מצאתי את עצמי ביומיים האחרונים כמו שלולית עצמית של דמעות (פיזית.. בבכי וגם בפנים).
אני לא אדם שמרבה לבכות, מאוד מאוד מאוד מאופקת ומשתלטת על עצמי- גם אם בפנים אני מתרסקת.
בלילה האחרון ממש בכיתי, לא יודעת אפילו מה הדליק את זה.. וזה היה בכי אחרי הרבה חודשים שלא ירדה לי אפילו דמעה.
בכל מקרה, לענייננו.
הקלטתי לחברה דיבור כזה עם בכי כבד, כי באמת כבר היה לי מאתגר להכיל הכל בעצמי.
ומשום מה- זה לא היה נורא כל כך...
במשך *שנים* לא הייתי משתפת שום רגש, באח לא מקליטה הקלטת בכי ודיבורים לחברות...
עכשיו אני סתם מרגישה מוזר,
כי בבוקר היא שאלה לשלומי והייתי עדיין בתוך המחשבות של אתמול ופשוט כתבתי שהכל טוב בשביל להעביר נושא.
שמתי לב שחוץ מזה שקשה לי לשתף (בגלל אירועי עבר), גם קשה לי להרגיש שאוהבים אותי (או משהו בסגנון)...
לי אין בעיה לתת אהבה (ברוב הזמן), אני לא אגיד את זה במשפט של "אני אוהבת אותך", אלא במשפטים בסגנון, או לפחות בלי השייכות של 'אני'.
אך כשזה מגיע מאחרים, אני קצת משתבללת.
אני חושבת שזה פשוט כי הרבה מאוד שנים לא היו לי אנשים בחיים שבאמת אהבו אותי ושמחו בי, אז אולי זה איזה שריר שצריך לאמן.
המחשבות של אתמול:
המצב הבריאותי של אמא, שבימים הקרובים נדע יותר מה קורה איתו.. לטוב או לרע.. לצערי עם נטיה לרע.
ובעיקר תסכול ועייפות.
בפועל אחרי של השנים הלא נורמאליות שעברו עליי, לענ"ד מגיע לי לשבת לפחות שבוע באיזה חור נידח בארץ עם נוף מהפנט ולשתות קוקוס.
תודה לה'.
ליבי איתך
