15 טיפים לכתיבה טובה יותר:

להפוך לכותב טוב זה לא קל. זה מצריך עבודה קשה. אבל זה שווה את המאמץ. גם אם לעיתים המשימות נראות כבלתי אפשריות ישנם כמה דברים שניתן לעשות כדי תוכלו להתחיל ולהשתפר עם הזמן. גם הכותבים הוותיקים ביותר שקיימים היום עדין מרגישים שהם יכולים תמיד להשתפר והם אינם מרגישים שהם מושלמים בכתיבתם.

א. תקראו מאמרים של כותבים גדולים.

זה נראה כטיפ מובן מאליו, אבל חייב לומר זאת. קריאת מאמרים טובים זה המקום להתחיל, אם לא תקראו לא תדעו איך לכתוב בעצמכם. כולם מתחילים בכך שלומדים מהמומחים, ביצירת סימולציות של הכותבים ובאמצעותם תוכלו למצוא את הכותב שבכם.
קראו המון. כמה שרק ניתן. השקיעו מאמץ בלמידת הסגנון והטכניקה בנוסף לתוכן.

ב. כתבו המון.

נסו לכתוב כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום אם מתאפשר לכם. ככל שתכתבו כך תשתפרו. כתיבה היא מיומנות וככל שתתרגלו אותה היא תשתפר. כתבו לעצמכם, כתבו לבלוג שלכם או לכל כתב עת. כתבו אפילו רק כדי לכתוב ותשתדלו ליהנות מזה. הכתיבה תהפוך לקלה יותר במשך הזמן.

ג. כתבו רעיונות למאמרים כל הזמן.

החזיקו אתכם פנקס קטן כל הזמן וכתבו רעיונות לסיפורים, מאמרים, רומנים או דמויות.
כתבו בתמצית שיחה ששמעתם בין אנשים. כתבו על רעיון למהפך מפתיע בעלילה, כתבו כמה שורות משיר ששמעתם וריגש אתכם. כתיבת הרעיונות עוזרת, הם יכולים לתת לכם השראה או אפילו להיכנס ישירות לכתיבה שלכם. תמיד טוב שיהיה לכם רשימה של נושאים למאמרים שתוכלו לכתוב.

ד. צרו שיגרה לכתיבה שלכם.

מצאו זמן מסוים במשך היום שמתאים לכתיבה והפכו אותו לשגרה. לכל אחד יש זמן כתיבה שטוב עבורו שיוכל לכתוב ללא כל הפרעה. לחלקכם יתאים יותר הבוקר לכתיבה ולאחרים אולי אפילו הערב, מה שעובד עבורכם. חשוב שהכתיבה תהפוך לחלק מסדר היום שלכם שחייב לעשות. כתבו לפחות 30 דקות ביום, אפילו שעה יהיה טוב יותר. אם אתם כותבים לבלוג באופן קבוע אז בטח ששעה לא תספיק, אבל אין מה לדאוג הרי ככל שתכתבו כך תהיו טובים יותר.

ה. פשוט התחילו לכתוב.

אם לפניכם דף נייר או מסך עם מסמך פתוח ללא תוכן, זה יכול קצת להרתיעה. במקרים כאלו פתאום לבדוק דוא"ל או לשחק בסוליטייר נראה רעיון טוב, כדאי שתיזהרו.
פשוט התחילו לכתוב כל דבר שעולה לכם בראש. אפילו כותרת יכולה להיות פתיחה טובה, גם להתחיל עם השם שלכם והיכן אתם גרים זה טוב העיקר שתתחילו. כך עם הכתיבה יתחילו לזרום לכם הדברים היותר מעניינים וככל שתמשיכו לכתוב הכתיבה תהפוך לקלה יותר. המפתח הוא להתחיל לכתוב ולא משנה מה.

ו. הימנעו מכל סוג של הפרעה.

כתיבה לא עובדת טוב עם ריבוי משימות או רעש ברקע. כדי לכתוב טוב צריך שקט, או עם מוסיקה שקטה שמנגנת ברקע. סגרו את הדוא"ל, מסנג'ר, טלפון, כבו את הטלוויזיה ונקו את השולחן... אתם יכולים להכניס הכל למגירה עד שתסיימו לכתוב. נסו להימנע מכול סוג של הסח דעת שתוכלו לעבוד ללא הפרעות.

ז. תכנון לפני כתיבה.

טיפ זה נראה על-פניו שסותר את הטיפ החמישי "פשוט התחילו לכתוב", אבל זה לא כך באמת. כדאי לתכנן או לחשוב על מה היינו רוצים לכתוב, לפני הכתיבה עצמה. בזמן פעילות כמו ריצת בוקר, נהיגה לעבודה וכו'... חשוב לבנות סיעור מוחות, כך הרבה יותר קל, וכשנתחיל לכתוב הכל פשוט יזרום מאיתנו כי את החשיבה כבר עשינו.

ח. התנסו.

רק בגלל שאתם רוצים להתחקות אחר סופר טוב לא מחייב אתכם לכתוב בדיוק כמותו. נסו דברים חדשים. העתיקו חלקים מאחרים. התנסו בסגנון שלכם, בטכניקה שלכם... שחקו מעט עם המילים, נסו מילים חדשות. כך תדעו מה עובד עבורכם ומה לא.

ט. בצעו הגהה למאמר שלכם.

ברגע שאתם מתחילים לכתוב ונותנים לטקסט לצאת בצורה חופשית, חשוב לעבור על המאמר ולבדוק אותו כדי לוודא שלא פספסתם שגיאות. המון כותבים מתעצלים לעבור על המאמר שלהם שוב. אבל אם אתם רוצים להיות כותבים טובים כדאי שתלמדו לבדוק שוב את המאמרים שלכם. לכן בצעו הגהה על הכתיבה שלכם אך לא רק, בדקו אם ישנם מילים מיותרות, האם ניתן לנסח פסקאות טוב יותר וכו'... כוונו למאמרים נקיים, חזקים ורעננים.

י. היו עקביים.

את התהליך הזה הכי טוב לערוך בזמן ההגה. כדאי לערוך כל פיסקה: פיסקה קצרה עדיפה על פיסקה ארוכה ומילה אחת נקייה עדיפה על שתי מילים מתנשאות. פיסקה חזקה היא פיסקה נקייה ומרוכזת.

יא. השתמשו במשפטים חזקים.

כוונו למשפט קצר עם פעלים חזקים. כמובן לא כל המשפטים צריכים להיות דומים – חשוב לגוון. כדאי לכם לערוך את הכתיבה שלכם בשלב ההגה ועריכת הפסקאות, בשלב הטיוטה לא חושבים על זה, וזה כמעט בלתי אפשרי.

יב. קבלו חוות דעת.

לעולם לא תוכלו להשתפר בתוך בועה. מצאו מישהו שיקרא את המאמרים שלכם – עדיף כותב טוב או עורך. מישהו שקורא המון ויוכל לתת לכם דעה כנה ואינטליגנטית. ואז באמת נסו להבין את הערות והשתמשו בהן על-מנת להשתפר. במקום להיפגע אמרו תודה לעורך שעוזר לכם.

יג. תנו לכתיבה שלכם חשיפה.

בשלב מסוים תהיו חייבים לתת לאחרים לקרוא את הכתיבה שלכם, לא רק לאנשים הקרובים לכם, אלא הציבור הרחב. יגיע השלב שבו תרצו לפרסם ספר, סיפור קצר, שיר או מאמר. אם אתם כבר פרסמתם בלוג, זה טוב, אבל אם אף-אחד לא קורא אותו כדאי שתפרסמו בבלוג גדול יותר אחת לשבוע מאמר משלכם. פרסום הכתיבה שלכם יכולה להיות מורטת עצבים אבל זהו שלב חשוב והכרחי כדי שתוכלו להפוך לכותבים מקצועיים. פשוט עשו זאת.

יד. כתיבה בגובה העיניים.

עדיף תמיד לכתוב ברמת שיחה ממש, שימוש ביותר מידי מילים גבוהות הופכות את הכתיבה למתנשא ולקריאה לא נעימה. אנשים מתחברים למאמרים שנכתבו בגובה העיניים. וזה מעלה נקודה נוספת – כדאי לשבור את כללי החיבור מידי פעם כדי שהקריאה תהפוך לשיחה ממש (כמו שעשיתי במשפט האחרון), אך אל תשברו לחלוטין את כללי החיבור ללא סיבה מוצדקת, דעו שאתם עושים זאת ולמה.

טו. התחלה וסוף חזקים.

החלק החשוב ביותר בכתיבה הוא ההתחלה והסוף, במיוחד ההתחלה. אם לא תתפסו את הקוראים שלכם בהתחלה הם לא ימשיכו לקרוא את המשך המאמר. אז ברגע שאתם כותבים את הפסקה הראשונה כדאי ואף מומלץ להשקיע יותר זמן בכתיבה שלה, שתהיה טובה. תדאגו לעניין אותם בכך שהם ירצו לקרוא עוד... וחשוב שהפסקה האחרונה תשאיר אותם עם רצון לקרוא עוד מהכתיבה שלכם

http://www.ehelp.co.il/2007/07/blog-post_11.html

ועוד כמה טיפים נחמדים וחשובים:

מדריך ארגמן המקוצר לציור באור וצל

המדריך מצורף בתור קישור מטעמי נוחות. עמכם הסליחה.

אם כן, יש לי שאלה דחופה - עדיף במסר"ש.

תודה!

אני חדש כאן  ורציתי לברר, אם שלחתי שיר והוא לא מופיע מהם האפשריות שבגללן הוא לא  מופיע?

מזה יותר מעשרים שנה מנהל פרופ' דן מירון מערכה ספרותית שעיקר עניינה בטענה שיצירות הספרות שנוצרו בידי יהודים בשפות שונות אינן יכולות להיכנס אל מתחת לגג אחד שנקרא "ספרות עם ישראל", כיוון שאין דבר כזה. במקום זה מציע מירון לדבר על "ספרויות היהודים", שהן שונות זו מזו במידה שאיננה מאפשרת לראות בהן ספרות אחת.

מסעו של מירון החל לקראת סוף שנות השמונים, כשפרסם מסה בשם "ספרות עם ישראל או ספרויות היהודים?"¹, כנראה כתגובה לכך שאוניברסיטת בר-אילן הסבה את שמה של "המחלקה לספרות עברית" ל"ספרות עם ישראל", על מנת לצרף אליה קתדרה ללימודי לשון יידיש ותרבותה, ולימים גם קתדרה ללימודי לאדינו ושאר לשונות היהודים. לאחרונה פרסם מירון מסה בשם 'הרפיה לצורך נגיעה' (עם עובד, 2005), בה הוא ממשיך את אותה מערכה, וכך בפרקים שכתב מירון באנציקלופדיה 'זמן יהודי חדש' (כרך שלישי, כתר, 2007).   

      במסתו 'הרפיה לצורך נגיעה' מביא מירון תיאור היסטורי מרתק ורחב ידע של התרבות היהודית הרב-לשונית לדורותיה, ומוכיח ללא ספק שמעולם לא הייתה "ספרות יהודית", אבל, לדעתו, המגמות המטא-היסטוריות בחקר "הספרויות היהודיות" בראשית המאה העשרים הראו רצון לאחדות כוללת של "ספרות עם ישראל". מגמות אלה, טוען מירון, הוליכו לצרות אופקים ולעיוות בתפיסתם של תהליכים היסטוריים, שכן הספרות העברית וספרות יידיש, וכן גם ספרויות יהודיות בשפות שונות, על אף הקרבה שביניהן, הלכו בכיוונים שונים והתרחקו זו מזו מרחק רב, שאינו מאפשר לראות בהם ספרות אחת.

  מירון מציע לחדש את המחקר המטא-ספרותי, שהיה רווח בראשית המאה העשרים, מחקר שעסק במהותה, בדרכה ובמגמותיה של הספרות העברית ויתר ספרויות היהודים, נושא שמזה כמה עשרות שנים אינו מעסיק יותר את המחקר הספרותי. מירון סוקר בידענות רבה ובפירוט רב את תולדות המחקר המטא-ספרותי, ומציג את הדעות השונות שרווחו לגבי היחס שבין הלשון העברית וספרותה לבין לשון יידיש וספרותה. מירון עומד על כך שהיה זה וויכוח אידיאולוגי, אך אינו מציין שהיה זה וויכוח פריסקריפטיבי (מרשמי) במהותו, ולא דסקריפטיבי (תיאורי), לאמור, וויכוח שלא התעניין במה כותבים סופרים יהודים, אלא במה אמורים סופרים אלה לכתוב.

השאלה הבוערת הייתה באותם ימים אם יש לכתוב בעברית או ביידיש, וזאת במסגרת 'ריב הלשונות' הנודע, שעסק בשאלה מהי השפה האותנטית של היהודים, עברית או יידיש. היה זה ויכוח פוסט-משכילי, ספוג באידיאולוגיות השונות שרווחו ברחוב היהודי במוצאי תקופת ההשכלה, ויכוח שכיום כבר הוכרע כמעט ללא עוררים. השפה העברית הייתה לשפת דיבור יום יומי, ייצרה ספרות ענפה ועשירה, ומשמשת עיתונות, תיאטרון וקולנוע חיים ותוססים, ואילו יידיש למרבה הצער גוועה, גם בשל התערבותם של היהודים דוברי יידיש והתערותם בארצות מושבם ובלשונותיהן, וגם בעקב רציחתם של מיליונים דוברי יידיש במהלכה של מלחמת העולם השנייה. השפה ותרבותה נשארו באקדמיה, ואינם קיימים בחיי יום-יום, אלא בשולי השוליים של התרבות היהודית. יתר על כן, מחקר מטא-היסטורי, מעין זה שמירון מציע, נוטה לעיתים קרובות להציע "יעדים" לספרות, כפי שאכן מתרחש בביקורת הפריסקריפטיבית, החותרת להבנות היסטוריות של הספרות הישראלית, מימין ומשמאל. 

      שאלת אחדותה של הספרות היהודית כשלעצמה היא שאלת סרק, שכן כל מכלול ספרותי עשוי להיות מחולק בחלוקות שונות, דיאכרוניות, סינכרוניות, ז'אנריות, לשוניות ועוד, ובאותה מידה ניתן לצרף יצירות שונות למכלול כזה או אחר, על פי נתונים וקריטריונים שונים. אנו מדברים על "ספרות עולם", וזו כוללת גם את "ספרות המערב", "ספרות אירופה", "ספרות אנגלית" שכוללת את הספרויות של העמים הרבים והשונים דוברי אנגלית, או "ספרות גרמנית", שכוללת מלבד ספרות שנכתבה בגרמניה גם ספרות שנכתבה באוסטריה, צ'כיה, שוויץ וכיוצא באלה. כמוכן נוכל לצרף או לחלק את הספרויות השונות על פי נתונים דיאכרונים, אנו אכן מדברים על ספרות הזמן העתיק, ספרות ימי הביניים, ספרות הזמן החדש, ספרות קלאסית, ספרות רומנטית וכן הלאה.

אפשריים כמובן גם צרופים אחרים וחלוקות אחרות והדברים ידועים. מהצד האחר נוכל ללכת אחרי ההבחנות של ס' יזהר, שטען שאין "ספרות", "סיפורת" או "שירה", יש רק סיפור ועוד סיפור, שיר ועוד שיר. אפילו לכלל יצירתו של סופר או משורר כלשהו לא ניתן לדעתו להתייחס כאל "מכלול". אבל אם נניח ש"מכלול" איננו בהכרח אחדותי, נוכל לראות את הספרות במבטים צולבים, ולהניח שספרויות היהודים על הצדדים השונים שבהם, גם מהבחינה הלשונית וההיסטורית, וגם במגמות הספרותיות והחברתיות שלהם, מהווים את "ספרות עם ישראל", ההיסטורית והאקטואלית.

      אבל תפיסתו של מירון איננה פשוטה עד כדי כך. מירון יודע היטב מהי אחדות ומהי אחידות, הוא מציע על-פי תפיסתו תשובות ערוכות וסדורות היטב לשאלות כגון הזיקה שבין הלשון העברית והלשונות הארמית והיוונית בספרות הזמן העתיק ובימי הביניים, הזיקה ללשון הערבית בספרות ימי הביניים, הסימביוזה שבין הספרות העברית וספרות יידיש בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאלת הסופרים הדו-לשוניים, שכתבו גם בעברית וגם ביידיש, ועוד שאלות שמעמידות בספק את ההנחה ש"ספרות עם ישראל" אינה קיימת ואיננה אפשרית.

מירון אמור לדעת שאין קושי ענייני להכניס את ספרויות היהודים, הנבדלות זו מזו בלשונן ולא רק בלשונן, אל מתחת לגג אחד של "ספרות עם ישראל", מבלי להתכחש לשוני שאכן מבדיל בין הספרויות השונות, ואפילו לעובדה שאין עליה עוררים שהספרות העברית שונה מספרויות אחרות בכך שבמשך דורות רבים שפתה לא הייתה שפת דיבור, אלא רק שפת הכתב. נראה לי אם כן שמאחורי המאבק הנמרץ כנגד האפשרות של "ספרות עם ישראל" מסתתרת, ביודעים או בדיעבד, אידיאולוגיה כוללת באשר למהותו של הקיום היהודי.   

      איני חושב שיש מי שיתנגד לדעה שהספרות היא נשמת אפה של התרבות היהודית, שבלא ספרות התרבות היהודית אינה קיימת. לפיכך, אם אמנם אין "ספרות עם ישראל" אין גם תרבות יהודית, גם אי אפשר שתהיה, ויש רק תרבויות שונות של יהודים, בלשונותיהם השונות ובמקומותיהם השונים. ומכיוון שכל תרבות יכולה להיווצר רק במסגרת של עם, אין ולא יכול להיות גם עם יהודי, ומן הסתם מעולם גם לא היה. ישנן רק קבוצות אתניות של יהודים בארצות שונות, שהקשר ביניהן אינו חורג מרגשות של נוסטלגיה, במידה זו או אחרת. אם אמנם כן הוא, הרי שכמיליון מאזרחיה היהודים של מדינת ישראל, דוברי רוסית, מהווים קבוצה תרבותית, ולפיכך גם לאומית, נבדלת מכל וכל מיתר תושביה היהודים של מדינת ישראל, דוברי עברית. ומהצד האחר יהודים דוברי רוסית ברוסיה, בישראל ובארצות הברית הם עם אחד, בעל תרבות אחת. ועוד, יהדות ארצות הברית היא לפיכך צרוף של כמה עמים יהודיים, אמריקאים דוברי אנגלית, רוסים דוברי רוסית, ישראלים דוברי עברית ועוד.

      זוהי כמובן אידיאולוגיה לגיטימית, שיש לה בסיס רחב במציאות. היא מקובלת בחוגים שונים בארצות הברית, גם בדיעבד וגם להלכה, וכבר קיבלה ביטוי מחקרי, בין היתר בספרם של קארין אביב ודוד שנייר [שניאור?], 'יהודים חדשים', 'קץ התפוצה היהודית'.² לדעתי נמשכת אידיאולוגיה זו מתורתו של משה מנדלסון, מהמאה השמונה עשרה, ששללה את רעיון קיומו של עם יהודי, וראתה ביהודים קהילות דתיות השייכות מבחינה לאומית לארצות מושבם. אביב ושנייר דוחים גם את הקשר הדתי, ורואים את הזהות היהודית, שהיא מהות פלורליסטית מכל וכל, רק בהגדרה של פרטים המזהים את עצמם כיהודים, ולא יותר. הם דוחים את הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל כ'ארץ מובטחת', אליה אמורים היו היהודים להגיע בקץ הנדודים בין העמים וארצות התפוצה שלהם, שכן כבר היום רואים יהודים רבים את עצמם כשייכים שייכות מלאה לארצות מושבם, ורואים בהן את ביתם.

מדינת ישראל איננה יותר מרכזו של העולם היהודי, ואינה עומדת בניגוד ל'תפוצה', היא רק אחת הארצות שבהן יושבים יהודים. "יהודים הם בני-אדם עם תרבויות רבות, שרואים את ביתם במקומות רבים, ויש להם אין-סוף דרכים יצירתיות כדי להביע את המשמעות של להיות בבית כיהודים", מסכמים אביב ושנייר את מחקרם.     

      אין זו תפיסה חדשנית. כאמור, גישה דומה הייתה מקובלת על חכמי ההשכלה במרכז אירופה, ובמהופך זוהי תפיסה ישראלית שנקראה "כנעניות". הכנענים, קבוצת אינטלקטואלים שקמה מסביב למשורר יונתן רטוש בשנות הארבעים של המאה העשרים, דיברו על "אומה עברית" שנוצרת בארץ ישראל, ואין לה דבר עם הגולה, או הפזורה היהודית, שכן היהדות היא דת, ובארץ ישראל נוצרת אומה חדשה שאיננה מזהה את עצמה עם הדת היהודית. מהצד האחר, "היהודים החדשים" בארצות הברית מנתקים את עצמם ואת יתר הקהילות היהודיות ברחבי העולם מהזיקה למדינת ישראל כמרכזה של יהדות העולם, תשובה הולמת לרעיון הכנעני. אבל, שלא כמו אנשי ה'השכלה' וה'כנענים', אביב ושנייר דוחים את הטענה שזהו קץ היהדות כמהות לאומית, שכן לדעתם עשויים להיות קשרים של תיירות ולימוד הדדיים בין הקהילות השונות של היהודים, "מגעים", כפי שקיימים קשרים בין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל, לפי תפיסתה של הציונות.

 לדעתי זוהי השקפה לגיטימית שיש לה, כאמור, אחיזה לא מבוטלת במציאות, רק חבל שדובריה אינם מוותרים על ההנחה שיש בכל זאת קיום לעם יהודי. "מגעים" אינם יוצרים עם, והזיקה האישית ליהדות בהגדרה עצמית בלבד איננה מספקת לקיומו של עם. הגדרה עצמית יפה כתשובה לשאלה מיהו יהודי, ולא לשאלה מהי יהדות. התשובה היחידה האפשרית לשאלה זו, מנקודת ראות חילונית, מצויה במשקעי התרבות היהודית, המשותפים, ככלל, לכל הקהילות היהודיות ברחבי תבל. אם אין תרבות יהודית כוללת, כפי שמסתבר מטיעוניהם של אביב ושנייר ושל דן מירון, אין ולא יכול להיות, וככל הנראה גם מעולם לא היה עם יהודי.

      כמו אביב ושנייר, גם דן מירון מציע לתאר את הקשר בין התרבויות היהודיות כ"מגעים". לדעתו יש "להרפות" מתפיסת האחדות של הספרות היהודית, על מנת שנוכל לתת מקום ולהבחין ב"מגעים" בין הספרויות היהודיות, לאמור, בין התרבויות היהודיות. אבל גם לדידו אין ב"מגעים" אלה כדי להיות "ספרות עם ישראל", או, כמשתמע מכך, תרבות יהודית. אני מניח שמירון, ממש כמו אביב ושנייר, נרתע מהמסקנה ההכרחית מתפיסתו שאין ולא יכול להיות, גם לא היה מעולם עם יהודי. עם זה שהוא משתמש פה ושם במושג "תרבות יהודית", הוא אינו נזקק לשאלת קיומו של עם יהודי מכל וכל, הוא מסתפק בדחיית האפשרות לראות בספרויות היהודים את ספרותו של העם היהודי, גם לא בבחינת "גג" המסמן את גבולותיה המטושטשים, רחבי השוליים, של התרבות היהודית.       

      לדעתי, מהותה של התרבות היהודית והמסגרת הרופפת המאגדת אותה, או הגג הסוכך על התרבויות היהודיות השונות, היא בקונטקסט שלה עם הקיום היהודי, בהכרזתה על קיום יהודי, במשמעות הרחבה ביותר ורבת הפנים שניתן להעניק למושג זה. אמנם, הקיום היהודי מאופיין במשקעי התרבות שלו, שאלמלא כן אי אפשר לדבר על עם יהודי. אפשר לשאול אם כן אם אין אנו סובבים במעגל סגור. למעשה, הקיום היהודי והתרבות היהודית הם שני פנים של מהות אחת, ההכרזה על קיום יהודי היא מעשה של תרבות, והמשכו של הקיום היהודי הוא במסגרת של יצירה תרבותית. לכן כל גילוי של קיום הנתפס כיהודי שייך למערכות הרבות והשונות של התרבות היהודית, ובכלל זה "ספרות עם ישראל".

‏העיטור והאיור בכתבי היד היהודיים
מחברת: פרופ' מירה פרידמן

כתבי היד העבריים המוקדמים ביותר ששרדו, מהמאה הראשונה לספירה, נתגלו בין המגילות הגנוזות. קשה, עם זאת, לקבוע את ראשית עיטורם ואיורם של כתבי היד העבריים. האיורים המוקדמים ביותר ששרדו נמצאו בגניזה בקהיר. המוקדם ביותר הינו כתב יד של התנ"ך (חלק מספרי הנביאים) מסוף המאה התשיעית (895) לספירתם. באיוריו, כמו גם בכתבי יד רבים, שמקורם מארצות המזרח, אין דמויות אדם או חיה, אלא עיטור כעין השטיח, גיאומטרי ומיקרוגרפי בלבד (עיטור העשוי פסוקי כתב זעירים). במאה העשירית, בתנ"ך הראשון של לנינגרד, מ-929, מופיע תיאור של המשכן, ארון הברית, המנורה וכלי המקדש. עיטור זה, למרות הופעתו הראשונה בכתבי יד, הינו חלק ממסורת השכיחה באמנות היהודית הזעירה ובציורי קיר בקטקומבות כבר במאות הראשונה עד השלישית, ולאחר מכן ברצפות מוזאיקה בבתי הכנסת, וימשיך לחזור ולהופיע יותר מאוחר בכתבי יד, בעיקר בספרי תנ"ך. בכל אלה בא התיאור לייצג את בית המקדש העתיד לקום עם בוא המשיח.

למרות העדרם של כתבי יד יהודיים מעוטרים לפני שלהי המאה התשיעית, העלו חוקרים רבים את ההשערה על קיומם, כנראה משנת 200 לספירה לערך.

מהמאה השלישית לספירה מתוארים מחזות מסיפורי התנ"ך על כל קירות בית הכנסת של דורא ארופוס, שבסוריה. התיאור הנרחב והמפורט, שבו מוקדש רצף מחזות לאותו סיפור, לעתים תוך מיזוג של כמה מעמדים לתמונה מורכבת אחת, מצביע על כך שהמקור לציורים היה כנראה כתב יד. בין הציורים דמויות, פרטים ומחזות שאינם נזכרים במקרא ואשר מוצאם מהמדרש והאגדה היהודיים ביניהם גרסאות שונות של ה"תרגומים", מדרש רבא, פרקי דר' אליעזר, האגדות במשנה ובתלמוד ועוד.

שכיחותם של תיאורים כאלה בציורי דורא מצביעה על כך שהדגם שלהם היה יהודי. מכאן שכתב היד שיכול היה להוות להם דגם, ואשר אבד, היה כנראה יהודי. דמויות ומחזות שמקורם במדרש היהודי, החוזרים ומופיעים בכתבי יד יהודיים בכל התקופות, מצויים גם באיורי התנ"ך שבכתבי היד הנוצריים המוקדמים מימין לשמאל, כדרך הקריאה והציור השכיחים בכתבי יד עבריים, בהתאם לקריאה העברית או הארמית, לעומת הקריאה משמאל לימין בכתב הלועזי, כמו בציוריו, מעידה אף היא על אפשרות קיומו של כתב יד יהודי ששימש כארכיטיפוס, אשר ממנו העתיקו האומנים הנוצריים בראשית יצירתם, ואשר השפיע כנראה כך גם על האיקונוגרפיה (מסורת העיצוב התכני של התמונה) של ציורי התנ"ך באמנות הנוצרית.

האיסור על כל קישוט ועיטור ואפילו תוספת של זהב לאותיות הכתוב, הוגבל כנראה בשלהי העת העתיקה רק לספר התורה ששימש לקריאה בבית הכנסת, ולא לספרים אחרים. כמובן, שבכל התקופות חל איסור מוחלט על תיאוריו של האל בדימוי אנטרופומורפי. כבר בדורא ארופוס מצוינת ההתערבות האלוהית באמצעות יד היוצאת מהשמים. מאוחר יותר היא תצוין על ידי קרני אור, כמו בתיאורי הבריאה בהגדה של סרייבו, או לעתים קרובות באמצעות מלאך, שליחו ועושה דברו של האל.

בכתבי יד עבריים ניתן למצוא לעתים מחזות ייחודיים לאמנות היהודית, שאינם מופיעים באמנות הנוצרית, ביניהם כאלה מהמדרש והאגדה, ואחרים שמקורם במנהגים, בהווי, במסורת ואף בליתורגיה היהודית. אלה שומרים על מסורת נמשכת, שמעידה על קיומה של מסורת איקונוגרפית יהודית מיוחדת. מקורה של זו יכול להיות אף הוא בכתב יד יהודי מוקדם.

אבות הכנסייה הכירו אמנם חלק רב מהספרות היהודית של האגדה והמדרש, ויכלו כך להשפיע על מסורת התיאור. עם זאת, קשה להבין את ההדגשה על אלה בתיאורי תנ"ך נוצריים. לעומת זאת, ביהדות מהווים המדרשים והפרשנויות חלק אורגני של התורה שבעל פה, והם נלמדו ושוננו על ידי כל יהודי ואף בתדירות בבתי הכנסת. יותר ויותר חוקרים מדגישים היום את המקורות היהודיים בהתפתחות האיקונוגרפית של ציורי תנ"ך נוצריים.

ראוי עם זאת לציין, שמאחר שלא נמצא אף כתב יד יהודי מאויר מוקדם, רבים החוקרים השוללים כל אפשרות של קיומו.

כתבי היד המוקדמים ששרדו ואשר מקורם במזרח, כוללים, כאמור, עיטור שטיח, גיאומטרי, ובו שימוש בעיטורי אותיות וכתב, כמו גם במיקרוגרפיה, וכן תשלובות של שריגים, עלווה ופרחים, בדומה לאמנות האיסלאם בתקופה זו. כתבי יד המאוירים בדמויות אדם וחיה שכיחים באמנות היהודית החל מאמצע המאה השלוש עשרה ולהם פריחה גדולה במאות הארבע עשרה והחמש עשרה. המוקדמים שבהם מעידים על מסורת קודמת, ואינם נראים כיצירות ראשוניות.

פריחת אמנות כתבי היד ביהדות מקבילה לפריחה דומה באירופה הנוצרית, עד להמצאת הדפוס באמצע המאה החמש עשרה ותפוצת הספר המודפס שהביאה לשקיעתה של אמנות זו. הספרים המאוירים תופסים אז את מקומם של כתבי היד. למרות המצאת הדפוס נמשכים בעולם היהודי הכתיבה והאיור ביד בסוגים מסוימים של היצירה, ובמאות השבע עשרה והשמונה עשרה אנו רואים פריחה מחודשת, אם כי מוגבלת יותר.

אמנות הציור בכתבי יד אצל היהודים התפתחה בכמה מרכזים חשובים. הציורים שמוצאם מארצות האיסלאם מאופיינים, כאמור, בעיטוריהם המופשטים ובדפי השטיח שלהם. בארצות האיסלאם, בכל התקופות, כמו גם בביזנטיון בתקופת האיקונוקלזם נמנעו היהודים, בעקבות בני המקום, מתיאור דמויות אדם, אולם בארץ כמו פרס בה היה שכיח ציור דמויות גם אצל המוסלמים, ישנם גם כתבי יד יהודיים מאוירים מהמאה השבע עשרה.
אלה אינם כתובים עברית אלא פרסית - יהודית, באותיות עבריות.

מרכז חשוב של יצירה הינה ספרד. הפריחה התרבותית של יהדות ספרד עד לגירוש משתקפת ביצירה זו. בעוד בחלקה המוסלמי מאופיינת היצירה כבשאר ארצות האיסלאם, פורח האיור הפיגורטיבי בקטלוניה ובכל ספרד הנוצרית, הכוללת מבחינה סגנונית ותכנית גם את הקהילות בפרובנס. בין המפורסמות מיצירותיה הן ההגדות המפוארות כמו הגדת הזהב, הגדת סרייבו ועוד.

כתבי היד האשכנזים מצפון צרפת ובעיקר מגרמניה מהווים אסכולה חשובה נפרדת. מגרמניה שרדו כתבי היד המאוירים הפיגורטיביים המוקדמים ביותר, שהמוקדם ביניהם הינו הפרשנות של רש"י לתנ"ך מ-1233. בגרמניה במאות השלוש עשרה והארבע עשרה, במשך למעלה ממאה שנה, ישנה תופעה מוזרה ואניגמטית של ציור דמויות אדם ולהם ראשי צפורים או חיות. כך, למשל, בהגדת הצפורים או במחזור לייפציג. לעתים מוסתרים פניהם, או שהם חסרים כל תווי פנים. בתיאורים יש חוסר של עקביות ושיטתיות, כשלעתים רק חלק מהדמויות מאופיינות בצורה החריגה. יש המייחסים תופעה זו להחמרה של הרבנים, שכמה מהם התנגדו לאיורם של כתבי יד ולקישוטם של בתי כנסת, מחשש הטיית תשומת הלב והריכוז בעת התפילה. נראה לנו שאין הציורים הנזכרים מתאימים לגישה זו, מאחר ואין הם מונעים את תשומת לבו של הקורא.

אחרים ניסו לראות בראשי החיות והצפרים אטריבוט של צדיקים, אך תיאורן של דמויות שליליות בדרך דומה אינה מאפשרת הנחה זו. חוקרים שונים אחרים ניסו להסביר את התופעה בדרכים שונות שאף אחת מהן אינה עונה על הבעיה, ונראה לנו שבמצב המחקר הנוכחי קשה לפתור את התעלומה.

איטליה מהווה אף היא מרכז חשוב, שקלט מלבד הקהילה המקומית גם יהודים מספרד ואשכנז, המביאים עימם את מסורתם הציורית. האמנות היהודית באיטליה מושפעת מאוד מעולם התרבות של הרנסנס, ושכיחים בה דימויים השאולים מן העולם הקלאסי. בעוד שכתבי היד היהודיים המוקדמים מאופיינים בסגנונם השטוח, בהתאם למסורת ימי הביניים, הרי במאה החמש עשרה אנו רואים, בהתאם לשינויי הסגנון בארצות מושבם של האמנים, התפתחות של מסירת נפח ועומק ופרספקטיבה עם ריאליזם, כשתיאורי נוף מהווים לעתים רקע למחזות. האמנות היהודית באיטליה פורחת שוב במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, כשהיא מוצאת את ביטויה בעיקר ביצירת הכתובות העשירות והמפוארות האופייניות לארץ זו, כמו גם לכמה קהילות ספרדיות אחרות, כמו בהולנד ובגרמניה.

במרכז אירופה, בבוהמיה ובמורביה ובצפון גרמניה אנו עדים במאה השמונה עשרה לפריחתה של אסכולה המתרכזת באיורי ההגדה, ובספרי תפילה וברכות. בתקופות אלו ממשיכים לאייר מגילות אסתר בכל התפוצות. עשירי הקהילה בכל מקום נהגו להזמין כתבי יד לצורכיהם.

בעוד שמבחינת תוכנם ייתכן שהנוצרים שאבו במאות הראשונות לספירה מהאמנות היהודית, ובעיקר ממסורת ציורי התנ"ך שלה, הרי מבחינה סגנונית הושפעה האמנות היהודית בכל התקופות מן התרבות המקומית. יש לשער שחלק מהאמנים היהודים אומנו ולמדו בבתי מלאכה של גויים, והיו מביניהם שהיו אף חברים בגילדת המאיירים, והושפעו כך מסגנונם של חבריהם בני הארץ. בכתבי היד המאוירים העבריים ניכרת השפעתה של האמנות המקומית בת התקופה, נוצרית או מוסלמית, בסגנונה ואף בתוכנה. עם זאת, שכיחים בה יסודות ייחודיים יהודים שהפכו למסורתיים, והם מעידים על ידיעה עמוקה של הנוהג והמסורת שהיו מוכרים רק לאמנים יהודים. למרות הבדלי הסגנון ניתן להניח שמרבית האמנים שאיירו כתבי יד עבריים היו יהודים. מעטים הם האמנים שחתמו על יצירותיהם. ביניהם למשל יוסף הצרפתי, שפעל בספרד בשנים מסביב ל-1300 - לערך, ולאחריו יוסף אבן חיים שעבד אף הוא בספרד בחצי השני של המאה החמש עשרה, והושפע הרבה מקודמו. יואל בן שמעון הוא ויבוש מבון או קלן, יצר במחצית השניה של המאה החמש עשרה בגרמניה ובאיטליה, והשאיר אחריו סדרה שלמה של יצירות. כמוהו גם שלום איטליה, צייר וחרט נחושת, שעבר מאיטליה להולנד במאה השבע עשרה ותרם גם הוא כך לנדידתו של סגנון היצירה. מאוחר יותר, במאה השמונה עשרה ניתן להזכיר את אהרן וולף אהרלינגן מגוויטש אשר במורביה, שעבד אח"כ בוינה, ויוסף בן דוד מלייפניק שבמורביה, שעבד בצפון גרמניה. איוריהם של האחרונים מושפעים בחלקם מהגדת אמסטרדם המודפסת. יתר על כן, בפורטוגל, במאה החמש עשרה נכתב אף חיבור על אמנות איור כתבי היד על ידי אברהם בן יהודה אבן חיים. הספר נכתב פורטוגזית באותיות עבריות, ומכאן שהיה מיועד לאמנים יהודיים.

מחזות ליתורגיים שונים, כמו תיאורם של מנהגי התפילה, מנהגי הפסח, הטקסים השונים, כגון המילה, עריכת החופה ועוד, והבקיאות בפרטיהם, מעידים על כך שהאמן היה יהודי. לעתים מובאים בין הציורים מחזות המאיירים מילולית את המטאפורה הלשונית של הטקסט. כך למשל באיור של הבן שאינו יודע לשאול, שהכתוב אומר עליו "את פתח לו", מתואר לעתים אדם הפותח בשתי ידיו את פי הבן. במקום אחר, באיור לפסוק "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו", מתוארת בהגדת סינסיטי דמותו של איש המהלך בשדה וספר בידו. במגילת אסתר הופך האמן את אלות הגורל הקלאסיות להאנשות, המייצגות את הפור שהופל ואת חג הפורים שהינו חג הגורל וזכר להיפוך גורלם הגורל של היהודים בעת ההיא. חידודי לשון כאלה ומטפורות ציוריות שמקורן בלשון העברית יכלו להיווצר אך ורק על-ידי אמנים יהודים. עם זאת, ראוי לציין כי כמה מכתבי היד הוזמנו על-ידי פטרונים יהודים גם בסדנאות של אמנים שאינם יהודים.

העיטורים בכתבי היד היהודיים מתחלקים לסוגים שונים. שכיח ומיוחד לאמנות היהודית הינו השימוש באותיות כקישוט, וכן במיקרוגרפיה, שהיא עיטור העשוי אותיות זעירות שהתפתח מפסוקי המסורה, שהיתה כתובה באותיות זעירות בשולי הדף ובין עמודות הטקסט. במשך הזמן הפכה לעיטור נרחב של פסוקים שלמים מהמקרא או מהפרשנות, הערוכים בצורות גיאומטריות ואף פיגורטיביות. בגרמניה של המאה החמש עשרה שכיחה מיקורוגרפיה המתארת אף מחזות מהתנ"ך למשל, וזאת בעיקר בספרי תנ"ך. דפי שטיח בזהב נפוצים בארצות האיסלאם. העיטורים הגיאומטריים שכיחים לא רק בארצות המזרח, שבהם נמנע האמן מאיור פיגורטיבי. ברבים מהספרים מצוי שפע של צמחים ופרחים, משטחים ורצועות של שריגים, עלווה, צפורים וחיות ובניהם ציורי חיות היברידיות, לעתים חצי אדם וחצי חיה, חיות דמיוניות, כמו דרקונים למשל ואף דמויות אדם, וציורים גרוטסקיים שונים. יש המופיעים כעיטורי שוליים, או כקישוטי מלים, והם משתלבים לעתים באותיות זואומורפיות ואנטרופומורפיות. חלקם משתרעים על מרביתו של הדף ואף על כולו.

העיטורים כוללים לעתים תיאורי נוף ואף ארכיטקטורה. מלבד המבנים המהווים רקע לאילוסטרציה לסיפור, שכיחים אף עיטורים ארכיטקטוניים וביניהם בעיקר ציורי קשתות הנתמכות בעמודים, כעין השער, המופיעים הן בשער כתב היד אולם גם בדפים אחרים, והם מהווים מסגרת לכתוב ואף לאיור.

קישוט נוסף שהוא ייחודי לכתבי היד היהודיים הינו עיטור מלות הפתיחה שמקביל לעיטור האיניציאל בכתב היד הלועזי. מאחר ובעברית אין מקום לאות ראשית גדולה כבלועזית, הרי עיטור האינציאל השכיח באותיות לטיניות הפך בכתב היד העברי לעיטור של מילה שלמה. מלבד מלות הפתיחה מופיעים עיטורים כאלה גם לעיתים לשם הדגשה של מילים מיוחדות, כמו "פסח", "מצה", ו"מרור", או למשל העיטור החוזר של המילה "אילו" בפיוט הנודע דיינו, בהגדה של פסח, וכן מילים אחרות. מילות הפתיחה תופסות לעיתים חלק גדול מהדף ואף את כולו.

דפי פתיחה מיוחדים משמשים כשער לספרים שונים, כמו למשל בספרי חומש ומגילות. בין ציורי השוליים, בנוסף לעיטורים ולדמויות גרוטסקיות, מופיעים לעתים ציורי הווי ללא קשר לכתוב, בדומה לציורי השוליים באירופה באותה תקופה. למן הרנסנס והלאה, בעיקר באיטליה, אולם גם בשאר חלקי אירופה, מצויים גם פוטים עירומים ומלאכים.

בנוסף לעיטורים שמטרתם קישוטית בעיקר, רבים הם הציורים הסיפוריים שנושאיהם שונים. הם נחלקים לאיורי שוליים, שמהווים אילוסטרציה של הטקסט ומתייחסים אליו ואחרים שנראים כפרי דמיונו של האמן, ולמיניאטורות המצוירות על גבי הדף כולו, ומפוזרות לעתים בין דפי הספר.

מקום מיוחד יש לאלו בהגדות הספרדיות, שבהן בראשית הספר או בסופו מצויה סדרה של דפים מאוירים שלמים, וביניהם מחזות מסיפורי התנ"ך. ציורי התנ"ך באמנות היהודית הם רבים ומגוונים ואינם מופיעים אך ורק בספרי תנ"ך. הם שכיחים בספרים ליתורגיים שונים, בסידורים, ספרי תפילה, ובעיקר במחזורים ובהגדה של פסח. אזכורים מהתנ"ך ישנם בתפילות ובפיוטים. אולם לא תמיד מהווים הציורים לכאורה אילוסטרציה לטקסט. משמעותם היא לעתים אלגורית, כמו תיאור העקדה שבא לבטא את הברית שבין האל לעמו, באמצעות הברית שנכרתה עם אברהם. כך מופיעים גם מסיפורי בראשית המצויים בהגדות של פסח, אשר הושאלו כנראה מסדרה שמקורה, סביר להניח, בספר תנ"ך. שכיחים התיאורים שבהם באה לביטוי חזותי התקווה לבניית בית המקדש בבוא המשיח. על ידי תיאור המקדש או תיאורו של אליהו מבשרהמשיח. רבים הם גם המחזות האחרים בנושאים שונים ומגוונים, דתיים, ליתורגיים ואף מההווי היום יומי.

המאיירים לא נמנעים אף מתיאורי האנשות של מושגים מופשטים – מידות טובות, עונות השנה, עבודות החודש וסימני הזודיאק. בחלקן אלו הן אף האנשות שמקורן בדימויים פגניים או נוצריים אשר קיבלו משמעות חילונית ואף יהודית. גם דמויות עיטוריות השאולות מהעולם הקלאסי כמו קנטאורים, מדוזות, פוטים וכד' אינן נעדרות, וזאת כמובן בעיקר למן הרנסנס, ובעיקר באיטליה, אך גם מחוצה לה.

כתבי היד העבריים כוללים סוגים שונים של ספרים. הציורים מעטרים ספרי תנ"ך, ספרי תפילה, מחזורים, הגדות של פסח, מגילות אסתר, כתובות, ואפילו עיטורי סוכה ו"מזרח". כמו כן ספרי דת, פרשנות וליתורגיה, ספרי ברכות, פנקסי קהילות, מסות דתיות ופילוסופיות, ביניהן כתבי הרמב"ם ואחרים, וספרים חילוניים שונים, כגון ספרי מדע, אסטרולוגיה ורפואה, כמו למשל הקאנון של אבן סינה. בין הספרים החילוניים נזכיר את ספר יוסיפון או את ספר משל הקדמוני של יצחק בן שלמה אבן סאהולה, ספר אלגוריות ובו הרבה משלי חיות ואיורים להם, וכן אף שירי ברכה לחתונה ולמאורעות חגיגיים.

ספר התנ"ך היה במקורו כנראה הספר המאויר ביותר, מאחר ואיוריו נפוצו והושאלו לספרים רבים אחרים. ספרי תנ"ך מאוירים רבים שרדו, ברובם כוללים רק כמה מספרי המקרא. ההגדה של פסח היא מבין הנפוצים שבכתבי היד שנשתמרו. מרבית ההגדות מהוות חלק מסידורי התפילות או שהן כלולות באסופות של כתבי- יד שונים. ההגדה היא לרוב המשופעת ביותר בציורים, גם כשהיא נכללת באסופות של כתבי-יד שונים, ובעיקר כשנעשתה כתב-יד נפרד לשימוש ביתי, אולי גם מאחר ונועדה לקריאה במשפחה, גם לנשים ולילדים.

ניתן לחלק את ההגדות של ימי הביניים בעיקר להגדות ספרדיות, אשכנזיות ואיטלקיות. ההגדה כוללת עיטורים הקשורים קשר ישיר לטקסט, והם מתארים את ההכנות לחג, את טקסי החג ומנהגי הסדר; דמויות ומחזות הנזכרים בטקסט הכתוב כמו ארבעת הבנים, רבן גמליאל ורבני בני-ברק , וכמובן את סיפור יציאת מצרים. בחלק מההגדות נוספו, כאמור, איורים מהתנ"ך, שאין להם כל קשר לסיפור ההגדה, מבריאת העולם ועד מותו של משה, ומקורם כנראה מספר תנ"ך מאויר. בין איורי ההגדה שכיחים גם ציורים בעלי משמעות משיחית, שכוללים בין השאר גם את תיאורו של בית המקדש העתיד להיבנות. בעוד בהגדות האשכנזיות באים כל הציורים כעיטורי שוליים מסביב לטקסט, הרי בהגדות הספרדיות מרוכזת סדרה של ציורים על דף שלם בראשיתה או בסופה של ההגדה, ורק ציורי שוליים מעטים מופיעים בה.

המחזור הינו ספר נוסף שבו שפע ציורים ועיטורים , וזאת בעיקר באשכנז. כמה מהם שימשו כנראה בבית הכנסת, מאחר והם כוללים קטעים משירת החזן, ואף מחמת גודלם. ציורים שונים במחזור באים לאייר את פיוטי החגים, כמו גם את דפי הפתיחה לפרשות השבוע. כאיור לפרשת שקלים במחזור של ורמס, או בזה של לייפציג מתואר, למשל, איש המחזיק במאזנים ושוקל את השקלים עבור המקדש, עם רמז אולי לשקילת הנשמות ביום הדין. ציורי תנ"ך מופיעים בפרקים המוקדשים לחגים השונים. כך בא סיפור רות לעטר את פרקי המגילה הנקראים בחג השבועות ; משפט שלמה מעטר את שיר השירים; העקדה מייצגת את ראש השנה ובריתו של יצחק את יום כיפור. פיוטי חנוכה מלווים לעתים בתיאורים של המעונים על קידוש השם ובמחזות מספר יהודית. סמלי הזודיאק מלווים בדרך-כלל את תפילת הטל. גם כאן מופיעים תיאורים משיחיים, כמו סעודת הצדיקים בגן-עדן בתנ"ך של האמברוזינה או באסופת לונדון.

מבין כתבי היד המאוחרים, בצד ההגדות המושפעות מהגדת אמסטרדם המודפסת, שכיחים בעיקר למן המאה השבע-עשרה מגילות אסתר וכתובות. במגילת אסתר רוב הקישוטים הינם בשולי הכתב מסביב לטקסט, למעלה, למטה ובין העמודות, והם כוללים עיטורים פרחיים וצמחיים, צפורים וחיות, אגרטלי פרחים, וכן שכיח הקישוט הארכיטקטוני. מבין האיורים הפיגורטיביים ישנם כאלה המתארים את דמויות המגילה וסיפוריה, את מנהגי החג, כמו גם דמויות אלגוריות.

הכתובה המאוירת המוקדמת ביותר ששרדה היא מקרמס שבאוסטריה משנת הקנ"א (1391), ובה מתוארים החתן העונד את הטבעת לכלתו שלראשה כתר. אולם, עד המאה השבע-עשרה שרדו כתובות מאוירות מועטות. מרבית הכתובות בקהילות ישראל מקושטות רק בעיטור גיאומטרי ובפרחים, כשהכתב מצוי לעתים קרובות בתוך מבנה של שער. הפריחה הגדולה של כתובות משופעות בציורים הינה באיטליה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ומשם עברו לקהילות הספרדיות בארצות אחרות. הן כוללות שפע של עיטורים פיגורטיביים. מביניהם שכיחים בעיקר סימני המזלות, שנים-עשר השבטים, תיאור ירושלים ומחזות מהתנ"ך, לעתים בהתייחסות לשמות החתן והכלה. יש ומופיעות אף דמויות החתן והכלה. כן שכיחות דמויות אלגוריות והאנשות, של ארבע העונות ולעתים אף של ארבעת החושים, ובעיקר של המידות הטובות, ואפילו של האהבה בדמותה של ונוס, וכן אף קופידונים ומלאכים רבים.

חשיבותם של כתבי היד העבריים היא בנוסף על כך גם כיוון שהם מהווים מקור לא אכזב, וכמעט יחיד, לידע על חיי היהודים בימי הביניים ומאוחר יותר. אנו למדים מהם על העולם היהודי, על חיי הדת, טקסיה ומנהגיה בתקופות השונות, על המנהגים בחול, בשבת ובחג, בבית ובבית הכנסת. מהתמונות ניתן לעמוד על מבנה בית הכנסת וריהוטו בעדות השונות, ועל תשמישי קדושה רבים, שחלק מהם נשתמרו רק מתקופות מאוחרות יותר וציוריהם מהווים עדות לצורתם. אנו יכולים לראות את מהלך החיים של היהודי, מלידתו, מילתו וחתונתו ועד מותו וקבורתו, חיי המשפחה שלו, עבודות האשה וחינוך הילדים. הבית היהודי, ריהוטו וחפציו, מנהגי היום-יום, העבודות השונות שבהן עסקו היהודים ותלבושותיהם בארצות השונות, כל אלה משתקפים ומתוארים בחיות ובפירוט רב בכתבי היד.

אמנות כתבי היד העבריים מהווה רק חלק מהיצירה הגדולה של האמנות היהודית וחשיבותה, בין השאר, היא בהופעתה בימי הביניים, בתקופה שממנה לא שרדו יצירות רבות אחרות. ההשפעות הרבות של אמנות המקום והתקופה שעיצבו את סגנונה ולעתים את האיקונוגרפיה שלה, מעידים על השתלבותם של היהודים בתרבות הסביבה. שפע כתבי היד ששרדו, למרות רגישותם ופגיעותם, בעיקר לאור הרדיפות והנדודים, והאיורים הרבים בהם מעידים על פריחה תרבותית, על כוח יצירה, דמיון פורה ומסורת תרבותית יהודית ייחודית.

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8675&kwd=2192

מאת - בן ציון יהושע

(חברון 1888 – חיפה 1949)
 
אדם כותב על תבנית נוף מולדתו

שאלו פעם את הסופר יהודה בורלא: אתה שאשתך עלתה מרוסיה ואת רוב חייך בילית עם אנשי העלייה השנייה והשלישית, מדוע לא כתבת עליהם והתמקדת בירושלים העתיקה ובחברה הספרדית שממנה באת? בורלא השיב חד וחלק: אדם כותב על תבנית נוף מולדתו, על הקרוב ללבו מילדותו. בורלא שהיה ריאליסטן לירי, כתב על מראות התשתית שנחרטו בזיכרונו מימי הבראשית[1]. יצחק שמי, חברו לספסל הלימודים של בורלא בבית המדרש למורים וידיד קרוב, היה יליד חברון. עם אביו אליהו, שעלה לחברון מדמשק בשנת 1885, דיבר ערבית ועם אמו רבקה קסטל, בת למשפחה ספרדית מסורתית, דיבר לאדינו. דרך עסקי הטקסטיל של אביו עם משפחות ערביות מהר חברון נחשף יצחק שמי לתרבותם ולעולמם של הערבים ואימץ אותם לכתביו. הוא הכיר מקרוב את תבנית נוף מולדתו חברון וסביבותיה. הוא הכיר גם את השיג ושיח של התרבות הערבית. בד בבד עם זאת, הוא היה ספוג ביהדות ובתרבות עברית לדורותיה. הוא נולד בבית שומר מצוות וינק תורה ודעת הן כתלמיד ה'כותאב' (החדר הספרדי) והן כתלמיד ישיבת 'שדי חמד' בראשותו של הרב חיים חזקיה מדיני[2]. בשנת 1905, שנה לאחר פטירת ר' חיים חזקיהו מדיני, בהיותו בן 18, עזב יצחק שמי את הישיבה ואת  חברון יחד עם חברו דוד אבישר, ונרשם לבית המדרש למורים הגרמני מייסודו של ה'עזרה'. הוא סיים לימודיו בשנת 1907. בירושלים הוא שינה את הופעתו והתלבש בסגנון מערבי. עד מהרה הוא נחשף לציונות בהשפעתם של יצחק בן-צבי וש"י עגנון. דוד בן-גוריון ביקש ממנו לגייס עובדים ארצישראלים להסתדרות העובדים. בעת לימודיו בירושלים התיידד שמי עם סופרים צעירים אחרים וביניהם יהודה בורלא, אף הוא יליד הארץ. חבריו של שמי עודדו אותו לכתוב ובין אלה שהעריכו את כישרונו היו גם סופרי העלייה השנייה אשר ברש, שגם הוציא לאור את כתביו של שמי לאחר מותו, ויעקב פיכמן, עורך 'מאזניים' וש. בן-ציון עורך 'העומר' ו'מולדת'.  שמי ובורלא שלטו בעברית על כל מכמניה, כשם שהכירו חוץ מעברית גם ערבית על כל עושרה הלשוני והתרבותי, בצד לאדינו ואולי גם יידיש, שאותה שמעו מאנשי העלייה השנייה וממשפחות נשיהם, וכן טורקית, השפה הרשמית שרווחה אז בארץ, וגרמנית שהייתה שפת ההוראה בבית המדרש למורים מייסודה של ה'עזרה'. יוצא אפוא שבורלא ושמי היו חשופים למיגוון של לשונות ותרבויות על כל המשתמע מהן. מצד אחד, הם הכירו את סופרי העלייה השנייה והשלישית, לרבות יצירותיהם ותרגומיהם מן הספרות הרוסית. מצד שני הכירו את הספרות הערבית ואת הספרות המערבית בתרגום ובמקור, כשם שמקורות ישראל לדורותיהם היו פתוחים ונהירים להם.

הסופר יצחק שמי. חברון תרמ"ח (1888) – חיפה תש"ט (1949)

יצחק שמי (סָרְוִי) נולד בחברון בכ"ז באב תרמ"ח (4 באוגוסט 1888) לאביו אליהו סָרְוִי (יליד דמשק) ולאמו רבקה לבית קסטל (ילידת חברון, בת למשפחה ספרדית מיוחסת). לימים הפך את כינויו הספרותי 'שמי' לשם משפחתו הרשמי. בתום לימודיו בבית המדרש למורים מטעם חברת ה"עזרה" (1909) עסק בהוראה בעקרון, בדמשק ובמשך שש שנים בפיליפולי שבבולגריה, שם נשא לאישה את פנינה גינגולד, מורה, ילידת רוסיה. הוא שאף לחסוך מעט כסף ולהתחיל ללמוד משפטים באיסטנבול. בבולגריה נולד בנם ידידיה (שמיר). ב-1919 (תר"פ) חזרו שמי ומשפחתו לחברון, שבה לימד ערבית, ספרות והיסטוריה ובמקביל נתמנה למזכיר היישוב היהודי בחברון. במסגרת תפקידו הגן על היישוב בחברון בזמן חגיגות נבי מוסא. לפי דרישתו הציב הצבא הבריטי כוח צבאי שמנע מאלפי ערבים חמושים לפרוץ לבתי היהודים. נראה שבכתיבת 'נקמת האבות', הטוב בסיפוריו, הושפע מאירועי אותו זמן. 

בסוף 1925 (חשוון תרפ"ו) נפטרה עליו אשתו פנינה, ששימשה מורה בבית ספר 'המזרחי' לבנות בחברון.  לאחר חודשים מספר נשא יצחק שָמי לאישה את שרה (לבית קאליש), אשר גידלה וחינכה את בנו והמשפחה עקרה ב-1928 לטבריה, שנה לפני מאורעות תרפ"ט שהמיטו אסון על היישוב היהודי בחברון[3]. אסון חברון השפיע קשות על נפשו של יצחק שמי. ב-1930 עבר מטבריה לחיפה שגם בה עסק בהוראה.

סיפורו הראשון ("העקרה") על הווי הספרדים פורסם ב"העומר" (כרך א, תרס"ז - 1907) ומאז פרסם סיפורים באכסניות הספרותיות בארץ ובחו"ל ("התקופה", "השלוח") בהם תיאר את הווי הערבים, עדות המזרח, חברון ועוד. בנפרד יצא בחייו סיפורו "נקמת האבות" (סיפור מחיי הערבים, תרפ"ח). אסופת סיפוריו בעריכתו ובהקדמתו של אשר ברש יצאה בתשי"א (הכוללת גם את  "נקמת האבות"). סיפור זה תורגם לאנגלית, לספרדית ולאיטלקית ונתפרסם באנתולוגיות שונות בשפות אלו.  יצחק שמי נפטר בחיפה  באדר תש"ט (מארס 1949).
 
תרבות מערבית מהי?

גרשון שקד כולל בהגדרת 'התרבות המערבית' גם את התרבות המזרח אירופית, לרבות סופרי העלייה השנייה והשלישית. כוונתו במילה 'תרבות' אינה במובנה הרחב ורבת המשמעות של מילה זו אלא לבית היוצר של הרומן, הנובלה והסיפור הקצר באירופה. ההתייחסות לנובלה החלה למעשה רק במאה התשע-עשרה בגרמניה באיטליה ובצרפת ובעקבותיהם באנגליה ואמריקה. קדם לה הסיפור הקצר האיטלקי במאות הארבע-עשרה והחמש עשרה (בוקאצ'יו, 'דקמרון') שהשפיעו על סופרי אנגליה. הסופרים יהודה בורלא בן ספרד ויצחק שמי בן המזרח, מצד אחד של המשוואה, ובצדה השני סופרי העלייה השנייה, הספרות הרוסית והספרות האירופית על כל לשונותיה. יצחק שמי ששלושה מסיפוריו (מתוך שבעה) עוסקים בערביי ארץ-ישראל מוגדר שלא בצדק על ידי גרשון שקד כ'סופר ערבי הכותב עברית'[4]. בורלא ושמי נחשפו לספרות המערבית לא פחות מאשר סופרי העלייה השנייה והשלישית, יוצאי מזרח אירופה למרות ששניהם היו חניכי מוסד שעודד את לימוד התרבות והשפה הגרמנית והיו מקורבים מאוד לסופרי העלייה השנייה והשלישית וליצירותיהם.

כותב שקד בספרו: שונים הם המספרים שנולדו בארץ עוד לפני ההתיישבות הציונית הרחבה. שניים מהם יצחק שמי ויהודה בורלא החלו ליצור לאחר 'שנתקלו' בעלייה השנייה ויצאו מתרבותם המקורית לתרבות המערב[5]. שקד כותב דבר והיפוכו. מצד אחד הוא מתאר את בורלא ושמי כנטולי כל תרבות מערבית ומצד אחר הוא מציין ש'נתקלו' [נחשפו] בעלייה השנייה, דהיינו קראו את מה שיצרו סופרי העלייה השנייה ואולי השלישית ויצאו מתרבותם לתרבות המערב. מהי אותה תרבות מערבית ששקד מתכוון אליה. לדידו, תרבות המערב, המכירה את משנתו של פרויד, כוללת גם את מזרח אירופה.  האם ספרות הווי העוסקת בחיי היהודים בעיירות מזרח אירופה יאה לה ההגדרה 'ספרות המערב'? האם היא הספרות המתמודדת עם שאלות ובעיות שהעסיקו את פרויד ואת האסכולות הפסיכואנליטיות? סופרים יהודים ממזרח אירופה היו ברובם חשופים לספרות הרוסית והושפעו ממנה. בשל מגבלות הלשון רק מעטים הכירו את הספרות הגרמנית, הצרפתית והאנגלית. שלונסקי אף שהיה צעיר מהם תירגם את שקספיר מרוסית.

יהודה בורלא ירושלים 1886 – תל-אביב 1970

כותב שקד: "שמי, המספר המזרחי שצמח בארץ, ולא 'זכה' לחינוך 'מערבי' כחבריו בני העלייה השנייה והשלישית, חדר לנפש האדם וירד למעמקיה, אף על-פי שלא שמע תורה מפי פרויד ובני אסכולתו"[6]. שמי כחבריו יהודה בורלא ודוד אבישר הוסמכו כמורים בבית המדרש למורים מייסודו של ה'עזרה' שלשון ההוראה בו הייתה גרמנית והספרות הגרמנית והספרות האירופית בכללותה היו פתוחות בפניהם במקור או בתרגום. שמי וחברו בורלא לא רק קראו את יצירותיהם של סופרי העלייה השנייה והשלישית שיצרו בארץ אלא גם הכירו אותם אישית ואף זכו לעידודם ולהדרכתם.
 
בן בית בהווי של ערביי ישראל

שבתי וקראתי את צרור סיפוריו של יצחק שמי, שהוגדר שלא בצדק כסופר ערבי הכותב עברית. הגדרה חסרת שחר לחלוטין. נכון שהוא הכיר מקרוב את התרבות הערבית ואת הלשון הערבית ואת חייהם של ערביי ארץ ישראל וחיי הבדווים במדבריות הסמוכים לה והכיר מקרוב גם את הספרות הערבית של דורו שהייתה בחיתוליה אך מכאן ועד התווית שהודבקה לו כ'סופר ערבי' רחוקה הדרך כפי שנראה בהמשך. במאמרו ב'הפועל הצעיר' כותב שמי את דעתו על הספרות הערבית של זמנו:

 קלושה ורזה הנה הספרות המקורית הערבית, נמצאת היא עוד במצב התהוות ואיננה עומדת ברשות עצמה,  ולא זו בלבד שלא הספיקה לגלות עד עתה שום אופקים חדשים או להרוס את הטעון הריסה מהישנים – אלא שלא השתחררה עוד מהם: חול וקודש, דת והשכלה, ריאליות ורומנטיות, לאומיות וטמיעה, כל אלה משמשים בה בערבוביה וערפל עב שרוי על הכול...בכל זאת עוול גדול יהיה מצדנו אם נמוד את הספרות הזו באותה אמת המידה שאנו ניגשים לתהות בקנקני ספרויות אחרות.
 
מי שכותב כך אינו יכול להיות סופר 'ערבי' אלא מי שרואה את הספרות הערבית ממעוף הציפור תוך היכרות של הספרות המערבית [הקרויה בפיו: 'לתהות בקנקני ספרויות אחרות'] עד כדי השוואה בין הספרות הערבית לספרות המערבית. שקד מציין את היותו של שמי:

 "בן בית בהווי הערבי ובהווי המזרח של העדה הספרדית, אך הווי זה אינו דבר בפני עצמו, אלא כמין חומר שהיוצר דש בו לצרכו" ומוסיף שקד: "סיפוריו הקצרים [של שמי] אחדותיים למדי המבוססים על כללי הסיפור הקצר – מקום אחד, גיבור אחד, אירוע אחד"[7]
 
ללמדך ששמי היה מעורה בספרות המערבית והכיר את כלליה אם מתוך קריאה בלשונות המקור שבהן שלט ואם מתוך קריאת תרגומים לעברית והיכרות אישית עם סופרי העלייה השנייה והשלישית ויצירתם. המבקר יעקב רבינוביץ כותב על יצחק שמי:

המזרח נמסר על ידי אדם מבפנים, הרואהו כמו שהוא ואשר עינו רואה גם לתוך נשמת האדם המזרחי. רואה הוא את ארץ ישראל והערבי כראותנו אנו את ליטא ופולין, אוקראינה וגליציה, וכראות גוי רוסי את רוסיה. ולכן ציורו הוא אנושי, טבעי ואמיתי, ואין בו שום מזרחיות ספציפית [ההדגשה במקור]. 

כדי לחזק את דבריו של יעקב רבינוביץ נשאל בדרך של אירוניה – למה  שלא נאמר שסיפורי בוצ'ץ' של עגנון הם פרי עטו של סופר גליציני-פולני-יהודי הכותב עברית? ולמה שלא נאמר שמנדלי מוכר ספרים הוא סופר פולני יהודי הכותב עברית ויידיש? למה לא נגדיר את הזז כסופר אוקראיני הכותב עברית או לחילופין כסופר תימני הכותב עברית? האם תוכן הסיפור וההיכרות הבלתי אמצעית עם מושא הכתיבה משייכים את הכותב למקום המוצא? שקד מבלי לחוש בסתירה שבדבריו כותב במקום אחר "ביצירות ה'ערביות' של שמי, בורלא וחורגין ממלאה הערבית מה שממלאות הרוסית והיידיש אצל סופרי מזרח אירופה". ואני שואל: האם  גם סופרי העלייה השנייה והשלישית נקראים סופרים רוסיים או אוקראינים? אתמהה. הערבית אצל שמי ובורלא הן מה שהרוסית והיידיש אצל סופרי מזרח אירופה. השילוב הלשוני הזה בא להעניק גוון מקומי וצבע של אוטנטיות ליצירה.

הקשרים החברתיים של בורלא ושמי עם סופרי העלייה השנייה והשלישית תרמו לא מעט לצד הטכני של יצירתם. ש. בן-ציון פתח את שערי 'העומר' ו'מולדת' בפני יצחק שמי ופרסם שם מסיפוריו[8]. ברנר מפרסם מסיפוריו של בורלא ב'על הסף' וב'האדמה' שבעריכתו. ש. בן-ציון מפרסם ב'שי של ספרות' מיצירותיו של בורלא[9]. כך גם דב קמחי שקרא לו והעיר לו על טיוטות של סיפורים.
 
 
שמי בעל יידע עצום במכמני הלשון העברית לדורותיה

אני נוטל את הנובלות ואת הסיפורים הקצרים של שמי ובודק את המירקם הלשוני שלהם, שאמור היה להיות ערבי כביכול, ומגלה יוצר השקוע במעמקי הספרות והלשון העברית לדורותיה, אפילו בסיפוריו ה'ערביים'. רק מי שחינוכו הראשוני היה ב'כותאב', ואחר כך חבש ספסל של ישיבה בחברון והוסיף ולמד בבית המדרש למורים, שלא לדבר על הוראת עברית במשך רוב שנות חייו – יכול היה לכתוב בלשון עברית שמנה גם כשהסיפורים עסקו בערבים. האם מי שכותב את המשפטים הבאים הוא סופר ערבי?:

"זיקנה הקופצת בלי-עת ומתשת כוחו של אדם" (הבריחה, עמ' 230), הלקוח ממסכת שבת (קנב,א): "כל השטוף בזימה זיקנה קופצת עליו"
"אורייתא קא מרתחא ביה", הלקוחה ממסכת תענית ד,א: "אוריתא היא דקא מרתחא ליה" ([הפלפול ב]התורה היא שמביאה אותו לכדי כעס"
"גרוגרות מבושלות", על פי המסופר במסכת גיטין, נו,א. על גרוגרת דרבי צדוק.
"רך כקנה ומלא סבלנות" (עמ' 227), על פי מסכת תענית מ,א: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז"
"וקינאת ה' צבאות אכלתהו" על פי ישעיהו, ט,6: "קינאת ה' צבאות תעשה זאת".
"ועזב עמו בשתיקה" שמקורו בציווי "עזוב תעזוב עמו"
"אליבא ריקניא" על קיבה ריקה, על פי לפי חולין נט,א.

בנובלה  על ההוי הערבי  'נקמת האבות' (עמ' 18), הוא משתמש בביטוי "היה לתל [=תלפיות] שהכל פונים אליו' (ברכות ל, א) או 'נמנו וגמרו' (לפי עירובין יג, ב), 'הגדיש את הסאה' (ירושלמי שבת, נג) "נתקררה דעתו" בנקמת האבות (עמ' 26) (מסכת נדרים לב, א; במדבר רבה יד) ושימוש חוזר בספרות העברית. ועוד ב'נקמת האבות': "בפישוט ידיים ורגליים" (עמ' 34), ביטוי הלקוח  ממסכת הוריות ד, א ועשו בו שימוש מנדלי מו"ס, עגנון והזז. "ויהי שלמא רבא על ראשו" (עמ' 45) לקוח מתוך ה'קדיש'. קשה להאמין שסופר ערבי יעשה שימוש ב'קדיש' העברי.  או הביטוי הלקוח מ'סדר התרת נדרים' :"שרוי לך, מחול לך", שנאמר בערב ראש השנה וערב יום כיפור. או 'זרק בהם  מרה', לפי מסכת כתובות קג, ב וכן אצל מנדלי מוכר ספרים, עמ' שצג.

מיהו הסופר הערבי שישתמש במילים 'ירמולקה' ו'קפיליוש'? השימוש הזה רק מעיד שהוא היה חשוף ליצירותיהם של סופרי העלייה השנייה והשלישית וכמובן לסופרים יהודיים ועבריים בגולת מזרח אירופה. אשר ברש במבוא ל'סיפורי יצחק שמי' (הוצאת מ. ניומן, תל-אביב תשי"א, עמ' 8) כותב כי כישרונו הסיפורי והתיאורי הוודאי של שמי מצא את ביטויו בסיפור הריאלי מחיי היישוב הישן בארץ, ובייחוד מן ההווי הערבי, שאותו חי באינטנסיביות מרובה בילדותו ובנערותו בדרום, ידו, יד צייר, היא כבדה במקצת אך צבעיו בטוחים, עשירים ודשנים ומחולקים יפה. בסיפורים מחיי הערבים יוצאת ריאליותו ללהב של דמיון יוצר...בסך הכול: משא יצירה 'קל' רק מבחינת הכמות, אבל מבחינת האיכות – משקלו רב, וראוי למקום כבוד במדף הפרוזה העברית החדשה"

שקד גמר את ההלל על כתיבתו של הסופר יצחק שמי וציין כי בסיפוריו הקצרים יש אחדות של גיבור, של עלילה, של זמן ושל מקום. עצם ההגדרה הזאת  מלמדת כי בידיו של שמי היו כלים מובהקים של הספרות המערבית במיטבה, גם אם גיבוריו היו ערבים או יהודים מזרחיים.

במכתבו לפיכמן כותב שמי:

בתקופה זו של הרת זעם וזוועה בינינו ובין שכנינו (החומר לקוח מחיי הערבים) אולי לא היה מן הראוי להתעניין בהם ובחייהם. ואולם השיבותי אל לבי, האמנות היא למעלה מן הכל ודי לחכימא. כך לא כותב סופר ערבי. שמי היה מודע להיותו סופר עברי, הרואה צורך אמנותי בעיצוב ובציור העולם הערבי שסביבו.

השכלתו של יצחק שמי הייתה השכלה יהודית עמוקה ולאחר מכן רכש השכלה עברית וכללית יחד עם חבריו לספסל הלימודים יהודה בורלא ודוד אבישר. שלושתם היו אנשי חינוך מוכשרים שחיו בין שני עולמות ספרד והמזרח ולימודי יהדות מצד אחד והשכלה מערבית (גרמנית) שפתחה לפניהם  עולם עשיר. הם הכירו את הלשון הערבית על בוריה והכירו את תרבות המזרח וערב גם יחד. הם יצאו בשליחות הוראה לקהילות ישראל בתפוצות והפיצו מעיינותיהם חוצה. כחברו בורלא גם שמי נשא אישה רוסית וכשהתאלמן נשא אישה שנייה אשכנזייה אף היא.
 
יצחק שמי קנה את עולמו כמספר למרות שהיבול שהותיר אחריו היה צנוע ביותר – ארבעה  סיפורים מן ההווי היהודי והארץ-ישראלי ועוד שלושה סיפורים מן ההווי הערבי של ארץ ישראל, לרבות הנובלה שהיא הלוז של יצירתו 'נקמת האבות' ובו סיפור המאבק בין ערביי חברון לערביי שכם בדרכם לחגיגות 'נבי מוסא'. יצירותיו ראו אור באכסניות שונות ובתקופות מוקדמות של חייו. כל הניסיונות להשפיע עליו להמשיך וליצור לא עלו יפה והאיכות של ניסיונות מאוחרים שלו כבר לא עלתה יפה כמקודם. כל ימיו חי במצוקה כלכלית שהשפיעה על תפוקתו הספרותית. מחלתה של אשתו ומחלת האמפיזמה (נפחת הריאות) שממנה סבל בשנותיו האחרונות הגבילו את יכולתו.
 
בעזבונו הספרותי כותב שמי:

עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעין מבורך, עשיר ומשובב נפש. אלא מעֵין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טפין טפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.

האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גווילים בלכתו בדרך הארוכה של הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעדי...
 
האם כתיבה על המזרח מדביקה חותם של נאיביות?

מצד נוסף מציין שקד כי שמי חדר לנפש האדם וירד למעמקיה, כלומר יש כאן מידתיות של פסיכולוגיזציה ביצירתו, מדוע אפוא הוא מתואר באותו פרק כסופר נאיבי. 'ההוויה המתוארת אינה תלויה בשום הנמקה עדתית או בהווי מזרחי, אלא בכוחה של הלשון להעניק לה עומק. 'תוכן' סיפוריו של שמי עשוי להיות נאיבי אבל המרקם הלשוני מורכב כל כך שהצורה מטביעה חותמה על התוכן. לפנינו דוגמא לכך שסגנון מעין זה איננו מאפשר כלל 'נאיביות' רדודה. שמי הוא מספר רב יכולת שסלל דרכים חדשות בסיפורת העברית. נראה כי דווקא תוכן  המוטיבים המזרחיים והערביים של שמי הם בחזקת 'נאיביים' בתפיסתו של שקד. אינני רוצה לפסוק כי ניתן היה ללכת צעד נוסף ולחלוק לשמי את הכבוד והמקום הראויים לו רק בגלל מגבלות מוצאו כביכול. הצופים מבחוץ שקראו בגולה את סיפורי בורלא ושמי ראו בהם יוצרים אכזוטיים, והרי הם כתבו על בשר מבשרם כשם שסופרי העיירה כתבו על העולם הסובב אותם. בנובלה 'נקמת האבות' מתגלה יצחק שמי כאמן התיאור.  אלה תיאורים ריאליסטיים בעלי נימה פיוטית של סופר בעל עין בוחנת ואוזן קשובה, שתיאוריו הצבעוניים הם מעשי אמן בבחינת צלם מחונן בן זמננו, היוצא למסע אנתרופולוגי תוך שהוא מלווה את המסע לנבי מוסא וקולט את המראות ואת הקולות ואת כל הניואנסים של ההמון. הוא מגיש לנו תמונת מַקרו ובמיקוד מהיר הוא מגיש לנו גם תמונת מיקרו כשעדשת מצלמתו ממוקדת בגיבורי סיפורו. היכולת שלו לתאר תמונה של אלפי חוגגים על שאונם והמונם ולוחמנותם היא תמונת בימוי מופלאה. קטעים מתוך הנובלה הם סוריאליסטיים (המפגש עם האבות). קטעים שלמים בנובלה הם מסע אל נבכי הנפש של נימֶר, הגיבור הנרדף על-ידי עצמו ועל-ידי העולם הסובב אותו. 'נקמת האבות', כמו סיפוריו הקצרים, מגישים לנו סיפורי עלילה קצרים היורדים לנבכי נפש הגיבורים. על אף שהחומרים המאכלסים את סיפוריו הם מן העולם הערבי והמזרחי כתיבתו של שָמי בנויה על אדני הספרות המערבית במיטבה, הפועלת לפי הכללים - עלילה אחת, גיבור אחד ומקום אחד. 
 
האיכרים היהודיים והעבודה הערבית

בנובלה 'נקמת האבות' יש חלוקה של קבוצות המוסלמים יושבי ההר – שכם בצפון, חברון בדרום וירושלים בתווך. ההרריים הללו שומרים על דיני האסלאם ועל המסורת הערבית בקפידה לעומת המוסלמים החיים לצד היישוב היהודי בשפלה, מושפעים מאווירתו החילונית ומנותקים ממצוות הדת 'נותנים בכוס עינם' [סופר ערבי היה משתמש בביטוי כזה?] ואוכלים בסתר בימי צום הרמדאן. הוא מתאר את עבודתם במשקים היהודיים, כביכול מנקודת ראות של מספר ערבי. אבל אנו חשים בין השיטין בפזילה שלו אל האיכרים היהודיים האלה שהעדיפו עבודה ערבית על פני עבודה עברית ירודה ויקרה, כמתואר ביצירותיהם של סופרי העלייה השנייה והשלישית. זווית הראייה היא שונה. יושבי ההרים שכם וחברון הם הנאמנים למצוות הדת ועל כן יכולים לקיים את מצוות העלייה לנבי מוסא. המאבק אינו רק בין יושבי ההר ליושבי השפלה, אלא בין יושבי ההר בינם לבין עצמם. שנאת עולם בין החברונים לאנשי שכם, כשם שבימינו ניכר הפער בין עזה לרמאללה.

כמה יופי ופיוט יש בתיאור הנוף של שכם:

הגיע יום העלייה. העיבל והגריזים רבצו כגמלים ענקיים ליד משאם ושקעו מתנומת שחר. צוואריהם הארוכים כאילו צפדו אל גופם מחמת צינת הבוקר. ראשיהם הסתתרו עוד בתוך ערפלים ועננים, ורעדה של התעוררות ויקיצה עברה פתאום את גוום, חבטה על שוקם, הנידתם וטילטלתם, והרימתם על רגליהם בתנופה.
 
נצנצו פסי אורה באצבעות דקות וארוכות מאחורי הר הברכה והשתברו בקרחתו החשופה של הר הקללה שלמולו, זעו ורעדו, ביתרו את ענני האש והקסם, קרעו את האפלולית והפרידו והבדילו בין דבר למשנהו. הבהבו והלבינו הבתים החונים ומתרפקים על צלעותיהם, כחלזונות בין נקיקי הסלעים, ותופע נהרה על המשעולים הפתלתולים והשבילים המשופעים החוצים זה את זה. מסתבכים ונעלמים, ונגלים שוב ליד הגיא שלמרגלותיהם.  

http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2191.htm

מה זה בדיוק, האם התוכנה צריכה התקנה מיוחדת?...  

קיצר, אני צ'כה פוטושופ במחשב שלי, איך אני עושה ת'זה?..

                                               יומושלם... לאלוש=)))

משהו פשוט וזמין -  עם קצת יצירתיות ומעוף הופך למשהו אחר לחלוטין.

[ניסיון פתטי לפארודיה על ביטוי ידוע].

עקב ריבוי היצירות המופשטות באתר, והקושי להחליט האם לאשר אותן אני מעוניינת להחיל חוק חדש. קראו בתשומת-לב והקפידו:

|תרועת חצוצרות|
על מנת שיצירה מופשטת תאושר צריכים להתקיים התנאים הבאים:
א. כותרת מושקעת ורצינית שעומדת מאחורי מה שהתכוון הצייר להביע בציורו.
ב. הסבר על מה שעומד מאחורי היצירה ועל מה שהצייר ניסה לבטא בציורו, לעיני העורך בלבד או לעיני כלל האתר [נא לציין בגוף היצירה. במקרה שלא יציין הצייר מה הוא מעדיף ההסבר יוגש כשירות לכלל הציבור].

ואשמח לראות עוד הרבה ציורים באתר.
ארגמן,
עורכת ציור, ללא תולעים.

כמה שבועות לפני שנרצח יונדב הירשפלד מכוכב השחר בפיגוע במרכז הרב, הוא שלח סיפור לתחרות הסיפור הקצר של ספריית מתנ"ס בנימין. המכתב שמודיע לו שלא זכה באחד משלושת המקומות הראשונים הגיע לביתו לאחר הפיגוע, אך לא נכתב בו שהסיפור היה קרוב מאד לזכות.
"שאלות רבות היו לי לשאול אותו, את הריבונו של עולם", כתב יונדב במשפט האחרון בסיפורו, "שאלות קשות ונוקבות. אך שתקתי. שתיקה שהיה בה משהו משתיקתו של אהרן"

http://www.binyamin.org.il/?CategoryID=555&ArticleID=1141

אני רוצה לעלות תמונות לאתר, וזה כל הזמן כותב לי "שגיעה במערכת".. מה אני יכולה לעשות?

בס"ד

פלפלתי בכינוי חדש חוזרת לשולחן, הכיסא קצת נסדק בנתיים אבל הוא שמור הייטב. אנו נעשה לה קבלת פנים כמו שצריך עם הרבה הערכת תודה לה וליוחאי שהביאנו עד הלום [מצד שני המערכת יושבת בבית אל/ פתח תקווה ולא ליד ע-שדוד אבל זה סיפור אחר]

יעקב
יושב על הכורסא בראש השולחן ו..
משאיר לכם את הבימה.

[מארגני המפגש כמובן הם ההיא מהחוף ע"ע למעלה, יוחאי ונראה לי שגם אני. ]

בס"ד

דחוף לי להיום!!!

לצורך יחידת לימוד ליום הזיכרון אני זקוקה לשם של הרוג רצוי ממלחמת לבנון השנייה על מנת לספר  עליו, להנציח את זכרו, ללמוד עליו. מישהו ששמו לא ידוע, שהוא פחות " מדובר".

אם יש לכם אח כזה, חבר כזה, אבא וכו'... או סתם מישהו שאתם מכירים או שמעתם, אז בבקשה תאמרו לי.

פנו אליי במסר אישי!!!

כותרות

איך לבחור כותרת טובה? למה בכלל צריך כותרת?

איך אני בתור תולעת מתייחס לכותרת?

כותרת 'נחמדה' מדי, יכולה לבטא את רצון הקופירייטר להראות חכם או יצירתי, אך אינה מעבירה את המסר. כותרת כזו אינה יעילה. תפקידו הראשי של הקופירייטר אינו להיות יצירתי, אלא למכור.       "ציטוט מתוך מדריך לשיווק אתרים"

 "כותרת מושכת תשיג לכם יותר צפיות, והגיוני מאוד שגם יותר דירוג ותגובות.
הכותרת היא התמצית של היצירה. היא צריכה להיות השם שלה. כמו שלאדם יש שם, והשם הזה אומר עליו הכול, את התכונות שלו, את האהבות שלו, את השגעונות שלו - כך השם של יצירה. מכוון קצת את הפרשנות, נותן כיוון מחשבה, לפעמים דו-משמעי, בקיצור, בכותרת צריך להשקיע לא פחות יצירתיות מאשר ביצירה עצמה""ציטוט מהמקור שיעקב הכווין אליו

לאור שתי הקטעים האלה אני חושב שלפעמים כשאנחנו כותבים כותרת אנחנו עלולים קצת לחטוא לציבור

לפני שכותבים כותרת צריך לבחון מה אני רוצה להשיג ממנה שיווק או הסבר ופתיחה ליצירה

נכון שהסיבה העיקרית שגורמת לנו(לפחות לי) להעלות יצירה זה הצורך לשתף ולקבל חוות דעת על היצירה.

אבל לפעמים ממש בא ככה סתם כדי להרגיש מחובר שיהיה לנו קצת רייטיניג שזה גם סוג של חוות דעת

נחתום עם הכותרת

מסך הברזל

אהוד בנאי

מילים: אהוד בנאי
לחן: אהוד בנאי וגיל סמטנה

מחזיקים אותך קצר שומרים על המתח
נכנסים בכל דלת עוברים בכל פתח
רוצים אותך עכשיו שלא תפסיק להסתכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל.

עם שיניים של כריש תראו איך היא טורפת
בשידור חי את הראש עורפת
אין לה שום בושה יש לה אחוזי צפייה
בשבילם היא תעשה הכל אפילו תראיין גוויה.

יש לנו הערב אולפן קרב וירטואלי נביא לכם את כל השטח הביתה לסלון,
עם מיטב העידכונים הדיווחים הפרשנים התרחישים לא ניתן לכם לישון.
ומיד אחר כך, בזמן אמת, בגדול טבעי, בצבעים מרהיבים,
נעביר פיצוץ גאלאקטי בליווי רביעיית כלי מיתרים!

ובין אסון לאסון יש קצת בידור
ואתה מהופנט כמו אל אש
אתה כבר מכור עד סוף הסיפור,
הם שומרים על המתח שלא תפסיק להתסכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל.

הישארו עמנו...