פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 8)

רק לראות את מה שהיא הורידה עשה לי כאב קל.

יש עבודות שמטעמי בטיחות דורשות נעליים סגורות.

(לדעתי, נעליים סגורות=נעליים לא נוחות)

כשאני מתאמן הנעליים מגיעות איתי בשקית.

במקרה של הרכבת זה היה נעלי עקב שנראות לי איומות.

ורק לעתים רחוקות נעלי ספורט (בטיולים) או נעלי בובה של טבע נאות (בחתונות).

אז חוזרת להמלצה לעבוד מהבית😎

אני אוהבת להישאר בבית ויכולה לבלות ימים שלמים אבל לא טוב לי לעבוד מהבית כי אז העבודה והבית מתערבבים ומחכים לי כל הזמן

וגם לא לצאת כי אז הרגישות שלי מתגברת מאוד וחסר לי אור שמש ומפגש אנושי ...

היציאה וההתארגנות והאנשים זה דבר שחשוב לי, ,נוסף ללוז מוגדר לכל דבר

אבל יש לזה חסרונות אחרים

וגם, בעבודהשלי ממילא פחות נח לי לעבוד מהבית לכתחילה

אני לא כזו חשובה כדי להרוס, אני רק אני. רק אחת פה

ובכל אופן, אצלי זה גם נובע מהרצון לא לשקוע בדכאון, שזה לא בהכרח קשור לרגישות שהייתה קיימת גם לפני. היציאה מהבית שומרת עליי נפשית

אם כי במחשבה שנייה יתכן שקשור. רוב הזמן מאז שאני זוכרת את עצמי אני פעילה מחוץ לבית. .וכשכן נשארתי שקעתי לגמרי

ולא נסתה להסתתר. הגיוני מאוד

גם אני הייתי הולכת תקופה עם 2 זוגות נעליים ומחליפה אחרי העבודה...

ואם גם את משונאי הקיץ, אז אפשר לצרף אותך לעמותת אנשי הגשם שאני בערך היזם והמייסד שלה.

בתור מי שגם בשיא החורף הולך עם סנדלים.

ולגופו של עניין, יש לי כמה פיתרונות פרקטיים (חלקיים מאוד) לסיפורי מזג האוויר. אפשר לכתוב פה אם זה מעניין מישהו.

לגבי גמלה, מחר במקרה יש לי פגישה בביטוח לאומי, אז אני אברר שם 🤣.

שגעונות זה פיתרון. לא 'בעיה'.

אלא זה שאני יוצא בבוקר עם בגד שמתאים ובערב נהיה קפוא, או מעברים חדים מדי בין ימים שגורמים לבחירות שמתאימות... לאתמול.

(ורכיבה מחמירה את המצב בגלל הרוח)

לגופו של עניין

בתיק שלי (אפילו בתיק טלית לשבת!) תמיד יש כובע שמש

כי כואב לי בלי

ובתיקי נסיעות/מחשב יש גם גרביים, כפפות וכובע צמר למקרה שנשארתי בירושלים עוד שעתיים ונהיה לי קר מדי. הציל לי את החיים הרבה פעמים.

אה, יש גם מאוורר.

אני בסדר עם זה האמת, מצוידת היטב

איך את מתמודדת עם זה מעבר לזה שזה גומר אותך? פרקטית.

בימים החמים מאוד משתדלת לא להסתובב בחוץ. ככל הניתן, כן? בכלזאת, אני עובדת

דבר שני, חיזוק מערכת חיסונית

בנוסף, ישנה הרבה כי אני מותשת

וגם כדורים נגד אלרגיה וימי מחלה

ובאמת זה שיפור דרמטי של החיים. כמו שאת מתארת.

לגבי אלרגיה, יש לי נסיון טוב עם דרכים בלי כדורים להשתחרר ממנה. אבל זה לגמרי לא פיקניק.

זה קורה לך רק בעונות מעבר (האלרגיות)?

נו, מה הסוד?

אבל בגדול אלרגיות יושבות הרבה פעמים לא רק על משהו פיזי אלא על קונפליקט רגשי. אצל רגישים בוודאי.

בעשור האחרון אני חולה כמו שלא הייתי כל 34 שנותיי

ברור לי שזה בגלל שורש נפשי בעיקר

אני עובדת גם על זה,משתדלת לפחות.

הייתה לי תקופה יחסית טובה החורף הזה לעומת שנים אחרונות אבל אני כן קצת ברגרסיה לאחרונה. לצערי.

המצב שלי טוב (באופן יחסי) כמו שלא היה מעולם. אבל מדי פעם יש דברים שמציפים אותי רגשית ופיזית ואז צריך לעצור ולהתחיל לחפש מה קורה.

יש לי תחושה שאני יודעת מה הטריגר, אבל לא מוצאת דרך בינתיים איך להתמודד איתו בצורה יעילה🥴

נראה לי שאני קצת נלחמת וזה לא עושה לי טוב

הכתיבה פה כם עוזרת לי לברר עם עצמי אז תודה🙏

זה אחלה כלי לתחקור דברים רגשיים.

(אמר זה שכתב הערב כמעט 6000 סימנים כדי להבין בין השאר את הנזלת שלו, וכן - היא הלכה)

אני מסכימה עם זה שגוף ונפש קשורים וזה משפיע הרבה פעמים בהרבה דברים וכשאני לא בטוב אני חולה יותר באופן כללי.

אבל אני לא חושבת שזה בהכרח תמיד שכל דבר פיזי קורה מסיבה נפשית

בעיקר לא באלרגיות...

נגיד השבוע ראיתי את זה במוחש, דווקא היה לי יומיים טובים וזה, ובדיוק נהייתי עם אלרגיה.

זה פשוט קרה מסיבות של מזג אוויר הפכפך ומזגנים זה לא קשור לנפשי...

בדברים אחרים אני כן יכולה לראות קשר לנפשי. באלרגיה, אצלי לפחות זה מאוד מאוד טכני. שינויי מיקום, שינויי מזג אוויר, מזגנים, והופ אני ישר עם נזלת מפה ועד לונדון ואין אותי. זה לא משנה אם ברמה הנפשית אני בטוב, ברע או באמצע. זה לא משנה אם אני במקום שטוב לי / רע לי בו. אין לזה השפעה על המאפיינים הפיזיים.

ותמיד זה באותה עוצמה אצלי.

הנפשי שלי משפיע על כמה קשה אני לוקחת את זה ומצליחה/לא מצליחה לתפקד בכ"ז...

לא על כמות הנזלת וכמות הכסף שאני אוציא על קניית טישיו מיוחד

יש מזג אוויר, והוא בעצמו מקפיץ אותנו בגלל סיבות רגשיות. בתקופה הזו בעצם המערכת (שוב, לפחות שלי ושל מי שיצא לי להיות איתו בקשר בהקשר הזה) רגישה פי כמה. זה אומר שדברים רגשיים שביום יום לא מקפיצים אותנו, בתקופה הזו יקפיצו. זה אומר שעבודה רגשית או אחרת עליהם תגרום להם להפסיק להקפיץ גם בתקופה של עונת מעבר.

(אני ממש יכול להגיד שהיו תקופות שהגוף שלי היה מודלק ואז גם כמויות קטנות של אבק בחדר שישנתי בו הפריעו לי. ביום יום הרגיל הן לא הפריעו).

האם זה אומר שאפשר להימנע מהאלרגיות לגמרי? לא יודע. אבל אפשר להוריד את העוצמה שלהן משמעותית ולפחות מהנסיון שלי זה שיפור עצום.

אצלי זה לא עובד ככה בנושא הזה.

כל אחד ומה שהוא...

אבל הדרך להפסיק אותן קשורה לרמת הפעילות שלי.

אם אני מצליח להעסיק את עצמי ולשכוח מהנזלת היא פשוט תעלם מעצמה

היום פחות

אני לא יכולה לשנות אף אחד הרי🤷 ולכל אחד המסלול שלו

שמתי לב שגם התגובות שלי השתנו, מעצות פרקטיות להרבה יותר אמפטיה כלפי הקושי

בסוף בסוף, רוב האנשים רוצים פשוט שיקשיבו להם

ואז אני הולך לעשות ספורט כדי לשרוף את האנרגיה בגוף. זה פשוט לא בידיים שלי.

(או עוד דברים כאלה)

לשבת כמה דק' לפני בנחת ולחשוב, פשוט לזרום עם המחשבות, ואיכשהו להתמקד במה שעומדים לעשות. כשאני עושה את זה הולך יופי..

לפני שם ה' הראשון תעצור קצת תחשוב על זה שאתה עומד לפני ה' ושאתה עומד להגיד את השם שלו ואז תמשיך

מהר כדי לא לחשוב, או בכלל עסוקים בעשייה, והתפילה היא זמן שבו עומדים בשקט ואז למחשבות יש זמן להציף

הכנה לפני יכולה לעזור. לעצור עשר דקות לפני התפילה, בלי לעשות כלום, ולתת למחשבות להציף. לקרוא מתוך הסידור בדיוק.

וגם, בכלל, לא מזמן גיליתי את סוד התנועות האיטיות. כשאני עושה דברים לאט, אני פחות מוצפת, ויש לי יוצר סדר במחשבות

בגלל שאנשים רגישים (או לפחות אני) מוצפים המון, וזה יכול לנבוע גם מדברים סטנדרטיים לגמרי כמו בלאגן, הכנות לשבת אפילו, או הצטברות משימות בעבודה או בחיים, או לחילופין אפילו עמידה ביעד שהצבתי לעצמי, זה יכול לגרום לפרץ של אדרנלין או לסטרס (לא סגורה בדיוק מתי זה מה), ולכן אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עושה דברים מהר כדי להספיק ולהוריד את זה ממני, וגם אז - יש עוד מלא מחשבות על מה שעוד יש לעשות,  או שאפילו אחרי הפעולה אני נשארת עם אדרנלין (הצפה מדבר טוב)

מצאתי שלעשות דברים לאט מווסת את הלחץ ומרגיע את המחשבות. אני מוצאת אצלי שזה גם מפחית חרדה ועוזר לי להתרכז במה שאני עושה עכשיו, ולהיות נוכחת ברגע. זה גם מביא תוצאות טובות יותר, וגם עוזר לטרלול כמו שאני נוהגת לקרוא לו

אז כפשוטו - אני עסוקה עכשיו במשו, אז אני כולי ברגע הזה. לא ממהרת לאף מקום מבחינתי. אני לא בתחרות עם אף אחד, קל וחומר לא עם עצמי. עבודה שיטתית על יסודיות. פחות משימתיות.

אפשר להגיע לרגיעה הזו בתור התחלה של התהליך או בזמנים שקשה באמצעות נשימות עמוקות/ מיינדפולנס, ואני נעזרת גם בתוסף אשווגנדה שמווסת את רמות הקורטיזול

תוסף אשווגנדה הוא לא רק לריכוז מוצלח יותר?

כאילו גם, אבל לדעתי זו תופעה משנית שלו כי כשאני בסטרס קשה לי להתרכז, וכשלא - אני לא צריכה אותו בשביל זה

צירפתי קישור

https://www.altman.co.il/article/herbs/ashwagandha/ashwagandha-for-stress/

אגב, אני לא קונה את אלטמן,ממליצה על נוטריקר

אבל את של אלטמן ונוטריקר כן, והנוטריקר היה לי יותר טוב

זה לא באמת משנה מה טוב לי אבל, משנה שתראה/י השפעה (לא כתבת מילים שיעזרו לי לזהות גבר/ אישה) 

שבזמני לחץ (ערב שבת) נהיה לי היפר פוקוס מוזר לדברים של העבודה. ועוד כמה דברים כאלה. כתבתי על זה פוסט ארוך פעם.

למשל, כשהיה לי קשה בקורס מסוים בלימודים, הייתי עובדת על מה שהיה לי קל יותר

קשה לי דברים מסוימים - אני מחפשת עוגנים במה שקל

כלומר, אם לקחת את מה שקל כי ברחת ממה שקשה, אז מה שקל הצליח? התקדם?

(מה למדת? שאלה חוקית?)

היום אני יודע לשים לב מתי אני בורח ומתי אני באמת זקוק לפוקוס לעבודה, ומשתדל לתמרן בניהם לפי הצורך. מה שכן למדתי לעשות הפרדה ביני לבין אנרגיה של אנשים סביבי (חשוב!, נושא בפני עצמו). זה לבד עזר לי שאני פחות צריך להציב גבולות דרך הצפה/היפרפוקוס ואני יכול להציב אותם במודע. אז אני יכול להיות בסלון כשיש שם אישה מוצפת ולעשות את מה שצריך בלי שהאנרגיה המוצפת שלה תחדור אליי.

לפני שנים לא יכולתי לעשות את זה.

(לא אכתוב מה למדתי כי בצירוף כל הפרטים בכ.א זה קצת כמו לפרסם צילום ת.ז😅 אבל משו בתחחם המדעים המדויקים נקרא לזה ככה)

היכנס/י לפייסבוק

(קראתי את הפוסט) אבל לא מצליחה לדקור את הנקודה בינתיים, בהמשך לשרשור על הגלישה 

טעון מחשבה

המשפט על לא להילחם, מאוד מתחברת. צריכה לחשוב אם זו באמת מלחמה 

כלומר, זה פשוט השקעה של כמויות של אנרגיה לשני הכיוונים. גם ברצון של המערכת וגם במאבק השכלי בה.

את צריכה לכתוב קצת יותר איפה זה פוגש אותך. 

בכובע שלי - הפוסט הזה הוא סיכום של עבודה רגשית שלקחה כמה שבועות ודרשה הרבה זמן מוח וזמן לב. ממש הבנה שיש לי פה נושא קשוח (קשה לי עם המשפחה בחגים, בין השאר) ועוד כמה דברים מסביב.

מצד שני, יש שכר לעבודה. התופעה הזו אינה. יש לה כמה ספיחים שהיו בחול המועד האחרון אבל היה טוב בהרבה במובן הזה.

לפני תחילת הברכה, מחשבה קצרה על החתימה שלה. את הברכה עצמה לנסות לברך בישירות / ענייניות / זריזות, בהשפעת המחשבה הנ"ל. כשזוכרים לעשות את זה, כמובן. זה אתגר לא פשוט.

וכן - לשמוח מאוד בכל ברכה / תפילה שכן הצלחת לכוון בה. לא לשקוע באכזבה על אלו שלא.

מתישהו, יחסית לאחרונה, הצלחתי להבין סוף־סוף את הכפילות הזאת בנוסח "שמע קולנו"...

אב הרחמן, שמע קולנו ה' א־להינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי א־ל שומע תפילות ותחנונים אתה.
ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, חננו ועננו ושמע תפילתנו, כי אתה שומע תפילת כל פה...

ובכן, ההבנה שלי היא כזאת:
אם התפללנו אליך כראוי, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

אלא מה, ריחפנו? לא דיברנו בתחנונים כראוי? בכל זאת חננו ואל תשיבנו ריקם, כי אתה שומע תפילת כל פה...

יש בזה כדי לעודד.

אולי כדאי לקחת את ה10 דקות שקט שהתפילה מקנה, לסידור המחשבות ואז יהיה קל יותר להתרכז בתפילה ולהבין את מקומה

חוץ מזה: 

לדמיין לפחות בתחילת התפילה שעומדים בהר הבית, ורואים את העזרה והכרובים, וכך מתפללים למלך העולם שמחיה אותי ממש ברגעים אלה.

להיות עם הפנים בסידור (עם ביאור זה ממש עוזר!) ולדמיין שאין שום דבר אחר בעולם עכשיו, והמילה שנאמרת עכשיו זה הדבר היחיד להתחבר אליו.

חשוב לזכור ולהאמין שגם אם יש משהו חשוב מאוד שעל הפרק, התפילה לא תגרע שום דבר. אם יש משהו שצריך להיזכר בו, הוא יעלה גם בהמשך בעז"ה.

שנזכה לתפילה אמיתית!

כשהייתי צעירה יותר עבדתי איפשהו, ובמרפסת בהפסקה ראיתי מישהי שככל הנראה התבשרה על אבדן קרוב (ל"ע)

וואו מה זה עשה לי

איזה שעתיים אחרכך היה איזה שיח בין הבנות (שגם נכחו שם) , ואני חשבתי שהן מדברות על אותה אישה ואז התברר לי שאני היחידה שלקחה את זה איתה

זה מקרה יחסית קיצוני

אבל גם מול אמא שלי זה קורה לי המון . בכלל ההורים שלי הם נושא סופר רגיש בשבילי.

היא מספרת לי שעבר עליה משו ,ואני  לוקחת את זה רחוק ומצטערת נורא

פעם הייתי ממש ממש מושפעת מזה, ברמה של כמה ימים שוקעת. היום ב"ה יותר טוב, אבל עדיין לא קל

חיבור רגשי עמוק לאחרים זה הבסיס אצלי לקשרים חברתיים.

אבל זה ההיפך מפרודוקטיביות

אדם מהיישוב שלנו, אבא של חבר של אחי, נפטר בפתאומיות ביום שישי.

אני לא הייתי מסוגלת לעשות כלום באותו יום אף שלא הכרתי באופן אישי את אותו אדם, ולא הבנתי איך ההורים שלי מסוגלים להמשיך כרגיל בהכנות לשבת ואיך אחי משתובב ומשחק כרגיל... (הוא היה אז בערך בן עשר)

בדיעבד, כבוגרת, אני מבינה שהם צדקו בהתנהלות שלהם... וגם אני פועלת כך בימינו (עוטפת את עצמי במעין מסך מפני המחשבות הקודרות וממשיכה לתפקד). אבל אני זוכרת איך כבר אז הבנתי שהנפש שלי בנויה אחרת...

שלפעמים מנהל צריך לצעוק על עובד שלו. הוא לא עושה את זה אישית, זה עוד משימה אצלו ביומן.

מישהו טעה, צריך להעיר לו. זהו

אם אני עובד לא טוב אז יפטרו אותי. אם הוא חושב שטעיתי אז הוא יעיר לי. כלומר במובן הזה ההערה היא מקום טוב (נכון גם בזוגיות אגב).

הוא שכח מזה מזמן ורק אני הולך עם זה איתי עוד ימים אחר כך. בדיוק מה שאת מתארת. היום למדתי  להניח את כל הדברים האלה על הנייר.

זה ממש לא מערכת יחסים נורמטיבית של עובד - מנהל

מנהל כן צריך להעיר לולהביא לתשומת לבו של עובד טעויות וכד, להגדיר יעדים לשיפור, וגם לפרגן כשצריך, אבל לצעוק זה אוי ואבוי בעיניי

לא במובן של לצעוק מילולית, שם את כמובן צודקת. זה לא היה הסיטואציה. המילה המדוייקת זה יותר "נזיפה". "הערה".

חיבוק ונשימה איתך יקרה

את טובה ויהיה טוב

אבל אולי יהיה לל רלוונטי בהמשך

כשאני נמצאת במצבים שהם 'עובר' בשבילי, אני מניחה את הגבולות.

על עצמי שמתי לב שכל מה שיותר מקשה עליי זה החוסר וודאות, אבל ברגע שאני מצליחה לאסוף כמה שיותר פרטים וכביכול לעבוד על המוח שלי שיש לו "שליטה" זה הופך את הסיטואציה לקלה יותר.

לדוגמה:

אם אני יודעת שהולכים להיות הרבה אנשים בשבת, אני מבררת לפרטים פרטים מי מגיע ולא סתם "כולם" (כמו שאבא שלי אוהב להגיד חח)

ואז עושה לעצמי סדר מה זה דורש ממני,

1. אם הם נשארים לישון ואני מפנה את החדר, אז איך ליצור לעצמי פינה שקטה.

2. בערב שבת, לא להישאר יותר ממה שאני רוצה.. כלומר; אם ממשיכים לשבת אחרי הקידוש וכו' ופחות מתאים לי, אז 'ללכת לישון'.

ועוד כל מיני דוגמאות שאת בוודאי מכירה על עצמך

שבוע מבורך

תודה על המילים שלך, את ממש צודקת.

ניסיתי לעשות את זה באופן כללי וכן דיי הצלחתי. אבל היו גם מצבים שלא ותכלס בערב כשכבר הייתי לבד, פשוט הייתי בהתקף חרדה גדול.

אני ככ שונאת שאני חושבת יותר מידי ומנתחת סיטואציות יותר מידי ואי נמאס לי מעצמי קצת 

להתגבר על המחשבות הטורדניות,

שאלה כללית: את מטופלת?

לי לקח הרבה מאוד זמן להצליח לנהל אותן (לפחות קצת) וגם לא בהכל..

וללמוד כל מיני דברים שיכולים לעזור.

אל תאשימי את עצמך 💜

באיזה כלי את מתניידת?

אני גיליתי שאני מעדיף הרבה פעמים אוטובוס על פני נהיגה. זה אמנם לוקח פי 2 זמן אבל הזמן הזה שלי. עדיף לי שעה וחצי מנוחה על 427 על פני 50 דקות עבודה מאומצת ואינטנסיבית בכביש.

ואת לא מקולקלת. את פשוט מוצפת ואלו הדרישות של הנפש שלך.

יש לנו הסעה בעבודה ובפעמים שנסעתי עליה באמת היה לי פחות קשה. אבל לפעמים גם מהעבודה בא לי לברוח אז כשיש לי רכב אני פחות מוגבלת

אבל קטע מצחיק- כשאין לי ברירה אלא לחכות להסעה, אני פחות לחוצה ללכת😵‍💫

מה זה הדבר הזה? 

כלומר מעבר לצורך ב"מעברים", הנהיגה היא דבר אינטנסיבי בפני עצמו?

(שוב, מנסיון)

אני מפרק הרבה מהדברים שצריכים עיבוד על גבי המקלדת. זה קורה בעבודה מול מחשב, זה קורה בנסיעות בעל פה או מול הסלולרי, וזה קורה גם  בהליכות ברגל שאני נותן למחשבות לרוץ ומפרק דברים עם שכל. זה לוקח זמן, זה בא על חשבון הכל בערך אבל בלי זה אני לא מתפקד ועם זה אני מרוכז ומתפקד והכל.

יש לי עוד כלים. אם תרצי אפשר

אשמח לעוד כלים

כתבתי על מלא כלים פה בפורום. יותר מאוחר אני ארכז כמה. בגדול הבסיס זה שהגוף הוא חבר ולא אוייב. ומשם מתקדמים הלאה.

אם את מאזור ירושלים יש ספציפית מישהי שמכירה רגישים ומלמדת נשים את הדברים האלה. אסור לפרסם פה אבל באישי אפשר.

מעברים הם אתגר לכל אחד בעולם, ויש בהם קושי כי הם דורשים מאיתנו 'לפרוץ' משהו בתוכנו.

והאמת, שזה לא נוגע רק לבני אדם, זה נוגע לכל כך הרבה ברואים בטבע.

החל מתהליך המעבר שעובר הנבט עד שפורץ את הקליפה הקשה של זרע, הפריצה של הניצן מתוך האדמה או מתוך קליפת הגזע הקשה, בקיעה של אפרוח מביצה ופרפר מגולם ועוד לפני כשהוא זחל המתגלם. עבור בבקיעת המים מהסלע כמעיין, והשטף הראשוני של נחלי המדבר שסוחפים בלי שאלה... ועד לשמש שאומרים שהסיבה שהשמיים אדומים ברגע הזריחה כשהשמש מפציעה, כי קשה יציאת חמה מנרתיקה וזה כמו פצע אדום... וזה קורה כל יום.. וגם לקראת שקיעה יש תהליך דומה של מעבר שהיא מפציעה למקום אחר...

ועם כל הקושי הזה, כמה חסד יש בבריאה..

שהכל קורה בהדרגה ובתהליכיות כזו שמאפשרת חיים הרמוניים ומאוזנים בעולם.

מסבירים גם שההדרגה בזריחה ובשקיעה היא עבורנו, שנתרגל לאט לאט לאור ולהעדרו, ושזה לא יקרה בבת אחת והמעבר הקיצוני חלילה יזיק.

למה כתבתי את כל זה?

כדי שתביני שקלקול לא שייך לכאן. זה טבעי שיהיה קושי.

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באדם רגיש מאוד, שמעברים דורשים יותר, ועלולים להציף יותר.

איך להקל ?

קודם כל, להזכיר לעצמך שזה טבעי ולהחזיק מחשבות טובות ואוהבות עלייך.

ברמה המעשית, לנסות לייצר לך במידת האפשר מרחבי זמן מעבר בין דבר לדבר, כזה שימלא אותך בהרגשה של יציבות וביטחון . בין אם זה לקחת כמה דקות שאת עם עצמך ועושה משהו שנותן לך עוגן (נשימות טובות, לשמוע מוזיקה מרגיעה, לכתוב קצת, לשבת עם כוס שתיה שעושה לך טוב, לאכול משהו קטן שמרגיע, להריח בושם נעים, להדליק נר, להתפלל וכדו'..) , או לתכנן מה יקרה אחרי המשימה שתעשי במידה וזה לא אפשרי לפני בגלל לחץ זמן. למשל, לבקש 'זמן אמא' לתת יחס ראשוני לילדים, לבקש זמן להיות בהטענה עבורך כדי שתחזרי שמחה ועם כוחות.

פתאום עולה בי רעיון, אולי אפילו להפוך את זה למשהו משפחתי. לחשוב יחד כמשפחה מה כל אחד צריך ברגע של מעברים כאלו. יש מצב שתגלי שהם זקוקים למשהו מסויים ממך, ולאו דווקא מה שאת חושבת ונותן לך תחושה של עומס והצפה.. ואולי זה אפילו דבר כזה שיהיה לך קל לתת להם.

כי יש מי שאולי זקוק לחיבוק ומבט בעיניים, ויש מי שרוצה להיות לבד ולנוח, או לשחק או לאכול ולשתות..

בכללי, חושבת שככה תדעו מה עוזר לכל אחד להתמודד טוב יותר ולהתמלא, וגם הם ידעו למה את זקוקה ומתי תוכלי להיות איתם. ככה שומרים על כוחות ואנרגיה טובה וגם מתחזקים יחד במעברים.

זה בהחלט משו משפחתי ובעלי מגויס לצורך שלי במלוא מובן המילה. ב״ה.

אבל זה עולה אצלי עכשיו בגלל הרצון להריון נוסף. לא בטוחה שאצליח להכיל את זה לצערי. כלומר, אולי כן, אבל עם מחיר לא פשוט. כבר עברתי הריונות אבל נשארתי עם חוויה לא טובה של דכדוך/ דכאון אחריהם כי כל שיבוש ממה שאני רגילה אליו מכבה אותי והם כוללים שמירה והגבלות פיזיות ולהפסיק לעבוד תקופה, ואז להתרגל ליצור קטן אחרי שעבר זמן מהפעם האחרונה ביחד עם מי שכבר פה ואז לחזור לעבודה עם עומס של +1 וזה נראה לי ככ קשה,על גבול הבלתי אפשרי,  כשסביבי אנשים פשוט עושים את זה 

זו אחריות גדולה בעיניי לתת עצה בנושאים כאלו, זה עסקי נפשות ונשמות... וחושבת שאולי תהיה לך תועלת גדולה יותר בעניין בייעוץ ושיח במקום ובמרחב נכון ועם אדם שאת סומכת עליו.

אני לא יודעת אם יש לי מה לתת מעבר לזה בבמה הפומבית, חוץ מלחזק באמונה שעם הניסיון, והמסירות וההתעלות, בא גם טוב וכוחות אליו.. ולהתפלל על הכל.

מתפללת איתך ומחזקת בדרך ובמציאת המקום שיתן מענה מדוייק עבורך. ❤️

כמוני ולא מבינים את ההתמודדות אז זה פחות רלוונטי🫤

תודה בכל אופן! 

טיפים טכניים למעברים

1. אם אפשר לעצור באמצע (נגיד לאכול משהו קטן/ לכתוב לך הצלחות או תודות) במיוחד אחרי יום עבודה שלם 

2. לעקוב שאת שותה מספיק במהלך היום 

3.במעברים גדולים בעיקר להתכונן למעבר מראש (נגיד אני עכשיו בחודש שביעי וכבר חודשיים חושבת על הלידה והתקופה אחריה מה יהיה לי טוב איך ולמה אני יכולה להתכונן מראש...)

מקריאת ההתכתבות נשמע לי שיש משהו יותר גדול בפנים שאולי כדאי לטפל בו בטיפול מתאים סביב ההריון והלידה זה זמן שהוא לא פשוט להרבה נשים ולא רק לרגישות(וגם לגברים) 

שאת אדם שצרחך לעכל כל דבר.

אני מכירה לא מעט נשים כמוך.

לכל אחת יש את הדרך שלה להתמודד.

לקחת ולקבל עזרה, מאד עזרה להרבה.

וזמן עיכול למחשבה, עיבוד של חוויות מאד נצרך. ולך כנראה במיוחד , אולי בגלל זה בברסלב יש את ההתבודדות היומית.

(יכולה להעיד שמאז שהתחלתי התבודדות יומית, יש לי יותר כלים וכוח לעבור ימים עם הרבה שינויים)

בהכל אבל

זמן העיבוד שלי תלוי בחוויה, אבל תמיד אני צריכה לעבד

גם אני עושה התבודדות אבל אולי לא מספיק

קריאה?

גלילה?

וידאו?

פודקסטים (שזה קצת פחות מסך וקצת יותר אוזניים)?

כל אחד מהם משפיע אחרת. לענ"ד לפחות.

זה הציל לי את החיים ביותר מרובד אחד. אבל אני אתחיל רק בדוגמאות.

היכולת לשבת לבד מול מחשב ולא להתמודד עם כל הסביבה. שיש מקור עניין אחד, שיש אפשרות לקרוא ולכתוב ולא רק לדבר, ועוד הרבה דברים כאלה.

היכולת למצוא (היי פורום) אנשים שיש להם אתגרים וחוזקות דומים לשלי. היכולת ללמוד מחומר כתוב ולא מהגשה פרונטאלית, בשנה האחרונה - היכולת לקרוא כתוביות של סרטים במקום לצפות בהם.

היכולת לסדר את המחשבות שלי על המסך, כלומר לכתוב ולסדר דברים לא מובנים כך שאוכל להבין אותם. גם הפורום בקטגוריה הזו.

היכולת לא לענות לטלפון ולעבוד עם העולם בכתיבה (ובהקלטות מתומללות)

זה אני.

בני המשפחה האחרים מעדיפים רוב הזמן לצפות במדיה, ביוטיוב (במקרה של הבכור ושל האישה תוכן ברמה גבוהה, במקרה של בת ה-5 אנגלית של חד קרן). זה משפיע אחרת לגמרי על המוח.

כשהעולם (במיוחד הדוסי-חינוכי) משתמש במילה "מסך" זה בדרך כלל תאור לדברים אחרים. לא לדברים האלה. בעיקר יוטיוב ורילסים וסלפי לאינסטוש אבל לא רק. ההשפעה של זה על המוח היא אחרת.

כשבן ה12.4 אומר שהוא מוצף מהכיתה ואז יושב ורואה סרט באנגלית על 200% זה קצת פחות מועיל לרגישות שלו. 

כשאני מקשיב לאיזו מדיטציה או יושב בשקט לכתוב את המחשבות שלי עם דלת סגורה ומינימום הסחות - זה מועיל לרגישות שלי.

כשאני יושב לקרוא אנשים חכמים במדיה חברתית, זה מקדם אותי.

אני כן זקוק לזמנים שבהם אני "בלי מסך", לפעמים בכח (כמו להעמיס מדיח כלים או לתלות כביסה, או לצאת להליכה כשהפלאפון מושתק, ועוד). אבל בגדול - המסך הוא הרבה יותר חיובי והאמת שאפשר די בקלות לדמיין את החיים (הרעים) בלעדיו.

כלומר, במקום לנסות להתמודד, זה לא סוגר אותך יותר בתוך עצמך? קצת להזין את המפלצת כזה

לא עוזר לך לברוח יותר? לא ממסך את היכולת להיות בכאן ועכשיו?

מאיפה הגיעה השאלה מהצד שלך?

כלומר, מה הרקע שגרם לך לשאול את זה ?

אני עובד ביקום המקביל הזה. חברים שלי נמצאים ביקום המקביל הזה. אני לומד ביקום המקביל הזה.

למה זה שלילי בעצם?

(מה את עושה שאת "נשאבת"?)

פה בפורומים.

קוראת חדשות לפעמים

סרטונים קצרים בטיקטוק

פודקאסטים

צורכת תוכן, בקיצור

שלילי כי זה גורם לי לא להיות נוכחת/ כשאני נוכחת - אני יודעת שיגיע אסקפיזם או יוצרת אותו בעצמי

אתה לא מרגיש שזה תופס לך רוחב פס? זמן?

כאילו מעבר לעבודה, זה המון מידע ונוכיות ברשת שאיננה באמת נצרכת

מרגיש לי קצת כמו התמכרות אפילו

תלוי כמובן מה כלול בתוכן הזה. מה זורם בו.

קראתי עכשיו פוסט, יצאתי חכם יותר?

הגבתי עכשיו ל @המקורית, היא יצאה מהתגובה שלי עם ערך מוסף? עם לב שומע?

ברור שזה תופס רוחב פס וזמן. וברור שצריך לשלוט בו. אבל זה חיובי בבסיס שלו.

גם לשטוף רצפה זה חיובי, לשטוף 5 פעמים ביום זה ocd וזה חולה.

נוכחות של אנשים רגישים זה משאב מוגבל. ברוך השם שיש לאן לברוח וצריך לשים דגש מודע לתת קשב כשיש לנו.

ראית סרטון טיקטוק, יצאת ממנו חכמה יותר?

בפורום, יצאת חכמה יותר? עם לב מובן?

או שרוקנו אותך אנרגטית?

זה המבחן. בעיניי.

אני רוצה לבחון את הצד השני של המטבע האמת, כדי לראות מה אני יכולה לקבל גם בלי זה.

כי כל התשובות הן כן, ברוב הפעמים

מצד שני, בגלל שהנוכחות היא משאב מוגבל וגם הזמן האמת, לפעמים לא מספיקים לעבד ולתת לדברים לשקוע וזה כשלעצמו יכול להציף ואז מעגל של בזבוז המשאבים היקרים

ויש עוד דברים בחיים לעשות

פעם עשיתי הפסקת רשת איזה חודש. לא יכולה לומר שסבלתי. זה די עזר לי אפילו

מה היה בפועל בזמן שהתפנה?

איך הרגשת שם? (מה אמרה הבטן?)

היית יותר רגועה ופנויה לילדים ולבית או שפשוט מצאת משהו אחר כדי להדוף את המציאות שרגישה לך מדי?

צריך לפנות זמן בלי מדיה בכלל. גם בלי אנשים. בברסלב קוראים לזה "התבודדות" ובמזרח קוראים לזה "מדיטציה". זה לא בדיוק אותו דבר אבל זה על אותו עיקרון וזה חשוב בטרוף בשביל לחיות חיים טובים עם גוף ונפש רגישים. זה עדיין לא אומר שהזמן שבו יש מדיה הוא שלילי.

וכן, מצאתי

אבל כאמור אני ממצה מהר..

מגיעה לתחושת מיצוי. בא לי לעבור לדבר הבא/ משתעממת

אולי זה באמת לא מעניין וכל הדברים האלה נועדו פשוט כדי לדחוק משהו אחר החוצה. קורה לי לפעמים כשאני נשאב מדי לארוע חדשותי. בפעמים האחרונות כשהבנתי את זה ותפסתי את זה, הבנתי שהיה משהו קודם שפשוט לא רציתי להתעסק איתו ולכן טחנתי את המערכת עם הרבה הרבה "זבל" כמו שאת מתארת.

עצרתי

חזרתי אחורה.

והתחלתי מהנושא שממנו ברחתי. זה לא היה קל אבל כשזה קרה - הרצון לברוח/להציף פשוט הלך.

מחקתי את טיקטוק ונשארתי עם הטלפון היומיומי שלי שיש לו מסך קטן והוא לא נח

בדרכ אני גולשת את עצמי לדעת עד 3 לפנות בוקר ואז עייפה נורא ונאחסית ורגישה

לא היה לי כח לתפעל כלום בבית. לא כביסה, לא כלים, לא ילדים. כלום.

והפלא ופלא - נפלה עליי עייפות שהרשיתי לעצמי לתת לה מקום ונכנסתי לישון ב23.30 שזה הישג כי זה בדרכ זה קורה במוצש אצלי רק אחרי חצי כדור שינה

מוצ"שים אצלי בעבר היו נראים כמו שאת מתארת, עם הבדל אחד: הייתי עובד או עושה דברים יחסית מועילים.

היום אני משתדל מאוד עדיין לשבת מול המחשב, אבל לעשות דברים אחרים. אני יכול להאריך פה אם את רוצה.

ישנת בשבת?

אבל לא בהגזמה ביחס לעצמי

גמני לפעמים עושה דברים מועילים בזמן הזה, כמו לתפעל את הבית נגיד

הפעם הייתה לי התנגדות פנימית חזקה לכל דבר שקשור לזה, אז פשוט הרפיתי

(מה שאני עושה עם שיחות טלפון של עבודה כי אחרת אני לא אצליח להתרכז בהן).

אני לא מכיר את החיים שלך מספיק כדי להגיד לך מה את יכולה לעשות. אני יודע מה עבד אצלי. ואני יודע שאם אני בורח למדיה זה אומר שאני בורח ממשהו וצריך להבין ממה אני בורח (ספויילר: לאחרונה זה מילדים בחופש, אבל היו סיבות אחרות).

אני יודע שאני לא מאמין במלחמה. אני מאמין בהקשבה ונסיון להבין מה המערכת רוצה ממני. לפעמים זה עובד יותר טוב ולפעמים פחות.

יכול להתיש בלי שסמה לב ויכול להיות אחלה מקום לברוח אליו תוכדי תפקוד

הרבה יותר קשה לחשוב ולקבל החלטות כשנמצאים בתוך הסיטואציה, ולפעמים אם חושבים ומתכננים בצורה רגועה מראש, אז אפשר לפעול בשעת מעשה 'על אוטומט'.

הכי קל היה פשוט לוותר לו כי אין לי כח למלחמות. אבל גם להשאיר את זה ככה (או דוגמאות אחרות כמו כלי אוכל שנשארים במרפסת וכו') זה פשוט בלתי נסבל.

אני ממש צריך להתמודד חזיתית מולו. ואני לא רוצה.

נשמע שכדאי לך ללכת להדרכת הורים ולקבל כלים איך להתמודד איתו בלי להיכנס חזיתית.

כי נשמע שצה שקורה עכשיו זה ממש לא בריא.

לא בשבילו ולא בשבילך..

שנועד להתסיס את משה ועלול לחבל ביחסים בינהם

זה לא או לברוח או לתקוף חזיתית. זה לא מלחמה.

אולי אני טועה, נשמע קצת בין השורות של מה שכתבת שאתה לא ממש מוכן להקשיב או לשנות.

אתה אומר שהמצב בלתי נסבל אבל הנה אתה מוכן להשאר בסבל רק לא לשנות ואולי לתקן דברים *באמת* בתוך עצמך.

אם חיפשת הבנה בפוסט הזה אז דע לך שהכאב מאוד מובן.

אם בעתיד תרצה עזרה, יש אפשרות לעזור.  

חיבוק על התחושות הקשות.

כנראה יש לך ענינים עם עצמך מודחקים ולא פתורים.

"הגוף שלי לא מאפשר לי" זה לא תירוץ

זה נשמע די אנוכי וילדותי שאתה מעדיף אתה השקט שלך מאשר להיות הורה לילד שלך.

ומה אמא שלו חושבת על זה?

אתם באותה דיעה מולו? לבריאות של הילד מאוד חשוב חזית אחידה.

כדאי שתלכו ביחד להדרכת הורים.

נשמע שמסתתר הרבה מאוד בתוך מה שכתבת והרבה מעבר למה שקורה מתחת למיטה שלו.

בהצלחה

זה בדרך כלל קורה בארועים המוניים ובסיטואציות דומות (אפשר לקרוא פה למטה מן הסתם בשפע כל אחד והאתגרים שלו).  אפשר להגיד על הרבה דברים שהם "חשובים" (גם ללכת לעבודה זה חשוב ובכל זאת אנשים בדיכאון לא עושים את זה). אבל בפועל אנשים נמצאים פה עם מערכת ספציפית וחיים בתוכה.

האם אני מעדיף את השקט שלי? כן. לפעמים. אני לא חושב שזה פשע כמו שאת מציגה אותו. לפעמים זה שקט שאני צריך כדי ללכת לעבודה או לעשות משהו חשוב אחר ולפעמים סתם נגמר לי פיזית. גם זה קורה.

בקשר לתגובת הגוף-

זה תיאור שנכון לכל אדם.

כל אדם "חי במערכת ספציפית וחי בתוכה"

כל אדם והאתגרים שלו.

גוף של כל אדם מגיב לכאבים בנפש שלו ולהדחקות שהוא מדחיק.

כל אדם והבריחות שלו, וההתקרבנויות שלו.

בקשר ל"מעדיף שקט"-

הרבה אנשים מעדיפים שקט במינונים שונים ולא על זה מדובר.

מדובר באדם שנמנע מעימותים וחי בזוגיות, והורה לילדים, ולזה יש השלכות.

זה חלילה לא פשע, הרבה אנשים טועים. אבל כדאי להבין מה קורה ולתקן את הבעיה ולא לקבע התנהלות לא בריאה.

בשבילך ובמיוחד בשביל הילד.

קצת קיצוני לסיפור של ילד עם התקפי זעם אלימים שלפעמים גדולים על ההורים שלו. 

אני מאמינה שהתנהגות קיצונית של ילד מושפעת בראש ובראשונה מהתנהלות של ההורים. הוא בעצם מציב להם מראה.

בעיות התנהגות, התקפי זעם, בבסיסם לרוב נובעים מבעיות בבית.

הפותח לא לבד בזה, זה קורה הרבה מאוד.

לכן ברוב המקרים כאלה מומלץ לטפל קודם כל בהורים. ההתנהגות של הילד היא תוצר.

בהדרכה למשל לומדים פיתוח אמפתיה הדדית. אחד הדברים שמלמדים  את הילד או הנער זה להבין את הרגשות והצרכים של אחרים. וגם ההורים צריכים לפתח אמפתיה שיכולה למנוע אלימות ולעזור להם ללמוד כיצד להתנהל בסיטואציות טעונות בצורה רגועה ומבוססת על הבנה.

ולא להאשים את הפותח חלילה, כל ההורים עושים טעויות וצריכים ללמוד ולתקן. כשמתקנים זה נותן סיפוק אדיר.

להיות הורה זה לא פשוט, זו עבודה מאתגרת ביותר וזו משימת חיינו. באהבה.  

בע"ה נחת וטוב.

שלוקחת מאד מאד ללב כל דבר ונפגעת מאד, גם מדברים מהבן שלי ואפילו דברים שעושים לי בתום לב,

הייתי עושה הכל כדי לעבוד על זה ולהגיע למצב שהילד יתנהג בדרך ארץ ויכבד הורים. הדרכת הורים, טיפול אישי (ואפילו אקמול לכאבי הראש) ועוד. (הייתי מעדיפה הדרכת הורים בסגנון תקשורת מקרבת, כדי כמה שפחות להגיע לעימותים)

גם כי זה התפקיד שלי כהורה, הקב"ה נתן לי את הילד הזה ולכן אני אחראית ככל האפשר לדאוג שילך בדרך הטובה,

וגם כי זה לא יעזור, מה שלא מצליחים עכשיו יהיה גרוע יותר ויותר ועלול להדרדר למקומות שקשה מאד עד בלתי אפשרי לצאת מהם (זה הרי גם עלול להגיע לפגיעה באחרים כמו שהוא פוגע בבית, לפשיעה אפילו ולבעיות נוספות וקשות), ומה שקשה בגיל היסודי נהיה בלתי נסבל בגיל התיכון ובגילאי ה20 ומעלה כבר אי אפשר באמת לחנך את הילד ואין מה לעשות יותר מדי

מה שכן, הייתי מנסה ללמוד איך להימנע מעימות עם ולחנך בדרך שנעימה יותר ולא תגרור אחריה עימותים כדי כמה שפחות להקלע לסיטואציות שאני מתקשה לשרוד אותן

מציעה גם להתפלל על זה, תמיד טוב

לא מציע לקנות לילד ציוד בעשרות אלפי שקלים.

ילדים לא מעריכים ויכולים לגדול בפינוק, כפיות טובה וחוסר כבוד. 

לא קנו לו ברגע אחד. על הציוד עצמו  הוא דווקא שומר מאוד יפה, הבעיה זה הבלגן סביבו.

זאת שאלה אחת וכאב ראש אחד שמפוצץ את הראש אבל יש כאן הרבה חלקים שכדאי לטפל בכל אחד בנפרד.

להתמודד עם עימותים - איך אתה מגיב לעימותים מחוץ למגרש הביתי - מול לקוחות או אנשי מקצוע. זה גם נכנס למקום רגשי עמוק? את מצליח להגיע לנקודה שאתה מרוצה?

להתמודד עם הילד - כשאתם לא רבים אז יש לכם שיח פתוח? כיף לא להיות איתך ולשתף? יש לך סבלנות אליו?

עימותים עם הילד - זה קשור לציפיות שלנו מהילדים - איך היינו רוצים שהם יתנהגו עכשיו, ויותר מזה התהייה מה יצא מהם בעתיד אם הם מתנהגים ככה היום... זאת לפחות הדאגה שמפעילה אותי. מה עושים כשיש עימות עם הילד? איך עוזרים לו לבטא את מה שכואב לו בדרכים פחות אלימות?

ככל שמישהו קרוב יותר אלינו אז המריבה איתו כואבת יותר רגשית. זה קשה קשה. אתה מבטא את זה בגוף כואב וויתור, והילד שלך מבטא את זה בהתקף זעם. וככל שתכנסו עמוק יותק לעימות כל אחד יתבצר יותר בסערה שלו. אתה יכול לגרום למריבות להיות פחות חזיתיות? לדרוש אבל עם קריצה וחיוך? לבטא אהבה אבל גם ציפיות ממנו? זה גם דורש מאמץ אבל אולי הוא יהיה לך נסבל יותר

רק בסוף כדאי לדבר על הבלגן שלו. בהודעה נפרדת

על מה הויכוח בעצם?

אתם רוצים שיהיה מסודר והוא מתעקש על בלגן, או שאתם רוצים שהוא יסדר והוא לא מוכן לסדר בעצמו?

יש כאלה עם הפרעת קשב שמשימה של לסדר ממש מאיימת עליהם, אם הוא כזה אז תשקול לא ללחוץ עליו בזה.

אני יודע שרק אם אני מסדר ביחד עם הילדים - וכמובן עושה 70-80 אחוז מהעבודה - אז הם גם משתתפים. זה יכול להפוך להיות זמן איכות ביחד.

כאן הילדים אוהבים להפעיל שואב אבק או חומרי ניקוי מיוחדים וזה לפעמים מתמרץ אותם לסדר

אולי זאת הדרך של הילד לענות על צורך של פינה משלו, וככל שתתערבו לו יותר זה יותר ייפגע במימוש הצורך שלו. ואז אפשר מראש לרכך התנגדויות ולהגיד שהוא מחליט מה לשמור ומה אפשר לזרוק

ושוב, הצעד הראשון זה להפריד את ההתמודדות לחלקים

הוא ממש נלחם על הבלגן. ניסינו לעזור לו לסדר בצורה שהוא רוצה או לחפש איתו משהו שיסדר (כולל להשקיע לא מעט כסף בריהוט מתאים) וזה פשוט לא התקדם. בסוף הבלגן נשאר.

מה שאמרת על שואב אבק עוזר. אבל בפועל לא מועיל לבלגן עצמו.  זה בסדר שזו הפינה שלו וזה מקום שמיועד להיות הפינה שלו אבל בפועל הוא לא יכול להיות פינה שלו מרוב שהוא מבולגן.

בינתיים עשינו חג-שבת מחוץ לבית במקום שעשה לו טוב ממש עם טבע וכלבים ומה לא. נראה מה יהיה בהמשך.

שב בכיף עם הילד במקום שקט עם גלידה טובה, תדברו על הפינה הזאת. מה הוא הכי אוהב בה, האם הוא מצליח להשתמש במה שיש בה, מה אתה יכול לעזור לו כדי שיהיה לו נוח יותר להשתמש בדברים האלה? האם הוא רוצה לשים אולי וילון שיסתיר את הבלאגן ויצור לו מעיין "הבית של יעל"? אולי נעביר את כל הדברים לארגז גדול עצ גלגלים וכך יהיה אפשר מידי פעם לנקות? אתה לא רוצה להזיז? למה? מה טוב בזה שהפינה הזאת ככה? וכו'.. תשמע קצת את המקום שלו בלי שיפוטיות ובלי למשוך דווקא לכיוון מסוים.

חוץ מזה, ממליצה מאוד על הספר של "לייף סנטר". המפורסם שבהם: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שהילדים ידברו" העיקרון שמנחה את כותבי הספר- איך לדבר עם ילדים תוך מתן כבוד לרגשותיהם ומצד שני לא לוותר או להפחית בדרישות אלא לגרום להם לשתף פעולה.

באופן כללי- ככל שנותנים מקום לרגשות של הילדים כך הילד יהיה יותר פנוי רגשית למה שנרצה ממנו או למה שהוא צריך להתמודד איתו.

ולגביך- שמעתי המלצות על הספר "אדם רגיש מאוד". עוד לא יצא לי לקרוא. מתכננת. מיועד לאנשים עם רגישות גבוהה. להבין מה עובר עליהם.

וכן חלק גדול מזה רלוונטי. גם אליי וגם אליו. ספציפית בשרשור הזה הקושי ששיקפתי זה לא הילד אלא המנגנון שלי בסיטואציות האלה שגורם לי להתקפל. שימי לב שלא באתי בטענות לילד ולהקושי שלו.

לגבי הספר - את זוכרת מה העיקרון הבסיסי שלו? יכול להיות מעניין לעוד קוראים וכותבים פה. סביר שלילדים רגישים יש הורים רגישים ולהפך.

אבל זה עוזר בעייני גם להם.

זה גישה חינוכית.

גישה שנותנת כלים להורים איך לדבר נכון עם ילדיהם.

2 דוג' בסגנון של הספר:

ילד נפל. הרבה הורים אומרים: "לא נורא, לא קרה כלום". לרוב הילד ימשיך לבכות.... תדמיינו את עצמכם חוטפים מכה מחפץ שנתקלתם בו בבית ואומרים לכם לא קרה כלום... בטח שקרה! במקום זה יעיל יותר להגיד לילד: "ראיתי שקיבלת מכה. זה באמת כואב! אתה רוצה שאתן לך נשיקה על המכה?/ נשטוף במים/נשים קרח? וכו" אמירה כזאת רואה את המקום של הילד ונותנת לו להמשיך הלאה בלי לבטל את הקושי שלו.

או נשפך לילד משהו. אפשר לכעוס. אפשר להגיד למה לא נזהרת?! או תסתכל לאן אתה הולך! או למה זה תמיד קורה לך?!

במקום זה אפשר להגיד- "אויש. אני רואה שנשפך לך. הנה קח סמרטוט ותנקה". גם לא שפטת אותו, גם עזרת לו לפתור את הבעיה שנוצרה והראת לו שאתה איתו בקושי וגם לא ניקית במקומו את הבלאגן שהוא יצר.

אני חושבת שהחלק הראשון שצריך הוא רצון להתמודד עם המחסום הפנימי. ז״א, הרבה יותר קל לברוח ולא להתמודד ולתת למפלצת להזין את עצמה. אבל מצד שני, אתה הרבה פעמים יוצא ממנו נפסד. גם בדברים שאתה לא מצליח לראות בבירור, כי לרוב אתה עסוק בבריחה מהסיטואציה מה שלא מאפשר להיות נוכח וזה מעמעם גם את ההתמודדות שקשה לנו לגשת אליה, אבל גם את הסיטואציה הבעייתית,. זה לעומת זה, גם בדברים שמחים וטובים זה ככה

השלב השני, הוא הבנה של המנגנון שמפעיל אצלך העימות.  אם זו חרדה, אז לטפל בזה. להכיר בזה שזה שאתה  חווה את הסיטואציה בעוצמה גבוהה ויש לה השלכות, לא אומר שאני לא ניגש אליה. אני יכול לגשת אליה, ובמקביל לטפל בהשלכות. זה יוצר תחושה של מסוגלות והצלחה גם להבא. קצת כמו שריר שצריך לאמן.

השלב השלישי, הוא הטרמה. קודם לעצמך אבל. זה אומר שצריך לכך הכנה נפשית, זמן מתאים, ומטרה ברורה. ז״א, שיהיה לך כדאי אם ניתן לקרוא לזה ככה, להיכנס לעימות כי יש בו תועלת.

זה אצלך. מול עצמך.

בד בבד, אני חושבת שצריך לעזור גם לילד. הרבה פעמים בגלל הבריחה מהעימות, והרגישות, אנחנו מונעים מהילדים שלנו את היכולת לקבל מאיתנו כלים חשובים כמו גבולות, שיח בריא, התנהלות מול קושי, התמודדות.

זו בהחלט עבודה. בעיקר שלנו מול עצמנו. וקודמת לה חוסר שיפוטיות כלפי הקושי, ומצד שני, לא להפוך את חוסר השיפוטיות ל״היתר״ להימנע מהתפקיד החשוב שיש לנו.  

אני קוראת לשלב הזה בחיי כ- התפכחות. נח לנו לחיות בבועה שלנו ולרפד את עצמנו בכריות ההימנעות בשם הקושי, אבל בסוף בסוף - אחרי תהליך, אני יכולה לומר שהרגישות שלי היום יותר מווסתת, ובעיקר בגלל שהתנסיתי בעימות חזיתי מול מה שקשה לי..

עברתי איזשהו משבר כזה מול הבת שלי כשהייתה קטנה יותר (היום בת 6) והבנתי שככל שאברח מהתפקיד שלי, זה יילך ויחריף ואני חוטאת לשליחות שלי בעולם. האמת שלא רק מולה, אלא גם בהתמודדות שלי מול סיטואציות בחיים (והחיים מזמנים לנו ככ הרבה) והבנתי שככל שאמשיך להימנע מהכל, זה רק הורס לי את היכולת להנות מהחיים באמת.  

הרגישות היא יתרון מדהים, כשאנחנו נותנים לה את המקום הנכון בחיינו ולא נותנים לה להשתלט עליהם.

אז נכון, אני לא ככל האנשים הלא רגישים, ויש לי עוד הרבה התמודדויות, ואני מרפדת את עצמי איפה שקשה לי,  עדיין, אבל צעד צעד, ולא הכל ביחד, בקצב שלי, אני רואה שיש התקדמות משנים עברו. ובעיקר, איכות החיים שלי עלתה

יש עדין דברים שאני רוצה להגיע אליהם ולא מצליחה כי קשה לי, ויש ימים שאני מוצפת נורא מסיטואציות יומיומיות כביכול סטנדרטיות, אבל הגדרתי לי נושאים בהם אני מוכנה ללכת על כל הקופה, ועם עבודה ועזרה, אני מצליחה כאמור להתקדם.

איפה אשתך אגב מול הסיטואציה הזו? מה היא חושבת?

וואו. כתבת פה הרבה וצריך לענות סעיף אחרי סעיף. גם משום הכרת הטוב וגם בגלל שיש פה הרבה רעיונות.

בשביל רצון להתמודד (כמו שאת כותבת) צריך קודם להבין ולהגדיר שיש בעיה. כלומר להגדיר שאני מוצף ושהקושי שלי משבית את היכולת שלי לתפקד כשהוא מוצף או בהתקפים. אני חושב שכבר עברתי את השלב הזה ועצם פתיחת השרשור (עוד לפני התגובות) עשתה את זה.

אני רוצה להתמודד. כן. גם כי אני רוצה בפועל (בעוד מישורים לא רק הביתי) וגם כי אין לי כ"כ ברירה. זה שריר שצריך לאמן כמו שאת כותבת.

אני גם אוהב את הרעיון של לעשות ש.ב לפני שנכנסים לעימות. 

מה שאת כותבת על הילד הוא אכן צרה צרורה. וחלק מהעניין. קל מאוד להאשים את ההורים (אותי למשל) אבל האמת היא שלא היה לי כלים לעשות משהו יותר טוב. בגדול עכשיו אני מנסה לעשות את זה ורק תוהה איך.

את מדברת פה על ויסות של הרגישות ועל משבר מול הבת שלך.  יש רשות לשאול על זה יותר?

בגדול אני יכול להגיד שפגשתי את האתגר הזה גם בעולם הגדול, אבל שם הוא הציף אותי והיה לי קשה להתמודד איתו. בעולם העסקי והעבודה למשל הפחתתי את  החיכוך שלי עם עימותים פנים-אל-פנים למינימום (עובד מהבית, לא עונה לטלפונים, רק הודעות כתובות). מטבע הדברים בבית זה לא אפשרי וגם עם המשפחה המורחבת (או המורכבת? ) זה מורכב יותר.

אשתי (נתייג אותה? לא בא לי) הרבה פעמים הייתה נכנסת איתו לעימות על נושא שחשוב לה, ואז כשמתחיל העימות הפיזי מזעיקה אותי כדי שאעזור לה להתמודד. זה לבד היה קשוח מאוד כי הרבה פעמים אילו היו התמודדויות שלא חפצתי בהן ובטח שלא היה לי יכולת להכיל אותן באותו רגע. לעיתים לא הייתה ברירה (אלימות פיזית קיצונית. דלת הבית שלנו מבחוץ נראית כמו אחרי פיצוץ של רימון רסס)  והיה צורך בגבר עם כח פיזי כדי להפעיל סמכות. לפעמים פשוט קיפלתי את הנושא העקרוני העיקר שיהיה שקט. אם כי לא רציתי להתמודד ואם - כאמור - שלא יכולתי.

ותודה.

מתחבר לקושי להתמודד עם סיטואציות "סטנדרטיות". אולי אחת הסיבות שברוך השם יש פה רק שני ילדים ואין יותר.

לגבי העניין עם הילד- אני חושבת שזה חורג בהרבה מסיטואציות ״רגילות״ ולעניות דעתי מצריך התערבות של אנשי מקצוע ובזהירות אומרת, אולי גם של בריאות הנפש

אין לך מה להרגיש אשם, ולפעמים זה לא רק ענין של גבולות, מהכתיבה שלך נראה שזה מקרה שבו ״רק״ אהבה ושימת לב וגבולות פחות מתאימים, ולו רק בגלל שזה כבר דפוס שהתקבע. והגיוני שאין לך את הכלים להתמודד עם זה. ולא רק בגלל שאתה רגיש

לגבי שאר הדברים - נשמע לי מהקריאה שלך, שאתה מאוד מנותק מהחוויה הפנימית שלך. ז״א, אתה עושה דברים כדי לעקוף את הקושי, אבל לא שם באמת אצבע על הקושי כדי לדקור את הנקודה שמטרגרת אותך ולפתור אותה. במקרה כזה, צריך לעשות ״הכרות מחדש״ עם המערכת לדעתי. זה מה שאני עשיתי ועושה. ז״א, לא רק לשים לב למקומות שקשה לי, אלא להבין מה זה גורם לי להרגיש מעבר להצפה

אצלי ספציפית זה הציף חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי, ביקורת עצמית קשה, וחרדה. בנוסף לפחד מביקורת, ולדפוס של ריצוי. 

עד שלא טיפלתי בשורש, לא הוקל לי, וזה שילוב של גוף נפש. כי הרבה פעמים התסמינים ככ קשים שאין לך כח לנבור בבעיה אלא אתה רוצה רק ״לכבות״ אותה ולברוח.

ברמה הפרקטית - טיפול בחרדה, עבודה על ערך עצמי ודימוי עצמי, שחרור מאמונות מגבילות, הבנה של הצורך שלי וקשב לעצמי, וחשיפה מבוקרת שמאפשרת התמודדות עם מה שקשה לי

מול הבת שלי - כאמור, היו לה התנהגויות שהיה לי מאוד קשה להכיל. ברמה הפרקטית, היא הייתה לא מווסתת רחושית ורגשית. ברמה הרגשית, היא לא הצליחה לבטא צורך בתשומת לב בעיקר. והיא הייתה מפעילה אותי נורא עם צרחות ועם התנהגויות מעצבנות, על כל דבר בערך, ואני כהרגלי - ברחתי/ התמודדתי לא נכון וחיפשתי להשתיק אותה במקום להבין שאני צריכה לענות לה על הצורך, כי לא יכלתי לסבול את הדרך שבה ביטאה את הקושי שלה (אני גם עם וויסות חושי)

והבנתי שאני חייבת לעשות עבודה ולהיכנס לעובי הקורה.

בגלל שהעבודה שלי התחילה עוד קצת לפני, זה הצטרף לעניין, והצלחתי להשליך מתחומים אחרים גם לפה. וכמו שכתבתי לך: הכנה והטרמה עבורי בעיקר. עיבוד של החוויה לפני ואחרי. לדעת להרפות מתי שלא מתאים. אם אני לא במצב רגשי לעבודה כרגע, זה אומר שאני יכולה יותר להרוס מאשר לשפר ולכן שב ואל תעשה עדיף, אבל לא לעצור לגמרי אלא שוב לווסת את עצמי ולחכות להזדמנות הבאה.  חשיבה מראש ולמידה על דרכים להתמודדות והבנה שזה תהליך של שתינו. 

לילד יש את הקושי שלו.  (את לא טועה פה). בכוונה לא כתבתי את זה באריכות כי הוא לא העניין. יש פה עוד אתגרים מסביב. הם לא קשורים לנקודה שאני מבודד עכשיו.

לגבי שאר הדברים - אני לא מנותק מהחוויה הפנימית. זה נכון שהייתי כזה בעבר. המציאות שלי כבר שינתה. חלק מהפוסט הזה נכתב בגלל שהבנתי שיש פה עוד משהו.

מסכים עם כל מילה שנכתבה שם בנוסף. חלק מהדפוסים שם  צפו אצלי כחלק מהעבודה הרגשית. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות.

מסכים גם על המשפט של "טיפול ברגש" והמשכו.

מעניין מה שאת מתארת על הבת שלך. נשמע שעשית שם ממש מסע עם זה. איך זה השפיע על הילדה ועל הדינמיקה בבית?

תודה. אחרי הכל.

הזה, כי אני לא קוראת פה הרבה, ובגלל שכתבת שאתה רק עכשיו עם פתיחת השרשור מבין את זה, זה מה שהיה נראה לי

בכל אופן, משמח שכך

לגבי הילדה - זה עזר פלאים האמת

הדינמיקה איתה היום הרבה יותר נוחה, בעיקר בגלל שלמדתי שילדים, כמו חלק מהמבוגרים, הרבה פעמים מתקשרים קושי בצורה לא מילולית, או בצורה שלא נראית קשורה לקושי שלהם בכלל

על זה שמתי את הדגש בעצם. וזה עזר גם לי עם עצמי, מאוד.

ברגע שהבנתי את זה, יכלתי לצפות מה תהיה התגובה שמצופה ממני בערך, ולהכין את עצמי לזה שעכשיו היא צריכה ממני חיבוק/ נשיקה/ שבכלל היא עייפה או רעבה אבל לא מצליחה לבטא את זה

ברגע שלמדתי אותה, לא חיכיתי למשבר שיגיע, אלא עניתי לה על הצורך עוד לפני, וזה כמובן עזר גם לי כי כשהיא לא צורחת את חייה אני פחות מטורגרת וזה היה בזמנים שיותר נוחים לי, וממילא זה גם פחות הגיע בהמשך.

במקביל, גם עזרתי לה לתמלל את הקושי והיום היא יודעת בעצמה לבוא לבקש ״מילים טובות״ כדבריה. רוב הזמן לפחות. 

אז בעצם היום את חיה איתה ועם הסיטואציה הרבה יותר בטוב. איזה כיף.

האמת היא שיש המון מה לכתוב על כל פרט שכתבת מהמקרה.

אבל הצורה שבה אתה מתאר את זה - לא באמת מאותתת על צורך בהדרכת הורים (גם אם צריך בהמשך, לא יודע).

האיתות הכי גדול מכל מה שכתבת זה - תגובת הגוף.

אם הגוף מגיב בכזו עוצמה עם הנפש - מסתבר שיש כאן התנייה נפשית-רגשית ביחס לסיטואציה הזו (לפחות) של עימות. 
זה אומר שזו לא פונקציה רק של השקפה, מחשבה ספציפית או תפיסה חינוכית (שהדרכת הורים יכולה לעזור מאד), אלא סיטואציה רגשית שהגוף מגיב לה והגוף מגיב כך - כי הוא שומר סיטואציה דומה מהעבר והבריחה מעימות - היא הדרך לשמור על עצמך בטוח. זה חומר לכמה פודקסטים, כתבתי אותו במשפט...

זו בשורה ממש טובה שברור לך ההרגשה הגופנית - כי זה המפתח שממנו אפשר להיכנס פנימה. אם תרצה תבדוק שיטה בשם "התמקדות", גם פסיכולוגים משתמשים בה.

יש מטפלים ברמה מאד מאד גבוהה, מטפלים רגשיים (לא חייב פסיכולוג, גם אם הוא יכול לעשות גם את העבודה) שיכולים דרך החוויה הגופנית - לעזור לך לפתור את זה.

גם אם לא תפתור הכל - עדיין תוכל לשחרר נקודה שככל הנראה ממש כואבת, מציקה ומשתלטת על קבלת ההחלטות שלך.
יש הרבה שאלות: איך אתה בסיטואציות דומות? איך הבן שלך בסיטואציות אחרות? האם הוא מאבחן ADHD? האם אתה? צריך באמת להכיר אותך כדי לתת לך עצה מתאימה.

אם היית כותב: הילד לא מוכן לסדר את החדר - מה עושים? בלי כל התיאור של התגובה הרגשית שלך ותחושת העימות המחזורי - הייתי אומר הדרכת הורים יכולה לעזור.

אבל התיאור הרגשי שלך תופס מקום משמעותי הרבה יותר מהעובדות היבשות של המקרה.

לכן  לדעתי הדרכת הורים (בטח בשלב זה) היא בזבוז זמן וכסף.

לך על טיפול רגשי. אם תרצה המלצה למטפל (ואני לא מטפל ולא מרוויח כלום רק לעזור ) - פנה בפרטי.

נ.ב. ה' יתברך רוצה שנתקדם. סבל ואתגרים - מניעים אותנו להתקדמות. אז הבן שלך מצביע על נקודה כואבת משמעותית... הבשורות הטובות הן שטיפול נכון בנקודה - ישחרר כל כך הרבה תחומים אחרים בחייך שזו ממש הארה לחיים טובים יותר.

נ.ב. 2 אם מצבך הכלכלי לא מאפשר מטפל או פסיכולוג - הייתי מציע לך שיחה עם בינה מלאכותית (כן כן...) אבל צריך להיות דוגרי עד הסוף ולעזור לו יותר לדייק את התשובות שלו.

למרות שלדעתי - אם לא היית מעולם אצל מטפל (ואני מנחש קצת שלא?... אולי אני טועה..) יהיה קצת יותר קשה לעשות שיחה באמת מועילה. מה גם שהוא לא מתוכנתים להגיד דברים שלאו דווקא תרצה לשמוע (לדעתם!), אז לכן אפשרות פחות טובה, בטח בשלב זה.

מרגיש לי בכיוון לגמרי.  צריך עוד  הרבה מחשבה. 

אין טעם להמשיך בריטואל זה לא עושה כלום סתם מעצבן. שב איתו בנחת ותשמע מה יש לו לומר. לא לפסול יעוץ של איש מקצוע. אתה יוצא מהכלים והוא שובר חפצים. אתה צריך למצוא את הדרך לא להיות מוצף. וזה כנראה לא רק מול הבן שלך. איפה אישתך בסיפור הזה?

אתה צריך אולי להבין מה אתה באמת רוצה / חווה שם 

לא הייתרוצה להכניס אנשים לחייך? להצליח להישען? לשתף?

האם החשש מפגיעה לא גורם לך להרגיש שאת מפספסת את היכולת לחוות ולהרגיש? (אם הבנתי נכון)

אבל מזמן הבנתי שזה לא שווה לי את הלפגוע באנשים...

וגם ברור שזה קשה לי לפעמים. אם לא היה קשה לי עם זה אז באמת אפאחד לא היה נכנס בשומצב...

אבל עם הפגיעה בי אני מתמודדת ואתמודד

זה לא מצדיק את זה שאחרים יפגעו בגללי...

אני מנסה לייבא מסין (עלי-אקספרס) איזה מוצר מעניין, עד כאן כמו כולם. המוצר הזה צריך אישור ממשרד התקשורת. בעיקרון הצ'יפ שמטפל ב-WiFi הוא צ'יפ סטנדרטי לפי התקנים הבין לאומיים אבל עדיין הם עושים בעיות וצריך היה למצוא להם בדיוק את המסמך שהם צריכים כדי לאשר.

עד כאן טכני.

הגשתי להם מסמכים (בדיעבד, את המסמך הלא נכון) ואני  מקבל במייל דחיה שהמסמך לא מאושר.

נו טוב, צריך לבדוק מה הם רוצים ולהגיש שוב.

השכל: גם אם אני לא אצליח לייבא את זה, וואלה, נשלם כמה מאות שקלים קנס ונתמודד. כפרת עוונות.

הגוף הגיב אחרת.

פה אני מרגיש שכל הגוף שלי משתולל. הבטן נהיית כבדה פתאום והחזה מציק לי. עצרתי לרגע וניסיתי להבין מה החוויה ומה קורה שם והבנתי שפשוט דרכו לי על נקודה כואבת שזה דפוס חוזר שאני מכיר מאנשים סביבי.

אבל הפעם קיבלתי מתנה: זה קרה מול פקיד עלום במשרד התקשורת שלא באמת אכפת לי ממנו ברמה האישית. זה איפשר להאיר על זה שבעצם יש נקודה אצלי שאם דורכים עליה אז כואב.

אז התחלתי לחפש. חלק מצאתי. וחלק לא.

הגוף (הבטן בעיקר) נרגע.

מקום כואב בנפש שפשוט דרכו עליו חזק מאוד. וכשזה היה מול גורם חיצוני ולא מול אנשים קרובים (שתמיד "מפעילים" יותר) זה היה ממש בולט.

עכשיו תתפללו עליי שהם כבר אישרו את זה ורק לא קיבלתי את המייל על זה. אני צריך את המוצר הזה.

בכולופן נשמע חוויה אופיינית לאר"מ... ויפה שאתה משקיע אנרגיה בלהבין את עצמך.

שהמערכת שלי מטורגרת מהשטות הזו. שהגוף התכווץ, שהבטן נהייתה כבדה. שהשכל מבין שזה לא פרופורציונלי לעניין (שלצערי עוד לא נפתר) והגוף מגיב ככה.

לגמרי אר"מ.

ניסיתי להבין מה כל כך מקפיץ אותי בסיפור הזה. ובמקביל טיפלתי בו טכנית.

הבוקר אישרו לי את זה ואין מאושר ממני. כל הגוף מתלהב וקופץ !

אבל את כותבת עמום

מול מי זה פוגש אותך?

את נשואה?

ומה זה אומר לפגוע באנשים..?

את לא חייבת לענות כמובן, אבל בראיה שלי - קודם כל זה הצבת גבול שישמור עלייך. והוא לא חייב להיות כזה ש"נושך"

לא כל האנשים סביבנו ראויים לאמון שלנו. וזה בסדר.

אבל מצד שני, חלק מהריפוי של הפצע הזה אגב טריגרים בחיים, הוא לתת אמון ולפתוח את דלתות הלב מתוך אמונה שיש מי שראוי וישמור לי עליו

זהירות מוקשים.

It's complicated... אני ואמון זה לא עובד ביחד.

אבל עדיף לא להכנס לזה...

תודה בכל אופן.

(כל השאר, מי אני שאגיד משהו, רק להגיד שקראתי).

תודה! נכון ממש

אני גם ככה, בוחרת מינונים של כאב

כילדה ונערה, הצפירה הייתה מפחידה אותי כי היא נשמעה לי כמו יללה/ זעקה של כל הנשמות הללו

אני בוחרת אם בא לי להיחשף לתוכן, ולאיזה תוכן.

האמת שיותר קל לי להיחשף אליו דווקא לא בימי הזכרון, משו באווירה של היום מוסיף לי כבדות על הנפש

יותר תכנים דוקומנטריים או כתובים על המאורעות ופחות תכנים אישיים על הנופלים והחללים והחורים בלב של המשפחות כי זה באמת לטבוע ביגון שאיננו נגמר

בצוק איתן הייתי בת 23, אז הרבה מהחללים היו קרובים לגילי והיה לי מאוד קשה, עד היום זוכרת חלק משמותיהם

הפעם, כנראה בגלל שאני כבר אמא ב״ה, מאוד קשה לי להיחשף על תכנים עם ילדים (לא רק בהקשר של ימי זכרון) אז נמנעת ככל הניתן

גמני לא ראיתי ולא רואה שום טקס, הקדיש וקריאת ״אל מלא רחמים״ מרגיש לי קצת כמו להיות בהלוויה של כולם

לפעמים מה שצריך זה לא להיות נוכח באירוע

וזה בעיניי לא מעיד כלל וכלל על החיבור והצער לכאב של עמ״י

מותר לנו לכאוב במינונים שלנו

במיוחד שהיו שנים שממש הייתי נשאב לשם.  אהבתי את הטקסים עם השירים וכו' אבל זה היה שואב לי את המערכת בצורה שפשוט לא מקדמת שום דבר. הייתי נשאר ריק.

אז לא. לא צריך. הספיק הטיול ערב שלי שכלל טקס שנאלצתי לשמוע כי כל הסביבה רעשה ממנו.

איזה כיף שזה מה שעשית. שמרת על עצמך מתפקדת.

הזמנה לעצמי ולכם מה הצורך של הגוף

לפעמים כשכואב הצורך של הגוף משתנה.

לאכול דבר מסויים לאכול פחות או יותר

ואולי לאכול דברים קלים יותר לעיכול פשוט כי גם ככה יש לגוף הרבה לעכל (לדוגמה: פירות חיים , ירקות חיים או פחמימות פשוטות כמו אורז לבן)

שהיה השפעה רעה מאוד לאוכל שאכלתי מחוץ לבית (בעיקר לחם לבן/ פיתות) על איך שאני מרגיש.

לא ברמה היומיומית, אבל מדי פעם ובשבת כזה

אבל אחרי כמעט שלוש שנים שלא עבדתי, נכנסתי לעבודה הנוכחית שלי, ואני אחת שקולטת מהר ומבינה דברים (לא מסובכים, כן? כאילו אין לי בעיית הבנה בגדול, לא גאונה) התקשיתי עם הבנה ויישום והרגשתי ערפול מוחי כזה, חוסר בהירות במחשבות שלא הכרתי.  ואכלתי שם לחם כל יום כי לא הייתי מתורגלת עדיין בסדר יום, קופסאות לעבודה וכו

סביר להניח שהייתה שם גם חרדה. כלומר בדיעבד אני יודעת לומר

בנוסף לעבודה שעשיתי עם חיבור לעצמי, הבנתי שהלחם גם עושה נפיחות מעצבנת כזאת, ומן לאות, כבדות.. בכללי קמח לבן, כן? גם פסטות וכד

ומאז אני עובדת קשה על להפסיק לצרוך אותו, אבל זה ממש עוזר לי. בעיקר ברמת האנרגיות והקלילות

בדיקת צליאק שעשיתי אגב יצא לא ברורה,  כנראה בגלל שאני לא אוכלת מספיק לחם. ב״ה. אבל לא הייתי צריכה ממש הוכחה לזה כדי להפסיק

בעצם גילית קורלציה בין לחם לבין זה שאת "לא מתפקדת" בעבודה?

את יודעת, זה לא חייב להיות צליאק (כלומר קושי בעיכול). זה יכול להיות פשוט עומס על המערכת שלוקח אנרגיה, או אולי סוג של תגובה אחרת. גם אם מערכת העיכול סבבה עם זה.

אני גיליתי קורלציה בין אדמימות מציקה כזו בעור הפנים (בעיקר סביב האף, אבל לא רק) לבין אכילת כמות גדולה מדי של לחם לבן, כולל פסטות וכו'. בתקופות שאני בלי - כל הסיפור הזה אינו.

היום למשל (אילוצי החג) זה התפרץ חזק ממש. נעשה כמה ימים הפסקה עם לחם לבן  ופסטות וכו' ויהיה בסדר. בדיוק מה שאת מתארת.

אגב- באותה קטגוריה - חלב ומוצריו. אני יכול לעכל אותו (אין לי בעיה עם זה) אבל לא נעים לי בבטן. אז עדיף בלי.

לקרוא לזה ככה. וגם נינוחות וקלילות כאמור.

אגב, קראתי שה״מח השני״ שלנו נמצא במעיים. אם אמצא את ההסבר אשתדל להעלות פה בלי נדר

גם עומס על המערכת יכול להיות, בהחלט, כאילו גם זה היה, אבל ככל שהזמן עבר, חזרתי לאכול קמח לבן ועדיין לא עשה לי טוב.

לפני כ4 חודשים החלטתי להפסיק לאכול בכלל (מלבד ערב שבת) ואני כמעט עומדת בזה לגמרי, ומאז הרבה יותר טוב

שיש דבר כזה (בתורות ריפוי מהמזרח) שנקרא "מוח הבטן" שיושב בערך איפה שהמעיים יושבים. וכן. זה לגמרי נכון.

אני חושב שחלק מהתכונות שלנו כרגישים זה להיות יותר רגישים למה שהגוף מדבר.  אם הגוף אומר על אוכל שהוא לא טוב לנו, אז הוא לא טוב לנו. איזה יופי שאת עומדת בזה.

היה להגיע למצב שאני באמת מקשיבה לגוף

גם ברמת המודעות וגם ברמה הפרקטית

ממש הרגשתי שאני יושב על מכסה ביוב (של הגוף) וצריך לשמור חזק חזק כדי שכל הדבר הזה (הגוף, בהכללה, אבל לא רק) לא יתפרץ.  כי אם הוא יתפרץ - הוא יהרוס הכל.

היום אני לא שם. אם מציף אותי משהו אז אני אסיים את המשימה שאני עושה עכשיו (חשוב! אני לא עבד שלו), ואחר כך אפנה לו זמן ואשב איתו עד שהוא ילך. בגדול מאז שאני עושה את זה אין לי אתגרי קשב וריכוז.

זה צף בכל מיני סיטואציות בחיים

גם בבית ובעבודה

בעיקר כשיש לי תחושת עומס על המערכת, אבל גם מדברים שהם טובים . אני ממצה די מהר בקיצור ונגמרת לי הסוללה לסיטואציה

אני יכול לספר אצלי. לקח לי הרבה זמן להבין שבעצם אף אחד לא "נגדי". הם פשוט רוצים שיהיה לי "טוב". כמה "טוב"? טוב בצד שלהם.

ה"טוב" הזה לא התאים לי. והגוף שלי התמרד מולו בדיוק בצורה שאת מתארת: נגמרה הסוללה לסיטואציה (או "אי אפשר", או פתאום דחוף יש מלא עבודה).

זה "טוב" לצאת עם הילדה לגן שעשועים. אבל לפעמים אין לי סבלנות. זה סבבה אם  היא משחקת עם חברים ואני שוקע במחשבות שלי או אני בסלולרי. זה פחות נחמד אם זה ילד-דבק כשאני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. אז מה טוב לי עכשיו?

לא מצליחה לשחרר את זה

לי תמיד עוזר

מוזמנת בפרטי אם רוצה

אני אחלה אוזן קשבת שישנה יותר מדי בשבת  

אני דווקא לא כל כך ישנתי בשבת...

דווקא בגלל הסיפור הזה

ומחר צריכה לקום מוקדם

מקווה שעכשיו כן אצליח להירדם...

אולי מחר אם עדיין יכאב ככה אני אפרוק אצלך... תודה!

תקופה קשה זה תמיד דרעק.

חיבוק גדול!!!

לא צריך להיות דווקא הכי רגיש שיש.

מקווה שמאז שכתבת מצב השתפר

יכול להזדהות עם התחושה והימים הלא פשוטים

לדבר עם מישהו קרוב אולי יעזור

ולפעמים גם לפרוק פה מול מישהו שלא מכירים כמו שהציעו יכול לתת מענה

בהצלחה רבה רבה 

אבל כרגע את זו. זה נתון. והשאלה היא בעיקר מה את עושה עם זה.

והאמת שיש הרבה מה לעשות.

את שואלת את השאלה הלא נכונה יקירתי

במקום "למה אני כזאת" תשאלי "איך אני יכולה לעזור לעצמי להתמודד עם הקושי שאני חווה"

זה יותר יקדם אותך, וזה יאפשר לך לקבל כלים להתמודד, במקום לרכז את האנרגיות בהלקאה עצמית

עכשיו יש לך כלים להתחיל להבין מה קורה.

@אילת השחר 

אני חושבת שאם בן אדם בא לפרוק אצלך צריך להקשיב בלי לבקר כי אפילו אם הוא טועה בראיית המציאות הכאב שלו הוא כאב אמיתי וצריך להתייחס אליו בהתאם. אח"כ כשהבן אדם כבר רגוע מהמקרה אפשר בצורה עדינה להסביר איך אפשר לראות את המקרה אחרת.

1. נקודת המבט שלו

2. נקודת המבט שלי

בראשון - מותר לו להאמין ולהיות עם הכל. כלומר, זה התחושה שלו עכשיו. זה יכול להיות דמיון מוחלט ומנותק מהמציאות אבל עכשיו זה המקום שלו ואנחנו איתו שם.

בשני- בצד שלנו. להחזיק נפרדות וזה שזה שלו וזה לא בהכרח מחובר למציאות. זה שלו. להשאיר את זה אצלו ולא לקחת את זה על הלב והגוף שלנו. להפריד. קוראים לזה מובחנות וזה שריר שצריך לאמן (במיוחד לגברים רגישים).

הדוגמא הקיצונית זה אולי כל הסיפורים שרצים עכשיו ברשתות החברתיות שהם קצת מורכבים לעיכול. כשמישהו מספר לנו את החיים שלו צריך להאמין לו בזמן אמת. האם זו האמת העובדתית? לא בהכרח.

אבל מה עם האמת? כאילו לפעמים מרגיש לי שהכל נהיה משחק מחושב של רגשות יותר מדי

אני אמורה להראות כאילו אני מסכימה כשאני לא?

לא צריך להסכים, מה שצריך זה לגלות אמפתיה

אמירות כמו: קשה כל כך להרגיש ככה, זה באמת לא קל, איזו הרגשה לא נעימה, כמה כואב, כואב לי לשמוע, זה כל כך מבאס.

את לא מסכימה עם מה שהוא אמר, אבל כן כואב לך שקשה לו ואת איתו בקושי. כמובן שאם קשה לך מדי את לא חייבת, אבל אם את באמת רוצה לתמוך בלי להסכים זו הדרך.

את אמורה להקשיב למה שהוא אומר ולהתייחס לנקודת המבט שלו. אחר כך כשאת עם עצמך את יכולה לחשוב עם עצמך דברים אחרים עובדתיים.

זו נקודת המבט שלו וזו המפה שלו. צריך לכבד אותה גם אם היא מוטעית.

אחרת אנחנו נשאבים אליו, ואז זה כבר מרוקן את הגוף והמוח.

האם להקשבה בלבד או למתן עצה.

ותמיד אפשרי להראות בצורה מעודנת את מה שנראה לך נכון.

"לדעתי אפשר לראות את מצב X בעוד צורה, מה אומר?"

(אה, ואני מהמתעצבנים- אם זה אדם מספיק קרוב הוא ישמע את דעתי ואם לא מספיק קרוב- אחרי המפגש אוציא קיטור על העיוות מחשבה שלו)

את רגישה בהרבה מהם.

אז בעינייך זה צעקה. מבחינתם זה סתם רשרוש ענף.

וכשחושבים על זה זה באמת נכון לפעמים...

אם כי גם האטמי אוזניים נכונים.

עזר לי לשרוף אנרגיה פיזית שמשקיטה רעשים בגוף. גם בריחה לסלולרי עשתה את זה בצורה פחות יפה למשפחה ולילדים.

האמת תודה לך. עזרת לי להסתכל על הסיטואציות מהעבר בצורה קצת יותר חומלת מצעקות בת זוג של 'שוב אתה בטלפון'.

עד לשנתיים האחרונות לא ידעתי להסביר לעצמי מה קורה לי, חוץ מזה שרע לי ואני נאחז בכח בטלפון או לפני כו במחשב הנייד.

קצת קיבלתי מילים.

היה מפגש משפחתי כזה במקום שהיה בו יחסית הרבה אנשים ורעש. הייתי מוצף. בהתחלה יצאתי קצת החוצה.

מראש ארגנתי  טיול בימבות/קורקינטים לאחיינים אבל בזמן אמת לא היה מספיק כלים לכולם.

מפה לשם.  התחלתי לעשות הקפצות של ילדים עם הקורקינט שלי החשמלי. כל פעם לקחתי אחיין/אחיינית אחרת ועשיתי איתם טיול. זה היה כיף לא נורמלי לילד/ה התורן ולי זה איפשר להתמודד עם אדם *אחד*.

רכבתי 15 ק"מ בסך הכל. זה  כמו המרחק בין צומת סגולה לעזריאלי.

צריכה לראות איך אני מאמצת אותו בהתאמות אליי...

(פעם במפגש משפחתי מציף כזה יצאתי עם התינוקת דאז לטיול בתירוץ שהיא צריכה להירדם...)

אז אני ממש מתחבר למה שאת מספרת.

השנה עשינו את ליל הסדר בגבעה מרוחקת שכל התושבים נסעו ממנה לחג והייתי רבש"צ הגבעה ליומיים, אז במובן הזה היה יותר קל ופחות עמוס.

היינו צריכים עוד אנשים שיעזרו בשמירות בלילה (גם בלי נשק) וגם היה לך שקט ונוף שאין דברים כאלה. נציע לך שנה הבאה.

אני חושב שמה שהכי חשוב זה הבנת המציאות וקבלה שלה. כלומר, לא צריך להילחם בכח להיות כמו כולם. צריך לקבל את מי שאנחנו ולפעול בהתאם לזה. אני עכשיו נחשף לעוד אנשים עם אתגרים שעושים את זה (בעיקר אוטיסטים בתפקוד גבוה שחלק מהאתגר שלהם זה מוצפות תקשורתית) וזה משדרג את רמת החיים ללא היכר.

הסיבה העיקרית היא כדי לקיים והגדת לבנך כמו שצריך, אבל אין ספק שזה קל לנו יותר מבחינת השקט והנחת... (בעלי לא רגיש כמוני, אבל גם הוא לא אוהב המוניות)

אבל כך או כך מהרעש של הילדים שלנו לא נוכל להתחמק🤭

אני מסתובבת עם אוזניות שיש בהם פונקציה לביטול רעש.

ואם יש צורך אני שמה ומפעילה (כמובן שזה מתווך למשפחה).

אם יוצאים עם מבוגר נוסף שלא סובל- אני מתמקמת בפארק במקום שמרגיש לי סבבה והופכת ל"שומרת תיקים" ו"נקודת מוצא לילדים אבודים" (אם תלכו לאיבוד, תגידו שאמא יושבת ליד מקום X)

אכתוב את המסקנות מהחוויה שלי בינתיים...

רגישים הם בני אדם עמוקים שצריכים לעבד כל דבר שרואים וחווים, נכון? 

אז בגלל זה לי לדוגמא יש לפעמים נטיה להמשך למחשבות ולתוך עצמי קצת, וכשזה קורה לי אני מזכירה לעצמי: "לכל זמן ועת". מחשבות ועיבודים- אח"כ. אלא אם כן משהו ממש הציף אותי ואז אנסה לקחת הפסקה או להתרכז. עוזר כאילו להגיד שאני אטפל במה שמטריד אותי אבל אח"כ. 

להתמקד ולנכוח, להיות אקטיבית במציאות.

בתור אמא את כנראה עסוקה שהילדים יהנו... ואת עושה את תפקידך אז את רגועה. זה שומר מלהתפזר כזה... את לא חושבת?

אולי זה גם קשור לאיך אני עם עצמי בכללי, עוד לפני שהלכתי לשם. 

לעשות לעצמך הכנה נפשית לפני, לדעתי ממש יקל את החוויה.

לדעתי לא כדאי להמנע מללכת למקומות אלא לראות את זה כאתגר, בסוף מוצאים כלים כדי שתהיה לנו מסוגלות לעשות מה שצריך בכל מצב. וכשמתרגלים נהיה יותר קל עד שכבר לא שמים לב לקושי כמעט. 

בהצלחה!❣🌻

לא מפריעה לך עצם הצפת החושים - הרעש החזק, האורות המנצנצים?

כי אני סובלת מזה גם כשזה בקטנה, בבית (כשהילדים צועקים או משחקים בפנסים וכו'). אני לא מסוגלת להתמקד בתפקיד האימהי שלי במצבים כאלה...

מרגיש לי ששהות במקום שהוא פי כמה מנצנץ ורועש רק תהפוך אותי לעצבנית, ותרחיק אותי עוד יותר מהתפקיד שלי כאמא מגוננת...

אני רגישה מאד אבל הקטע עם החושים זה לא מה שחזק אצלי

אני מעדיפה רוגע, אבל נראה לי לא כמו שאתם מתארים... זה מעניין

גם בתור ילדה לא נהנית מזה? 

לא נהניתי כל כך במקומות כאלה, אבל גם לא סבלתי כמו היום. (גדלתי במשפחה ברוכה כמו המשפחה שלי כיום, ולא סבלתי מהצעקות של אחיי כמו שאני סובלת היום...)

אז זה באמת שונה, ודרך ההתמודדות שונה...

אני נזכר שרוב השנים כילד/כנער העדפתי לאכול ארוחת צהריים לבד מול המחשב ולא עם כולם. יש מצב שזה קשור גם לרגישות.

אבל תדעי שאני כותב רגשות בצד. כלומר, אני אכן לא חייב לטפל בהם באותו רגע. כותב בצד על הטלפון או המחשב ואחר כך חוזר לזה בזמן שיש פנוי או שמפנים בכח לעיבוד רגשי.

עצם הכתיבה משקיטה את המוח שיכול "לשחרר" את מה שמציק.

אני ממליצה לקרוא את הספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון

היא כותבת על החשיבות של "כתיבה ללא צנזורה" כמו שאתה עושה ומכנה את זה "ניקוז מוח" חחח

היא מלמדת איך לשחרר חסימות ולגלות את האומן שבתוכך, ובשלב הראשון היא ממליצה ממש לעשות את זה כל בוקר

אז נשמע שזו המלצה טובה.

אני מסכים עם כל מילה שכתבת פה. ובהמשך - 

אני אישית משתמש בכתיבה עוד רמה. אפשר ממש לקרוא אחרי שכותבים מהרגש, בלי מעורבות רגשית הפעם.

פשוט לנתח שלב אחרי שלב את איך שהמנגנון עובד ואז אפשר לפעול איתו ולא לקבל אותו כגזירה משמים.

ועוד כמה דברים. אולי אני אכתוב על זה פעם.

באמת חשוב לדעת שרגישות זו מעלה, ואין ספק שלשלוט ברגישות ולנתב אותה זו העבודה.

לחוש את האוירה ולהבין אנשים אחרים אבל אל תסחפי לזה יותר מדי אם זה מציף אותך 

או רק הלך רוח כללי כזה שמשתקף

אבל בגדול זה פשוט כיווץ/משקל כבד על הבטן (אם זה משהו רע) שאומר ש"משהו קורה בצד שני". אחר כך יש פרשנות על זה שאפשר להתקדם איתה והיא לא תמיד מדוייקת.

לפעמים זה כאב/תחושה קלה בנקודות מסויימות. צריך פשוט לדעת שזה לא שלנו.

כן. עפתי משם והוקל לי

ההקשבה הזו למה את צריכה ממש חשובה, והיא חלק מהיכולת להתמודד עם הצפות כאלו ואחרות.

זה מעניין מה שאת מתארת שחווית, מעניין להבין יותר לעומק מה היה שם, לפעמים זה דיבור פנימי שלנו ולא באמת מה שקורה אצל האחר, ולפעמים זה כן.. רק שלא תמיד יש דרך לוודא. וגם יש דרך לשמור על עצמנו ולהפריד בין עצמנו למה שבא מבחוץ. אבל, לא בטוחה שהייתי מרגישה בנוח לנהל את הבירור הזה לעיניי כל.

לא ארחיב יותר מדי, רק רוצה להרגיע אותך שאת לא לבד, זו תנועה ומגמה כללית של היפתחות לרבדים רוחניים שמתגלים ומורגשים יותר ויותר בעולם.

את מהאנשים שיש להם את היכולת הרוחנית הזו.

הלוואי ותמצאי את הדרך להשתמש בזה מבלי שזה יגבה ממך כוחות

הגיוני להרגיש?