פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 6)

אבל תנסי לחשוב על כל אחד ואחד מהם בלי לפחד גם אם זה דברים קשים,

 אם זה משהו קשה להתנגש בו ולפוצץ אותו לחתיכות וככה לפתור אותו בחלקים קטנים

משהו רגשי לחשוב עליו ולהבין מאיפה הוא בא ולנטרל אותו

חברותי, לחשוב איך לפתור וכדומה

אבל בהחלט צריך קצת יותר פירוט

אפשר ללכת לפסיכולוג, וזה לא בעיה ללכת לפסיכולוג, המון אנשים גם שאין להם בעיות הולכים וזה גם בריא

תני לזה לשקוע.

מחר תקראי את מה שכתבת ותוכלי לעשות בזה סדר.

אני עדיין נורא מוצפת

בוכה המון

הדמעות פשוט זולגות לבד.הנשמה שלי נוזלת

ולא באלי שיעצרו אותי וישאלו מה קרה.

חוצמיזה שאני חסרת כוחות לחלוטין.. בא לי רק לישון

ואפשר גם מחר בבוקר

ואפשר גם להתכסות בסוודר.

בכל מקרה זה מה שעוזר לי

תמצאי מה שעוזר לך להשתחרר.. אולי מוזיקה, ציור, ריצה, מקלחת, אוכל...

משהו שלא קשור לסיטואציה, שיתן פרופורציות וירגיע.

בהצלחה!

מה קרה *לפני* שכל ההצפה הייתה?

יום קודם?

(אולי הנפש שלך בורחת ממשהו)

לדבר עם מישהו קרוב

אפשר כמובן גם עם מישהו/י מקצועי

לכתוב את הדברים

צריך למצוא דרך לפרוק את ההצפה שאת עוברת 

ימי ראשון קשים ממש בד"כ, בלי קשר לכלום אחר.

השבוע... טוב...

נכנסתי למיטה עם השמיכה הכי כבדה שמצאתי בבית. מ20, עד 12:30

הוא יום קשה עבורי באמת. כבר המון שנים.

ואני סוחבת עייפות מאתמול, כי היה לנו איזה משו בערב וכל היום היה עמוס מחוץ לבית, והחום, והילדים שלא הפסיקו לריב פה, ולא היה לי רגע לעצמי של שקט מאז שיצאתי לבית בבוקר לעבוד.. בקיצור, חגיגה

עכשיו מתחיל להשתפר כשהילדים במיטות, אבל אני חייבת לישון מוקדם היום כדי להתאפס

מה הקטע של השמיכות הכבדות באמת?

אנונימית אחרת. תנסי ותראי

ניסיתי והיה זוועה, לא ישנתי איתה אפילו שניה

לא לכולם זה טוב

לקום מוקדם לעבודה. להעיף את הילדים למסגרות (השבוע למשל זה פחות פעל) ואז הזמן שלי. זה נכון שיותר קשה להניע עבודה אמיתית אבל הזמן הזה עושה לי טוב.

היה תקופה שהייתי עובד רק בימי ראשון בעיר אחרת. זה אומר לקום מוקדם מאוד וליסוע שעה וחצי-שעתיים. זה היה לי סבבה גם אם קצת קשוח.

לחוויה חח

אני כבר הרבה שנים מתקשה להירדם במוצש

מבינה את הקטע של - היינו הרבה זמן בבית ועכשיו צריך הפוגה. אני בעד הפוגה שהיא לא עבודה פשוט

פעם לא הייתי מצליח לישון במוצ"ש והייתי פשוט עובד עד ~2. עם הזמן והעבודה הרגשית אני מצליח להיכנס למיטה במוצ"ש ולהיות בסוג של התבודדות עם המחשבות שלי ועוד כמה דברים (ובלי מסכים לבנים!). בדרך כלל זה גם מסייע לשינה אבל גם אם לא - אני במנוחה ובמנגנון שלי, ואז אני לא "גמור" בימי ראשון.

לאחרונה אני נכנס למיטה סביב 0:30 במוצ"שים קיץ. זה לא אידיאלי אבל לא נוראי כמו בעבר.

איזה הפוגות יש לך? תספרי לי.

אוהבת גם לצאת 

אבל אין לי הרבה ימי ראשון שהם לא עבודה באופן כללי אז כנראה לא פיתחתי את זה מספיק

אם את לבד, שאלה לא קשורה לרגישות אבל קשורה לשינה: מה צבע האור אצלכם בסלון?

ובחדר השינה שלכם?

לבן או צהוב?

תחליפי את האור לצהוב.

אצלי זה שיפר את איכות השינה בלילות  אבל ממש. לא רק שלי, גם של הילדים. 

אם את מתקלחת לפני שאת הולכת לישון, גם שם לשים אור חלש צהוב.  אני לפעמים מתקלח בחושך מוחלט כמו עיוור. זה חוסך לי עוד רבע שעה של ערנות במיטה כי הגוף כבר מתחיל ללכת לישון במצב הזה.

לצאת לבד זה מעולה. יש לי פה את הדגשים שלי אם תרצי לשמוע.

___________

בחדר שאני עובד בו יש מנורה עם WIFI, ומערכת "בית חכם" שמחליפה את צבע האור מצהוב ללבן. ביום אני רוצה אור לבן חזק ובלילה אור צהוב 80%. במוצ"שים הרבה פעמים אני מכוון את האור פה להיות 40% ומטה. לא חושך מוחלט אבל בדרך לשם.

בחדר השינה שלנו יש מנורה שהיא מאוורר תקרה ויש בה צבעים מתחלפים. בשביל איפור צריך אור לבן, אבל בשאר הזמן עדיף צהוב וצהוב כמה שיותר חלש.

הרגישות שלי לא חיה איתו בשלום. זה עושה לי רע

וגם לי יש את האור הזה במאוורר תקרה. איך קשה לי שמדליקים את האור והוא צהוב

מעדיפה שיישאר כבוי כבר

אוי.  לא ידעתי שדרכתי על מוקש. פעם הבאה ניזהר יותר

יש לך מאוורר תקרה כזה עם שלט? ומנורה של און-אוף שמחליפה צבעים?

הייתי מתעקשת להחליף.

למרות שכמאוורר הוא מהמם 

הדלקה ראשונה - לבן, השניה, צהוב, השלישית גם לבן וגם צהוב.

מעניין לקרוא בתיעוד של הבקר שלו אם יש דרך לשנות את זה.

הוא מעולה. השבוע התקנתי לו יחד עם הבן שלי בקר שתומך WIFI.  עדיין מחפש פיתרון לשליטה ידנית בצבע של האור. בעיקרון אפשר פשוט לנתק עם מספריים את הנורות בצבע שאת לא אוהבת.

אין לי כח להתעסק עם זה האמת ואני לא מדליקה הרבה את האור ממילא, אבל כשכן זה יכול להיות מעצבן

בכל אופן, באסה שאת לא אוהבת אור צהוב. היה יכול לעזור לחיים שלך לדעתי אבל מי אני שאגיד משהו.

וגיליתי שאפילו פגישות/שיעורים בזום מתישים אותי🤦‍♀️

חשבתי שזה פתרון טוב כדי לא להיות מותשת מעצם היציאה מהבית, אבל מסתבר שזה לא עד הסוף עוזר... (השבוע היה לי יום שבו הייתה לי פגישה בזום, תור לרופאה ולסיום הרצאה בזום - וגמרתי אותו מרוקנת.. )

@מתואמת לפעמים זום יותר מתיש מפנים מול פנים

תלוי באמפתיה אולי

ואז להתמודד עם זה

למשל אם אני צריכה לזכור כל דבר ופוחדת שאשכח

אז מקליטה את השיחה או מסכמת או מבקשת סיכום לדברים

אם אני לא אצליח לקיים מה שקבענו אז להוריד את זה לקטן קטן

אם זה איך שאני נראית אז לכבות מסך מידי פעם או להיות במקום בטוח או להתרכז בנקודה עלומה

קיצר תלוי

מאשר להיות בטןח שהכל יזרום ויעבור חלק

ואז כןעסים על עצמינו שאנחנו כבדים

לוח שנה (לוח זמנים) של מופנם:

>להתכונן לפגישה.

>פגישה.

>להתאושש מהפגישה.

בהחלט מתכוננת לשינויים

ומתאוששת מהם

אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה להתעלם ממנו. הוא לא קשור. זה לא "שהוא שולט בך" אלא שיש לו נקודה שלוחצת עלייך ומפעילה אותך.

זו תחושה קשה ממש.

יש לך עם מי לחלוק?

זה היה במקום העבודה? הלימודים?

בווצאפ. נוראי.

מפחדת לחשוף פה פרטים אבל הוא ככ התייחס אלי בזלזול והתעלם מכל הבקשות שלי להפסיק.

חלול. אדם חלול. 

אם יש לך כוח, לכי עם זה למשטרה.

מטרידות, ברגע שאת חוסמת - את מונעת ממנו ליצור שוב קשר

איך הוא יגיע אלייך אם הוא לא מכיר אותך?

איך הוא הגיע אלייך באמת כדי להטריד?

כדי להתחשב בעצמי ולא בו.

רגישים רגישם רגישים….

מעודדת אותך שפעם הבאה חלילה אם תהיה יהיה לך קל יותר

אפילו זה יהיה סתם כי לא נעים לך ולא בא לך וזכותך!

וגם, יופי משתקף הרבה פעמים דרך הפנים והעיניים ולא דרך הגוף

יש כל מיני עגות חילוניות שמתארות את זה ולא אכתוב כאן, אבל יש הבדל.

 אצלי הפנים הם החלק החזק יותר היום. פעם החה גם וגם, אבל פעם

תמיד אהבתי אותן וזה עמד לי לעזר כשעליתי במשקל ללא הכרה בהריונות.

ממה את אוהבת בעצמך? 
 

וגם, יש בגדים שעושים לי עוול ויש בגדים שמאוד מחמיאים ואני מרגישה בהם אני למרות שאני צריכה להוריד עוד עשר קילו לפחות.

את אוהבת איך שאת מתלבשת? אולי כדאי להתחיל מזה. לפעמים החיצוניות עוזרת להשםיע על הפנימיות, ובבגדים זה עניין של גזרה שיכול לעשות את ההבדל

אני ילדה בת 14, יש לי גוף נחמד ומחוטב יחסית ואני מאוד גבוה, יש לי פרצוף מאוד יפה ברוך ה' ואני מקבלת עליהם ברוך ה' הרבה מחמאות, אבל הלכתי לפני חודש וחצי לרופא ובגלל שאני גבוה מאוד אני באחוזון גבוה במשקל יחסית לגיל שלי.. ומאז אני בתסריטים שאני שמנה ומכוערת.. לא יודעת איך לצאת מזה

הבנתי במה אני צריכה לדייקת את עצמי אחרי התגובה הראשונה סליחה

את עוד צעירה וזה בסדר להרגיש ככה. אגב הרבה מאוד נערות (וגם נערים) מרגישות ככה, וזה באמת לא קשור למראה ואפילו לא למקרה ספציפי (הרבה פעמים זה בכלל קשור להורמונים, תנודות במצב הרוח והיבטים חברתיים שמאפיינים את ההתבגרות).

אז תקחי את זה באיזי ולאט לאט המחמאות שנותנים לך ישפיעו עלייך לטובה. ובמקביל תנסי לשפר את דימוי המראה שלך ע"י טיפוח ובגדים כמו שאת אוהבת ומרגישה יפה.

ובאמת תרגישי לגמרי בנוח עם התחושות. הגיל שלך זו תקופה מאוד מאתגרת (לכל הבנים והבנות, כל אחד בקטע שלו), והחוכמה היא לא להישאב לאתגרים אלא לצלוח אותם ולהתעלות בזכותם.

המון הצלחה יקרה!!

המחשב מחשב את הגובה מול הגיל ומול המשקל ככה מחשבים את האחוזון 

זה קודם כל.

הגיוני שאישה גבוהה תשקול הרבה.

אני גם נמצאת באחוזון גבוה משקלית ואני אישה שמחמיאים לה המון ומאוד מחוזרת.  

בקיצור, מספר על משקל זה פקטור מאוד ספציפי.

מראה עיניים ופידבק מהסביבה שווים הרבה יותר.

בהצלחה 

אבל זה עדיין לא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי גם אם אני יודעת שזה לא משפיע על כלום.. 

אני מרגישה בלב כאילו שאומרים את זה בכאילו... אבל בראש אני מבינה שזה אמיתי וזה קשה להבדיל

צריכה לעבוד על דימוי עצמי חיובי

אני שמתי לב שאני בורח למדיה (או לעבודה או ל"עבודה") כשיותר קשוח לי עם מה שנמצא בחדר. אז משתדלים לשים לב.

וככה הפלאפון שלי בן ה4 קיבל עדכון תוכנה ופתרתי עוד כמה בעיות מציקות. העיקר לא להתמודד חזיתית עם הבית ועם כמה דברים פה.

מוכר?

אבל תכלס, האנשים הקטנים פה נחמדים. מאוד אפילו.

מתוקים ממש.

ואהובים עד כלות

גם הגדול הנוסף 🤭

אז מה הבעיה שלי בעצם..?

ברוך השם ששטפתי את הרצפה..זה הביא לי תובנות😅

התשובה היא שסיטואציות שבהרגשה שלי לא אני מובילה אותן, גורמות לי לרצות לברוח.

כי כשהילדים לפני שינה ואני מקריאה סיפור למשל, אני בסדר. יש ודאות של התחלה אמצע וסוף

כשזה להיות איתם בבית ולנכוח ברגע, זה לתת להם להיות ולזרום עם הסיטואציה. ואני לא יודעת לאן זה יילך כביכול. ואני לא יודעת לזרום עם הסיטואציה כבר הרבה שנים, כשאין התחלה ואמצע וסוף ידועים מראש. כשצריך להתמסר לנוכחות בהווה אז אני הולכת למקומות יותר בטוחים.

זה מצחיק ומטומטם ועצוב בו זמנית. כי רוב האמהות "יודעות" להיות אמהות

אבל, עד שהגעתי לנקודה ממש אני חייבת לומר שיש פה שמחה של התרת הספקות

מה אעשה עם זה? צריכה לחשוב. זה כן קשור לחוויה קשה מתמשכת מהעבר

אולי בשטיפה הבאה😂

(שלחתי קודם בטעות מאנונימי, שיהיה, היה שקוף שזה אני)

וכן. האמת שאחרי השמחה מהגילוי, אני די מוצפת עכשיו. ובא לי עוד יותר לברוח

אבל אני עדיין שמחה. אני יגעה בזה כבר כמה שנים, בלדקור את הנקודה, אז אני אתן להצפה לחלוף ונראה איך נתקדם משם

תודה רבה!

או שזה קושי בהצבת גבולות והימנעות מעימותים? 

זה גם חלק מסמכות הורית מןהסתם

השאלה היא אם זה רק מול הילד או רחב יותר

ובעיקר העובדה שהגוף שלי היה מאתגר אותי כשהיה צריך להתעמת איתו.

אז ויתרתי. השבוע הצלחתי יפה. הוא כמובן סינן אותי אבל כשנגמרה לו חבילת הגלישה וכשהגבלתי לו שעות מהנתב, דברים התקדמו יפה

עכשיו נשאר רק להמשיך להתאמן על זה,לצבור הצלחות, וזה אמור להיות קל יותר

הגבלת שעות מהנתב, אין לי מושג איך זה נעשה בפועל, אבל לפחות יש לך את הכישורים לפתור את זה ולהגיע לפתרוןבכל זאת 

הגדרתי מגבלת שעות לכל המכשירים שמוגדרים 'שלו'. יש 4 🤣.

ואני רגוע ושליו.

אתמול פתחתי לו אינטרנט בטלפון בגלל צורך נקודתי אמיתי שלו.

היום לא הצלחתי לכבות את זה אז החלפתי סים. שיתמודד.

שבת אנחנו במקום עם הרבה מרחבים והרבה שמח. יעשה לו טוב.

שאני לא צריך לבוא ולכבות לו את המכשיר, אלא הזמן נגמר והמכשיר נכבה מעצמו.

זה מוריד מהעוצמה של העימות ולא ממקד אותו בי

תודה על זה

תובנה מעולה

ואני חושב שגם יושבת עלי

כשאני צריך לבצע משימות אני לגמרי "בתוכן" ועד שלא מסיים אני לא עוצר (אולי ממש טיפונת) אפילו לרוב שם לי משהו להקשיב באוזניות כדי להיות ממוקד עוד יותר

יאללה להמשיך לשטוף 😜

צריך שתהיה לך אפשרות להתפרנס בכבוד. 

בעלי עשה, אבל בתכלס עובד במשו שלא קשור בכלל ולא מצריך תואר. אולי רק עכשיו יתחיל לשלב את זה.

יכול להיות שהתחום לא מתאים. יכול להיות שזו המסגרת (אתה עובד במקביל?). יכול להיות שאתה צריך לברר עם עצמך למה לא עובד אפילו שאתה מעוניין בתחום הספציפי הזה
 

בקיצור, שים לב שאתה לא הולך "בתלם" ויוצא נפסד גם בזמן גם בכסף וגם במחיר נפשי

תחשוב שאתה יכול לעבוד בכל עבודה שתרצה תנסה לבחור משהו שיש לך בו כישרון ושאתה אוהב לעשות, בדרך כלל זה בא ביחד.

תואר 'ריאלי' מאוד (אחד התארים הנחשקים ב"ה)
התחום מעניין אבל לא בהכרח כדי לעבור את הלימודים התיאורטים האלו
לא עובד במקביל, כשכן עבדתי - זה בא על חשבון הלימודים (למרות שעכשיו אני עוד יותר לא לומד אבל מתוך תסכול וייאוש..)
החשש שלי, למרות שאני מנסה לחזק את עצמי בביטחון - זה שיהיה לי קשה עם פרנסה, לא רוצה להיות עלה נידף בין עבודות ולהזיע כל הדרך לסוף החודש (בתחום שלי כרגע יש משכורת מאוד מכובדת)

- והדבר שמטריד אותי זה, לצערי, התפיסה שהשתרשה בי בזמן האחרון - שמי שיש לו תואר אז הוא 'בסדר' ומי שאין לו אז כנראה הוא לא כזה חכם ואינטיליגנט וכו וכו. זה יושב על דעות קדומות קצת..

בלימודים ריאליים הרבה פעמים יש הרבה חומר תאורטי שכולל מתמטיקה וכו שנלמד ולא בהכרח ייעשה לו שימוש במקומות עבודה בפרקטיקה, ובכל זאת.. לפעמים ככה זה עובד. ואם אתה מחליט ללכת על זה בכל הכח, כדאי לגייס מוטיבציה לעבור את זה. שזה יהיה מבחינתך כמו פרוזדור אל עבר היעד. כל עוד היעד הוא מקצוע שאתה באמת תאהב לעסוק בו. אחרת, זה לא יילך. לא לומדים רק בשביל הכסף. 

ממה התסכול נובע אגב? הרבה פעמים קושי לימודי זה בגלל קשב וריכוז למשל,. או ניהול זמן לא נכון.

ועוד משו - אתה ממש מסתכל על זה כשחור או לבן. כאילו, זה או התואר הריאלי הנחשק המאוד קשה שלך, או שלא תעשה תואר בכלל, יהיה לך קשה בפרנסה חלילה ולא תהיה 'בסדר'.

יש מלא מלא אפור באמצע 

אין רק גאונים שלמדו בטכניון ומתפרנסים. ולא רק הם אינטליגנטים וחכמים

יש גם כאלה שעשו רק קורס או כמה קורסים ומתברגים בעבודות טובות, עם שכר יפה מאוד, ועם הניסיון והידע (והברכה כמובן) מתפרנסים יותר טוב גם ממי שעשה תואר. קח למשל עבודה סוציאלית / הוראה מול הנהלת חשבונות למשל.  (לא שזה מה שאני מציעה לך ללמוד כן? רק דוגמה) 

וכולם כולם בסדר.

צריך גם את אלה וגם את אלה.

ונכון שיתכנו פערים בשכר, אבל זה מאוד תלוי באמת לאיזה שכר אתה מכוון וכמה אתה מוכן להשקיע עבור זה

בקיצור, אתה צריך לבחון מול עצמך ולדעתי גם לשחרר אמונות מגבילות.

או דומה לו? האם היעד שלך בסוף זה הייטק?

ומתפרנס ממנה יפה בלי אף נייר לתלות על הקיר.

זה לא קשור לזה שאני "אדם רגיש". זה סתם כי אני עובד בזה וכמו שאתה יכול לראות עושה דברים מאוד יפים (למי שלא יודע - אני כתבתי את הפורומים בין השאר).

1. הרבה יותר חשוב העבודה תוך כדי התואר מאשר התואר, והנסיון יותר חשוב מהלימודים. במובן הזה נכון לך יותר (בעיניי) לגרור את התואר על יותר שנים אם אתה עובד כבר עכשיו.

2. תלוי לאיפה אתה מכוון - התואר לא נחוץ בכלל.

כלומר, אם אתה מכוון למקומות שדורשים תואר מאוניברסיטה אז הם דורשים תואר מאוניברסיטה. בסוף העניין זה לדעת לעשות את העבודה. בשביל זה לא בהכרח צריך תואר. אבל לפעמים צריך את התואר כדי להתקבל.

3. התקופה הזו היא נוראה ואיומה לג'יוניורים. צריך לדעת את זה. ולהבין שזו הסיטואציה.

4. בהצלחה !  

אני בטוחה שיש לך הרבה מה להציע בלי שזה קשור לתואר או לא.

אני אישית לא מאמינה בתארים ואוניברסיטאות וגם חושבת שאפשר להתפתח מקצועית בהרבה תחומים בלי זה.

והאם להגיע לדייטים עם 'משהו להציע' זה בהכרח תואר?

אין לי ספק שיד לך הרבה אבנים טובות

עלתה לי תובנה, אני מחפש משהו 'יציב'

ולהיות עצמאי או להחליף עבודות לא נשמע לי 'יציב'

חוץ מזה, אני רוצה להשתמש בשכל שלי כדי להתפרנס, אני רוצה משהו מאתגר ומספק ולא רק כסף, ז"א, המטרה שלי היא העניין במקצוע וההתפתחות ולא להרוויח מלא רק

אבל נכון שזה לא כמו להיות שכיר. לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו

וגם, לעבור עבודות זה לאו דווקא עניין של חוסר יציבות כמו דיוק עצמי

אני למדתי מקצוע טוב כרווקה, עבדתי בו כמה שנים (לא הרבה) ואז החלפתי ועשיתי הסבה כי רוב העבודה בו במשמרות ולא מתאים לי יותר. והתחום שהכי רציתי לעסוק בו ממילא סגור בפניי מסיבות כאלה ואחרות. עניין של דיוק צרכים בהתאם למקום הנוכחי בחיים. ובכלל.

היום אני עובדת במקצוע שהחלפתי, אבל אם אמצא משו יותר טוב או ארגיש שמיציתי לא רואה סיבה להישאר כי בסוף תחלופה של מקומות עבודה היא הדבר שהכי מזרז עלייה בשכר, וגם מי שאוהב את מה שהוא עושה בסוף נהיה עובד יותר טוב שמניב תפוקה גבוהה יותר, וגם יש תחושה של סיפוק מהעשייה.

היום בכלל המושג של עבודה עד הפנסיה בתחום אחד או מקום עבודה אחד כבר נשחק אצל הצעירים אז זה גם עניין נוסף

בקיצור, יש הכל מהכל

תלמד משו שיעניין אותך לעסוק בו ויספק אותך לפי איך שאתה מכיר את עצמך. ממילא לימודים הם לא ערובה למציאת עבודה בתחום או לתחום שבו תעסוק בסוף (הכיוון הוא שכן מן הסתם, אבל החיים משתנים)

לרמה שדיברתי אתמול עם מרצה שהגיבה על משהו ב"אני יודעת שאת סטודנטית טובה" והסתובבתי לחפש עם מי היא מדברת

יש כאן כמה שאלות נפרדות
לימודים:
אין לי מושג איפה אתה לומד, אבל זה לא תיכון, ואתה לא מעניין אף אחד.
בקטע טוב, כן? אבל אתה מצפה לאיזו עזרה ושמישהו יראה אותך, ודברים לא עובדים ככה.

הלימודים עצמם קשים לך? הבעיה היא עם העומס? עם מבחנים? 

"לבוא לדייטים עם משהו להציע"

זה הדבר היחיד שיש לך להציע? תואר ראשון? אין בך כלום אחר?
כי הגבת כאן שסה"כ יש לך שכל, ומניחה שעוד כמה דברים אז למה להיתפס לעניין של תואר ספציפי?

עכשיו שמתי לב שבעצם באותו משפט כתבת שיש שם עוד דברים, אז למה בעצם אתה חושב שזה הדבר שיסתכלו עליו? בראיון עבודה אולי כן, אבל בדייט?

ואחרי זה - כבר אמרו כאן לפני, אבל תואר ראשון הוא לא חובה

וספציפית במדמ"ח - הוא גם בזבוז זמן לא כיף, ועושים הכל כדי שהוא לא יהיה כיף.

וגם למצוא משרת סטודנט או משרה ראשונה זה לא קל, בעיקר כשלרוב הדברים שהם לג'וניורים כבר לא ממש צריך בני אדם

חחח וואי זה כל כך נכון

פשוט נתפסתי על תואר ואני לא כל כך יודע איך לשחרר

את ממש צודקת לגבי הדייטים

לגבי האוניברסיטה, לא כל כך ציפיתי שיראו אותי כמו בית ספר אבל לא הייתי מוכן לניכור כזה

הקושי טמון בלימודים עצמם, עד לרמה שאני עובד מהצד בתחום אבל ממש לא מעניין אותי אותו תחום בערך כמובן - בלימודים

המשפט האחרון חזק ומדויק ועצוב קצת

נראה לי זה גם קשור ומוסיף לתחושות הכלליות שלי

גם בתחום שאתה מדבר עליו אפשר בהחלו=ט להתחיל בלימודים כיפיים יותר.

@משה מכיר את בעלי , שניהם בתחום. שניהם לא למדו תואר.

בעלי התחיל כגיימר ועשה תעודה כלשהי באבטחת מידע. היום הוא מבוסס היטב בחברה בה הוא עובד.

אני ללא תואר בתחום קשה יותר ותודה לה' יש פרנסה.

התואר לא אומר הכל.

ולדייטים תגיע עם החיוך שלך, עם המידות הטובות והרצון להיטיב... לא צריך יותר מזה.

בהצלחה

כשאת תהיי בטוב עם עצמך ועם חייך זה יגיע.

אומרת מנסיון🦋

זו דעתי (סליחה אם לא פוליטיקלי קורקט)

כשיוצאים בלי חשק, פגישה נראית בהתאם. ואז מה הפלא שלא מתאים? גם אם אובייקטיבית לא מתאים, מסיבות ברורות בחלק מהפגישות, הרבה פעמים הגישה כן משנה ויכולה להיות ההבדל הזה בין פגישה טובה (שיצאנו ממנה עם תחושה טובה גם אם לא הלך. שיש בה בחירה אם מתאים לי או לא ללא קשר מה השני חושב וגם אם לא מתאים לצד השני זה פחות כואב ומרסק)  לאחת שממש לא ומרגישים בה דחויים ולא טובים וכו, וזה מעגל שמזין את עצמו ופוגע עוד יותר בדימוי העצמי ומפיל לקורבנות - ככ התאמצתי ולמה לא הולך. לא מגיע לי?

בטח שמגיע. לכולנו מגיע למלא את הצטרך הבסיסי בלאהוב ולהיות נאהבים. השאלה מאיזה מקום מתאמצים. מגדלות או קטנות דמוחין.

וכשנכנסים לקשר עם דימוי עצמי נמוך, לרוב זה מסיבות לא נכונות. או כי - הוא היחיד שראה בי משו. הוא ממלא לי צורך רגשי בלהרגיש טובה וראויה וכד (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת מי את/ה) וזה משבש את שיקול הדעת, מילוי הצורך הרגשי הזה,

ואז נוצרת תלות לא בריאה, וכשמגיע משבר זו התרסקות כי הערך העצמי שלי תלוי בכמה אני נאהבת על ידי בן הזוג. ולכולם יש משברים.

והפוך. כשמגלים את הערך העצמי זה גם יכול להיות שבר כי מרגישים שהבחירה אינה נכונה למי שאני באמת והיא נעשתה משיקולים לא נכונים ואיזו טעות עשיתי וחרטה ובלאגנים פנימיים

בקיצור, אל

לעבוד על חיזוק הפנימיות ולגשת כשמרגישים ראויים וטובים ומתלהבים לקראת מפגש עם אנשים שבפוטנציה יהפכו להיות המשפחה שלנו

בהצלחה! 

ולא רק אני זאת גם גישה ידועה בפסיכולוגיה,

לפני שנותנים טיפול תרופתי לבעיות בנפש כמו דיכאון וכו ממליצים לאכול טוב לישון טוב ולעשות פעילות גופנית.

להבדיל גם הרב קוק מתייחס לזה הרבה

הגוף נצרך לתנועה ולחוזק בבריאות כדי להחזיק את הנפש בריאה

אני חייב לצאת להליכות אחרי ימי עבודה (במחשב) עמוסים. הליכה, אימון, משהו פיזי. אחרת אני לא אירדם גם אם היה יום מעולה. עכשיו אני רואה את זה אצל הבכור שלי שקרס לגמרי ופעילות גופנית עזרה לו (אבל גם היה צריך לרדוף אחריו שזה יקרה, מה שקצת הגביל אותי).

יותר מזה - אם את עובדת במשרד, צאי להליכות עם משימות עבודה. כלומר - כשיש משהו בעבודה שדורש מחשבה והבנה - לנצל את הזמן כדי לצאת החוצה. ללכת, להתאוורר, לחשוב על רעיונות. פחות משנה מה. גם יבואו לך רעיונות יותר טובים וגם אפשר עדיין לדרוש שישלמו על הזמן הזה.

למרות שמאוד הייתי רוצה. אני עובדת במקום מיושן ממש ולדרוש זה ממש לא הקטע פה. 

בהחלט יודע על מה מדברת

ורואה ככ את ההבדל בין ימים שיש פעילות, אינטנסיביות, תזוזה, לכאלה שהם לא.

יש ימים של רצון שרק יעברו בלי תקלות, בשקט ונחת.

אולי באמת יש אצלך צורך באיזושהי פעילות ספורטיבית או להזיז את הגוף סתם ככה בהליכה כדי להזרים את הדם ובעיקר את הנפש.

גמני רגישה וחלק מאחיי

עד פה ההקדמה

חסרונות-

לצאת לטיולים עם לינה ועוד אנשים. לחברים זה נשמע הגיוני להגיד - תשכרי מתחם/ בית משותף ונעשה חופשה. ממש לא😅 הילדים מפסידים וזה קצת מבאס

אני צריכה זמן לעבד דברים. ולכן, לא אוספת הרבה מהמסגרות. גם כשחוזרת מהעבודה אומרת שלום אבל צריכה זמן שקט בין העבודה לבית.

טקסים שומרי שגרה

קשה לי להיות במקומות הומים כמו משחקיות וכו

קשה לי לחשוב להיות הורה לעוד ילדים ולהצליח להכיל יותר

הזוגיות יותר נפיצה

נכנסת לראש של הילד. קשה לי מאוד כשקשה להם

קשה לי עם רעש ועומס

פרפקציוניזם מעצבן. עד התשה לפעמים. רגשות אשם. רצון לפצות.

יתרונות -

אני טובה בסדר יום. נותן לילדים יציבות ומלמד אותם התמדה

רגישה לזולת וגם לילדים. נכנסת לראש של הילד, ויודעת גם לעזור לעבד רגשות

יודעת לשים את הגבול שלי רוב הזמן. מלמד גם אותם לשים לב לעצמם

כשאני תופסת פרפקציוניזם,משתדלת לשחרר להם אותו

לדעתי הילדים שלי לא רגישים. ב"ה. אחד מהם קצת רגיש כי הוא מאוד דומה לי, אבל משתדלת לרכך לו 

קשה לי עם הרעש שלהם, קשה לי כשהם מתמרחים עליי...

יש לי כנראה ילדים רגישים, ולמרות זאת אני לא תמיד מצליחה להבין אותם... (את הרגישות התחושתית כן, את המוצפות הרגשית קשה לי להכיל, בעיקר כי היא מציפה גם אותי)

אבל אולי אני כן יודעת יותר להקשיב להם (כשאני לא מוצפת) ולהגיע איתם לעומקים בנפש... מקווה לזכות לזה יותר...

ממש ככה

כל כך מבין על מה שאת מדברת 

יש לך דרכים להתמודד עם כל אלה?

ותכלס זה גם תלוי גיל. השאלה בני כמה השבט שלך.

לא כל הילדים "דביקים" ולא תמיד הם מרעישים.

ואין על הרגעים שאת מתוקים

(זה בעיקר כשהם ישנים 😜)

ואם מסוגלת לסבול את הרעש אז בכלל... תלמדי אותנו

אז לכן יכולה לאפשר לעצמי את ההפוגות האלה מדי פעם כשהם שומרים על הקטנים. (אבל לרוב עושה את זה כשבעלי נמצא)

ואם אני בטוב, אז הרגישות קצת מונמכת ולכן אני יכולה להיות איתם גם כשהם ברעש.

אבל אם לא - זה באמת אסון... היום למשל היה ככה: התינוקת צרחה ובת השלוש התעקשה לשבת דווקא עליי (בצורה שלא נעימה לי), ופשוט איבדתי את זה...

למזלי הבן הגדול שלי (שהוא סבלן מאוד) היה בבית, ופשוט ביקשתי ממנו להשגיח עליהן וברחתי לחדר.

אבל ב"ה רוב הזמן גם כשקשה לי איתם אני מסוגלת להחזיק מעמד. לא קל אבל נסבל...

מבין בדיוק על מה מדברת.

זכית שיש לך בן בכור סבלן, לא מובן מאליו

מקווה שעכשיו כבר שקט בבית ויכולה לנשום ולהרגיע את עצמך.

מוכר לגמרי

שנזכה ללמוד ממך

נו, בכלל אשרייך שיש לך בכורה שהיא סבלנית וגם הבן שאחריה כזה....

איפה נרשמים אצלך לקורס בעניין? 😉

לפני הילדים המורכבים יותר

ב"ה עבר הלילה, הגיע בוקר חדש - של התמודדויות ושל שמחה גם כן...

הבכור שלי היה ער אתמול בחצות (לפחות ניסה ללכת לישון) ועכשיו אין אפילו סיכוי להעיר אותו.... אתמול התעורר באיזה 11 ובסוף הלך למה שנשאר מהבי"ס.

שיהיה לנו בהצלחה.

שהם פיצוי שבא לפני הבאים אחריהם...מקסים.

וכל הכבוד על ההתמודדות עם המאתגרים יותר.

כמו שאמרתי, שנזכה ללמוד

התמודדות עם שמחה, אשרייך ממש

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד

אף שאני יודעת בוודאות שזה לא בריא, בטח לא לבת השלוש המיוחדת שלי.

אבל גם אמא עצבנית זה לא בריא בשבילה...

אה כן אני בעבודה. אבל האמת שהייתי מכור עוד קודם. הרבה שנים לפני כן. רק בשלב מסויים התחלתי להתפרנס מזה.

חלק מזה עבודה אבל הרוב לצערי לא.

מנסה לא להעביר את הבאגים לדור הבא...

במה את מבלה על המסך כשאת לא עובדת? איזה סוג של תוכן?

וידאו? קריאה? הקשבה?

אני חושב שיש הבדלים גדולים בניהם על ההשפעה על המוח, אבל זה רק אני. אני גם עובד על עצמי שאני עובד כשאני עושה משימות בעדיפות שניה בדקה לשבת או התמכרות חגים שפעם כתבתי על זה פוסט כשהבנתי שזה דפוס בריחה שלי.

גם וידאו מדי פעם, ולפעמים גם משחקים🙈

הקשבה אני לא מחשיבה כזמן מסך, כי אני עושה תוך כדי דברים אחרים.

אני חושב שזה משפיע שונה על המוח לעומת סרטים (הבכור). אבל כנראה זה גם עניין של אופי. הילדים שלי אוהבים בעיקר סרטים וזה קצת חבל אבל זכותם.

כי זה מרצד וזה יותר פסיבי.

לכן אני מכוונת את הילדים שלי ללמוד יישומי מחשב, כדי שזו תהיה תעסוקת המסך שלהם.

אבל לקטנים זה לא מתאים...

בדור הזה עם כל הניסיונות שיש לנו, עם זה שכל אחד מחזיק מסך בכף היד (ואנחנו עוד מאלה שקונים נייד בין האחרונים בכיתה) זה ממש קשה.

ולהוסיף לזה שאנחנו לפעמים רוצים שקט וזה "פתרון" מאוד קל וזמין 

גם אצלנו מקבלים טלפון נייד (פשוט) בגיל מאוחר יחסית. והמחשב הביתי מוגן בסיסמה, כך שהם לא יכולים לגשת אליו סתם כך.

ועובדים על עצמנו שלא לברוח מיד לפתרון של צפייה...

עדיין יש מה להשתפר, כמובן...

כל הכבוד

ואכן, בעיקר צריך לעבוד על עצמנו... שנזכה

תודה על העצה והשיתוף 

רגיש מאוד לרעש של צעקות או בלאגן בבית. לאחרונה יותר בגלל שינוי מסויים שעבר עלינו.

יציאה מהשגרה, אפילו היומית מקשה עלי אבל משתדל מאוד לעבוד על השיחרור של זה

קשה לי כשמישהו מהם עובר משהו, קושי, התמודדות.

לפעמים אם מישהו מהם "חופר" זה צורם לי אבל מנסה לעבוד על זה וכנל אם הם נדבקים יותר מידי, בעיקר אחת מהם שאוהבת לעשות את זה.

הילדים, כל אחד ורגישותו שלו, יש כאלה עם סף גבוה מאוד של רגישויות מסוגים שונים ולא פעם זה יוצר מתח בבית

לא בטוחה שהילדים שלי רגישים מאוד... 

לא מרגישה בכל אופן כרגע...כן רגישים, אבל לא מאוד

על עצמי אני מרגישה מאוד אחרים וחששתי מזה בהורות 

זה יכול להציף אותי יותר כשאני עייפה נגיד החיסרון הוא שם בעיניי

שבאמת אז יכאב לי יותר אם אני ארגיש שכואב להם או עצוב להם...וזה מתיש וגם מעמיס מאוד 

מפחדת בעיקר להרגיש כאב ריגשי שלהם, מכל סוג: עצבות, חרדה, דאגה, קינאה... 

יהיה לי כנראה עבודה לעשות... 

יתרונות- קולטת אותם נראה לי מלידה בערך חח

יודעת להתאים את האנרגיה שלי לשלהם, את הסגנון, את האישיות

יודעת להרגיש את הצרכים שלהם ואז יותר קל להם מניחה (הם עוד קטנים אבל ככה מאמינה)

הרבה הבנה, הכלה... 

כתבתי פה בעבר על זה ש(לפחות עד לאחרונה! חל בזה שיפור דרמטי) היה לי ממש מאותגר להפעיל עליו סמכות. המערכת שלי הייתה מוצפת והייתי מתקפל מהסיטואציה. מה שאומר שהוא ניצח.

עוד נקודות - אני צריך הרבה זמן לצרכי ניהול רגשות. זה אומר שהזמן הזה לא פנוי לעבודה ולא פנוי לבית ולילדים (סביב השעה-שעה ורבע כל יום). בלי הזמן הזה אני פשוט "אקח אותו בכח" על ידי הפרעות קשב בעבודה או בבית.

אין לי קשב בכלל בדיבור. מעדיף ווטסאפ.

שונא מקומות הומים כמו גני שעשועים ומשחקיות (אבל מסתדר)

קשוח לי להיות בחדר שיש בו הרבה ילדים משתוללים (אני פשוט אתנתק לקריאה אם ארצה או לא ארצה)

קשה לי עם הרעש שהם מייצרים (איתןןןןן תעבור לאוזניותתתתת !!! )

טיולים משפחתיים קשוח לי (אבל אני שורד יפה).

נהיגה עם המשפחה - כשיש הרבה בלגן באוטו - מעדיף ליסוע איתם באוטובוסים. גם בגלל שאני יכול להתייחס אליהם ולא לכביש.

בעבר - תגובות קשוחות פיזית לסיטואציות רגשיות שלהם. היום אני יותר מווסת שם ועושה הפרדה.

ברוך השם יש רק שניים. לא יודע מה היה קורה אם היו יותר. היה לי טעימה מזה יחסית לאחרונה וזה היה לא מלבב בכלל.

כאילו סליחה אם אני מפוצצת פה בועה, אבל לגמרי כן

הרי יש לנו רגישות גדולה הרבה יותר לאחרים אז איך אדם שיש לו תתכונה הזאת מסוגל לפגוע פיזית? לא נראלי שזה אפשרי.

בטח שאפשר לפגוע

דוגמה -

להיות בהצפה ו"לצאת על מישהו"

יש מנגנון של ריצוי לפעמים (אצלי לפחות היה חזק ועכשיו פחות ב"ה אבל עדיין) שיכול לגרום להצטברות של כעס פנימי שיוצא בלי קשר בסיטואציות שלא קשורות לריצוי עצמו כי עכשיו רוצים לקחת שליטה ולתקן

וגם, עצם הרגישות יכולה לפגוע. גם אם זה מי שאנחנו. אני נמנעת מהרבה דברים שיכולים לפגוע. אוהבת לשמור על השגרה שלי למשל. זה אומר שאם אצטרך לשבש אותה בשביל משהו, זה צריך להיות ממש ממש חשוב ולרוב גם יוצא דופן. אחרת, זה לא יקרה.

היו הרבה אירועים שלא הלכתי אליהם, חברות שהברזתי להן.

גם מול בן זוג וילדים זה יכול להשתמע כפוגע, אם נמנעים מכל מיני דברים

תלוי כמה הרגישות מווסתת וכמה אנחנו מרוכזים בעצמנו

אממ

כן

אבל לא ארחיב

או רק בקצוות?

איך את עם כתיבה?

כל יום להתבודד.

והיום גם בקצוות אני לא מצליחה!

מרגיש לי שפשוט התאכזבתי בגלל איזה משהו ויושב לי עליו. (כאילו מדובר באיזה חברה, ה' ירחם עליי).

בכל מקרה כרגע לא מצליחה.. ניסיתי בשבת ורק התחלתי לבכות.

מרגישה שהוא מסתכל עליי מרחוק כשאני צריכה אותו קרוב וגם האנשים סביבי מאוד רחוקים ובסוף נשארת עם תחושת לבד מדומיינת.

הכתיבה מגיעה מידי פעם,

לא יודעת כמה היא כבר משחררת אותי.. אולי היא יותר זועקת "שמישהו ישים לב אליי".

לסדר לעצמך את המחשבות עם ובלי קשר אליו.

רק התחלת לבכות? רק? זה מדהים!!

ולא ברור מאליו בכלל

וזה לגמרי תקשורת...

הבכי גם מאוד משחרר

חבל.. תתחילי עם מה שיבוא ותראי לאן יזרום השיח מול ה'...

בדכ זה מפתיע ומשחרר..

מזכירה גם לעצמי

ובהצלחה עם ההתמודדות ❤️

טיפ של ההינוקא להביט לשמיים כשפונים לקב"ה... 

מה שעוזר לי זה כתיבה

אמר רבי נחמן מברסלב: אפילו כשאין יכולין לדבר בהתבודדות רק תיבת ‘ריבונו של עולם’, גם כן טוב מאוד (חיי מוהר"ן ת"מ).

ועוד - דע, שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה. וזה יוכל כל אדם, דהיינו שיצייר במחשבתו הצעקה ויכניס קול הצעקה במחשבה, ויצייר בדעתו קול הצעקה עם הניגון כדרך שצועקין, ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה, ושום אדם לא ישמע כלל.

אני לא השתמשתי בדימוי של צעקה האמת, אבל השימוש בכח הדמיון עזר לי.

כשהיה לי קשה לדבר עם השם, הייתי באמת רק חושבת על זה שאני רוצה לדבר איתו

ולפעמים, הייתי מדמה את זה כאילו אני מתדפקת על דלתותיו ומדמיינת דלת גדולה שנפתחת ובוקע ממנה אור גדול

ולפעמים באמת אני אומרת: קשה לי לדבר. אני רוצה להצליח לדבר איתך. השם שפתי תפתח.

ולפעמים לא מצליחים להוציא כלום וזה גם בסדר.. אפשר לשמוע מוזיקה שתפתח לך את הלב. גם אם תבכי זה בסדר. (בעיניי לפחות. בכי זה משחרר)

שולחת חיבוק❤️

איך חיזקת ושמחת אותי!

כמה הסטרא ברגע מעלימה את כל דברי רבנו הקדוש..

תודה רבה 

אני כבר נשואה ודי מבינה שזה אבוד

זה תמיד ליד. לא מדויק. לא מספיק עמוק. לא רגיש.

עשיתי הרבה עבודה עם עצמי בשנים האחרונות, דיברנו הרבה, יש שיפור אבל נראה שהוא לא באמת מצליח להבין אותי

כנ"ל. לא יודע אם זה אבוד, אבל מה שיש לגמרי לא עונה למה שהלב שלי רוצה. יש שיפור עצום אבל גם רגעי שבירה גדולים מדי

לא יודעת, בראש שלי עוברות מדי פעם מחשבות שכשהילדים יגדלו, אלך ואשאיר אותו מאחוריי. לא רואה את עצמי חיה כל החיים ככה

(לא באה לתת רעיונות לאף אחד, כן? רק משתפת כי כואב לחיות ככה)

להיות בן זוג רגיש עם רצונות ועוצמות זה קשוחחחח ממש.

כן, העוצמות והכאב

הרצונות שלי לא בשמיים ביחס לרגישות כמו שהוא מנותק מהם. אבל העוצמות של החוויה השלילית מפרקות אותי. והתגובה שלו לחשיפה של הכאב גם כן.

איך יצא שדווקא אני מכל הנשים בעולם נפלתי על הגבר שהכי לא מתאים לחוויה הרגשית שלי? ועוד בחרתי בו במודע

זה משגע אותי.מה חשבתי לעצמי כאילו

ויש בו המון דברים טובים. אבל המהות עבורי ככ חסרה

או קורה לך גם עם אמא? אבא? אחיות? 

חברות?

אחותי למשל מסוגלת לקבל אותי כרגישה. אבא שלי גם. אמא שלי לאאאאא

איתו היא אחרת מאמא או חברה

חברות אפשר לעצור, גם מול אמא לא צריך להיות ככ חשופה.

זה רק איתו כי רק בין גבר לאישה יש מערכת יחסים כזו עדינה עם ככ הרבה מורכבויות

היה לי דייט שהיה ממש מה שאת חולמת. אבל זה הציף אותי כל כך חזק שלא הצלחתי להיות שם מרוב הצפה בגוף.

אחר כך היה קשר יותר רגוע מה שאת מתארת, והנה אני כאן.

אותי.

היה טוב והיה גם רע. אבל ההכלה הייתה שם לגמרי.

היום אני לא צריכה שיכילו אותי כמו שישימו לב למה שחשוב לי.  שאם אני מציפה צורך רגשי, שיהיה חשוב לצד השני להיענות לו. שיהיה רגיש, גם אם הוא לא מצליח לתת מענה, להגיד לפחות שיש רצון. להתנצל אם נפגעתי. לנסות לפייס ולהחזיר אמון.לשים דברים על השולחן.

איתו זה נעצר במקום שהכי חשוב ומהותי לי היום ואני מקבלת כתף קרה. וזה מציף מאוד. והנסיונות כל הזמן לתת אמון ולסמוך שהוא לא ישבור לי את הלב שנכשלים ואז חומה וריקנות.

כי כשאני מוצפת כבר לא באלי להיות פוליטיקלי קורקט אז אני פשוט יורה

כי נפגעתי לפני יומיים וחיכיתי שיבוא לדבר

ובמקום להתנצל קיבלתי - "עשית לי תחושה לא נעימה" והתעלמות כאילו זה לא קרה. אז התפוצצתי. ובמקום שיקשיב למה שיש ללב שלי לזעוק, קיבלתי תגובה גועלית שאני אפילו לא רוצה לכתוב או לחזור עליה

וכן, גם את זה הוא יודע. שכשאני כאובה מאוד, אני רוצה שיקשיב למהות (ולמדתי לדבר הרבה יותר ברור עם השנים.עכשיו כבר לא יכלתי) . אבל הוא נחסם ונהיה מגעיל

אבל תכלס, זה לא באמת משנה,כי הוא אף פעם לא היה איתי שם, ברגש שלי. אחרת לא הייתי נפגעת לכתחילה

אוי, חיבוק לאישה כאובה.

תדעי שקראתי

אבל אין לי כח להתחשב כל הזמן כשאני מרגישה מחוקה בעצמי

וכמו שאני מכירה את עצמנו, זה פשוט יישאר ככה.

מגעיל

בודד

לא פתור

זה בדרכ באמת נראה אחרת

הייתה פה נגיעה בעצב חשוף שהוציאה אותי מאיזון לגמרי

חיבוק.

בעזרת ה'.

אני חושבת שכולנו ממש איתך, אני ממש איתך בתפילה לזכות לזה גם.

ושגם את תזכי לזה בתוך הנישואים שלך.

נשמע לי שיש לך כמיהה למה שכל נשמה כמהה לו, לקשר תמידי, לאחדות, לחיבור נצחי

וממה שנראה לי... רק הקב"ה יכול לתת אהבה כזו

יש אשה אחת חכמה ממש שהתייעצתי איתה פעם, והיא אמרה לי שאחד הדברים שאופייניים לאנשים רגישים זה שהם כמעט תמיד מרגישים בדידות. ואמרתי לה שחשבתי שאחרי שמתחתנים זה נהיה אחרת, והיא אמרה לי :

"תחושת בדידות לא קשורה באמת למציאות... יודעת?!"

"הדבר היחיד שריפא אצלי את תחושת הבדידות היה התבודדויות."

לגמרי מאמינה לה...

אבל הקשר בין אישה לבעלה כן משול כקשר בין האדם לבין השם. יש חוויה של ביחד גם בזוגיות. יש מציאות של זוגות שמבינים אחד את השנייה בהקשר ה*זוגי*

אני לא משלימה עם זה שזוגיות לא טובה זו חוויה אישית של בדידות. זוגיות לא טובה וחוויה של בדידות בתוכה כפועל יוצא מזה (אצל אישה לפחות), היא חוויה של חוסר קשב ורגישות.

אמנם אני עוד לא נשואה, אבל כן, המטרה של נישואין היא התאחדות. 

אם הזוגיות לא מתנהלת כשורה צריך לטפל במה שצריך לטפל. אבל לפעמים יש חוויה של בדידות בלי קשר לטיב הזוגיות. כלומר לא כל תחושת בדידות אפשר להשליך על זה.

אני מאמינה שזה קשה מאד שיש אי הבנה וכבר יש "צלקות" אחד מהשני בקשר, אבל אני חושבת שיש איזו נקודה שלפני שמטפלים צריך להיות שלמים עם עצמנו. כלומר לעשות איזשהו תהליך שמבין את עצמנו ואת תחושת האכזבה מהציפיות שנכזבו, אבל גם קם ולוקח אחריות... בלי האשמה ותלות. כי ממה ששמעתי, לפני הבנה ואהבה, הדבר הכי קריטי להצלחת זוגיות הוא כבוד הדדי. כמובן שקל לדבר וזו עבודה ליישם... ואולי כדאי לנסות להיעזר בטיפול זוגי או אישי.

למדתי פעם בקורס פסיכולוגיה שזה טבעי בזוגיות, שבהתחלה יש התמזגות מוחלטת והגבולות בין צרכים של אחד לשני מטשטשים, ואז מגיעה ההתפקחות כביכול והמריבות, וזוג שצולח אותן בעצם לומד דפוס חדש של זוגיות שבה יש מקום גם לביחד וגם לכל אחד לחוד.

הבאתי לך הרחבה על זה אם יעניין אותך-

שלבי התפתחות בזוגיות

באופן כללי, ניתן לתאר את התפתחות הזוגיות במספר שלבים עיקריים:

1. שלב ההתמזגות / התאהבות ("ירח דבש")

זהו השלב הראשוני, המאופיין באופוריה, אידיאליזציה ותחושת אחדות עמוקה. בשלב זה:

• התמקדות ב"אנחנו": בני הזוג חווים תחושה חזקה של חיבור ודמיון. הם נוטים להתמקד במה שמשותף להם ולטשטש הבדלים.
• הקרנה חיובית: כל אחד מבני הזוג מקרין על השני את תכונותיו האידיאליות, ולעתים קרובות רואה רק את הטוב והחיובי בבן הזוג. הפגמים נתפסים כחמודים או מועלמים.
• התמזגות והשלמה: יש תחושה של השלמה הדדית, כאילו כל אחד מצא את החצי השני שלו. לעיתים קרובות ישנה נטייה לוותר על צרכים אישיים לטובת ה"ביחד".
• הורמונים ועוצמה רגשית: שלב זה מלווה בעלייה משמעותית של הורמונים כמו אוקסיטוצין ודופמין, שתורמים לתחושת האושר, ההיקשרות והמשיכה העזה.

שלב זה הוא טבעי וחיוני לבניית בסיס של קרבה וחיבה, אך הוא אינו יכול להימשך לנצח. המציאות והאינדיבידואליות מתחילות לצוץ בהדרגה.

2. שלב ההתפכחות / התארגנות מחדש (הופעת הקונפליקטים)

ככל שהקשר מעמיק ומתקדם, בני הזוג מתחילים להכיר זה את זה באופן מציאותי יותר. זהו השלב שבו ההבדלים האישיים, הפגמים והצרכים הנפרדים מתחילים לבלוט, ומופיעים לראשונה קונפליקטים.

• התנגשות בין אינדיבידואליות לזוגיות: ההתמזגות הראשונית מתנגשת עם הצורך של כל אחד לשמר את עצמו כפרט נפרד. הדפוסים האישיים, ההרגלים השונים והציפיות הלא מותאמות מתחילים להתנגש.
• הופעת מאבקי כוח: בני הזוג מתחילים להיאבק על מקומם, על הצרכים שלהם ועל השליטה בתחומים שונים בקשר. זה יכול לבוא לידי ביטוי במחלוקות על כסף, ילדים, מטלות הבית, זמן פנוי ועוד.
• תסכול ואכזבה: ישנה תחושה של אכזבה מכך שהבן זוג אינו מושלם כפי שנדמה היה בהתחלה, ושהקשר אינו תמיד קל וזורם.
• "החזרת הציוד": בשלב זה, בני הזוג מתחילים "להחזיר" זה לזה את ההקרנות החיוביות ששמו עליהם, מה שעלול להוביל לתחושת ריחוק או עוינות.

שלב זה הוא קריטי. זוגות רבים נתקעים בו, או שאינם מצליחים לצלוח אותו ונפרדים. המטרה היא לא להימנע מקונפליקטים, אלא ללמוד כיצד לנהל אותם באופן בונה.

3. שלב הדיפרנציאציה / האינטגרציה (צמיחה וקבלה)

זהו השלב הבא, שבו זוגות מצליחים לנווט את הקונפליקטים ולמצוא דרך לשלב את האינדיבידואליות עם הזוגיות. זה דורש עבודה מודעת והתפתחות אישית וזוגית.

• קבלה של השונות: בני הזוג לומדים לקבל ולהכיל את ההבדלים והפגמים זה של זה, במקום לנסות לשנות אותם. ההבנה היא שכל אחד הוא אדם נפרד עם צרכים, רצונות ודפוסים משלו.
• ניהול קונפליקטים בונה: במקום שהמריבות יובילו להתרחקות או פירוק, לומדים לנהל אותן בצורה שמקרבת, דרך הקשבה, אמפתיה, פשרה ופתרון בעיות. זהו שלב של "הסכמה לא להסכים" בנושאים מסוימים, תוך כבוד הדדי.
• בניית מערכת יחסים מציאותית: הקשר הופך להיות מבוסס על אהבה בוגרת ומציאותית, שאינה תלויה באידיאליזציה. יש הכרה הדדית בכוחות ובחולשות, ובחירה מודעת להישאר יחד למרות הקשיים.
• איזון בין "אני" ל"אנחנו": בני הזוג מוצאים דרך לשלב את הצורך באוטונומיה ומרחב אישי עם הצורך בקרבה ואינטימיות זוגית. כל אחד יכול להיות נאמן לעצמו, ובו בזמן להיות מחויב לקשר.
• התפתחות אישית בתוך הזוגיות: הזוגיות הופכת לפלטפורמה לצמיחה אישית. הקשיים והאתגרים בתוך הקשר מאפשרים לכל אחד ללמוד על עצמו, על דפוסי התנהגות ולשפר את יכולות התקשורת וההתמודדות שלו.

מה קורה אם לא עוברים את השלב השלישי?

זוגות רבים מתקשים לעבור את שלב המאבקים וההתפכחות. הם עלולים להיתקע ב:

• מריבות כרוניות: הקשר הופך לזירת קרב מתמדת, שבה כל צד מנסה "לנצח" או להוכיח את צדקתו.
• ריחוק רגשי: בני הזוג מתרחקים זה מזה רגשית, מפתחים ציניות או אדישות, ונמנעים מקונפליקטים באמצעות התכנסות פנימה.
• שחיקה ודיכוי: תחושת התסכול והאכזבה גוברת, והקשר הופך למעמסה במקום למקור תמיכה ואושר.
• פרידה: במקרים רבים, חוסר יכולת להתמודד עם הקונפליקטים ולעבור לשלב הדיפרנציאציה מוביל לפירוק הזוגיות.

תפקיד הטיפול הזוגי

טיפול זוגי יכול לסייע לזוגות לנווט את השלבים הללו, ובמיוחד את שלב הקונפליקטים והדיפרנציאציה. פסיכולוג או מטפל זוגי יכול:

• לספק כלים לתקשורת אפקטיבית: ללמד את בני הזוג להקשיב זה לזה, לבטא צרכים ורגשות באופן ברור ולא שיפוטי.
• לזהות דפוסים לא בריאים: לעזור לזוג לזהות דפוסי התנהגות חוזרים שגורמים למריבות או לריחוק (לדוגמה, ביקורת, התגוננות, בוז, התחמקות).
• לעודד אמפתיה והבנה: לסייע לבני הזוג לראות את הדברים מנקודת מבטו של השני ולפתח חמלה.
• לבנות מחדש אמון ואינטימיות: לסייע בריפוי פצעים ובבניית בסיס איתן של קבלה והערכה הדדית.
• לתמוך בבניית "אנחנו" חדש: לעזור לזוג להגדיר מחדש את הזוגיות שלהם כך שתכלול ותכבד את האינדיבידואליות של כל אחד מהם.

לסיכום, המסע הזוגי הוא תהליך דינמי של צמיחה, שמחייב התמודדות עם שינויים ואתגרים. השלב השלישי, שלב הדיפרנציאציה והאינטגרציה, הוא זה שבו הזוגיות הופכת לבשלה, עמוקה ומבוססת על אהבה שרואה את האדם השני במלוא מורכבותו.

"על הנייר" כביכול

מלבד חווית הבדידות שמשליכה. אין לי חווית בדידות. אני לא תלויה בו רגשית. יש לי חיים עשירים ומלאים גם בלעדיו

אבל כשנכנסים לדקויות הרגישות מאוד, יש ציפייה של מתן מענה לצורך רגשי בתוך הזוגיות. בדברים שקשורים לזוגיות (ולא יכולה לפרט מעבר)

החיים לא זורמים בקצב של הג'יפיטי.

אפשר שיעברו השלבים המדוברים,  ברובם, ועדיין יהיו דברים לא פתורים שמפריעים  או שיהיו רגרסיות בשלבים שפותחות פצעי עבר ואז

מבינים שהעבודה נעשתה בחלקה.

וזה מורכב בזוגיות ארוכת שנים

אין זוגיות שאין בה משקעים לדעתי

השאלה היא מה היחס והמשקל שבן הזוג נותן לקושי שהוא מציף אצל זולתו. כשמרגישים זלזול, הרצון לעבוד ולטפל נדחקים החוצה ובא לך רק לברוח

צודקת, זה מובן.

מאחלת לך הרבה כוחות ובהירות דרך והרבה אהבה וטוב.

הבית שלנו לא קטן מאוד (חמישה חדרים, 11 נפשות), אבל אם כולנו בסלון - זה עלול להיות לי ממש קשה...

הרבה פעמים אני פשוט בורחת לחדר, אם מתאפשר. (הוא בקצה הבית אז יחסית שקט שם) בעלי כבר יודע שאם אני מוצפת כדאי לו לאפשר לי להתרחק, כי אחרת אני עלולה להגיב בצורה לא נכונה לילדים.

וגם הילדים עצמם כבר למדו שאם אני מבקשת שיהיו בשקט זה כי באמת מפריע לי. (אבל להם כמובן הרבה יותר קשה להחזיק את זה...)

מקווה שיש לך לפעמים זמני שקט בבית, כדי שהבית עדיין יהיה בשבילך המקום המוגן (שזה חשוב מאוד לאנשים רגישים)...

משפחה שהאבא בצבא.

הילדים היו.. ובכן.. ילדים בריאים ותוססים. ורגילים.

אני הסתדרתי אבל התפרקתי אחרי ואז הלכתי לישון ועכשיו אני בסדר.

הבכור שלי (גם כן ילד רגיש) נעל את עצמו באחד החדרים והתחבא שם כל השבת. אולי אפילו עם מסך. הוא לא עמד בזה בכלל ואחר כך לא ישן חצי לילה.

איזה כיף שמתחשבים בך ונותנים לך זמן שקט. 11 נפשות זה המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

גם אצלנו כשיש אורחים, אפילו רק עוד שניים-שלושה, אני יוצאת מזה מותשת יותר מהרגיל... (בין השאר כי אני מבינה שאני לא יכולה לברוח כי עליי לארח...)

עוד מעט יש לנו שבת בר מצווה, ואני כבר חוששת מזה מקווה שאצליח למצוא זמני רוגע במהלך השבת, כמו שהצלחתי קצת בשבת הבר מצווה הקודמת שלנו...

הכי חשוב לדעתי זה היכולת לדבר על זה פתוח כשרגועים.

ולעצם העניין - למען האמת התנודות שאת מתארת אצל בעלך נשמעות קצת קיצוניות מהרגיל.

הוא חשב פעם ללכת לטיפול?

נשמע שאת עושה כל מה שצריך כדי לתת לו את המקום שלו, ושהוא שם לב לזה.

אבל אולי גם את צריכה תמיכה רגשית בכל זה. יש לך את מי לשתף חוץ מבעלך? אולי גם לך תעזור תמיכה של טיפול?

אבל אחשוב על משהו לתמיכה 

נשמע שאת מתמודדת עם זוגיות עמוקה ומלאת רגש, וזה מרשים כמה את משקיעה בקשר ובבן זוגך.

 אני מעריכה את הכנות שלך ומשתתפת בתחושותייך—האינטנסיביות והחוסר יציבות יכולים להיות מאתגרים. 

לצד הרצון שלך לתמוך בו, חשוב שגם את תרגישי מוגנת ושיש לך מקום בתוך הזוגיות. 

הייתי ממליצה ללכת לטיפול בעצמך או לשתף חברה קרובה, ולו כדי לשחרר קצת קיטור.

אני כזה. כמו שרובכם יודעים פה. בהתחלה זה נראה כמו גזירת גורל אבל זה לא.

צריך לתת לזה זמן. אפילו הרבה זמן. סביב השעה עד שעה וחצי ביום. שם נותנים להכל לעלות ולא מנסים להצדיק את זה. בשאר הזמן צריך לתפקד רגיל. כשעולה מחשבה מציפה או משהו דומה לזה -  כותבים אותה בצד, וחוזרים אליה כשיש זמן. אנחנו לא עבדים של הרגש, הרגש הוא חלק מאיתנו.

לא כתבתי על כל השאר כי כבר כתבו פה לפניי, וזה נכון. הבעל שלך זכה - זה גם נכון.

יש טיפים איך להצליח? 

וזה לא נכון. כי את לא יכולה לנהל את החיים שלו. רק לנהל את החיים שלך. אם הוא היה כותב פה הייתי מספר לו הרבה דברים שאני עושה בשביל להתמודד עם ה"תיק" שנולדתי איתו ועם איך שהמנגנון (לפעמים בא לי לכתוב "הארור") שלי פועל.

ספויילר: אני מכור כבד למחשב ולמדיה של קריאה (עיתונים בשבת). זה תמיד היה, ואני עושה מאמץ מסויים לשלוט בזה אבל בגדול אני צריך את זה כי בלי זה אני ממש אבוד בהרבה צורות. אני אמנם מספר לכולם שאני עושה דברים חשובים (למי שלא מכיר את מקום העבודה שלי)  וזה גם נכון אבל הרבה פעמים אני "משתמש" בעבודה אפילו בלי לשים לב כדי להדוף דברים שיותר מסובכים לי.

בחזרה אלייך.

העניין זה שצריך להבין איך המנגנון עובד. במקרה שלך, את צריכה להיות את. את צריכה להבין מתי הוא מטורגר ולשים גבול מולו. אי אפשר לשתף אותו במצב כזה כי הוא מתערבב איתך (והוא צריך עזרה בזה). תשתפי מישהו אחר בסביבה שלך. חברה, אמא שלך אם רלוונטית, אבא, ידיד, ווטאבר. הוא לא שם. זה מה יש וצריך לקבל את זה.

אפשר להגיד לו - צא להתבודדות או לזמן של כתיבה אישית.  אבל רק אם זה עובד לכם בדינאמיקה. לא שאת "כופה" עליו להתרפא. זה לא מועיל והוא יהדוף אותך קצת בצדק.

את לא יכולה להגיד לו מה לעשות. זה לא עובד וזה יהיה עוד חזית בניכם. אי אפשר "לתקן" אותו אם הוא לא רוצה באמת גם אם הוא סובל.

עזרה בבית - 

יש מצב שהדבר הנכון זה לבקש ממנו לעשות דברים ולא להגדיר לו מתי. בעדיפות - אולי נוח לו (כמו שאני גיליתי) לעשות דברים כשהוא לבד בבית ואת בחוץ. צאי עם הילדים לגן שעשועים ותתני לו שקט עם משימות בית. אולי זה יעבוד.

קודם כל גם את זכית בבעל רגיש וגם הוא זכה באישה שמכילה אותו.

יש זמנים שהוא קשוב ונוכח רק איתך או עם הילדים בלי לערבב את עצמו?

הוא רואה את הערבוב שאת מתארת כעבודה לתיקון? או שהוא סבבה עם איך שהוא ואז חשוב שתציפי את המחשבות שלך...

בהתחלה הוא היה בעניין לתקן אחרי ששיתפתי אותו מה דעתי אבל אחרי שלא הצליח שוב חשוב אז פחות חושב שזה ישתנה וכבר די מתחיל לצפות ממני לשתף בצורה יותר מתונה, להיות יותר העין טובה וכו. לא שזה לא נכון אבל...

שאת צריכה לדברר את הצורך שלך בצורה יותר ברורה קודם כל.

אם את רוצה חיבוק - תגידי לו "בעלי, אני ממש צריכה חיבוק. היה לי קשה עם מה שקרה"

זאת אומרת,כשאת זורקת לאוויר שאת פגועה, הוא נכנס למצוקה ומאשים את עצמו (זה קלאסי לא לרגישים, רגישים כנראה לוקחים את זה הרבה יותר קשה)

את משתפת ברגש קשה כתותאה ממעשה/ אמירה שלו - תני לו גם את התרופה. את השורה התחתונה. מה הצורך שלך באמת. לא לשלוח אותו לתרגם עם עצמו מה את צריכה, כי הוא הולך לאיבוד בתוך זה ומשליך את זה על עצמו במקום לתת מענה לצורך

דבר נוסף, לגבי מה שכתבת בסוף - שאת לא אומרת לו - אני לא רואה סיבה למה לא להגיד.

חלק מהענין אצלי כרגישה בכל אופן, הוא לא להצליח להביע את הקושי שלי בדיוק.לא ידעתי לדקור נקודה, להגיד למה עלתה אצלי התחושה הקשה. את כן יכולה להגיד לדעתי.

מעבר לכך, נשמע שאת אישה מהממת. באמת.

וזכיתם.

רק טוב❤️

לא התייחסתי לזה בהגדרה להגיד מה צריכה ואנסה חשין לב תודה

לגבי הסוף, בכללי אני כן אומרת דברים שלדעתי יכולים לעזור לו והוא שמח בזה סתם הסיטואציה שנתתי היתה ממש תוך כדי וכשהוא בתוך הקושי לא מרגישה תמיד נכון להגיד... מאמינה שכשתיהיה הזדמנות טובה כן אגיד לו... כן לפעמים אני אומרת דברים שלא היו לו מדוייק ולא קיבל בטוב אבל אני מחזקת את עצמי שהיו לי כוונות טובות ואני לא יכולה לקלוט בהכל... תודה על החיזוק בזה וגם בכללי על הפרגונים

(ברוך ה' הוא גם מעריך אותי ואמר לי כמה אני מדויקת וטובה לו ואיך ה ריחם עליו ו וזה לגמרי הדדי...)

איפה הוא מביא לידי ביטוי את הגבריות שלו?

בהורות? בזוגיות? בלקיחת אחריות?

עושה רושם שאת מחזיקה אותו. לא כתבת מה הוא תורם למשפחה.

את נשמעת אישה מיוחדת מכילה ומאוד טובה עבורו.

הוא זכה

אין לי ספק שיש זמנים של התמודדות מול רגעי המשבר שלו.

דווקא בכלל הרגישות שלו אני מניח שהוא בעד שיח אמיתי מלב אל לב, לכן למצוא זמנים שקטים, בשעת ערב על כוס קפה עם עוגה, אולי אפילו לצאת מהבית למקום שקט ושם להציג לו את הצד שלך.

בסוף זו זוגיות וכמו שיש צרכים שלו יש גם את שלך, נשמע שהוא אוהב אותך ויהיה קשוב לך

איך היה לכם מתחילת הנישואים? 

@משה

בושה, אשמה. כל הדברים האלה צפים אצלנו הרבה יותר חזק מאשר אצל אנשים רגילים. לא רק בושה שלנו. גם של אנשים אחרים  שקשורים אלינו (אבא, אמא, ילדים).

כמה בושה של אחרים פוגשת אותי..

וגם רוב מי שסביבי לא כ"כ בעל בושה.

אבל אצלי זה מאוד נוכח בפנים ומלווה מאוד.

בטיפולים למינהם אמרו לי שאין לי במה להתבייש בזה, אבל גם בפגיעות כאלה ואחרות וודאי למי שנפגע יש בושה שזה קרה לו.

אני לא מכיר אותך אז אני לא יודע לגמרי להגיד מה נכון לעשות אצלך. בכל אופן לעשות על זה כתיבה ולהשאיר את הבושה על המסך או על נייר יכול להיות צעד נכון מבחינתך.

מעבר לזה - צריך להכיר אותך מקרוב כדי לדעת מה להגיד. לפעמים זה עניין אמיתי ולפעמים זה עניין אמיתי שצף כשהוא "שומר" עלינו מפני משהו אחר.

והיכולת להיכנס לראש של אדם אחר

באותה המידה, זה גם חסרון גדול מאוד.

אוהבת: את ההנאה המעמיקה מאומנות, את ההזדהות עם אחרים.

מוותרת: על כל השאר.... בעיקר על הרגישויות החושיות הפיזיות, שמקשות כל כך על החיים

הייתי מוותרת בשמחה על זה שאני נפגעת מכל דבר קטן וגם על הפחד מלהיפגע שחוסם אותי ועל הרגישות התחושתית.

הייתי מוותר על הדאגה לאחר

אני אוהב להבין את העולם כמו שצריך, אני אוהב לאהוב ולתת

הייתי מוותר על המערבולות שאליהן זה מכניס אותי

אני אוהבת שהוא שם לה לפרטים הקטנים(בחיצוניות), מתי לובשת בגד שלא לבשתי הרבה זמן וכו ומחמיא לי

ובאות מטבע- זה קשה כי הוא שם לב גם לצדדים הפחות טובים שלי..

אני אוהבת שהוא מאד מבין אותי, קשיים ותסבוכות שאני עוברת מאד, איששיח התקשורת טובה (לא מבינה על מה מדברים כשאומרים שצריך לשכנע את הבעל לשבת לדבר רגשות כי הוא שם לגמרי)

הייתי מוותרת על זה שבגלל שהצעדים שלו מחושבים, כל דבר שעושה יעשה בחכמה ועם המבט כמה צעדים קדימה והוא מצפה שאני גם אהיה כזאת וזה מיצר ביקורת ...

סליחה שהארכתי זה יצא כבר פריקה ;)