7 ימים טמאה לגמרי כמו נדה, גם לבעלה. 33 ימי טוהר - היא טמאה רק לענייני קדש - אכילת קדשים וכניסה לבית המקדש, אבל טהורה לבעלה. יותר מזה, בכל ימי הטוהר, אפילו אם היא רואה דם, היא לא נטמאת.

כל זה מדין תורה.

 

בימינו יש מנהגים שונים, אבל מחמירים בימי טוהר או לטומאה ממש, או רק לעניין שהאשה יכולה להטמא. אני לא בטוח בנוגע לזה.

אחרי שנגמר הדימום שבעה נקיים וטבילה.
אם יש שוב מראה אוסר שוב נאסרים כמו תמיד.

אז כמו שאמרתי, בעצם.

אז ההבדל הוא זה שבימי טהרה היא כן מותרת לבעלה?

היא גם טהורה לבעלה, וגם לא נטמאת.

היא בגדר "טבולת יום ארוך" שזה מתיר לה לאכול במעשר אבל אסור לה אכילת תרומה וקדשים וכניסה למקדש עד שבסוף ה40 יום היא מביאה קרבן.

שסיבת האיסור של היזק הוא משום "ואהבת לרעך כמוך" אני אוכל לחפש אם תרצה...

צודק, כנארה שיש חילוק בין זה לזה.

משמח לראות שיש עוד אנשים שהמושגים האלה חשובים להם.

ולא הבנתי מה מטרתך

חוצמזה רוב ההודעה קצת גיבובי וכו'

מה הקשר בין קפה ליין? לשיטתך, בין אמצעי עירנות לאמצעי "התפרקות"(לא ממש, אבל שוב, לשיטתך)

לא ירדתי לסוף דעתך כאן.

ונתתי מליצות שונות מכיוונים שונים לאלה שיבינו כך ולאלה שיבינו כך, דו"ק.

ועירנות כוונתי להתפרקות וכתבתי בלשון נקייה כי לא אכתוב על גדולי עולם בלשון הזאת ח"ו, נתתי לקוראים להבין, ואחר שהוצרכתי לומר זאת בפה מלא מבקש מחילה מכבוד תורתם.

בשאר ברכות הראיה לא שייך

כבר בגמרא, מובא לגבי ברכת הלבנה שבבבל הנשים נהגו לומר רק "ברוך מחדש חדשים", ולא את הברכה המלאה (אני לא יודע אם פסקו כך להלכה, אבל לא מן הנמנע שזה יסוד המנהג). ואכן, המנהג הזה מופיע רק לגבי ברכת הלבנה ולא לגבי ברכות נוספות.

יש הסברים שונים לגבי קידוש לבנה, אבל זה החריג. וההסברים לא תקפים לגבי ברכת רעם וברק

תהנה

 

פשוט במקום להדביק בפנים, הדבקתי בכותרת, ואז אם אתה לוחץ על זה זה מקשר אותך לכותרת במקום לתוכן שלה

מה הדין אדם שעשה שירותים בשדה 

כי מהשולחן ערוך מפורש משמע שבדיעבד כן אפשר (אדם שמטפטף לאונסו אמר שמותר להמשיך בתפילה)

למה לך לחפש מקור שצריך אם ככל הנראה לא צריך?

זה יסוד היהדות, וההשוואה בין עבודת ה' שלך בעודך טהור ונקי לבין "קצת פחות" היא אולי כאור וחושך

כך זכור לי מכל השנים ומכל מי ששאלתי וכן ממרן מוכח שכל מה שאותו אדם שמטפטף לאונסו ממשיך את התפילה זה קולא

אם כן, מדובר שם שמי הרגליים שותתים על גופו. זה לא קשור לשאלה שלך.

אם כן מוכח היטב....

אבל לא מוכח שזה בדיעבד. כיוון שהניסוח הדיעבדי הוא לגבי השתיתה. אבל אם התפנה בשדה ולאחר מכן מתפלל (בריחוק ד' אמות) ייתכן שזה לכתחילה ולא בדיעבד.

מספיק שטיפה לאו דווקא נטילה ע"פ שו"ע...

"כבר נתבאר דאחר קטנים או גדולים – נוטל ידיו ומברך "אשר יצר". ואם לא שפשף בקטנים ולא קינח בגדולים, באופן שאין ידיו מטונפות ולא נגעו במקומות המכוסים – אינו צריך ליטול ידיו אלא מברך "אשר יצר" בלא נטילה. ואם שפשף ביד אחת – נוטל אותו יד (יומא ל א). ומכל מקום המנהג הפשוט ליטול ידיו בכל ענין, וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב, וזה לשונו: הטיל מים ולא שפשף… – אינו צריך ליטול ידיו אלא משום נקיות או משום "הכון". עד כאן לשונו. כלומר: כיון דעשה צרכיו, על כל פנים דורש הנקיות של האדם ליטול ידים בכל ענין, או משום "הכון לקראת אלהי[ך] ישראל", כלומר: דגם כבוד ה' דורש כן. ואף על גב דלקמן בסימן צ"א יתבאר דלא חיישינן ל"הכון" רק בתפילה, זהו ב"הכון" דחגורה, דאין כאן דבר מאוס. אבל נקיות בלא נטילת ידים הוה דבר מאוס, ושייך "הכון" גם בכל הברכות. ודע שיש מצריכים ליטול ידיו שלוש פעמים בצאתו מבית הכסא, ויש מדקדקים לעשות כך. אבל רבינו הבית יוסף בסוף סימן ד לא פסק כן, וכמו שבארנו שם עיין שם (וכן כתב המגן אברהם)."

חמישית - 4/5 חמישיות היו רשעים ומתו במכת חושך

אבל זה לא עונה לי על השאלה. 

שלא היו שואלים פעם

לגופו של עניין, חמושים - לא חייבים להיות חמושים בנשק צבאי תקני. אלות וקלשונים הם גם סוג של נשק, כנ"ל גבי חץ וקשת.

אני ישר חשבתי על חרבות, פגיונות, רמחים וכו׳. אבל כמובן שגם מקל הליכה ועט יכולים להפוך לנשק קטלני בידיים מיומנות. 

 

מעניין שלפי הירושלמי במסכת שבת

 

״כתיב (שמות י״ג:י״ח-י״ט) וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. מלמד שהיו מזוינים בחמשה עשר מיני זיין״  

 

 

הם יצאו עם ארסנל כלי נשק שלא היה מבייש אמריקאי ממוצע מקולורדו...

ואולי הם עברו דרך מחסני הנשק של פרעה ובגלל הלחץ שיצאו כבר פרעה נתן להם או שהעם שלו הכריח אותו לתת להם

ומוכרח שהוא מפרש אחרת את המילה "חמושים". על דרך הפשט.
כוזרי מאמר ראשון פג, לפי התרגום של הרב שילת.

חמושים זה שהם היו עם כלי נשק.
ערב רב - ערב במקרא פירושו רוצחים שכירים.
וזה מתאים לגירסא שעם ישראל גורש ממצרים, הם ניסו לעשות הפיכה שלטונית ולא הצליחו.

זו פרשנות, על פי גרסה אחת מתוך כמה.

הסטוריון יווני שטען שעם ישראל הם ה'חיקוס', הזכורים לרע במצרים, כזרים שהשתלטו על הממלכה ורדו בעם המצרי עד שגורשו.

העלילה הזאת היוותה בסיס להרבה פרעות ביהודים, בתקופה הרומית.

@חסדי הים, אני זוכר נכון?

הטענה שהם ניסו להשתלט, היא אנטישמית.

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים – ויקיפדיה

היו כמה גרסאות מצריות-יווניות ליציאת מצרים. כולן אנטישמיות ולא מתאימות לתורה.

גרסה של עם שבורח (שמות יד,ה)
גרסה של עם שמגורש (יב,לט) עם מנהיג נערץ בעייני המצרים (שמות יא,ג) ורכוש גדול.

הפשט זה שחמושים זה כלי נשק.
ערב זה שכירי חרב זרים השווה ירמיה כה יט-כ. נ לה-לז. יחזקאל ל ד-ה.

"אורבי" מוזכר גם בתעודות אשוריות כחיל שכירים.

על פי המודל הזה יש שמזהים את סת-נ-חת' שנלחם ב"חרו" אדם ממוצא כנעני שמשתלט על הארץ דתית וכלכלית לתקופה קצרה. הם מזהים את חרו עם משה על פי התעודות של סת-נ-חת'.

לא קשור לחיקסוס.

באותו פסוק ממש שבו כתוב "כי ברח העם", כתוב גם: "כי שלחנו את ישראל מעבדנו".

והערב רב נזכרים בשתי ה"גרסאות".

 

כל ניסיון לפורר את התורה ל"גרסאות", ומקורות" נועד לכשלון.

אלו צדדים שונים שכולם אמת.

'ברחו' - במשמעות פשוטה של עבדים שיצאו לחירות והלכו ממשעבדיהם.
'גורשו' - כמו שמפורש שהמצרים מיהרו לשלחם, בגלל ההלם ממכת בכורות.

אבל זכרו איפה ראיתם בפעם הראשונה

יוני גנוט בפיוט לחנוכה - יָהּ הַצֵּל - חדשות מוסיקה

תמיד התורה מדברת על "דגן תירוש ויצהר" 

אך לגבי סוכות כתוב "באספך מגרנך ומיקבך" (דגן ותירוש)

ואיפה היצהר?!

איסוף היצהר אחרי סוכות , עד חנוכה (וגם ביכורים מביאים עד חנוכה לפי המשנה)

 

וכאן רומזת התורה שיהיה חג נוסף עם ה"יצהר"...

המכבים המשיכו את פועלו של חגי הנביא.

סיום שלטון הגויים ותחילת עצמאות לכ200 השנים הבאות

אבל ל"חגי מכין אותנו לחנוכה" כאילו חנוכה והא לב העניין, וחגי הוא רק פתיחה לו.

אני לא בטוח על איזו הצדקה של חז''ל את מדברת, לי זכורים רק דברי גנאי (אולי את מתכוונת לזה שנאמר שהם נקראים 'אחי דינה' בגלל שהם עשו מעשה כדי להגן על כבודה? אבל זו לא הצדקה)

 

בכל אופן, אני חושב שנקודת המחלוקת בינם לבין יעקב לא היתה סביב עצם המעשה אלא יותר בדקות. אצטט מתגובה שהגבתי כאן בעבר:

 

מצד אחד נראה ששמעון ולוי 'ניצחו' בוויכוח שכן הוא נגמר בטענה שלהם "הכזונה יעשה את אחותנו", ובנוסף גם במציאות הם צדקו כי טענת יעקב "ונאספו עלי והכוני" לא התממשה.

 

מצד שני ברור שיעקב לא השתכנע - לא מהטענה שלהם ולא מכך שהחשש שלו לא התממש - שכן בברכות הוא מזכיר את המעשה שלהם לגנאי.

 

אבל מה בעצם הייתה המחלוקת?

אם מתבוננים בטענותיו של יעקב אין שום טענה נגד עצם המעשה של ההרג - הוא טוען "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ" וכן "כלי חמס מכרותיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".

 

כלומר: הטענה לא הייתה כלפי המעשה אלא כלפי המניע והצורה שבה הם פעלו - אחרי ההמעשה של "ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" מגיעים שלושה פסוקים "בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם, את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקח, ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבזו ואת כל אשר בבית" ואחרי זה באים דברי הביקורת של יעקב - כי נקמה צריכה לבוא ממקום נקי, לא מתוך כעס אישי ולא כדי להרוויח כמו שמשבחת מגילת אסתר "ובבזה לא שלחו את ידם. לכן המעשה של הביזה הפך את מעשה הנקמה לדבר שמבאיש את יעקב, ולכן הביקורת של יעקב היא "כלי חמס מכרותיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (חמס=גזל), כלומר שהביקורת היא על הגזל ועל הכעס שמאחורי המעשה ולא על המעשה כשלעצמו.

 

---------

לגבי השאלה על לוט, כתוב ב'מדרש שכל טוב' (חיבור מלפני כמעט 1000 שנים) :

"אל נא אחיי תרעו - וכן הזהיר הקדוש ברוך הוא את בני נח, שנאמר 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד' ולא בזכר שאין נעשין בשר אחד"

אבל יש גם 'מדרשים' הפוכים, כמו בתנחומא שדורש את המעשה הזה לגנאי

מעניין. לא הבנתי ככה.
זה אומר שלו יצוייר ששמעון ולוי לא היו עושים מה שעשו יעקב אבינו היה יוזם והורג או מורה לבניו להרוג את אנשי שכם?
לא משתמע ככה.

תודה רבה גם על המקור.

"...קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג... ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" - ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם - כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה - מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו - אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות:"

למה ראו חז"ל לומר (ומיקדו את המחלוקת רק בדקויות) שאין מחלוקת בין יעקב לבניו בעצם המעשה?
יכול להיות שאני כותבת שטויות אבל מפשט הכתובים בקריאה ראשונה נראה
שיעקב היה נוכח בהסכם עם אנשי שכם ומי שתכננו מה שתכננו בעורמה היו בניו.
למה למשל א"א לומר שיעקב היה נגד המעשה
כי הם הסכימו למול את עצמם ושיהיו כעם אחד, ז"א התגיירו ואחרי שהתגיירו המצוות חלות עליהם כבנ"י,
וידוע שהעונש על אונס הוא לא מוות אלא תשלום ואפשרות לנאנסת לכפות על האנס לא לשלחה לעולם.
זה כזה נורא לסבור שיעקב חשב אחרת מהם?

הוא כותב שהאחים סברו שהברית לא נחשבת כי היא הייתה בשביל להחניף לאדוניהם. ואילו יעקב סבר שאולי הם כן ישובו אל ה'

רק שמעון ולוי ולא רק בביזה (זו קושיא לא רק לפי הפירוש הזה כמובן).
בנוסף לכך, לפי זה מהי תשובת שמעון ולוי ליעקב "הכזונה יעשה את אחותנו". הרי בשביל לנקום את מה שנעשה לאחותם מספיק להרוג ולא לבזוז, כפי שיעקב רצה.

יש הרבה הסברים.
אני חושב שמפשט הפסוקים די מוכח שכוונתם הייתה טהורה (גם אם טענת יעקב מוצדקת). ראיות:
1. "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו (ואז התורה מצדיקה את זה-) אשר טימא את דינה אחותם".
2. ההסכם והמרמה היו בפשט עם כל האחים. ואילו את המעשה ביצעו רק שמעון ולוי. למה? אולי כי רק להם היה את האומץ. יתכן שזה הפירוש "ויבואו על העיר *בטח* (ולא רק בגלל תחילת הפסוק שאנשי שכם היו כואבים זה בטח. אלא גם וגם).
התורה מדגישה בפסוק הזה כמה הדגשות- "..ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח":
שני בני יעקב, כלומר הם עשו את זה כבני יעקב. הם ראו את זה כמעשה הנכון וכוונתם טהורה.
אחי דינה- מתוך אהבתה וכאבם עליה עשו זאת.
3.שני פסוקים אחר כך- "בני יעקב באו על החללים ויבוזו *העיר* אשר טימאו אחותם". התורה בעצם תולה את מה שקרה לדינה בכל העיר. וזה מאוד מסתבר בהגיון, שהרי דינה יצאה ביום והלכה במקום מיושב (לראות בבנות הארץ) ולכן בוודאי שהיו כאלה שראו או שמעו ששכם לוקח אותה בכח ולא רצו לצאת נגדו.
מהפסוק הזה גם נראה שמוכח שהביזה הייתה מוצדקת כי התורה מדגישה- ויבוזו העיר אשר טימאו אחותם. ולא רק ויבוזו העיר.
ואגב, מהפשט נראה שבפסוק הזה הכוונה לכל בני יעקב ולא רק לשמעון ולוי. כנראה שאחרי ששמעון ולוי החזירו את דינה הביתה (הפסוק הקודם), שאר בני יעקב הצטרפו לביזה ולשביה.

לגבי דעת יעקב על המעשה- מהפשט נראה שהוא לא היה מעורב בעניין ככ וסמך על בניו. פסוק ו- והחריש יעקב עד בואם. פסוקים ז,ח- "וידבר חמור איתם". אם יעקב, אב המשפחה, היה נוכח שם, היה צריך לכתוב "וידבר אל יעקב ואל בניו". אבל קצת קשה לומר שהוא לא ידע על העניין של ההסכם והמילה. לכן נראה שהוא ידע ורק לא היה שותף בסוד העניין שההסכם הוא רמאות (ומצאנו גם במכירת יוסף שהאחים לא חששו מלשקר לאביהם).
לאחר שנודע ליעקב על המעשה- מהפשט נראה שמה שמפריע לו זו הסכנה הנשקפת לחיי המשפחה אחרי המעשה ולא המעשה עצמו.
שמעון ולוי עונים לו- הכזונה יעשה את אחותנו. הם בעצם עונים בטענה רגשית אינסטנקטיבית על טענתו השכלית. צריך לשים לב שהם לא עונים "הכזונה יעשה את בתך", למרות שלכאורה הם אמורים לענות תשובה שתגרום ליעקב להבין שהוא טועה.

פרשת ויחי- אולי אפשר להסביר ככה:
שמעון ולוי אחים- בדעה אחת.
כלי חמס מכרותיהם- כלי השחתה (חמס זה השחתה, קלקול, לקיחת דבר של אחר ולא רק בממון) אחיותיהם/חייהם (רשב"ם/רמב"ן). כלומר זה חלק מהאופי שלהם.
בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה.
ולכן:
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל- הכח שלהם מסוכן (כמוכח ממעשה זמרי- החוטאים משמעון ומי שיצא נגדם ראשון זה פינחס מלוי). ובפרט כשהם יחד. זה כח אדיר שאם יופנה כלפי מקומות לא נכונים יכול להביא אסון. כמו עם שכם. ולכן מה שצריך זה להפריד ביניהם.

לא זוכר לשלוף כרגע, אבל חבר פעם הראה לי כמה וכמה מהפרשנים, שבוישלח מצדיקים את שמעון ולוי, אבל בויחי (בברכת יעקב) מאשימים אותם. עד כמה שאני זוכר, הוא חיפש וחיפש, אבל לא מצא תירוץ מספיק משכנע, לישב את שיטות המפרשים עצמם.

ימ"ל הסביר בגדול את הפער, לא?

בויחי הם מסבירים את נקודת המבט של יעקב שסובר שהם אשמים?

כי ברכת יעקב היא (לכאו') ברוח הקודש...

אבל הדוגמא המציאותית היא פחות קריטית. הרעיון הוא שמדובר מחד על מישהוא שעובר ממקום למקום (או נכנס למקום מסוים) ומאידך על מישהוא שלא עושה פעולת הליכה.

וי''ל דדינא דמלכותא דין בדיני ממונות הוא ותו לא.

משפט כהן קמ"ד ט"ו-א': "וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות- של המשפטים ליד האומה בכללה."

יחוה דעת חלק ה' סימן סד: "נראה להלכה שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא".

ועיין שו"ת משנה הלכות ו' רע"ז שחולק עליהם...

 

 

אני לא יודע לכתוב כמו @someone...

 

אגב, יש את פורום פרויקט השטו"ת (ז"ל) שנועד לדברים האלה.

לצערי לא עסקתי בסוגיה שנים רבות ולכן שכחתי,

אבל למיעוט זכרוני התשובה שיישבה את דעתי היא שההבדל הוא אכן לא בסברא:

 

כל דפריש מרובא פריש - זה כלל סטטיסטי, לפיו איסור נמדד לפי הרוב ומאחר ופרש מהרוב נהיה במיעוט ובטל.

 

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי - זה כלל הלכתי, לפיו הקבוע לא יוצא מחזקתו על אף הנחיתות הסטטיסטית (למה? כאן כבר יש סברות - האם זה בגלל שספק דאורייתא עדיין אסור, אם זה כי 'קבוע' הוא חשוב ודבר חשוב לא בטל, אם הקבוע נידון כחלק מהכלל כדין תערובת בניגוד ל'פריש' שנידון בפני עצמו וכו').

 

 

שאלתי על הסברא של כמחצה על מחצה דמי, מה שונה מ"רובא פריש"?
 

ההבדל ביניהם הוא לא בסברא - סטטיסטית אין הבדל אם החתיכה פרשה או קבועה - כך או כך היא עשירית מהכלל וזו הסבירות שלה לאיסור.

 

ההבדל הוא שבקבוע יש דין חמור יותר מבפרש - שבקבוע לא הולכים אחרי הרוב הסטטיסטי.

 

בדומה לזה (ויש אומרים שהיינו הך) שברייה אינה בטלה ברוב אע''פ שאין בה כזית, ולכאורה היא בנחיתות מול חתיכה גדולה יותר שגם בה אין כזית ובכל זאת עליה יהיה פטור ועל הברייה חייב - אלא שאין הולכים כאן לפי הגודל (אע''פ שכזית הוא גודל ולפיו החיוב) כי יש כאן אלמנט נוסף של ברייה, כך גם כאן יש אלמנט נוסף של קבוע.

השאלה שלי היא למה בקבוע יש דין חמור יותר? ג"ה?

זהו חידוש שחידשה התורה.

האחרונים, לפי המעט שלמדתי, הציעו בזה שני כיוונים:

א. דין ההליכה לפי הרוב הוא לפי האפשרויות (האמת שזו באמת האפשרות של סימפלמן, שדחיתי , היה כתוב לי בסיכום אבל כבר אז לא התיישב לי). לכן, כאשר הספק בתוך החנות יש  לנו רק שני אפשרויות - כשר או טרף ולכן הוא שקול. אמנם ברחוב - לשאלה יש עשר תשובות אפשריות - ואזלינן בתר הרוב. 

ב. דין ההליכה לפי הרוב הוא כמו דין ביטול ברוב. שהטעם (מח') שהאיסור בטל ברוב יען כי אנו מתייחסים אל התערובת כגוף אחד - ולכן מבחינתנו הרוב הוא בעצם כל התערובת - והיא מותרת. ולכן אנו הולכים אחר תשע החנויות - כי רוב החנויות כשרות ממילא מבחינתנו כולם כשרות. אמנם כאשר אנו נמצאים בתוך החנות, הספק הוא גופא על החנות ממש, ואין סיבה להסתכלות גלובלית.

 

הספק הוא גופא על החנות, אבל אנחנו לא יודעים האם החנות כשרה או טרפה אז יש מקום להגיד שאזלינן בתר רובא... אבל הבנתי את העיקרון.
אם כך, מה העניין שאומרים שר' חיים אמר שהוא לא יודע להסביר את זה? לפי מה שאמרתם זה די פשוט...

בגדול לפי הראשונים נראה שזה עניין של חשיבות (אמנם בגמרא נראה שזה גזירת הכתוב, אבל הראשונים מתייחסים לזה כחשיבות כאמור ונתתי מספר סברות בתגובה הקודמת), שכמו בדין ברייה גובר על עניין הרוב.

 

הרעיון הוא שלא תמיד הולכים אחר הרוב: יש מקרים שכן כמו "רוב וקרוב" ששניהם עניין של סבירות ולכן רוב מכריע, ויש עניינים שבהם לא הולכים אחרי הרוב כמו ברייה או כמו 'קמא קמא בטיל' שבהם יש דינים שגוברים על הרוב (או שמבטלים את הרוב) - לא בגלל שהם 'חזקים יותר' מצד הסברא והסבירות שבהם ומכריעים את הספק, אלא שכך הדין שבמקרה זה לא הולכים אחרי הסבירות. כך גם במקרה של קבוע שמבטל את הרוב, או בלשון הגמרא "כמחצה על מחצה דמי" (בדומה לזה שכתוב על עד אחד כשר ומאה שאינם כשרים שהם שקולים, והוציאה הרמב''ם בלשון "שעד אחד ופסולין רבים כמחצה על מחצה הם. היו כולן פסולין הולכים אחרי הרוב" - כלומר שהעניין הוא חשיבות ולא עניין כמותי).

לגבי אמנם בגמרא: גם לגזרת הכתוב יש עניין למצוא סברא

אם בעיר יש תשע חנויות שמוכרות בשר כשר אבל בכל אחת מהתשע יש רק עשר חתיכות בשר לכל חנות, ואילו בחנות העשירית מוכרים בשר טרף אבל יש להם מיליון חתיכות בשר למכירה. ומצאת חתיכה באמצע הרחוב.

על פי ההלכה החתיכה כשרה למהדרין

האם הסטטיסטיקה גם תומכת בזה?

 

 

וחוץ מזה, נראה יותר הגיוני להסתכל על זה הפוך, שמזה שבקבוע לא הולכים לפי סטטיסטיקה, זה מלמד שכנראה גם הרוב בפריש הוא לא בגלל סטטיסטיקה

פשוט שסברת רוב טבחים או רוב חנויות מתייחסת לכך שפחות או יותר הם מפיקים כמות דומה (יחסית של תוצרת), לעומת קבוע שזה חידוש של התורה (על כל הפלפולים באחרונים שמסבירים).

להרבה פוסקים זה לא פשוט

היא לא ירדה לכמות הסחורה בכל חנות (אני גם מאמין שבזמנם לא היו הפרשים מאוד גדולים אבל זה לא משנה). גם ב'עיר שרובה גויים' לא יורדים לפרטים כמו כמה מהם גברים שהגיעו לפרקם. ייתכן שאומדים לפי חנויות וייתכן שבאמת במקרה כמו שהצגת הולכים אחרי רוב הסחורה, זה לא משנה את העיקרון.

 

ולא הבנתי למה אתה מתכוון בכך ש'הולכים אחרי הרוב' זה לא עניין סטטיסטי.

האם אתה מתכוון לזה שגם כאן גזירת הכתוב היא ללכת אחרי הרוב ולא בגלל סבירות (הרי מדובר כאן בהכרעת ספק איסור)?

כלומר שאפילו כשהסבירות היא נגד הרוב (באיזה מקרה למשל?) עדיין ילכו אחרי הרוב?

https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=57&id=1690

https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=59&id=1744

ממליץ לקרוא  את שיטת החיד"א. יש לי קושיות וכתוב אותן, אבל באופן כללי היא מסתדרת מעולה.

ובכל דפריש התורה בעצם מגדירה שבכה"ג זו לא תערובת ולכן ממילא אין דין רוב.
וההגדרה נקבעה לפי צורת ההסתכלות של בני אדם.
כאשר מוצאים חתיכה בחוץ בני האדם בדעתם רואים את כל האפשרויות מהם יתכן שהיא הגיעה כגוף אחד, כתערובת.
לעומת זאת, כאשר שואלים לאיפה נכנסתי וכדומה- בדעת בני האדם זה פחות נראה כתערובת אלא ככמה יחידות נפרדות.
את ההסבר ראיתי בספר "בתורתו של ר גדליה (נדל)", שם מובאים סיכומי שיעורים שלו שסוכמו ע"י הרב יצחק שילת תלמידו (ואולי לא דייקתי כמובן)

אבל אם אני מבין למה התכוונת, זו לא 'שאלה הלכתית', במובן הפשוט של המילה. צריך להעריך את העומס על הגוף בצורה אינבדואלית - מה שנכון אצל פלוני, יהיה שונה אצל אלמוני. מעבר להערכה סבירה - אונס רחמנה פטריה

ממקור/ספר/ת"ח אמין, זה מספיק מבחינתי.
האמת שזה גם נשמע לי הגיוני, לא ראיתי בספרים זמן מוגדר.
איפה שמעת את זה?

ולכן בספרים לא מופיע זמן, אלא להיזהר מאכילה מרובה מידי.

גם לאכול וגם הליכה עם מכנסיים....
אבל מודה שאף פעם לא העמקתי בסוגיה וגם לא ראיתי התיחסות לזה הפוסקים...

כאמור שאל את הרב שלך...
נשמח אם תשתף את התשובה

ואמר שמספיק הליכה קצרה יחסית בין לבין. אבל אם הארוחה חריפה ואז צריך הליכה ארוכה

Colloretto או משהו כזה, nefarious

אבל אני מכיר מקומות שזה לא שייך, אז זה ממש עניין שמשתנה ממקום למקום.

משחק הוא בהכרח קלות ראש, אין לי מושג מה ההיתר למשחק עם נשים זרות.

ובכלל - קורונה, מי עושה ערבים כאלו

וכדו'
כמו שבתחילת לימוד גמרא נעזרים בשטיינזלץ וכדו'

איפה שנתקעים להיעזר בתוס' המבואר ואחרים, אבל לא ללכת ישר אליהם.

תוכל לנסות לפרט מעט יותר?
מה בדיוק קורה כשאתה לומד תוספות, איפה אתה נתקע, איזו מסכת אתה לומד, וכו'.

אשמח גם לעזור בפרטי.

 

לימוד תוספות מרגיש לי כמו לימוד גמרא ללא רש"י ואף קשה יותר, מרגיש לי כמו פיענוח חידה, רצוני לומר שבאים לי כ4 דרכים איך לפרש כל מילה וכל שאלה בתוספות ואז אני מתחיל לפלפל מה מבין הפירושים הוא הנכון, והכל מסתבך לי ועד שאני חושב שהבנתי מה הביאור הנכון אני מגלה שטעיתי.. פשוט לא מצליח.

באופן בסיסי, לתוספות יש מבנה של שאלה ותשובה.

אמנם, לפעמים קשה מעט להחזיק ראש, כיוון שהמבנה התחבירי של התוספות שונה מהמבנה התחבירי הנהוג בימינו. כמו כן, לעיתים לא ברור עד הסוף מה השאלה ומה התשובה.

אבל אם לוקחים את הטקסט של התוספות, מחלקים אותו, מבינים מה השאלה, ומה התשובה, אפשר לעיתים "לדלג" על הבנת כמה מילים. למשל אם הבנת מה התוספות רוצה לשאול, אז גם אם לא ברור לך עד הסוף על מה מתבססת הקושיא שלו, תניח שהוא הבין נכון את הגמרא שממנה הוא מקשה, ותלך לראות את התרוץ. כנ"ל אם לא ברורה לך ההוכחה של התירוץ, לפעמים מספיק להבין מה הוא רוצה להגיד בלי להבין את כל השלבים.

אנסה להדגים על תוספות אקראי.

      ומר סבר יש אם למקרא. וא"ת והא שמעינן ליה לרבי שמעון בפ"ק דקדושין (דף יח דאית ליה יש אם למקרא ולמסורת דדריש בבגדו בה בבוגדו בה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולא לאישות אחר שפחות י"ל דהתם לא סתרי אהדדי ויכול לדרוש שניהם אבל הכא דליכא למידרש אלא חד דריש מקרא וכן בפ"ק דסנהדרין (דף ד.) והא דאמר לעיל (דף פה.) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה הרי הוא בלא תעשה אתי אפילו למאן דאמר פסח נאכל בשתי חבורות דאחר שנחלק ולקחו כל חבורה חלקה אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת: (פסחים פו ב)

 

התוספות מתעסקים בגמרא שאומרת שלדעת רבי שמעון יש אם למקרא, ואין אם למסורת. (לא אכנס כרגע להסביר מה משמעות המונחים, כי זה לא קריטי).

שואלים על זה התוספות: "ואם תאמר" (מילות פתיחה לקושיא בתוספות) "והא שמעינן ליה לרבי שמעון בפ"ק דקדושין (דף יח דאית ליה יש אם למקרא ולמסורת" זוהי תורף קושייתו של התוספות. כאן אנחנו אומרים שהוא דורש רק אם למקרא, ושם אנחנו אומרים שהוא דורש גם וגם. עכשיו התוספות מביאים את הגמרא שם, כדי להוכיח את טענתו שרבי שמעון דורש גם וגם "דדריש בבגדו בה בבוגדו בה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולא לאישות אחר שפחות" את כל הקטע הזה לא באמת קריטי להבין, וזה לא משנה לך מה בדיוק הגמרא דורשת שם, רק צריך להבין שהוא דורש גם את הקרי "בבגדו בה", וגם את הכתיב "בבוגדו בה". "יש לומר" (מילות פתיחה לתירוץ בתוספות) "דהתם לא סתרי אהדדי ויכול לדרוש שניהם אבל הכא דליכא למידרש אלא חד דריש מקרא" (אני חושב שהתירוץ של התוספות מספיק ברור גם בלעדי) "וכן בפ"ק דסנהדרין" התוספות מעירים שדוגמא דומה למה שהם הציגו, נמצאת בסנהדרין. בלי לפתוח את הגמרא שם, אפשר להבין שיש שם את אחת משתי הדוגמות. או שיש שם דרשה כפולה, כי אינן סותרות אחת את השנייה, או שיש שם רק דרשה על פי המקרא, כי שתי האפשרויות סותרות. 

המשך התוספות דן בנושא אחר, ומבחינה מסוימת היה ראוי להקדיש לו דיבור המתחיל שונה. הוא דן בתוכן הדרשות המופיעות בגמרא, ומעמת בין הגמרא אצלנו, שבה יש דעה שקרבן הפסח נאכל גם בשתי חבורות, לבין הגמרא בדף פה, שאומרת "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה הרי הוא בלא תעשה". המבנה של הקושיא בתוספות פה קצת שונה, הוא לא פותח ב"ואם תאמר", ואז מציג את קושייתו, ולאחריה את המקור ממנו הוא מביא את הסתירה, אלא פותח ישר במקור הסותר, וסומך עליך שתבין לבד מה הסתירה בין המקורות. צורה זו באמת מעוררת לעיתים קושי בלימוד, כיוון שלא תמיד ברור מה הסתירה בין הסוגיות. עצה שאני יכול לתת (ורלוונטית גם למקרים דומים בגמרא) היא לבחון את התירוץ, ולראות לפיו מה בעצם השאלה בה התקשה התוספות. התוספות מתרץ את הסתירה שהוא הציג, ואומר ש"דאחר שנחלק ולקחו כל חבורה חלקה אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת".

 

אני מקווה שהייתי ברור, והצלחתי להועיל במעט.

תבורך על ההשקעה ועל העזרה

שהבעיה שלי היא שתוספות מביא מקורות וצריך ללמוד מינמום עמוד גמרא שלם (וברובא דמינכרא דפים שלמים) בשביל להבין כל מקור שתוספות מביא וזה הבעיה העיקרית שלי שמחמתה אני לא מסוגל לגשת ללימוד התוספות

גם לי זה קורה הרבה. קורה גם שאין לי אפילו דרך אחת להסביר את תוספות... מה אני עושה? אני עובר לתשובה, ובודק, על מה התשובה באה לענות?זה מאוד עוזר בד"כ... ואם אחרי התשובה נשארת עם יותר מאופציה אחת (גם זה קורה אבל הרבה פחות שכיח... ) מנסים להמשיך הלאה ולראות אם אחד האופציות לא מסתדר עם ההמשך. אם באמת הצלחת להבין תוספות שלם בשני אופציות תעבור עליו שוב ותבדוק מה יותר דוחק הלשון. להבין תוספות בצורה חלקה ב2 אופציות זה נדיר, ואז אני בודק באחרונים שמתייחסים אליו מה הם הבינו מתוך שאלות עליו או דברים בסגנון...

❤

אם יש לך 4 אופציות להבין את שאלת תוס', אחרי שעלית על מה הוא שאל לפעמים זה פותח פתח לעיין מה עם השאלות האחרות...

שהבעיה שלי היא שתוספות מביא מקורות וצריך ללמוד מינמום עמוד גמרא שלם (וברובא דמינכרא דפים שלמים) בשביל להבין כל מקור שתוספות מביא וזה הבעיה העיקרית שלי שמחמתה אני לא מסוגל לגשת ללימוד התוספות

הייתי ממליץ לך לקנות "עוז והדר" במהדורה המורחבת יש בסוף מובאות התוס' שם הם מפרשים כל מובאה שהתוס' מביאים מגמרות אחרות, וכשצריך, הם גם מרחיבים מעבר (לא מזמן למשל נתקלתי במקור שהתוס' שם דנים בדעת רש"י ור"ח, והמובאות מפרשים שם את שני הדעות בצורה שממש נוח להבין אחרי זה את התוס'...)

לא מעט פעמים, אפשר להבין מהתוספות עצמו מה הוא מנסה ללמוד מהגמרא במקום האחר, גם בלי לפתוח את הגמרא שם, ולהבין איך בדיוק התוספות לומד את זה מהגמרא.

מלא פעמים כשתוספות לא מובן, אני פונה לתוספות הרא"ש, תמצא בו לרוב בדיוק את מה שהתוספות אומרים, רק בצורה מובנת. מאוד מומלץ אם נתקעים...

להתחיל עם תוס' בתחילת ברכות. הם פשוטים יחסית אבל בכל זאת מרגילים את הראש להבנת תוס'...

קל יותר, כי מובן מה קשה להם.

שבע שבתות תמימות תהיינה

שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה

 

וספרת לך שבע שבתות שנים

ובדניאל ט שבוע במשמעות שבע שנים (לפי הרבה מפרשים)