטעון שרשי ותוס בכלל לא התווכחו אם יש צרורות דשן שגם תוס טוען שבאמת העיקרון צרורות לא מוגבל רק לרגל אלא שסל ששן מוגדר רק דבר שיש הנאה מעצם הנזק ואילו במקורות תמיד הנאה באה בשלב לפני ולכן לא שייך מסיבה טכנית לומר צרורות דשן

קצת הבנה בבקשה ;)]

אני לא רואה פה סתירה לדברי. מלבד זאת, ההגדרה של קרן תמה היא משונה, נשיכת נחש היא לא תמה ואין זה משונה, דטבעו (בין לשטמ"ק בין לדרכ"ד).

מצאנו בהלכות שבת שיש נחשים הרודפים אחר אדם להקישו ואז זה מזיק מדין קרן .וזה עונה לשתי ההגדרות גם נדיר וגם כוונה להזיק.
ויש מקרה שבו אדם דורך על חור פתן ואז הכשה היא אינסטנקטיבית יותר . וזה יהיה רגל כי הזקו מצוי ודרכו בכך.
כמובן שאם נחש אכל לי את התרנגול זה יהיה שם.

לפעמים נחש הוא קרן לפעמים שן לפעמים רגל למרות שהפעולה היא אותה פעולה ההקשר והמניע שונה.

לא חושב שנחש שכוונתו להזיק בנחש זה מצוי.
רוב הפעמים נחש יברח.

במקרה תאורתי בו זה אכן קיים מסתבר שישלם נזק שלם ממה נפשך. הרי אם זה מצוי אינו תם אלא מועד. ואם תאמר רגל גם ככה ישלם נזק שלם.

בכל אופן רגיל ונהנה וכוונתו להזיק ביחד זה סותר כי לא יכול להתכוון לשני דברים . וצריך לשאול מה העיקר בכל מקרה

ואתה תשופנו עקב משמע שדרכו של נחש להכיש תמיד וכך גם משמע בפשטות לשונו של התוס