כך קמה ממשלת ימין עם עלי התאנה של ״השמאל״. הפוליטיקאים ציניים מעצם תפקידם, בנט או ביבי, אבל תומכיהם מפעילים את הציניות בשם הצורך לזגזג בעקבות ביבי או כדי להיפטר מביבי. השכחה עובדת שעות נוספות.
כמעט הכל נשכח. מה שאמרנו נגד בנט משך שנים, מה שכתבנו נגד סער משך שנים, הממד האתני של ״הניצחון״ נעלמו מהשיח של הקמת הממשלה ולו רק כעניין ״פיקנטי״, הס מלהזכיר בסטטיסטיקות את השייכות האתנית.
מלחמת השחרור האשכנזית בעניין השחיתות הסתיימה בניצחון מוחץ עם ליברמן כשר אוצר ו״ישראל ביתנו״ הנחלקת בין בתי הכלא לוועדת הכספים. ממשלה תל אביבית מובהקת קמה. גם עובדה זו נעלמה מהשיח. איש אינו נזכר בה בתוך המלל האינסופי.
פרויד ב״פסיכולוגיה של ההמון״ מצטט את לה-בון. זה ידוע. שניהם מתייחסים לאספסוף ויכולתו לאבד את המחשבה. הם כתבו על ״העם הפשוט״.
מה שפרויד ולה בון לא כתבו היה כיצד נבלע ההמון של המעמד הבינוני (האינטלגנציה) בתשוקת העדריות.
היסטורית, נראה שהרקונקוויסטה (הכיבוש מחדש של המערב את הלא-מערב) באזורנו נמשכת בהצלחה וריסוק האומה הפלסטינית יימשך. אפילו המלה ״אפרטהייד״ נעלמת מהשיח השמאלי.
שרידי האופציה האחרת, כולל שמאל ישראלי, נעלמים במהירות כצבעי הזיקיות המטפסות על עץ. (מרצ הגיעה למקומה הטבעי: סביבה ורווחה כלשהי למעמד הבינוני)
המהירות שבה משתנה צבע הזיקית נסתרת מעיניה-שלה. היא לא יודעת את ההשתנות. אין לה תודעה עצמית. (לזיקית שלי בבית אני קורא שני, היא מאדימה ליד מקווה דם ובין דם לדם היא אפורה לגמרי).
בעצם, חישבו על הצופים במשחק טניס, איך הראשים נעים מצד לצד. רק מי שמחליט להביט בתנועה, ולא לצפות במשחק, רואה את היחידים הופכים לתנועה חסרת מחשבה.
מצעד הדגלים יצעד כבכל שנה, אבל יקבל גושפנקה מ״השמאל״. שקט, חוגגים שינוי.
