עבר עריכה על ידי שומרוני בתאריך כ"ח תשרי תשס"ז 14:17
הנה סיפור שהעלתי אתמול לל"ת, והעירו לי עליו בנוגע לכמה דברים, בעיקר בנוגע לסגנון. אני לא אומר מה העירו לי, אבל נראה אם למישהו כאן זה גם יפריע...
אבא חוזר
דודיק התהלך סהרורי בוואדי, אוחז בידו מקל.
אין לו חשק ללכת היום לבית הספר, למרות שהוא יודע שמחר המורה תחקור אותו לפשר העדרותו. אבל זה לא אכפת לו.
היום בערב אמור להתקיים בבית הספר לימוד אבות ובנים. הוא חזה מראש את מה שיקרה. כל חבריו יגיעו עם אביהם, ורק הוא.. רק הוא יבוא בגפו. ולא היה לו חשק לסבול את החריגות הזו. ואת השאלות שיבואו אח"כ, ואת מבטי הרחמים. לא מעוניין. לכן החליט לא לבוא מהבוקר, וזהו. מקסימום יחשבו שהוא חולה.
במקום זאת העדיף לרדת לוואדי הסמוך. שם, במקום בו מרחבי החופש שולטים, שם אף לא אחד יראה אותו ויחקור אותו בשאלות חטטניות.
***
נמלים חרוצות מזגזגות במהירות, סוחבות מבין מחושיהן מטעמים שמצאו. בשני מסלולים שונים הן מתהלכות. כנראה מסלול ליוצאות ומסלול לחוזרות.
דודיק עוקב אחריהן בערנות.
פתאום התחשק לו גם להיות כזו נמלה. ככה, ללכת.. ללכת, בלי לחשוב כלום מלבד הדאגה לאוכל.
***
ממשיך לצעוד בדממה, מקלו חורט באדמה הרוויוה לאחר הגשם, ומבטו נשלח אל עבר קו האופק. עדר כבשים נראה מרחוק. רועה ערבי, ילדון כבן גילו, מוביל אותן. להקת ציפורים עפה צפונה, ודאי נודדת לפני בואו של הגשם. קול עורב נשמע מעליו, ולאחריו משק כנפיים רעשני.
ואז הוא ראה אותה.
פרוותה החומה-לבנה הציצה מבעד לסלעים המסתירים את נתיב הכביש הסמוך.
לא הגיוני. זו לא היא. רק כלבה שדומה לה.
***
השמים מתקדרים, אט אט החשכה פורסת כנפיה על היקום.
'כבר מאוחר', הרהר. 'כדאי שאשוב, היום אמא מסיימת מוקדם את עבודתה'.
מבט אחרון מלטף אל הוואדי המשחיר, שאיפה אחרונה של דומיית הטבע הנצחית, ואז חיש קל ניצב הוא בדלת ביתו.
***
היא עדיין לא הגיעה. מאחרת כרגיל. ויוני אחיו גם לא נמצא. כנראה אצל חבר, שיער. או שגם הוא מסתובב ברחובות כמותו.
לאף אחד מהם השהייה בבית לא קרצה. ממילא אין מה לעשות שם חוץ מלריב. או לחשוב עליו...
תמיד אימם מהסה אותם מדיבוריהם. בטח לא רוצה שיפתחו אשליות לגביו. או שסתם מעצבן אותה שמאזכרים אותו. 'היה ונגמר' כך חותמת להם, אבל שניהם יודעים שאחר-כך בלילות היא בוכה בגללו.
גם לה קשה. אם חד-הורית. זו ההגדרה שלה.
ועליה נופל כל העול. פרנסת הבית, גידול הילדים...
היא עובדת מאוד קשה כדי לפרנס אותם. ולכן כשהיא מגיעה בלילה הביתה, היא נורא עייפה ומותשת ואין לה כוח אז היא מתחילה להתעצבן עליהם.
הם לא הכי אוהבים להיות במחיצתה. 'אישה קשת יום שממורמרת כל היום' כך שמע פעם שתי נשים בגן שעשועים מרכלות.
אבל לפעמים, ממש לפעמים, רחמיו של דודיק הבכור נכרמים עליה, ואז הוא צועד למטבח חרש חרש, מכין לה כוס קפה מתוק כמו שהיא אוהבת, ומביא לה אותו עם חיוך ענק, והיא מושיבה אותו לצידה, עוטפת אותו בזרועותיה שיודעות גם לחבק, לוחשת לו 'תודה בן שלי', ואז הם ממשיכים לשבת כך בשקט בשקט, ורק ליחשושי לגימותיה נשמעות.
אבל זה ממש רק לפעמים.
***
הוא החליט לפנות לחדרו, ממשיך בהרהוריו הנוגים.
נזכר ביום שבו הוא עזב. זוכר את היום הזה כאילו זה קרה אך אתמול. הזיכרון כל-כך מוחשי עבורו, והכאב.. הכאב עדיין כל-כך צורב.
מאותו יום, כאילו אות קין נחרצה על משפחתו. אם אפשר בכלל לקרוא להם משפחה בלי אבא..
לא שלפניכן המצב בביתם היה מזעיר. ממש לא. מגיל צעיר הוא זוכר את הויכוחים הקולניים שניהלו הוריו, ואיך שעם השנים הם הפכו גם למכות.
אך מאידך, הוא זוכר גם את הימים הוורודים, הימים בהם אביו היה מגיש לאימו זר ורדים, מביע צער על התפרצותו ביום קודם, והיא הייתה מכינה לשניהם כוס לימונדה קרה, ואז, כמו זוג אוהבים נצחי, הם היו מתיישבים יחד במרפסת המשקיפה לוואדי שכ"כ אהב, ליבי הכלבה למרגלותיהם, לוגמים בניחותא מהמשקה הצונן, ושולחים מבטי אוהבים.
'למה המצב לא יכל להימשך ככה?!' עיניו התכווצו בתיסכול. 'מה הבעיות שלו להמשיך להביא לה ורדים כל יום?!? הוא לא רואה כמה אושר זה גורם לה???!'
'אז למה הוא עזב?'
הוא נזכר איך שבסוף כל יום כזה, בערב לפני השינה, אמא היתה יושבת איתו ועם יוני אחיו ומספרת להם סיפורי אגדות מרתקים, ואז אבא היה מקריא איתם קריאת שמע, ושניהם היו לוחשים להם במתיקות ערבה לילה טוב, הישר לתוך האוזן.
כאילו הכל מושלם. ממש כמו באגדות.
'אז למה הוא עזב??'
***
הוא המשיך כך לערוג לימים הוורודים, הימים בהם הורדים של אבא היו מקשטות את הבית ומפזרות ערפילי אהבה לכל עבר.
הוא ביכר לשכוח שהורדים יכולות גם להיות קוצניות, ושבמקום האהבה הוורדה הן מסוגלות ליירת חודי חנית משוננים, ולדקור כל-כך עמוק לבבות פועמים.
***
יצא את הבית שוב. יחזור עוד מספר דקות, הבטיח.
לוואדי כבר אין טעם לרדת. ממילא חשוך עכשיו.
טייל סתם ברחוב, ממשיך בהגיגיו.
ואז הוא ראה אותה שוב.
ליבי.
ליבי הכלבה היפהפייה עם הפרווה החום-לבן. הכלבה שלהם.
אבל אין סיכוי שזו היא.
ביום שהוא עזב, היא הלכה איתו. כנראה לא ידעה שאין בכוונתו לשוב.
זה מה שהוא לקח איתו. בעצם הוא נזכר שהוא גיבב לו עוד מספר חפצים וזרק אותם בחמת זעם לתוך מזוודה. וזהו. אפילו שלום לא אמר.
מאז הוא לא ראה אותו. וגם לא אותה.
ועכשיו, עכשיו הוא רואה מרחוק, ממש מרחוק, כלבה שממש דומה לה. אולי זה הגעגועים שמתעתעים בו. מעין 'פאתה מורגנה'. אם זו הייתה היא ודאי היתה מבחינה בו ורצה לכיוונו בצהלה, כמו פעם.
***
מכונית קטנה רעועה, מקרטעת במורד הרחוב. 'אמא'.
לא מיהר לחזור הביתה, למרות שהיום דווקא ממש התחשק לו להכין לה את כוס הקפה הנדירה ואז לזכות בחיבוק ממנה. היה לו קר והוא חשק לחיבוקה של אם אוהבת, שיעטוף אותו בחמימות ויגונן עליו מפני מר החיים.
אבל בסוף החליט שלא.
***
יוני גם חוזר. עם ילקוט בית-ספר על גבו, צועד לאיטו, שקוע בהרהורים. בדרך רגלו נשלחת בבעיטה אדירה לפח הצפרדע הירוק שבדרך, מכלה בו את תיסכולו מהיום שעבר. 'הוא תמיד עצבני וכועס הילד הזה, אפעם אי אפשר לשחק איתו', סינן.
בסוף הוא פנה חזרה הביתה, בגלל ביטנו שהחלה לקרקר.
דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. פנה הישר למטבח, הכין כריך במהירות, ויצא למרפסת, לפינה השקטה שלו.
ואז הוא ראה אותה שוב.
דוהרת במהירות במעלה הכביש שלצידי הוואדי, פרוותה מתבדרת ברוח, זנבה מתקשקש בגיל.
זו היא. עכשיו כבר לא היה לו ספק.
מאחוריה, במרחק רב, רצה בצליעה דמות אפלולית, מנסה להדביק את קצב דהרותיה.
אבא?
***
'הוא חוזר! הוא חוזר!' שאג.
צמד המילים נשמע לו כמנגינה ערבה.
'אמא ס'תכלי, הוא חוזר!!! יוני תראה!!!!'
***
נכנס הביתה כרוח סערה, צועק לאימו לבוא ולראות.
-'ילד תשתוק ווקשה, אתה לא רואה שאני עייפה?!' גוערת בו אימו.
-'הוא חוזר! הוא חוזר!'
-'תשתוק!'
-'אבל הוא חוזר, אמא, א-ב-א חוזר!!'
-'אבא? או ילד אתה לגמרי הוזה. תעוף לי מהעיניים.'
***
כלבה דוהרת כמוץ ברוח, נכנסת בטבעיות מבעד לדלת הפתוחה.
מקפצת בעליצות, נובחת משמחה.
ליבי חזרה.
***
'ואיפה הוא?' שאלה אימו. 'אמרת שהוא חוזר?!' תוכחה בקולה.
***
ואז הוא נכנס. קומתו שפופה, עיניו מרצדות בחוריהן, פניו מגודלות זיפים, נעליו פרומות, מכנסיו רפויות.
אבא.
***
'אבא!'
שאגות שמחה, קפיצות חיבוק, דמעות של אושר, והרבה של כאב.
הוא חזר.
***
'איפה היית?' קולה נסדק.
'אני דורשת לדעת איפה היית!' קולה מתגבר על הסדקים.
'ואיפה היא? כן כן, הצרפתייה הדקיקה ההיא שהתנשקת איתה בבית קפה!'
'סתכל עליי! סתכל לי בעיניים!'
'אה ככה? עזבה אותך, מה?'
'אז נזכרת בנו, אותנו שהשארת לבד?'
'יפה יפה..'.
'אתה יודע למה גרמת?!' אתה יודע??!?'
'הרסת לי ת'חיים!! 'ת'חיים הרסת לי!' קולה נשנק.
'תעוף מפה. לא רוצה לראות אותך בכלל.'
'אתה סתם מתעתע בילדים. עוד יום-יומיים שוב תסתלק כאילו האדמה בלעה אותך ונשמע עליך רק מריכולים של אנשים שפגשו אותך בחורים הכי שפלים שיש'.
'לך.'
***
-'אבא!' הבאת ורדים?' כך דודיק.
-'כן בן, הבאתי כהרגלי ורדים קוצניים במיוחד'.
עריכה: עוזיה. החלפתי את הכתב ממודגש לכתב רגיל, כך יותר נוח לקרוא.
