פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 8)

עזר לי לשרוף אנרגיה פיזית שמשקיטה רעשים בגוף. גם בריחה לסלולרי עשתה את זה בצורה פחות יפה למשפחה ולילדים.

האמת תודה לך. עזרת לי להסתכל על הסיטואציות מהעבר בצורה קצת יותר חומלת מצעקות בת זוג של 'שוב אתה בטלפון'.

עד לשנתיים האחרונות לא ידעתי להסביר לעצמי מה קורה לי, חוץ מזה שרע לי ואני נאחז בכח בטלפון או לפני כו במחשב הנייד.

קצת קיבלתי מילים.

היה מפגש משפחתי כזה במקום שהיה בו יחסית הרבה אנשים ורעש. הייתי מוצף. בהתחלה יצאתי קצת החוצה.

מראש ארגנתי  טיול בימבות/קורקינטים לאחיינים אבל בזמן אמת לא היה מספיק כלים לכולם.

מפה לשם.  התחלתי לעשות הקפצות של ילדים עם הקורקינט שלי החשמלי. כל פעם לקחתי אחיין/אחיינית אחרת ועשיתי איתם טיול. זה היה כיף לא נורמלי לילד/ה התורן ולי זה איפשר להתמודד עם אדם *אחד*.

רכבתי 15 ק"מ בסך הכל. זה  כמו המרחק בין צומת סגולה לעזריאלי.

צריכה לראות איך אני מאמצת אותו בהתאמות אליי...

(פעם במפגש משפחתי מציף כזה יצאתי עם התינוקת דאז לטיול בתירוץ שהיא צריכה להירדם...)

אז אני ממש מתחבר למה שאת מספרת.

השנה עשינו את ליל הסדר בגבעה מרוחקת שכל התושבים נסעו ממנה לחג והייתי רבש"צ הגבעה ליומיים, אז במובן הזה היה יותר קל ופחות עמוס.

היינו צריכים עוד אנשים שיעזרו בשמירות בלילה (גם בלי נשק) וגם היה לך שקט ונוף שאין דברים כאלה. נציע לך שנה הבאה.

אני חושב שמה שהכי חשוב זה הבנת המציאות וקבלה שלה. כלומר, לא צריך להילחם בכח להיות כמו כולם. צריך לקבל את מי שאנחנו ולפעול בהתאם לזה. אני עכשיו נחשף לעוד אנשים עם אתגרים שעושים את זה (בעיקר אוטיסטים בתפקוד גבוה שחלק מהאתגר שלהם זה מוצפות תקשורתית) וזה משדרג את רמת החיים ללא היכר.

הסיבה העיקרית היא כדי לקיים והגדת לבנך כמו שצריך, אבל אין ספק שזה קל לנו יותר מבחינת השקט והנחת... (בעלי לא רגיש כמוני, אבל גם הוא לא אוהב המוניות)

אבל כך או כך מהרעש של הילדים שלנו לא נוכל להתחמק🤭

אני מסתובבת עם אוזניות שיש בהם פונקציה לביטול רעש.

ואם יש צורך אני שמה ומפעילה (כמובן שזה מתווך למשפחה).

אם יוצאים עם מבוגר נוסף שלא סובל- אני מתמקמת בפארק במקום שמרגיש לי סבבה והופכת ל"שומרת תיקים" ו"נקודת מוצא לילדים אבודים" (אם תלכו לאיבוד, תגידו שאמא יושבת ליד מקום X)

אכתוב את המסקנות מהחוויה שלי בינתיים...

רגישים הם בני אדם עמוקים שצריכים לעבד כל דבר שרואים וחווים, נכון? 

אז בגלל זה לי לדוגמא יש לפעמים נטיה להמשך למחשבות ולתוך עצמי קצת, וכשזה קורה לי אני מזכירה לעצמי: "לכל זמן ועת". מחשבות ועיבודים- אח"כ. אלא אם כן משהו ממש הציף אותי ואז אנסה לקחת הפסקה או להתרכז. עוזר כאילו להגיד שאני אטפל במה שמטריד אותי אבל אח"כ. 

להתמקד ולנכוח, להיות אקטיבית במציאות.

בתור אמא את כנראה עסוקה שהילדים יהנו... ואת עושה את תפקידך אז את רגועה. זה שומר מלהתפזר כזה... את לא חושבת?

אולי זה גם קשור לאיך אני עם עצמי בכללי, עוד לפני שהלכתי לשם. 

לעשות לעצמך הכנה נפשית לפני, לדעתי ממש יקל את החוויה.

לדעתי לא כדאי להמנע מללכת למקומות אלא לראות את זה כאתגר, בסוף מוצאים כלים כדי שתהיה לנו מסוגלות לעשות מה שצריך בכל מצב. וכשמתרגלים נהיה יותר קל עד שכבר לא שמים לב לקושי כמעט. 

בהצלחה!❣🌻

לא מפריעה לך עצם הצפת החושים - הרעש החזק, האורות המנצנצים?

כי אני סובלת מזה גם כשזה בקטנה, בבית (כשהילדים צועקים או משחקים בפנסים וכו'). אני לא מסוגלת להתמקד בתפקיד האימהי שלי במצבים כאלה...

מרגיש לי ששהות במקום שהוא פי כמה מנצנץ ורועש רק תהפוך אותי לעצבנית, ותרחיק אותי עוד יותר מהתפקיד שלי כאמא מגוננת...

אני רגישה מאד אבל הקטע עם החושים זה לא מה שחזק אצלי

אני מעדיפה רוגע, אבל נראה לי לא כמו שאתם מתארים... זה מעניין

גם בתור ילדה לא נהנית מזה? 

לא נהניתי כל כך במקומות כאלה, אבל גם לא סבלתי כמו היום. (גדלתי במשפחה ברוכה כמו המשפחה שלי כיום, ולא סבלתי מהצעקות של אחיי כמו שאני סובלת היום...)

אז זה באמת שונה, ודרך ההתמודדות שונה...

אני נזכר שרוב השנים כילד/כנער העדפתי לאכול ארוחת צהריים לבד מול המחשב ולא עם כולם. יש מצב שזה קשור גם לרגישות.

אבל תדעי שאני כותב רגשות בצד. כלומר, אני אכן לא חייב לטפל בהם באותו רגע. כותב בצד על הטלפון או המחשב ואחר כך חוזר לזה בזמן שיש פנוי או שמפנים בכח לעיבוד רגשי.

עצם הכתיבה משקיטה את המוח שיכול "לשחרר" את מה שמציק.

אני ממליצה לקרוא את הספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון

היא כותבת על החשיבות של "כתיבה ללא צנזורה" כמו שאתה עושה ומכנה את זה "ניקוז מוח" חחח

היא מלמדת איך לשחרר חסימות ולגלות את האומן שבתוכך, ובשלב הראשון היא ממליצה ממש לעשות את זה כל בוקר

אז נשמע שזו המלצה טובה.

אני מסכים עם כל מילה שכתבת פה. ובהמשך - 

אני אישית משתמש בכתיבה עוד רמה. אפשר ממש לקרוא אחרי שכותבים מהרגש, בלי מעורבות רגשית הפעם.

פשוט לנתח שלב אחרי שלב את איך שהמנגנון עובד ואז אפשר לפעול איתו ולא לקבל אותו כגזירה משמים.

ועוד כמה דברים. אולי אני אכתוב על זה פעם.

באמת חשוב לדעת שרגישות זו מעלה, ואין ספק שלשלוט ברגישות ולנתב אותה זו העבודה.

לחוש את האוירה ולהבין אנשים אחרים אבל אל תסחפי לזה יותר מדי אם זה מציף אותך 

או רק הלך רוח כללי כזה שמשתקף

אבל בגדול זה פשוט כיווץ/משקל כבד על הבטן (אם זה משהו רע) שאומר ש"משהו קורה בצד שני". אחר כך יש פרשנות על זה שאפשר להתקדם איתה והיא לא תמיד מדוייקת.

לפעמים זה כאב/תחושה קלה בנקודות מסויימות. צריך פשוט לדעת שזה לא שלנו.

כן. עפתי משם והוקל לי

ההקשבה הזו למה את צריכה ממש חשובה, והיא חלק מהיכולת להתמודד עם הצפות כאלו ואחרות.

זה מעניין מה שאת מתארת שחווית, מעניין להבין יותר לעומק מה היה שם, לפעמים זה דיבור פנימי שלנו ולא באמת מה שקורה אצל האחר, ולפעמים זה כן.. רק שלא תמיד יש דרך לוודא. וגם יש דרך לשמור על עצמנו ולהפריד בין עצמנו למה שבא מבחוץ. אבל, לא בטוחה שהייתי מרגישה בנוח לנהל את הבירור הזה לעיניי כל.

לא ארחיב יותר מדי, רק רוצה להרגיע אותך שאת לא לבד, זו תנועה ומגמה כללית של היפתחות לרבדים רוחניים שמתגלים ומורגשים יותר ויותר בעולם.

את מהאנשים שיש להם את היכולת הרוחנית הזו.

הלוואי ותמצאי את הדרך להשתמש בזה מבלי שזה יגבה ממך כוחות

הגיוני להרגיש?

בעצם אתה "לא מספיק טוב" ולכן אתה מנסה להפעיל "שכבת תאימות" כדי שהכל יהיה "טוב". זה אולי עובד יפה אבל זה מעייף בטירוף.

כתבתי על זה פעם במדיה הקבילה.

Moshe Lampert 

כשאתה מציג את זה ככה, ב"מתאמים" אני משתמש מול הרבה אנשים.. כל אחד מצפה ממני להיות שונה אז הוא מקבל גרסה קצת אחרת שלי. רק שלא ייפגשו אחד עם השני ויגלו את ה"אמת"

אלא אם כן חסר לך כשורים חברתיים (כמו לי) אם אתה מרגיש שהחברים שלך לא באמת איתך או משדרים סוג של "חסינות חברתית" שבו הם כאלו קשוחים ולא צריכים אמפתיה או אנשים אחרים כי הם "גברים", כנראה שאתה נתקל בבעיה של דור המסכים. בעיות כמו חוסר רגישות לאחר, כולם חייבים להיות "קשוחים", אסור להיעלב או להראות כל פגיעות, ...

אני יפסיק לחפור פה על בעיות המסכים, אבל הנה כמה מקרים שהם בעיות של המסכים:

אם החברים שלך יעליבו אותך אם אתה מראה את החולשות שלך אז אתה נתקל בבעיית של חוסר אמפתיה. מצא חברים טובים יותר מהם

אם החברים שלך פשוט נראים בלתי פגיעים כנראה שהם לחוצים כמוך ולא באמת "לא אכפת להם ממך". נסה לחלק מחמאות לאנשים ולא להעליב אותם. כנראה שהם פשוט חוששים למעמדם החברתי. רק תוודא שאתה לא מעליב אותם ומחמי להם (אני נוהג לחתום במקום ב: "בי" ב: "תהנה")

יכול להיות שהבעיה בך. אם אתה הרבה זמן במסכים אז יש לך בעיה שקוראים לה: "alone together" בעיה שנוצרת משימוש יתר של רשתות חברתיות או יותר מידי זמן במדיה\טלפון. במצב הזה תוריד את זמן המסך ורק אז הבעיה תיפתר

ובכל אופן, MASKING אצל חברים קבועים זה בוודאות לא נכון. פשוט לא.

הטבע הנשי שברא הקב’’ה הוא שאשה צריכה גבר לחיים, ובדר’’כ מזדהה איתו, הוא עוזר לה להחליט, ומעצים אותה.

זה לא חריג, זה פשוט נשי וטבעי.

צריך לכתוב על זה פעם.

כשהיא צורחת זה קשה

נראה לי שלגברים שם לא מציקים. גם ככה הם אבודים בלי עזרה.

מחלקת קוסמטיקה.

רק על זה ראוי לכוון בברכת שלא עשני אישה 

אני רק רוצה לדמיין מה עושה לעור ולתחושה הפיזית כל החומרים המשונים  שם. מעניין מתי יהיה להם מייק-אפ כחול זרחני עם מרקם של נזלת.

אני בציבור שמתאפר וממש לא יכולה חהיות שם

שאני אדם רגיש מאוד.

לא מתאפרת. לא חסר לי ולא מחפשת את זה.

בכללי לא אוהבת שנוגעים לי בפנים,בשיער ובכללי בי בלי רשות ממני

קחי איזה רעיון יפה על פרשת השבוע ותנסי להעמיק בו ולפתח אותו.

אני דווקא אשמח לעוד עזרים חיצונים, יש המלצה?

לגבי להפריד זה עבודה על ויסות רגשי ונפרדות

לי עוזר גם דמיון מודרך וחזרה על מנטרות

ובעיקר להתרחק פיזית ולהגן על עצמי עם ידיים שלובות

אני חא שקופה, אני מוגנת...

אגב דברים חיצונים אז ללבוש כמה שכבות ואפילו ג’קט מאד עוזר לי במצבים קשים

המיוחד אלה עם המנגנון השתקת רעשים. גם אם לא שמתי מוזיקה זה כמו אטמי אוזניים

פשוט צריך לקחת את הרגשות ואת תחושות הגוף לשיחה. יש גם כלים שהם "קיצור דרך" אבל באופן עקרוני פשוט צריך לשאול את האיבר/התחושה האם היא שלי או לא.

אם היא לא, יש פרוצדורה אחרת שאפשר להפעיל ואז זה הולך די בקלות.

לדמיין קיר שקוף (זכוכית) ביני לבין האדם השני ולראות אותו מהצד. זה נקרא "הפרדה".

כדאי לתרגל את זה מחשבתית לפני אינטרקציות עם אנשים.

הרפיות

ותמיכה

לשתף מישהו שמחזק אותך

טוב לדעת שאני לא לבד בזה (גם בחירת צבעים... אבל זה לגמרי מצברוח)

זוכרת בתור נערה היה פחות מפריע לי אור של פלורסנטים, רעש, בגדים סינטטיים..יכול להיות קשור גם להורמונים

בזמנים שבהם יותר מורכב לך רגשית, את פחות פנויה "לשאת" תחושות שבזמנים אחרים את יכולה לשאת. אני חושב שזה לגמרי מדוייק. מאוד יכול להיות שיש משהו שגורם לך להיות רגישה בתקופה הזו וממילא כל הכללים שאנחנו מדברים עליהם פה וחלים "בדרך כלל" חלים אצלך באותה תקופה - פתאום דברים יותר מציקים.

ונדמה לי שזה כולם בעולם, אבל קצת אחרת

בהחלט נשמעת סיטואציה מורטת עצבים.. חיבוק מפה. 

שאלה כדי להבין קצת יותר את המצב, אין לך אפשרות לנהל שיחות עבודה בזמנים פחות עמוסים מבחינה נוכחות נוספת סביבך? והילדים ממש קטנים או בגיל שמבין ויכול להעסיק את עצמו? 

אבל רוב הלקוחות פונים אליי אחה"צ, כשהם אחרי עבודה שלהם.

את העבודת הגשה אני מנסה בערב אחרי שהם הולכים לישון, אבל העייפות גדולה.

סבתא שלי אומרת לי שזו תקופה וזה יעבור... 

והבעיה היא שאני לא באמת יכולה לצרוח, כי אז זה רק יחמיר את המצב ואת ההצפה החושית🤦‍♀️

לפעמים אני בורחת לחדר, לפחות כדי להתרחק מהרעש של הילדים...

ואו כשיש לי אוזניות

צאי מרחק של 300-400 מטר מהבית האחרון ותצעקי שם ! סופר חשוב אם זה הרצון שלך בגוף. מותר.

הלכתי לבריכה אחרי הרבה זמן שלא הייתי, ובפעם הראשונה כמעט שלא העזתי לעשות כלום. 

פעילות חוויתית מהעבודה 

מפגש חברתי בהרכב חדש

בפעם הראשונה אני נמנע, ולא תמיד יש פעם נוספת

אתה מבקש בעצם עצה איך להתמודד עם זה?

אם כי הוא מצער אותי

כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת ממש מתוך החוויה שלי מול סיטואציות דומות, ומרגישה שלא נוח לי כרגע להניח אותה כאן גלויה לכל. 

אז אם תרצה תוכל לשלוח לי מסר או הודעה ואעביר לך אותה. ואם יש עוד מי שזה מעניין אותם או נוגע אליהם, מוזמנים גם לשלוח הודעה עם איזכור לנושא הזה ואשלח בכיף.  

ולא חושבת שאני עונה להגדרות של אדם רגיש מאוד...

אבל ממש מכירה את התחושה

וואי נכון

אבל תלוי מה

זה גם לא תמיד עובר לי אחרי פעם ראשונה

נגיד במקום זר שאני לא מרגישה בו בבית, אני לא אהיה משוחררת מאה אחוז

אפילו בעבודה ראיתי את זה שכשהתחלתי הייתי די דרוכה להיות הכי בסדר, ומישהי אחרת חדשה שהגיעה, על הפעם הראשונה הרגישה חופשי לא להיות עובדת פרפקט כמוני, לחטט בארונות במטבח לחפש דברים לנשנש... כאילו גישה של "איך המקום מתאים את עצמו אליי" ואצלי ההיפך אני מנסה להתאים את עצמי אל המקום.

(אממ איך להתמודד עם זה? מודעות עצמית והשלטת השכל. כי בסוף זה מה שמאזן רגישות יתר... וזה חשוב. ודבר שני, קטע של אמת. אמת היא חזקה יש לה כוח עליי לשכנע אותי להחליט משהו מסוים. אם אני נגיד חוששת לפני משהו, אני שואלת את עצמי בשכל: יש לי סיבה לחשוש? מה האמת? וכו וכו'.. להעביר את עצמך תהליכים. עצם הידיעה שזה רק רגש אבל הוא לא האמת כבר נותנת יתרון עליו.)

צליל של נפילת אסימון. לא חשבתי על זה קודם.

או אפילו בלי קשר לנורמליות / תפוצה של המצב הזה בציבור:
אם אתה מכיר את עצמך ככה, אתה כן טועם את טעמן של חוויות שחוזרות על עצמן, מפעם מוקדמת כלשהי והלאה. שזה די הרבה, ואפשר לשמוח בו מאוד.

אשר לחוויות חד־פעמיות, אין גורם כלשהי שמכריח אותך לחוות אותן בצורה מסוימת דווקא, וגם צורה שהיא כמעט תפקוד־בלבד לגיטימית לחלוטין. אנשים שונים טועמים בצורה שונה, ואין בזה דבר חריג.

אפילו במקרים מסוג שאינך מצליח לתפקד בהם בפעם הראשונה בכלל, זה נכנס ברווח באמירה ש"אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". תימנע מתחושה של חוסר־ערך בהקשר הזה על ידי בחינה של תרחישים אחרים שבהם אתה מועיל ביותר - אני בטוח שיש כאלה.

מחזק את ידיך, אחינו. בהצלחה!

לחשוב עם עצמי, ממש לתכנן

מה אני מצפה שיהיה , מה בערך מצופה להיות האירוע ואיך אני רוצה להתנהג

ממש לדמיין אותך עושה את זה

שוחה בבריכה/ יושב מדבר עם החברים..

ואז

להגיע למקום כאילו אחרי שכבר התבוננת מהצד

שעשית את זה בדמיון

ואז אולי צריך כמה דקות הסתגלות לחבר את הדמיון עם האירוע עצמו שלא בדיוק אותו דבר

ולמצוא מה כן חשבת עליו- חבר מסויים שבא, אוכל מסויים שאתה מרגיש איתו בנח

ולהגיד לעצמי

כבר הייתי פה (אתמול, בדמיון) אני יודע מה עושים ומה אני רוצה.

וזה יעבוד! בעז"ה

בהצלחה

אצלי זה לא רק בקטע של להנות אלא בכללי לעשות דברים שחדשים לי... וזה גם מאוד תוקע אותי בחיים. כל מה שאין לי אפשרות להתנסות, ללמוד, לחקור ולהפוך מכל כיוון באופן עצמאי לבד זה בעייתי אצלי.

תמיד מרגישה שהחמצתי וחבל שלא התכוונתי קודם

עם

אור

הרבה פעמים אנחנו מרגישים חזק יותר מאשר אחרים

זה יכול לעבוד גם בצד החיובי בבוא העת

מחכים לספר

לפעמים אנחנו נכנסים ללופ וצריכים שמישהו יושיט לנו יד לצאת מהמקום הזה.

אני פה אם תצטרכי עזרה

כן. אני יותר בטוב תודה לא-ל. 

זאת הייתה הצפה גדולה אחרי שלא עצרתי לנשום ולאסוף את עצמי במשך שבוע. 

הבנתי מיזה שאני חייבת להקשיב לגוף ולנפש שלי ולא לשחוק את עצמי עד מצב כזה

אני כבר באמת לא מסוגל, בא שכול העולם הזה יעלם, שכל העולם יחרב, רק שקט... רק לנשום, רק להרגע, להנות, אני משתגע!! אין לי שום כוחות שבעולם לקום מחר בבוקר. הכל כאן שקר הכל כאן סוגר עלי, אין לי אף אחד בעולם הזה שאמיתי איתי, שאוהב אותי באמת, הלב כבר לא פועם, אני מפחד שהוא כבר נכבה... אלוהים בבקשה! אני פשוט לא מסוגל לצאת מזה לבד, לא מסוגל... רק לאחז באיזה תקווה שמחר יהיה טוב ולהתצפץ מחדש, להתאכזב מחדש, למות מחדש

לא בא לי להיות האמא שהילדים יבכו על ספת הפסיכולוג שלקחה להם את הילדות

בתור אדם לא רגיש בכלל. אפשר לקבל אפשר לא לקבל אני מתאר לעצמי שתהיינה כאן דעות שונות אבל אני מרשה לעצמי להציג את הצד שלי, כדברי הפילוסוף הסטואי "אשאיר לאחרים את המילים הרכות והחיבוקים".

– זאת אולי דעה לא־פופולרית אבל אני חושב שיש קצת היפר־מודעות לטראומה. בעבר טראומה הייתה נחלתם של חיילים בשדה הקרב, אנשים שעברו עינויים או אסונות לא־סבירים כו' אבל עכשיו זה נראה שכל אירוע הוא טראומטי עד־כדי טמטום חושים. צפייה בחדשות היא טראומטית, ההורים קצת יצאו מהכלים אז זאת טראומה לכל החיים שמצריכה טיפול נפשי מקצועי כו'. וכמובן טראומות בקנה מידה יותר רציני הן כבר "הורסות את החיים".

אני מאמין שעצם השיח הזה מזין את הבעיה. עצם הציפייה שלאירועים קטנים תהיה השפעה כל־כך מכריעה, גורמת להם להשפיע עלינו יותר, הכל הופך לשיח של "איך ההורים דפקו אותי" ו"איך הם עשו לא בסדר" כשבסוף אנחנו אנשים לא־מושלמים עם ידיעות מאוד מצומצמות, אין לנו ניסיון של אלפי שנים, היהדות מעודדת להביא ילדים בגיל מוקדם יחסית ולא בגיל 2000 אחרי שכבר ראינו הכל ולמדנו הכל ואנחנו אנשים שקולים ויציבים עם אינסוף כסף ואפס בעיות. מהסיבה הפשוטה שזה לא נצרך.

– כך גם לגבי חיבוק והכלה. למעשה יש לנו שני קצוות שכל אחד מהם יוצר בעיה אחרת.

בקצה של חיבוק והכלה, הילד לא לומד להבחין בין דאגות אמיתיות לבין שטויות ודברים קטנים שצריך להתגבר עליהם לבד, והסביבה בהדרגה תפסיק לעזור לו בזה (וזה יבוא במוקדם או במאוחר), כמו סיפור הילדים "הילד שצעק זאב", שהרעיון שלו הוא שזה מאוד נכון וחשוב לבכות על דברים חשובים, אבל צריך גם לדעת לשים את הגבול לא לבלבל בשכל, כמובן זה גם מותח את יכולות האמפתיה של ההורה שבשלב מסוים מתעייף ועלול להתייחס בציניות כללית / זיוף כלפי בכי הילד (בכנות, אם ילד בוכה סתם, אין מה לעשות, אחרי גבול מסוים אין חשק לטפל בזה, וחוסר החשק הזה גם מקרין לדעתי.), הוא לא לומד דרכי התמודדות חלופיות חוץ מהתרפקות אצל אימא, במקום דרכים יותר "קשוחות" כמו "מה לך בוכה, בוא תשחק במשהו כיפי או תשב קצת להירגע עם עצמך תרגיש יותר טוב או תשתה שוקו תרגיש נחמד" וכיו"ב כחלק משלל גווני הקשת של דרכי ההתמודדות הבריאות של אנשים בוגרים.

בקצה של סטואיות וקשיחות, הילד לומד להתנתק מהרגשות שלו, לא להרגיש, לפתור הכל לבד, לא לסמוך על אנשים, לפקפק בנכונות האינטואיציה והתחושות שלו, לשים מסכות, להסתיר, לשקר, וכן הלאה, זה גם היסוד הפסיכולוגי למנגנוני הגנה כמו פגיעה עצמית (עקב חוסר יכולת מוסרית להעתיק את הכעס כלפי העולם, או הבנה שהכל תלוי רק בי, לכן הענשה עצמית) וכיו"ב, שברור שזה לא ממש בריא. זאת אומרת, אני מאמין שאפשר לחיות חיים שלמים עם פילוסופיה סטואית קיצונית, אבל מפסידים המון.

היהדות גם מלמדת שמאל דוחה ימין מקרבת ושמצד אחד "חושך שבטו שונא בנו" והתפקיד של ההורים זה לתת לילדים מוסר וחוסן ויכולת להתמודד עם קשיי החיים גם אחרי שיעזבו את הקן. ומצד שני כמובן שלא ירגישו ניכור אלא שההורים והבית יהיו בשבילם סמל ליציבות וחום ומקום שהם יכולים להיות "אני" כמו שבית צריך להיות. וזה באמת איזון עדין.

– ובחזרה להתחלה, האמת היא שאני לא מודאג יותר מדי לגבי הילדים. הילדים של דוד, שהרעיף עליהם אהבה וחום וקבלה, רבים מהם הלכו בדרכים מאוד לא טובות והתנ"ך אומר שזה דווקא בגלל שלא עצב אותם מימיהם. ולעומת זאת הילדים של שאול, שספגו ממנו יחס מאוד קשה, היו ילדים למופת וגיבורי ישראל הגם שחלקם לא הלכו בדרכו. ויש גם סיטואציות הפוכות. בקיצור החשבון של איך יצא הילד זה חשבון של הקב"ה ששם אותו עם ההורים ששם אותו, והבחירה של הילד מה לעשות עם החיים שלו, והאם להאמין שכל הרעות הבאות עליו הן כי ההורים שלו שרטו אותו, כאמונה המקובלת בדורנו.

– לכן אני חושב שאם את מגיעה למצב של שחיקת אמפתיה אז זה הזמן לשים גבולות, אני מאמין שזה תפקיד של ההורה לתת לילדים שלו חוסן, ללמד אותם כל־מיני דרכי התמודדות, לפעמים לתת להם לקפוץ למים העמוקים, בהתאם ליכולות שלהם פחות או יותר, לתת גם את המקום של הליטוף וגם את המקום של ה־reality check

יש מצב שאימהות מהיותן רכות יותר מחפשות להיות גם וגם... וההיבט הריגשי הוא אחר

זאת ממש הגישה האינסטינקטיבית שלי, בדיוק במילים האלה

וזה משהו שהיה ממש חסר לי כשגדלתי, ההורים שלי תמיד או נכנסו לפניקה מהבעיות שלי (מה שגרם לי לא לרצות לספר) או הציעו מיליון עצות ופתרונות

ואני חושב שדווקא לומר "יש לך את זה, אתה דחפור, אתה סמיטריילר, אתה אונייה מסחרית" זה כל־כך מחזק, נותן כח, נותן חשק לעשות דברים ולשאוף

איזה כיף זה, נדיר היום. נהיינו חלשים נפשית...

מציעה לך להגיע להנחיית הורים. ייתן לך הרבה ביטחון ושקט.

הצפה רגשית צריכה יחס רך ומחבק תמיד. יחס קשוח לא מועיל וגורם נזקים אדירים בטווח הארוך.

אבל זה לא אומר שזה חייב להיות עכשיו. נכון כמובן גם להצפות רגשיות של מבוגרים (היי) שבאות בזמנים תקועים.

אם אני עכשיו בפגישה עם אנשים ויש לי הצפה רגשית (קרה המון), אז הצפה רגשית תחכה. אני אכתוב אותה בצד ואחזור אליה בעוד שעתיים. אם לבכור שלי הרגיש יש הצפה בבוקר, אז לא. עכשיו אתה הולך למסגרת ובצהריים נשב ונטפל בזה.

טראומה?

רגישות?

מצויין. אל תנהלי לי (או לילד) את החיים.

גם כשמוצפים משטויות (וסהדי במרומים, גם מבוגרים מוצפים משטויות, ראיתי את זה באופן חי בכל כך הרבה דברים) צריך להתייחס לזה.

להתייחס לזה שזה שטויות, ולהתייחס לזה שהנפש מטורגרת מזה. בדרך כלל יש קומה מתחת שזה לא שטויות, ושם צריך יחס אחר. כמובן זה לא אומר להיכנע לכל רגש או מחשבה. רגש זה רק רגש (אמצעי תקשורת פנימי). הוא מסמן לי שקרה משהו וצריך באופן כללי להתייחס אליו.

(ויותר מורכב מזה, חלק מהדברים באמת מנהלים אותנו ולוקח  הרבה הרבה זמן עד שהם משתנים, ועד אז זה באמת מתסכל ואולי קצת משעמם).

מה את מרגישה על הטיפול בכללי? איפה את כשהתחלת לעומת איפה את היום?

כי, אני כן מרגישה שינויים משמעותיים בחיים, אבל לא יכולה לשייך את זה דווקא לשם. 

לוקחת בחשבון שזה כן משפיע לטובה, למרות שאני לא מבינה איך...

אם את עוסקת בקונפליקטים בנפש והם נפתרים, אז כן -  זה ממש קשור וזה עובד ככה.

בהחלט מוכר

וזה בהחלט רעיון טוב

יש הרבה דרכים טיפולים היום.

עדיף לשתף כדי שהטיפול לא יהיה תקוע..

את מרגישה משועממת כי אין לך על מה לדבר? 

דברים לא זזים? את לא מרגישה מתקדמת?

תנסי לחשוב עם עצמך מה את מרגישה.

כי טיפול רגשי זה לא כמו חוג

אנשים הולכים עם צורך ממשי,עם בעיות מהותיות,  עם הצפה רגשית

כי עקרונית - הנפש שלנו אמורה להיות מרתקת כל כך, שמספיק פשוט לדבר עליה כדי לא להשתעמם...

אם את מחפשת את הגיוון - בעיניי זה לא המקום של טיפול רגשי. יכול להיות באמת שאת לא זוקה לו יותר, ומה שאת צריכה זה חוג או קורס שבועי בנושא שמעניין אותך, שגם יפתח את הנפש שלך...

ובקשר לשאלה שלך בסוף:

נראה לי שזו באמת תנועת נפש של רגישים. מצד אחד הם זקוקים ליציבות שיש בשגרה, ומצד שני הם מרגישים את הצורך הנפשי בגיוון, צורך שנובע מהנפש האומנותית... (אבל לא עשיתי על זה מחקר, כמובן)

זה עבר תהליך עמוק.

בעבר בעיקר כתיבה ויצירה, מול עצמי זו הדרך הכי קלה לבטא אותי ורגשות שלי. מול אחרים גם בכתיבה, אבל לקח זמן עד שזה היה קורה בצורה גלויה ומובנת להם.

עם השנים למדתי ועברתי כמה תהליכים שאיפשרו לי להיות בתחושה מוגנת ובטוחה בתוכי ועם כבוד והערכה לרגישות שלי, ומאליו היה קצת יותר קל עם לבטא את עצמי מול אחרים. זה היה מלווה גם בהרבה ניסוי וטעייה בהקשרים החברתיים והאנושיים, והסכמה להתמודד ולנסות, גם אם אפגע. התפללתי על זה הרבה, ולמדתי להרגיש למי נכון להיפתח ובאיזו רמה, למדתי לשמור על הנפש שלי ולבחור עם מי לשתף את הנפש שלי ובמי להקיף את עצמי.

אנשים שלא יודעים איך להתנהל עם הרגישות שלי, קיבלו פחות הזדמנויות לפגוש אותי באמת. 

תחת לחץ, אני לא מבטאת את עצמי כמו שצריך ואחר כך אוכלת את עצמי...

בנחת, אחד מול אחד, במחשבה משותפת, אגיע לביטוי עמוק ובהיר

למדתי לא להגיב מייד, ואז לנתח ולכתוב.

המון דברים צפים ועולים עם זמן, והרבה דברים גם שוקעים

עוזר לסדר את המחשבות במוח. לפעמים צריך מישהו חיצוני בשביל זה כשיש משהו שאני לא עולה עליו ומנהל אותי.

הספר "מושלמים כמו שאנחנו" של ד"ר ברנה בראון.

כי זה ספר שנותן לך הדרכה והבנה על מה עומד הקושי ומשאיר תרגילים עם דף למילוי (שיעורי בית) להטמעת ההבנה.

וגם פעילות גופנית עם מוזיקה של מדיטציה- מעוררת מחשבה ואפשרויות ביטוי להמשך היום.

חייב להיות זמן לדברים הדחופים

כשאתה מרגיש שאתה צריך רגע לנשום תקח לך כזה תפנה חלונות אפילו של כמה דקות, תוך כדי נסיעה, לפני השינה וכו'...

אבל אם באמת אין זמן באותם רגעים הגוף יתפקד ויתן את ההכי טוב שלו כמו בכל מצב לחץ/ מצב "חירום" אבל אח"כ תהיה "נפילת מתח" ויהיה צריך לעבד את הדברים רטרואקטיבית

פחות להתמודד - אף פעם לא עדיף!

זה מגיע אחר כך בהפוכה ובעוצמה הרבה יותר גדולה.

כל מה שמטפלים בו באופן מיידי, אם זה כלים בכיור, אם זה כביסות 

ולהבדיל - כאבים, גם פיזיים וכאן אנחנו כמובן מתמקדים ברגשיים

תמיד יותר יעיל כשהם קטנים - כמה שאפשר.

לא תמיד נהיה במודעות ומספיק בוגרים לטפל בפעם הראשונה שכאב פוגש אותנו

אבל כשאנחנו כן שם - תמיד הדבר הנכון יהיה לטפל כשאנחנו מזהים שכואב לנו.

דבר ראשון - לזהות את הרגש ואז לגשת לעיבוד ופריקה. הכי טוב, מול ריבונו של עולם...

המנגנון מציף אותך בכוונה.  כלומר אם אתה "לא רוצה" להתעסק במשהו, הדרך של המערכת זה להציף אותך בכוונה במשהו אחר (אפילו חשוב).

צריך לשבת ולעשות עבודת חקר קטנה על עט ונייר  או על מסך ומקלדת, של מה אני מרגיש עכשיו?

מה מציף אותי?

האם זה קשור באמת לחיים שלי ? (בדרך כלל לא)

אם זה לא קשור, למה זה מציף אותי?

מה קרה שניה קודם?

בדרך כלל פה מוצאים את התשובה ממה אני בורח, ועם זה כמובן אפשר להתקדם הלאה...

עכשיו אפשר להתחיל להתקדם. אני חייב להגיד לך שאני גיליתי בשלב מסויים שלכן אני אוהב תכנות. בתכנות במקום להיות תלוי בפידבק מהסביבה, אני תלוי בפידבק של המחשב. ואם זה עובד, אז זה עובד.

אחר כך יש עבודה רגשית לעבוד שאפשר לעשות ועשיתי. בגדול אפשר לעשות הרבה דברים בכתיבה. לחפש איפה המנגנון של חוסר הביטחון הזה ומאיפה הוא מגיע. עשיתי את זה. זה לקח כמה שנים אבל זה עבד מאוד מאוד יפה.

כל מה שעולה מהמערכת

אני זקוקה לאישור של X.... ופשוט להמשיך לכתוב ולראות מה יצא לך שם. אפשר גם בדיבור לבד על אותו עיקרון.

הגיע הזמן לטיפול ריגשי והעצמה אישית ולהתמסר לתהליך הזה.

זה מתיש לחיות על אישורים.

שיודעים לא לוותר לי, גם לתת לגיטימיות לאנושי שבי, וגם להעריך את היתרונות שלי.

ואני משתדל להשיב להם כגמולם באהבה ואור.