בהחלט נשמעת סיטואציה מורטת עצבים.. חיבוק מפה.
שאלה כדי להבין קצת יותר את המצב, אין לך אפשרות לנהל שיחות עבודה בזמנים פחות עמוסים מבחינה נוכחות נוספת סביבך? והילדים ממש קטנים או בגיל שמבין ויכול להעסיק את עצמו?
והבעיה היא שאני לא באמת יכולה לצרוח, כי אז זה רק יחמיר את המצב ואת ההצפה החושית🤦♀️
לפעמים אני בורחת לחדר, לפחות כדי להתרחק מהרעש של הילדים...
צאי מרחק של 300-400 מטר מהבית האחרון ותצעקי שם ! סופר חשוב אם זה הרצון שלך בגוף. מותר.
אתה מבקש בעצם עצה איך להתמודד עם זה?
כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת ממש מתוך החוויה שלי מול סיטואציות דומות, ומרגישה שלא נוח לי כרגע להניח אותה כאן גלויה לכל.
אז אם תרצה תוכל לשלוח לי מסר או הודעה ואעביר לך אותה. ואם יש עוד מי שזה מעניין אותם או נוגע אליהם, מוזמנים גם לשלוח הודעה עם איזכור לנושא הזה ואשלח בכיף.
ולא חושבת שאני עונה להגדרות של אדם רגיש מאוד...
אבל ממש מכירה את התחושה
וואי נכון
אבל תלוי מה
זה גם לא תמיד עובר לי אחרי פעם ראשונה
נגיד במקום זר שאני לא מרגישה בו בבית, אני לא אהיה משוחררת מאה אחוז
אפילו בעבודה ראיתי את זה שכשהתחלתי הייתי די דרוכה להיות הכי בסדר, ומישהי אחרת חדשה שהגיעה, על הפעם הראשונה הרגישה חופשי לא להיות עובדת פרפקט כמוני, לחטט בארונות במטבח לחפש דברים לנשנש... כאילו גישה של "איך המקום מתאים את עצמו אליי" ואצלי ההיפך אני מנסה להתאים את עצמי אל המקום.
(אממ איך להתמודד עם זה? מודעות עצמית והשלטת השכל. כי בסוף זה מה שמאזן רגישות יתר... וזה חשוב. ודבר שני, קטע של אמת. אמת היא חזקה יש לה כוח עליי לשכנע אותי להחליט משהו מסוים. אם אני נגיד חוששת לפני משהו, אני שואלת את עצמי בשכל: יש לי סיבה לחשוש? מה האמת? וכו וכו'.. להעביר את עצמך תהליכים. עצם הידיעה שזה רק רגש אבל הוא לא האמת כבר נותנת יתרון עליו.)
צליל של נפילת אסימון. לא חשבתי על זה קודם.
או אפילו בלי קשר לנורמליות / תפוצה של המצב הזה בציבור:
אם אתה מכיר את עצמך ככה, אתה כן טועם את טעמן של חוויות שחוזרות על עצמן, מפעם מוקדמת כלשהי והלאה. שזה די הרבה, ואפשר לשמוח בו מאוד.
אשר לחוויות חד־פעמיות, אין גורם כלשהי שמכריח אותך לחוות אותן בצורה מסוימת דווקא, וגם צורה שהיא כמעט תפקוד־בלבד לגיטימית לחלוטין. אנשים שונים טועמים בצורה שונה, ואין בזה דבר חריג.
אפילו במקרים מסוג שאינך מצליח לתפקד בהם בפעם הראשונה בכלל, זה נכנס ברווח באמירה ש"אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". תימנע מתחושה של חוסר־ערך בהקשר הזה על ידי בחינה של תרחישים אחרים שבהם אתה מועיל ביותר - אני בטוח שיש כאלה.
מחזק את ידיך, אחינו. בהצלחה! 
לחשוב עם עצמי, ממש לתכנן
מה אני מצפה שיהיה , מה בערך מצופה להיות האירוע ואיך אני רוצה להתנהג
ממש לדמיין אותך עושה את זה
שוחה בבריכה/ יושב מדבר עם החברים..
ואז
להגיע למקום כאילו אחרי שכבר התבוננת מהצד
שעשית את זה בדמיון
ואז אולי צריך כמה דקות הסתגלות לחבר את הדמיון עם האירוע עצמו שלא בדיוק אותו דבר
ולמצוא מה כן חשבת עליו- חבר מסויים שבא, אוכל מסויים שאתה מרגיש איתו בנח
ולהגיד לעצמי
כבר הייתי פה (אתמול, בדמיון) אני יודע מה עושים ומה אני רוצה.
וזה יעבוד! בעז"ה
בהצלחה
לאנשים סגולים לא תמיד יש זמן להיות סגולים. לא תמיד יש להם את הפניות לתת לעצמם לחיות בסגול, ולא תמיד ניתנת להם הזכות להיות כאלו.
ולעיתים אין להם את האפשרות הזו, בשטף מירוץ של אירוע מטורף, או סיטואציה אינטנסיבית שדורשת ביצועים גבוהים, בקצב שלא מאפשר לחיות כאדם סגול.
וזו חוויה מאוד קשה, בעיקר מהסיבה שאתה לא באמת הופך להיות אדם רגיל, אלא מדחיק ומשתיק את הנפש שלך, והיא כידוע לא פראיירית. וגם אם עשית את זה ממש בלית ברירה, לא יעבור עוד הרבה זמן עד שזה יתפרץ עליך ויתפוצץ לך בפרצוף בקול רעש גדול...
ואז מגיעה הצפה. כמו שיטפון ענק של ביוב שצף ועולה לקראתך בעוצמות אדירות, מאיים לשטוף את כל- כולך... ואתה כולך ממשיך להתנהל באותו אירוע אבל פתאום הולך לאט-לאט ובזהירות, מפחד להחליק וליפול. אבל כמה שתיזהר זה לא יעזור לך. אתה מחליק ונופל על הראש. לפעמים מקבל מכות כואבות בעוד מקומות בגוף. ולפעמים זה קורה לך עם ילד קטן ביד, שאז גם הוא נופל ומקבל מכה. ואז הוא בוכה מאוד חזק, ואתה מרוב בהלה לא מסוגל להרגיע אותו, אלא מתחיל לבכות חזק-חזק ביחד איתו...
(שיתוף אמיתי, כולל ההחלקות הפיזיות על מים של ביוב...)
אגב, הביטוי "אנשים סגולים" מבוסס על תחושה שלי בחיים. מתכננת בעז"ה לכתוב על זה ספר...
מחכים לספר
לפעמים אנחנו נכנסים ללופ וצריכים שמישהו יושיט לנו יד לצאת מהמקום הזה.
אני פה אם תצטרכי עזרה
אני כבר באמת לא מסוגל, בא שכול העולם הזה יעלם, שכל העולם יחרב, רק שקט... רק לנשום, רק להרגע, להנות, אני משתגע!! אין לי שום כוחות שבעולם לקום מחר בבוקר. הכל כאן שקר הכל כאן סוגר עלי, אין לי אף אחד בעולם הזה שאמיתי איתי, שאוהב אותי באמת, הלב כבר לא פועם, אני מפחד שהוא כבר נכבה... אלוהים בבקשה! אני פשוט לא מסוגל לצאת מזה לבד, לא מסוגל... רק לאחז באיזה תקווה שמחר יהיה טוב ולהתצפץ מחדש, להתאכזב מחדש, למות מחדש
מכיוון שיצא לי להיות (ולעבוד) בחברת ילדים/נערים/אנשים רגישים מאד, הבנתי מה זה.
אבל ההתמודדות בתוך הבית משגעת אותי.
אחד בן 10 והשני בן 6.
ההתנהלות בקצב אחר, המחשבה שפועלת לגמרי אחרת, ההצפה הריגשית מכל דבר קטן והבכי המתפרץ שלפעמים משאיר אותי עם פה פעור.
חוץ מלחבק ולהכיל, מתי מותר לי לשים לזה "סטופ"?
כי לפעמים זה על דברים לא הגיוניים בעליל...
לא בא לי להיות האמא שהילדים יבכו על ספת הפסיכולוג שלקחה להם את הילדות
בתור אדם לא רגיש בכלל. אפשר לקבל אפשר לא לקבל אני מתאר לעצמי שתהיינה כאן דעות שונות אבל אני מרשה לעצמי להציג את הצד שלי, כדברי הפילוסוף הסטואי "אשאיר לאחרים את המילים הרכות והחיבוקים".
– זאת אולי דעה לא־פופולרית אבל אני חושב שיש קצת היפר־מודעות לטראומה. בעבר טראומה הייתה נחלתם של חיילים בשדה הקרב, אנשים שעברו עינויים או אסונות לא־סבירים כו' אבל עכשיו זה נראה שכל אירוע הוא טראומטי עד־כדי טמטום חושים. צפייה בחדשות היא טראומטית, ההורים קצת יצאו מהכלים אז זאת טראומה לכל החיים שמצריכה טיפול נפשי מקצועי כו'. וכמובן טראומות בקנה מידה יותר רציני הן כבר "הורסות את החיים".
אני מאמין שעצם השיח הזה מזין את הבעיה. עצם הציפייה שלאירועים קטנים תהיה השפעה כל־כך מכריעה, גורמת להם להשפיע עלינו יותר, הכל הופך לשיח של "איך ההורים דפקו אותי" ו"איך הם עשו לא בסדר" כשבסוף אנחנו אנשים לא־מושלמים עם ידיעות מאוד מצומצמות, אין לנו ניסיון של אלפי שנים, היהדות מעודדת להביא ילדים בגיל מוקדם יחסית ולא בגיל 2000 אחרי שכבר ראינו הכל ולמדנו הכל ואנחנו אנשים שקולים ויציבים עם אינסוף כסף ואפס בעיות. מהסיבה הפשוטה שזה לא נצרך.
– כך גם לגבי חיבוק והכלה. למעשה יש לנו שני קצוות שכל אחד מהם יוצר בעיה אחרת.
בקצה של חיבוק והכלה, הילד לא לומד להבחין בין דאגות אמיתיות לבין שטויות ודברים קטנים שצריך להתגבר עליהם לבד, והסביבה בהדרגה תפסיק לעזור לו בזה (וזה יבוא במוקדם או במאוחר), כמו סיפור הילדים "הילד שצעק זאב", שהרעיון שלו הוא שזה מאוד נכון וחשוב לבכות על דברים חשובים, אבל צריך גם לדעת לשים את הגבול לא לבלבל בשכל, כמובן זה גם מותח את יכולות האמפתיה של ההורה שבשלב מסוים מתעייף ועלול להתייחס בציניות כללית / זיוף כלפי בכי הילד (בכנות, אם ילד בוכה סתם, אין מה לעשות, אחרי גבול מסוים אין חשק לטפל בזה, וחוסר החשק הזה גם מקרין לדעתי.), הוא לא לומד דרכי התמודדות חלופיות חוץ מהתרפקות אצל אימא, במקום דרכים יותר "קשוחות" כמו "מה לך בוכה, בוא תשחק במשהו כיפי או תשב קצת להירגע עם עצמך תרגיש יותר טוב או תשתה שוקו תרגיש נחמד" וכיו"ב כחלק משלל גווני הקשת של דרכי ההתמודדות הבריאות של אנשים בוגרים.
בקצה של סטואיות וקשיחות, הילד לומד להתנתק מהרגשות שלו, לא להרגיש, לפתור הכל לבד, לא לסמוך על אנשים, לפקפק בנכונות האינטואיציה והתחושות שלו, לשים מסכות, להסתיר, לשקר, וכן הלאה, זה גם היסוד הפסיכולוגי למנגנוני הגנה כמו פגיעה עצמית (עקב חוסר יכולת מוסרית להעתיק את הכעס כלפי העולם, או הבנה שהכל תלוי רק בי, לכן הענשה עצמית) וכיו"ב, שברור שזה לא ממש בריא. זאת אומרת, אני מאמין שאפשר לחיות חיים שלמים עם פילוסופיה סטואית קיצונית, אבל מפסידים המון.
היהדות גם מלמדת שמאל דוחה ימין מקרבת ושמצד אחד "חושך שבטו שונא בנו" והתפקיד של ההורים זה לתת לילדים מוסר וחוסן ויכולת להתמודד עם קשיי החיים גם אחרי שיעזבו את הקן. ומצד שני כמובן שלא ירגישו ניכור אלא שההורים והבית יהיו בשבילם סמל ליציבות וחום ומקום שהם יכולים להיות "אני" כמו שבית צריך להיות. וזה באמת איזון עדין.
– ובחזרה להתחלה, האמת היא שאני לא מודאג יותר מדי לגבי הילדים. הילדים של דוד, שהרעיף עליהם אהבה וחום וקבלה, רבים מהם הלכו בדרכים מאוד לא טובות והתנ"ך אומר שזה דווקא בגלל שלא עצב אותם מימיהם. ולעומת זאת הילדים של שאול, שספגו ממנו יחס מאוד קשה, היו ילדים למופת וגיבורי ישראל הגם שחלקם לא הלכו בדרכו. ויש גם סיטואציות הפוכות. בקיצור החשבון של איך יצא הילד זה חשבון של הקב"ה ששם אותו עם ההורים ששם אותו, והבחירה של הילד מה לעשות עם החיים שלו, והאם להאמין שכל הרעות הבאות עליו הן כי ההורים שלו שרטו אותו, כאמונה המקובלת בדורנו.
– לכן אני חושב שאם את מגיעה למצב של שחיקת אמפתיה אז זה הזמן לשים גבולות, אני מאמין שזה תפקיד של ההורה לתת לילדים שלו חוסן, ללמד אותם כל־מיני דרכי התמודדות, לפעמים לתת להם לקפוץ למים העמוקים, בהתאם ליכולות שלהם פחות או יותר, לתת גם את המקום של הליטוף וגם את המקום של ה־reality check
יש מצב שאימהות מהיותן רכות יותר מחפשות להיות גם וגם... וההיבט הריגשי הוא אחר
זאת ממש הגישה האינסטינקטיבית שלי, בדיוק במילים האלה
וזה משהו שהיה ממש חסר לי כשגדלתי, ההורים שלי תמיד או נכנסו לפניקה מהבעיות שלי (מה שגרם לי לא לרצות לספר) או הציעו מיליון עצות ופתרונות
ואני חושב שדווקא לומר "יש לך את זה, אתה דחפור, אתה סמיטריילר, אתה אונייה מסחרית" זה כל־כך מחזק, נותן כח, נותן חשק לעשות דברים ולשאוף
הרמוניהאיזה כיף זה, נדיר היום. נהיינו חלשים נפשית...
הצפה רגשית צריכה יחס רך ומחבק תמיד. יחס קשוח לא מועיל וגורם נזקים אדירים בטווח הארוך.
אבל זה לא אומר שזה חייב להיות עכשיו. נכון כמובן גם להצפות רגשיות של מבוגרים (היי) שבאות בזמנים תקועים.
אם אני עכשיו בפגישה עם אנשים ויש לי הצפה רגשית (קרה המון), אז הצפה רגשית תחכה. אני אכתוב אותה בצד ואחזור אליה בעוד שעתיים. אם לבכור שלי הרגיש יש הצפה בבוקר, אז לא. עכשיו אתה הולך למסגרת ובצהריים נשב ונטפל בזה.
טראומה?
רגישות?
מצויין. אל תנהלי לי (או לילד) את החיים.
גם כשמוצפים משטויות (וסהדי במרומים, גם מבוגרים מוצפים משטויות, ראיתי את זה באופן חי בכל כך הרבה דברים) צריך להתייחס לזה.
להתייחס לזה שזה שטויות, ולהתייחס לזה שהנפש מטורגרת מזה. בדרך כלל יש קומה מתחת שזה לא שטויות, ושם צריך יחס אחר. כמובן זה לא אומר להיכנע לכל רגש או מחשבה. רגש זה רק רגש (אמצעי תקשורת פנימי). הוא מסמן לי שקרה משהו וצריך באופן כללי להתייחס אליו.
אני הולכת לפגישה שבועית עם מטפלת רגשית.
אממה?
זה משעמם אותי! היום אמרתי לה שהייתי רוצה לגוון קצת את הפגישות
הנפש שלי צריכה גיוון, תנועה מעניינת ולא מהלך שחוזר על עצמו...
מוכר למישהו כאן?
(ויותר מורכב מזה, חלק מהדברים באמת מנהלים אותנו ולוקח הרבה הרבה זמן עד שהם משתנים, ועד אז זה באמת מתסכל ואולי קצת משעמם).
מה את מרגישה על הטיפול בכללי? איפה את כשהתחלת לעומת איפה את היום?
כי, אני כן מרגישה שינויים משמעותיים בחיים, אבל לא יכולה לשייך את זה דווקא לשם.
לוקחת בחשבון שזה כן משפיע לטובה, למרות שאני לא מבינה איך...
אם את עוסקת בקונפליקטים בנפש והם נפתרים, אז כן - זה ממש קשור וזה עובד ככה.
בהחלט מוכר
וזה בהחלט רעיון טוב
יש הרבה דרכים טיפולים היום.
עדיף לשתף כדי שהטיפול לא יהיה תקוע..
כי עקרונית - הנפש שלנו אמורה להיות מרתקת כל כך, שמספיק פשוט לדבר עליה כדי לא להשתעמם...
אם את מחפשת את הגיוון - בעיניי זה לא המקום של טיפול רגשי. יכול להיות באמת שאת לא זוקה לו יותר, ומה שאת צריכה זה חוג או קורס שבועי בנושא שמעניין אותך, שגם יפתח את הנפש שלך...
ובקשר לשאלה שלך בסוף:
נראה לי שזו באמת תנועת נפש של רגישים. מצד אחד הם זקוקים ליציבות שיש בשגרה, ומצד שני הם מרגישים את הצורך הנפשי בגיוון, צורך שנובע מהנפש האומנותית... (אבל לא עשיתי על זה מחקר, כמובן)
זה עבר תהליך עמוק.
בעבר בעיקר כתיבה ויצירה, מול עצמי זו הדרך הכי קלה לבטא אותי ורגשות שלי. מול אחרים גם בכתיבה, אבל לקח זמן עד שזה היה קורה בצורה גלויה ומובנת להם.
עם השנים למדתי ועברתי כמה תהליכים שאיפשרו לי להיות בתחושה מוגנת ובטוחה בתוכי ועם כבוד והערכה לרגישות שלי, ומאליו היה קצת יותר קל עם לבטא את עצמי מול אחרים. זה היה מלווה גם בהרבה ניסוי וטעייה בהקשרים החברתיים והאנושיים, והסכמה להתמודד ולנסות, גם אם אפגע. התפללתי על זה הרבה, ולמדתי להרגיש למי נכון להיפתח ובאיזו רמה, למדתי לשמור על הנפש שלי ולבחור עם מי לשתף את הנפש שלי ובמי להקיף את עצמי.
אנשים שלא יודעים איך להתנהל עם הרגישות שלי, קיבלו פחות הזדמנויות לפגוש אותי באמת.
תחת לחץ, אני לא מבטאת את עצמי כמו שצריך ואחר כך אוכלת את עצמי...
בנחת, אחד מול אחד, במחשבה משותפת, אגיע לביטוי עמוק ובהיר
למדתי לא להגיב מייד, ואז לנתח ולכתוב.
המון דברים צפים ועולים עם זמן, והרבה דברים גם שוקעים
עוזר לסדר את המחשבות במוח. לפעמים צריך מישהו חיצוני בשביל זה כשיש משהו שאני לא עולה עליו ומנהל אותי.
הספר "מושלמים כמו שאנחנו" של ד"ר ברנה בראון.
כי זה ספר שנותן לך הדרכה והבנה על מה עומד הקושי ומשאיר תרגילים עם דף למילוי (שיעורי בית) להטמעת ההבנה.
וגם פעילות גופנית עם מוזיקה של מדיטציה- מעוררת מחשבה ואפשרויות ביטוי להמשך היום.
אין פנאי לכתוב ולפרוק ולעבד?
בעצם, אולי עדיף ככה - פחות להתמודד עם כל התחושות האלה?
חייב להיות זמן לדברים הדחופים
כשאתה מרגיש שאתה צריך רגע לנשום תקח לך כזה תפנה חלונות אפילו של כמה דקות, תוך כדי נסיעה, לפני השינה וכו'...
אבל אם באמת אין זמן באותם רגעים הגוף יתפקד ויתן את ההכי טוב שלו כמו בכל מצב לחץ/ מצב "חירום" אבל אח"כ תהיה "נפילת מתח" ויהיה צריך לעבד את הדברים רטרואקטיבית
פחות להתמודד - אף פעם לא עדיף!
זה מגיע אחר כך בהפוכה ובעוצמה הרבה יותר גדולה.
כל מה שמטפלים בו באופן מיידי, אם זה כלים בכיור, אם זה כביסות
ולהבדיל - כאבים, גם פיזיים וכאן אנחנו כמובן מתמקדים ברגשיים
תמיד יותר יעיל כשהם קטנים - כמה שאפשר.
לא תמיד נהיה במודעות ומספיק בוגרים לטפל בפעם הראשונה שכאב פוגש אותנו
אבל כשאנחנו כן שם - תמיד הדבר הנכון יהיה לטפל כשאנחנו מזהים שכואב לנו.
דבר ראשון - לזהות את הרגש ואז לגשת לעיבוד ופריקה. הכי טוב, מול ריבונו של עולם...
!משהאחרונההמנגנון מציף אותך בכוונה. כלומר אם אתה "לא רוצה" להתעסק במשהו, הדרך של המערכת זה להציף אותך בכוונה במשהו אחר (אפילו חשוב).
צריך לשבת ולעשות עבודת חקר קטנה על עט ונייר או על מסך ומקלדת, של מה אני מרגיש עכשיו?
מה מציף אותי?
האם זה קשור באמת לחיים שלי ? (בדרך כלל לא)
אם זה לא קשור, למה זה מציף אותי?
מה קרה שניה קודם?
בדרך כלל פה מוצאים את התשובה ממה אני בורח, ועם זה כמובן אפשר להתקדם הלאה...
עכשיו אפשר להתחיל להתקדם. אני חייב להגיד לך שאני גיליתי בשלב מסויים שלכן אני אוהב תכנות. בתכנות במקום להיות תלוי בפידבק מהסביבה, אני תלוי בפידבק של המחשב. ואם זה עובד, אז זה עובד.
אחר כך יש עבודה רגשית לעבוד שאפשר לעשות ועשיתי. בגדול אפשר לעשות הרבה דברים בכתיבה. לחפש איפה המנגנון של חוסר הביטחון הזה ומאיפה הוא מגיע. עשיתי את זה. זה לקח כמה שנים אבל זה עבד מאוד מאוד יפה.
כל מה שעולה מהמערכת
אני זקוקה לאישור של X.... ופשוט להמשיך לכתוב ולראות מה יצא לך שם. אפשר גם בדיבור לבד על אותו עיקרון.
הגיע הזמן לטיפול ריגשי והעצמה אישית ולהתמסר לתהליך הזה.
זה מתיש לחיות על אישורים.
אז אני אוהבת מוזיקה. אוהבת להאזין לה, אוהבת לנגן אותה, אוהבת לנסות להלחין אותה.
זה אפילו מופיע בתוך רשימת התכונות החיוביות של אנשים רגישים מאוד: נהנים מאומנות איכותית.
אז אני לא אוהבת מוזיקה. לא אוהבת להאזין למוזיקה רועשת, לא אוהבת שאחרים סביבי (ילדים...) מנגנים אותה בצרימות של מתחילים.
זה אפילו מופיע בתוך רשימת הקשיים של אנשים רגישים מאוד: רעשים צורמים מפריעים להם.
אז איך אתם מתמודדים עם הפלונטר הזה?🤔
(אפשר לשתף גם בתחומים אחרים שמתנגשים בעצמם אצל אנשים רגישים)
את אוהבת מה שאת אוהבת, ולא אוהבת מה שאת לא אוהבת. למה את צריכה להסביר את זה למישהו.
להתאמן כשאמא לא נמצאת. ואמא צריכה לכוון לא להימצא כשזה קורה.
אפשרות שניה: אוזניות מבטלות רעש אקטיבי
אפשרות שלישית: תרגול על קלידים שמחוברים לאוזניות מהסוג של האפשרות השניה.
וגם אוהבת את הבית וכמעט לא עוזבת אותו...🤦♀️
הכלים העיקריים שלהם הם כאלה לא חשמליים, אז אפילו אי אפשר להנמיך את קולם... אבל כרגע הפתרון הוא לשלוח אותם להתאמן בחדרים, או לשלוח את עצמי לחדר עם אוזניות כשהמצב חמור🙈
ככה גם הם מרוכזים יותר וזה לא מפריע לשגרת הבית
אם זה פתרון מספיק (כלומר זה לא צורם לך מהחדרים) זה בסדר גמור, בהרבה בתים עושים את זה..
אני גם עובד מהבית (אם כי יש לי חדר שמוקדש לזה אז זה כנראה אחרת).
(עוד אחת מהרגישויות - דברים מציקים על האוזניים...)
אנחנו בדרך לייסד חדר עבודה (בתוך חדר השינה שלנו), אבל בכל זאת בדרך כלל אני מעדיפה לעבוד בסלון כדי להיות זמינה לילדים הקטנים... (אבל הצרימות של הכלים מפריעות לי מעצם היותן, בלי קשר לזה שאני עובדת או לא)
שווה לך לנסות ולהתנסות. אני אישית פשוט שילמתי תוספת על בידוד רעשים לדלת של החדר שאני עובד בו (כן יש כזה דבר) אז אני פחות עם הצורך הזה. את אני מבין בסלון אז זה סיפור אחר.
יש גם זולות יותר בAX עם ביטול רעשים. לא התניסיתי.
בעת עבודות הבית. אבל אני מבינה שאוזניות של רעש לבן זה משהו מיוחד, לא?
לא שמעתי כלום כלום כלום
והייתי אחלה עם זה.
היום אני לא יכול יום בלי
אני מזדהה ומקבלת כמחמאה את המשפט - אנשים רגישים מאוד: נהנים מאומנות איכותית.
ולמי שעוד לא מכיר פה, ממליצה להתחיל להכיר את דוד בן ארזה - בעצמו רגיש מאוד מאוד, מוכשר מאוד מאוד ואמיתי מאוד מאוד..........
ומסכימה עם משה שלא מוצאת כאן פלונטר
אצל ילדים ניכרים דברי אמת, הם לא צריכים הסברים...
גם הילדים שלי יודעים שאת המוזיקה שהם אוהבים, שהיא לא באמת מוזיקה, אני לא יכולה לסבול...
לא רק שזה לא סותר, זה מצדיק זה את זה
מישהי (מתאים יותר לנשים שבינינו) כאן מרגישה קושי בלרקוד בחתונות?
אני מתקשה מאוד, אפילו בחתונה של בנותי! ותוהה אם זה יכול להיות קשור לרגישות המדוברת...
מעולם לא אהבתי לרקוד. זה תמיד היה הצפה גדולה מדי בשבילי.
אף פעם לא חשבתי על זה ככה כקשור... אולי כי לא ידעתי שקיימת אצלי הרגישות הזו בזמנו. זה באמת מעניין מה שאת שואלת.
אני יכולה לשתף בתהליך שאני עברתי שם, אולי תמצאי את עצמך מזדהה איתו, ומי יודע.. אולי זה יתן כלים.
עוד בתקופת הנערות שלי היה לי קושי עם תנועה והגוף שלי. זה לא היה קשור דווקא לרגישות, אלא בעיקר לחוסר הידיעה איך לתפעל אותו נכון, והתחושה שאני רוקדת מוזר, חוסר גמישות ועוד כל מיני דברים פיזיים שגרמו לרצות להימנע מזה. כן זכור לי שגם היה בזה צד של קושי להתמודד עם ההמוניות, המון מגע שלא תמיד היה מווסת עבורי, הריחות, האורות, התנועה והמוזיקה המאוד חזקה.
אז הייתי יושבת בצד וצופה, ורק אם משכו אותי פנימה רקדתי.
וכשגדלתי זה עבר לחתונות גם. ושם זה עוד יותר הקשה עליי, כי יש איזו נטייה לריקודים סוערים (מדי מדי סוערים) סביב הכלות, וצפיפות לא רגילה, שאת צריכה לחוות הרבה כדי להרוויח שנייה של ריקוד איתה. לכן תמיד הייתי מוצאת את עצמי נמנעת מזה. אבל אז הבנתי שאני מפספסת משהו כי אני רוצה לרקוד ואוהבת לרקוד. אז ניסיתי לאט לאט להתקרב למעגלים. בהתחלה היו מכניסים אותי כשראו שעומדת בצד, ובשלב מסויים גיליתי שאני נהנית גם מלרקוד לבד, או במעגל חיצוני קטן ולא אינטנסיבי, או במעגלים המאוד מאוד רחוקים. ככה שאם רוצה יכולה ברגע לצאת משם ולקחת הפסקה.
אבל אני עדיין תוהה לעצמי מה יהיה בחתונה שלי עצמי בע"ה בסיטואציות האלו, ואיך אתמודד עם ההצפה הזו מהרבה כיוונים..
באופן מאוד לא ברור, רק בחתונה של עצמי הייתי משוחררת לחלוטין...
כבר שנים שאין על מה לדבר ואם כן, ממש תוך לחץ ואי נעימות עם זה.
בחתונה האחרונה של בתי השלישית שהתחתנה החלטתי שאני עושה מה שמתאים לי ומשמח אותי - ולא רקדתי...
זה היה חסר לכלה ולכן אני לא שלמה עם זה
והאמת שגם אני - ביני לביני כשאף אחד לא מסתכל, כן נהנית לרקוד עם שירים בבית...
אז אני יודעת שאני מפסידה מזה הרבה
אבל לא יודעת איך להתגבר על זה
אם הייתי יודעת שאני רגישה מאוד עוד בטרם נישואיי, מניחה שהיו נחסכות לי כמה עוגמות לב...
רק שהקב"ה מחליט מתי לחשוף ומתי להסתיר.........
אשרי מי שיודעת על זה לפני....
ומודה שזה אחד הדברים שגורמים לי לחשוש מהחתונות העתידיות של ילדיי... (בחתונה של עצמי רקדתי אבל בקושי, אבל היה אפשר לשייך את זה למעופפות של כלה...)
תמיד שייכתי את זה ליכולת האתלטית הלא-משהו שלי🤷♀️ אבל אולי זה כן קשור לרגישות...
(באופן כללי קשה לי להיות באירועים, בגלל הרעש וההמוניות. ואולי באמת ריקוד הוא 'צעד אחד קדימה', תרתי משמע, כי הוא מבקש לא רק להיות נוכח אלא להשתתף ממש ולשתף את הגוף בחוויה...)
היום הרבה הרבה פחות
מכל מיני סיבות
בלי קשר שההמוניות קשה לי
נפגשים בתל אביב בעלות סמלית
מי שמעוניין כתבו לי בפרטי ואשלח לכם קישור לקבוצת הוואצפ
שבעיקר קשורות לתת מודע של שתיכן
מה העברתן אחת לשניה...
את יכולה גם לקרוא לזה אנרגיה אם באלך
יש לזה כמה דרכים להסתכל על זה
ילדה של אבאאני יכול לשבת יום שלם מול מחשב והכל סבבה. שעה פגישה ולצאת מרוקן.
כי זה היה יותר מידי בלי ששמת לב.
וגם השאלה היא, כמה אמפתיה היית צריכה לך בשיחה וכמה היא היתה צריכה?
האם היה לך רזרבות לתת?
לי עזר לחלק שיחות עם חברות ל2.
אם יצאת מרוקנת, לפעם הבאה מציעה לחלק את השיחה ל2 , אם את מרגישה שזה נהיה ארוך מידי (את צריכה להיות קשובה לעצמך), אפילו באמתלה של להפסיק כדי לשתות/שירותים/ווטאבר. תראי איך את מרגישה בזמו בניתוק והאם יתאים לך לחזור לשיחה? (ואם לא, זה ממש בסדר לכתוב הודעה שלא מתאים לך להמשיך ותמציאי תירוץ)
הבן הקטן שלי, שכבר מזמן אני חושדת שהוא אדם רגיש מאוד, אמר לי עכשיו שהוא לא רוצה לקרוא בתורה בבר המצווה שלו...
יש לו עוד יותר מחמש שנים עד אז, אבל כנראה הנושא התחיל להטריד אותו מכיוון שאחיו הגדולים מתכוננים עכשיו לקריאת התורה בבר המצווה שלהם...
אמרתי לו שלא חייבים לקרוא בתורה בבר המצווה, ושבכל מקרה הוא לא צריך להחליט כלום עכשיו, אבל בכל זאת רוצה לדעת למה להתכונן בזמן אמת -
אני נוטה, כמובן, לא להכריח אותו לעשות את זה, אבל אולי זה דווקא לא נכון? אולי לפעמים צריך לעמוד מול המציאות, במיוחד במקרה כזה, שהנושא החברתי גם משחק בו?
אשמח לדעתכם, וגם לדעתכן - אימהות ואחיות של רגישים ורגישות בעצמכן
אמנם אין לי ניסיון בתחום הנ''ל אבל קצת מחשבות שעולות בי, וגם קצת מהניסיון..
הרגישות הגבוהה היא מתנה, מתנה שמגיעה עם אי אלו אתגרים שדורשים יותר שימת לב, הקשבה והמון חמלה כלפי עצמנו בסיטואציות מסויימות. ועם זאת, חשוב לשים לב שיש סיטואציות שהאתגר, ההתמודדות והעבודה שנדרשת מאיתנו, לאו דווקא נוגעות אלינו כאנשים רגישים מאוד, אלא זה משהו שגם אנשים שאין להם רגישות מיוחדת מתמודדים איתו.
תחשבי על זה - להיות במרכז תשומת הלב, לעמוד מול קהל מבוגרים (בסיטואציה שצריך דיוק בקריאה, ומוכרת החוויה שכל הזמן מתקנים את הקורא), הידיעה שצריך תשומת לב גם למילים בספר שאין להן ניקוד או טעמים וצריך לזכור אותם בע''פ, וגם למסמן שעומד ליד, ולהכיל את ההתרגשות של קריאה פעם ראשונה ואיך יצא, מול קהילה, אולי גם מול חברים וכדו' - הן חוויות שבפני עצמן דורשות המון חוסן פנימי ותחושת ערך עצמי לעבור אותן, ובגיל יחסית צעיר.
חוויות כאלו, ובכלל כל מיני חוויות שאנחנו חווים בחיים הבוגרים, דורשים מאיתנו לפתח את המיומנויות האלו. ולפעמים דווקא החוויה של ההצלחה, עוזרת להתמודד יותר טוב עם הרגישות בכל מיני סיטואציות.
ואני חושבת שיש לבן שלך ברכה גדולה גדולה בזה שיש לו אמא מודעת, שמחפשת איך לעבור איתו את התקופה הזו בצורה נכונה. כי את תוכלי לעזור לו למצוא את הדרך, להבין מה הרגישות שם, מה נמצא שם בלב שלו ובהרגשה שגורמת לו לא לרצות לעשות את זה (לא להכניס לו מילים, חוויות או הגדרות.. אלא פשוט לברר: מה גורם לך לחשוב ככה? מה אתה מרגיש כשאתה חושב על לעמוד במצב הזה?), להבין מה החוויה שלו.
ואת יכולה לחזק בו את הערך העצמי, לבנות בו רצון להתמודד עם הדברים ולגדול מהאתגר, ללמד ולתת כלים להתמודד, להתחיל לתרגל מעכשיו בקטנה במה שמסוגל לו, אולי החוויה של האחים תחזק אותו אחרי שהם יעברו את זה, וגם יש לכם חמש שנים+ לחשוב מה תהיה הדרך הכי טובה עד שיגיע לשם בע"ה.
וגם אם בעתיד הוא עדיין יחזיק באותה עמדה פנימית, תמיד אפשר להתאים את הסיטואציה למה שיהיה נכון לו, כמו עלייה עם מניין קטן יותר, להזמין רק מי שירגיש נוח איתו.. וכדו'.
וזהו בינתיים.
בטח האמירה הזו שלו היום קשורה לכך שהוא חולה היום, וכשחולים הכול נראה רגיש פי כמה...
הבה נראה איך הוא יהיה בבר המצווה של האחים שלו, ואם זה ישנה משהו בדעתו בינתיים
ובאמת מעניין איך יהיה לו, נשמע שזה יחסית קרוב..
(עברו מאז כמה שנים...)
לא היה שאלה שזה מה שאני אעשה. מאמין שאם הייתי מבקש אחרת היו מתחשבים. בדיעבד זה היה עומס כבד אבל דווקא מהסוג שלא היה לי בעיה לעמוד בו. כלומר. המערכת הייתה לחוצה בטרוף אבל בפועל הייתי כנראה ב"היפר פוקוס" על הקריאה עצמה והתעלמתי מכל מה שהיה מסביב. או אולי זה מה שאני זוכר.
אגב, יצא לי לקרוא לא מעט פעמים את הפרשה וההפטרה הזו מאז במקומות שהיה חסר בהם בעל קורא. זה עדיין מלחיץ אבל זה עובר בסדר ובמילא אני יודע שחצי מהמתפללים מרחפים או חצי ישנים.
מגזר ספרדי?
אולי זה שאני אשכנזי והתפללתי אז בבי"ס אשכנזי היה נקודה.
בוודאי לילד רגיש, אבל גם לילד לא רגיש - זה עומס מאוד כבד להכין פרשה שלמה ולקרוא טוב. הנוהג הזה הגיע כנראה במקור מהיקים, שאצלהם הכל מושלם, זלג לארה"ב הרבה פעמים אצל ילדים שלא יתפללו בכלל בהמשך והפך לנוהג כמעט מחייב בציבור שלנו משום מה (בציבור החרדי כמעט לא קיים הנוהג הזה).
אז יש ילדים שזורם להם ויכולים בנחת להכין ולקרוא, אבל לרבים וטובים, גם בלי להיות 'רגישים מאוד', זה פשוט לא מתאים. התוצאה היא לחץ גדול לפני וקריאה לא מוצלחת מה שמשאיר הרבה טעם רע אצל בר המצווה וחבריו.
מכיר כמה וכמה בעלי קורא, שבבר מצווה קראו רק מפטיר והפטרה.
אני יכול לספר שאני אישית הייתי בלחץ על עליית שישי כי היה בה מלא שמות מסובכים ולא הספקתי לחזור על זה כמו שצריך.. (כלומר פחות מ20 פעם🙃) ובסוף לא קראתי את אותה עלייה אלא אבא שלי, והכל היה סבבה.
אבל עיקר החבר'ה שלי לא היו בעיר אז אולי לכן זה לא הפריע..
בכל אופן, יש לי חבר שממש רגיש וקשה לו לעשות הכל מול ציבור (ברכת כהנים איכשהו מחליק) ובאמת הוא לא קרא בתורה ולא נראה לי שהוא סבל יותר מדי..
אבל הפחד קהל שלו נשאר.. ככה שזה כן בעיה נשארת ואולי עדיף בגיל צעיר יחסית לעבוד עליה..
לעבוד איתו על פחד קהל.
השאלה איך.
תודה רבה על השיתוף.
שלום וברכה. לימדתי מאות ילדים לבר מצוה. קחי אותו לבית כנסת קטן לבד ותני לו לעמוד על הבימה ולשיר משהו , כמו יגדל או אדון עולם . את צריכה להראות לו שהוא מסוגלץ בפעם השניה כשתבואי, שימי עליו טלית ושיחזור על אותה הפעולה. תוכיחי לו שהוא מסוגל וזה יחזק את בטחונו העצמי. תסבירי לו גם שכלם מתרגשיםם בבר מצוה, כולל הבחורים שטוענים שאינם מתרגשים. צריכים גם להתפלל עלין שהשם יתן לו כח ולב אמיץ. בהצלחה!
באמת כדאי להתחיל לקחת אותו לבית הכנסת בקביעות, ולהרגיל אותו לאט לאט לחשיפה ולעמידה מול קהל.
אדבר עם בעלי על כך...
סליחה שאני מפנה אלייך את הזרקור.
אין לי ספק שיש פה לחץ מההורים שמשודר אל הילד הרבה יותר מאשר ההיפך.
מה פתאום להתחיל עכשיו כשהוא בן 8 לעשות הכנות כדי שיעמוד בכבוד בטקס הנקודתי ההוא?
איך עולה על הדעת דבר כזה אם לא מעומס לחץ ורצון "לעמוד במשימה"?
תכל'ס כמו שכתבו פה לפני, לענ"ד לא יקרה כלום אם הוא לא יקרא או אם הוא יקרא ברמה שמתאימה לו...
ומצד שני המון פעמים כשאנחנו רחוקים ממשימה ועוד אין לנו את הכוחות הפיזיים והנפשיים בשבילה היא נראית ענקית ומפחידה יותר מאשר כשנמצאים קרוב וכבר גדלנו והתחזקנו.
ואחרי שהנחנו את זה בצורה ברורה על השולחן, אז לגבי עכשיו - פשוט למסמס את התשובה, ולהגיד לו: מצוין, מה שתבחר זה מה שיהיה, ותזכיר לי, בוא נדבר על זה עוד ארבע וחצי שנים, ולצחוק ביחד על הלחץ המוקדם מדי מדי מדי... ולעבור הלאה. אבל באמת לעבור הלאה.
ולהיזכר בזה שוב עוד ארבע וחצי שנים ואז תראו מה טוב ומה לא.
(אגב לגבי התאומים שום דבר לא יפריע למתפללים אם מתחלף להם קורא באמצע...)
הוא זה שהעלה את העניין בעקבות ההכנות לבר המצווה של אחיו. וכמובן הרגעתי אותו ואמרתי לו שכרגע אין מה לדאוג מזה. רק רציתי בעצמי כבר להתחיל להתכונן לאפשרויות השונות.
יכול להיות שאני לחוצה סתם, באמת. זה חלק מהמאפיינים של אדם רגיש🤷♀️
(וסתם דרך אגב - לא נעים לקבל תגובה כזו מאנונימי... במיוחד שאין פה שיתוף של דברים אישיים...)
לא חייבים לקרוא. הדבר הכי חשוב בבר מצווה זה קיום מצוות בשמחה ובאהבה.
אפשר בהחלט לקרוא חלקי. וזה בסדר גמור. לא לעשות מזה עניין.
המון מזל טוב ובהצלחה בהמשך הדרך.
אולי זה כן קיים במניין מרוקאי קטן שיש לידינו. (הנוסח הרגיל שלנו הוא ירושלמי)
בכל אופן, נראה לי שלתת לו את זה כבר עכשיו רק ילחיץ אותו יותר...
תודה!
לפעמים עצם המחשבה על כך שצריך לגונן עליו, ולוותר לו יכולה לתדלק את הרגישות שלו.
גם אצל רגישים - כשמשדרים שאפשר להתמודד, זה עצמו נותן חוזק.
אני זוכר שאכן הייתי לחוץ מזה מאוד וכבר חיכיתי להיות אחר כך, אבל בפועל זאת הייתה חוויה מחזקת שטוב שעברתי אותה.
כל השנים ידעתי שאני מאוד רגישה בגלל כל מיני דברים שמאפיינים אותי
מעולם לא שייכתי לזה את הנטיה המאוד חזקה לאמת בלי שום פשרות
וידיעה ברורה שמשם באה לי שמחה פנימית ורוגע אמיתי
אני מרחמת על אנשים שיכולים לשקר...
פתאום קלטתי שבהרבה חתונות של חברים לא הייתי - הברזתי ברגע האחרון כי לא הרגשתי טוב, ואחר כך הייתי עם יסורי מצפון על זה שהזמינו לי מנה סתם.
זה לא היה שקר, באמת כאבה לי הבטן או הראש, אבל הסיבה לזה הייתה החשש מאירוע המוני עם אנשים שאני נמצא איתם בקשר רופף.
היום הייתי אומר מראש שלצערי לא אוכל להגיע ומזל טוב מכל הלב.
אני חושבת שסגנון כזה של אירועים עדיין ממשיך להיות חלק מהתמודדויות החיים שלנו, גם כשנשואים. גם שם לא תמיד הולכים יחד, ולא תמיד יהיו אנשים שנרגיש שייכות אליהם.
לכן, העבודה השורשית נוגעת במקום אחר, בעיקר בתוכנו.
מה הכוונה? משתפת מניסיוני אולי ידבר אליך גם, אם תרצה לשאול או לדייק לפי המקום שלך בכיף.
כשאני נתקלת בסיטואציה כזו שיודעת שיש מצב שיש בה פוטנציאל לעורר הרגשות לא נעימות בי, אני מנסה לחפש מה החשש שלי? ממה אני מפחדת? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות שם שגורם למערכת שלי לפתח ולעורר לעבודה מערכות הגנה כפולות (לא רק מההתמודדות בסיטואציה, אלא בכלל הימנעות מהסיטואציה עצמה).
כשיש לי ביד את הפחד והחשש אני מקשיבה להם -
אני מפחדת מלהרגיש חוסר שייכות שגם ככה מרגישה, אני מפחדת להרגיש דחויה ולא ראויה, לא נעים לי לשבת לבד כשכולם מרגישים כל כך יחד, לא מעוניינת שישאלו שאלות שלא רוצה לענות עליהן, אני מפחדת שיחשבו שאני מוזרה וכדו' בגלל שאני מתרחקת אם ארגיש צורך להיות לבד... וכו'.
יכול להיות שיעלו גם פחדים שנוגעים בכלל למקום האישי, הפחד מלהרגיש יותר את הכאב של הבדידות כשכל החברות נשואות, וגם זו עכשיו מתחתנת, או שבאמת אני מוזמנת יחידה ואין חברות להיות איתן..
שם אני שואלת את עצמי מה הייתי רוצה עבור עצמי -
ברור שיש רצון לשמח את החתן/כלה, אבל מעבר לזה מה אני הייתי רוצה להרגיש שם באירוע? ושאם ארגיש אגיד שמחתי להיות שם?
הייתי רוצה להיות שמחה? מחוייכת? בא לי לרקוד כי הרבה זמן לא רקדתי? אני רוצה להיות פשוט ברגע מרגש כזה כדי לפתוח את הלב? אני רוצה לאכול אוכל מושקע יותר מהרגיל? להכיר מקום חדש ואולי אולם שיפתח אופציה עתידית עבורי? לפגוש אנשים שמי יודע אולי משם תעלה הצעה מעניינת? לחזק קשרים מהעבר עם מישהי שאני אוהבת ולא ראיתי הרבה זמן? ...
אני שואלת ככה ועל סמך הרצונות שלי מנסה לבנות את התמונה שתהפוך את האירוע הזה ממלחיץ לכזה שהלב שלי יהיה פתוח אליו קצת יותר.
אני אזכיר לעצמי שלשמוח ולרקוד אפשר גם עם מי שלא מכירים, גם ככה אירוע זה זמן שפותח לבבות, ולא צריך יותר מלרצות לרקוד כדי לעשות את זה עם אנשים שלא פגשתי עד היום. אני אזכיר לעצמי שזה ממש בסדר גם ללכת לשבת עם עצמי בחוץ אם זה מה שאני צריכה כרגע כי בפנים המולתי עבורי, לחפש איזה ספסל/כיסא ריק לשבת עליו או שביל ללכת בו, עם עצמי. לי לא מוזר להיות עם עצמי, טוב לי איתי, אז לא משנה איפה אני, כל זמן שאני איתי טוב לי. גם אם כולם זרים, שייכות עם עצמי תמיד קיימת עבורי.
אני אזכיר לעצמי שזה בסדר לשתף רק מה שמתאים לי, ולרוב אנשים שמחים שמתעניינים בהם אז אני תמיד יכולה לשאול אותם על עצמם.. וככה כל דבר אני מרגיעה בו את עצמי, ומנסה להוריד את מפלס החשש והחרדה, כי אם תהיה הצפה מההמוניות אני תמיד יכולה לצאת קצת לנשום אוויר, ואם אני חוששת ממפגש יש לי כלים טובים להתמודד...
ואז אני שואלת את עצמי שוב - האם אני רוצה ללכת לשם? האם יעשה לי טוב?
אם התשובה היא לא אחרי כל הבירור, לא אכריח את עצמי בכוח ואכיל ואקבל שזה מה שאני צריכה עכשיו למען הנפש שלי.
אם התשובה היא כן, כולם ירוויחו ואני גם אזכה ליהנות.
כאילו הבעת המון דברים שהם נכונים גם עלי ואז הסברת איך להתמודד איתם בצורה מעוררת השתאות.
אני אישית כל עוד זה לא אירוע שאני רוצה וחשוב לי להיות שזה בעיקר חברות שקרובות לי בלב, לא בהכרח קשר רציף יותר כאלה שיש להן מקום עמוק בלב, אני לא הולכת... עד לפני כמה שנים הייתי הולכת גם לאירועים שהיה מצופה ממני להגיע אליהם... עם השנים הפסקתי.
האמת שהיה לי גם חתונות שכן הגעתי כי היה לי נורא נורא חשוב וסבלתי בטירוף.
הייתה חתונה שבערב לפני הכלה שלחה לי הודעה לוודא שאני לא מבריזה, וברחתי אפילו לא אמרתי לה מזל טוב.
ויצא לי פעם להגיע לחתונה, האמת זה היה קטע, היה לי 2 חתונות באותו יום של חברות שכן מאוד רציתי להיות בחתונות שלהן, אחת חתונה שהייתי פוגשת בה אנשים שיחסית נחמד לי לפגוש אבל בכמות גדולה וצריך להיות נחמדה למלאאא אנשים וכזה.. ואחת שידעתי שאני באה *רק* כדי לראות את הכלה, וכל שאר האנשים שאני אכיר שם זה האנשים האחרונים שבא לי לראות בעולם הזה עלי אדמות.
בסוף הלכתי לחתונה השנייה, בעיקר כי הכלה ממש ממש קרובה לליבי, אבל גם קצת הבנתי שיותר קל לי להתמודד עם אנשים שאין לי ולא היה לי שום עניין לשמור איתם על יחסים טובים ופשוט מינימום נימוס ותו לא, מאשר להצטרך להיות בסדר ונחמדה עם הרבה אנשים שאני כן אוהבת וסבבה איתם.
שזה דיי מדהים אותי להבין את זה. וזה נראלי דיי משהו לא חיובי אבל זה מעניין להבין את זה.
ונצא מאנונימיות קצת -
התחלתי לכתוב ונמחק הכל.. לא נורא אולי היה צריך משהו אחר.
באופן כללי אני חושבת שלהכניס דברים מסויימים תחת הגדרת 'שלילי' או 'חיובי', מחטיאה את האמת. למה? כי יש דברים שלא נכון להכניס אותם תחת ההגדרה הזו, מהסיבה הפשוטה שההקשרים שבהן ההחלטה המסויימת נלקחת, אף פעם לא באים במנותק מהקשר רחב יותר, שחלק ממנו קשור גם בזה שאת כנראה משתייכת לקבוצת אנשים שיש להם מערכת שעובדת אחרת וזקוקה לדברים אחרים.
לכן לא הייתי מודדת את זה בהכרח כחיובי או לא חיובי, אלא בהקשר האישי שלך: בהתחשב בנסיבות התקופה, הצורך הרגשי והנפשי שלך, מה היה הנכון עבורך, שכנראה היה הנכון לסביבתך.
גם חשוב לשים לב מה בדיוק היתה הסיבה המרכזית ומה השולית להחלטה.
למשל בדוגמא שהבאת - הנכון לך היה ללכת בשביל החברה הקרובה יותר, כי זה היה חשוב לך יותר. זה שבמקרה באותה חתונה היו פחות מכרים זה שולי. וגם אם הבחירה היתה בחברה היותר רחוקה, ובחתונה עם פחות 'חיכוך' כי זה מה שהיה טוב לך, אז מעולה.
מהעמדה הזו שציינתי למעלה, את יודעת שבפעם הבאה כשתיגשי להחלטה כזו את תגיעי להחלטה ממקום אחר, מודע יותר. ושם תוכלי לבחור האם את רוצה לעבוד על העניין הזה החברתי, או שיש שיקול יותר משמעותי של קרבה..
וזה הסוד בעיניי, להחליט מתוך חיבור ורצון לעצמך.
מקווה שיהיה ברור, אם לא אדייק בהמשך.
אני נרשם להשתתף לארוע, עם 0 מנות. אני אומר מראש שאני לא אתפוס כיסא ואגיע רק לחופה או משהו כזה..
נגמרה לי הסבלנות? ביי.
האוטו שלנו מת לפני כמה חודשים. אז כשהיה ארוע יחסית קרוב הגענו בשני "רכבים". אני והקטנה בקורקינט שלי, והבכור על אופניים.
כשהבכור מיצה - לקח את האופניים שלו וחזר הביתה לבד.
בארוע משפחתי אחר הוא החליט להגיע לבד בתחבורה ציבורית שעה אחרינו כדי לצמצם לעצמו את ההצפה. אני חושב שזה היה הדבר הנכון לו.
ככה במקרה הסתדר.
זה גם הקל עליי לחזור כשמיציתי, וגם נתן לאשתי את האפשרות לפטפט ולהפרד ממי שהיא רצתה
אתה אינטרוברט!
יש אקסטרוברטים (מוחצנים) שמתחיים ןנטענים מאירועים חברתיים ויש אינארוברטים (מופנמים) שנטענים מלהיות לבד בבית, ולא אוהבים ללכת לאירועים המוניים. ואוהבים להבריז מהם ברגע האחרון... בקיצור, זה למודעות עצמית. (אני כותבת בתור אינטרוברטית בעצמי).
כפשוטו -
להביא אור.
תהנו מזה גם אתם.
***
תהיו הגרסה הכי טובה של עצמכם.
פשוט תעשו טוב.
תהיו טובים.
תעניקו ותשפיעו טוב מעומק הלב ובאמת.
בהכי פשוט וטבעי שלכם, גם בפעולה הכי קטנה שאולי נראית לכם חסרת משמעות.
יש לכל דבר ערך וחשיבות.
וגם אם אין פידבק מיידי, תניחו לזה.
זה שם מונח על הלב.
מחכה לרגע הנכון.
אתם לא יודעים לאן מחשבה אחת שלכם, מילה אחת שאמרתם ומעשה שעשיתם יגיעו.
כמה עמוק יגעו,
וכמה שנים יחזיקו מעמד בהמתנה הזו עד שיגיע הרגע שיצמחו פירות כאלו מתוקים...
אי אפשר לתאר.
יום אחד,
אתם תראו,
זה ישתקף לכם מהאנשים שנגעתם בהם באור חוזר מופלא.
באורכם.
