פורום אקטואליה וחדשות (עמוד 16)

כך יוציאו להורג בארה"ב?

חשוד פלסטיני ברח ליו"ש עם רכב שגנב, במהלך בריחתו פגע ברוכב אופנוע, שנהרג במקום. הבוקר הוא נעצר על ידי לוחמי יחידת 'חץ יהודה' במחוז ש"י.

נעצר גנב רכב שהרג רוכב אופנוע במהלך הבריחה - סרוגים

טענה: המשטרה ידעה שבעת בריחתו הוא עלול לפגוע בהולכי רגל או ברוכבי אופניים, למה הם המשיכו לרדוף אחריו. מה יותר חשוב רכב או חיי אדם?

טענה דומה אני שומע גם בהקשר לסרבנות צבאית. לפני השביעי לאוקטובר. הרמטכ"ל וגורמים בצבא הזהירו את ראש הממשלה נתניהו שהמצב בצבא קשה בעקבות הסרבנות והוא חייב לוותר לסרבנים. למה הוא המשיך להתעקש ולא נכנע להם?

היות וברשתות החברתיות יכול לקחת הרבה זמן עד לקבלת מענה, וגם לא תמיד מקבלים מענה, פניתי לAI ג'מיני, והוא ענה תגובה מאוד מלומדת.

השאלות שאתה מעלה נוגעות באחת הדילמות העתיקות והמורכבות ביותר בניהול מערכות: דילמת הטווח הקצר מול הטווח הארוך, או במילים אחרות - המחיר של כניעה לסחיטה (או לאיום) אל מול המחיר של עמידה על עקרון.

​הנה ניסוח של הטיעונים המרכזיים המקשרים בין שני המקרים:

​1. המרדף המשטרתי: אכיפה מול סיכון מיידי

​במקרה של מרדף אחרי גנב רכב, המשטרה עומדת מול משוואה אכזרית:

​הסיכון המיידי: המרדף עצמו מייצר סכנה מוחשית לעוברי אורח ולשוטרים. בחישוב קר של "כאן ועכשיו", חיי אדם אכן חשובים יותר מרכוש.

​ההשלכה לטווח הארוך: אם המדיניות תהיה "מפסיקים כל מרדף ברגע שיש סכנה", התוצאה היא מתן חסינות מוחלטת לכל עבריין שיבחר לנהוג בפראות. המסר יהיה: "אם תסכן חיים - המשטרה תניח לך". זהו "מדרון חלקלק" שבו הסדר הציבורי קורס, וגניבות הרכב יהפכו למערב פרוע שיעלה בחיי אדם רבים יותר בטווח הרחוק עקב אובדן ההרתעה.

​2. המשבר הצבאי: ריבונות מול כשירות

​הטיעון המקביל בהקשר המדיני-ביטחוני שהעלית מתמקד בשאלת הסמכות:

​האיום המיידי: הרמטכ"ל ומערכת הביטחון התריעו מפגיעה בכשירות הצבאית (חיי אדם וביטחון המדינה בטווח הקצר).

​העיקרון הדמוקרטי: מהצד השני עמדה הטענה שכניעה לאיומי סרבנות (מכל צד פוליטי) היא סוף הדמוקרטיה וסוף היכולת של הממשלה למשול. הטיעון כאן הוא שאם הממשלה תיכנע ללחץ של קבוצה בתוך הצבא, היא מאבדת את הריבונות שלה. במצב כזה, הצבא הופך לגוף שמכתיב מדיניות לממשלה, מה שמהווה תקדים מסוכן לעתיד המדינה.

​3. הפרדוקס המשותף: מחיר ההרתעה

​הנקודה שמחברת בין שני המקרים היא שאלת המחיר והאחריות:

​במרדף - האם האחריות למוות היא על השוטר שרדף או על הגנב שסיכן?

​בצבא - האם האחריות לפגיעה בכשירות היא על הממשלה שלא עצרה את החקיקה, או על אלו שהחליטו להפסיק להתנדב?

​בשני המקרים, מי שבוחר לא "להיכנע" טוען שהוא מגן על הכלל הגדול יותר: שלטון החוק והסדר הציבורי. הטענה היא שברגע שאתה מאפשר לאיום (בין אם זה גנב רכב שנוסע נגד הכיוון ובין אם זו קבוצת לחץ פוליטית) לקבוע את המדיניות, אתה מזמין את האיום הבא.

​הפרדוקס המר במדינתנו העצמאית לכאורה, כפי שניתן לראות, הוא שלפעמים הניסיון להגן על העיקרון (הרתעה או ריבונות) גובה מחיר דמים כבד מנשוא במישור המיידי. השאלה שנותרת פתוחה היא היכן עובר הקו האדום שבו המחיר הופך לגבוה מדי מכדי להצדיק את העיקרון.

האם כל שנאה היא "שנאת חינם"?

​המונח "שנאת חינם" מוכר לכולנו כסיבה לחורבן הבית, אך לעיתים קרובות אנחנו מרגישים שהשנאה שלנו "מוצדקת". אנחנו בטוחים שיש לנו סיבות הגיוניות, עובדות ונתונים. אך בתורת חסידות חב"ד מוסבר שהסדר הוא הפוך: השורש הוא קודם כל שנאה, וההסברים השכליים מגיעים רק אחר כך כדי להצדיק אותה.

​כדי להבין את זה לעומק, כדאי לבחון את המציאות האקטואלית סביבנו:

​המקרה החרדי: סטיגמה מול עובדות

​השנאה כלפי הציבור החרדי מבוססת בדרך כלל על הטענות שהם "לא מתגייסים" ו"לא עובדים". אבל כשבוחנים את הפרטים, התמונה משתנה:

* ​בחזית הלחימה: חרדים רבים משרתים בצה"ל. גדוד "נצח יהודה" הוא דוגמה חיה ללוחמים שמתמודדים באומץ מול טרור. מפקדים בולטים מהמגזר (כמו זרביב) הובילו שיטות לחימה מול מחבלים המסתתרים בבתי אזרחים, ובכך הצילו חיים של חיילים רבים.

* ​במנועי הכלכלה: הציבור החרדי הוא עמוד השדרה של ענפים קריטיים, כמו בורסת היהלומים – אחד מענפי הייצוא החזקים של ישראל.

​* ובראיה רחבה: ביטחון המדינה הוא לא רק צבא. ללא הניצחון במאבק הדמוגרפי, לא היה ערך לניצחונות צבאיים.

באותו אופן, כלכלה אינה רק "ידיים עובדות" אלא גם חוסן חברתי: אחוזי הפשיעה, הרצח והתמכרות לסמים במגזר החרדי הם כמעט אפסיים. המדינה חוסכת הון עתק בזכות העובדה שכמעט אין פשיעה חרדית.

​מי שבוחר להתעלם מהנתונים הללו ועדיין לשנוא, מוכיח שהשנאה שלו לא נובעת מחוסר ידע, אלא מהחלטה מוקדמת לשנוא.

​המבחן הכפול: חרדים מול ערבים

​ההוכחה החזקה ביותר לכך שהשנאה מחפשת תירוצים נמצאת בהשוואה ליחס לאוכלוסייה הערבית.

​רבים מאלו שמרבים להאשים את החרדים ולחפש סיבות להשניא אותם, משנים את גישתם לחלוטין כשמדובר במגזר הערבי. למרות שאחוז הפשיעה והרצח שם גבוה עשרות מונים, הם לא יאשימו את האוכלוסייה עצמה אלא ימצאו הסברים חיצוניים כמו "הזנחה של המדינה".

​השורה התחתונה:

זהו הפרדוקס של שנאת חינם. כשאנחנו רוצים לשנוא, אנחנו הופכים לחוקרים פרטיים שמחפשים "סיבות". כשאנחנו רוצים לאהוב, אנחנו מוצאים את הדרך להבין ולסלוח. בסוף, הכל תלוי בשאלה מה אנחנו באמת רוצים להרגיש כלפי מי שעומד מולנו.

אני לא מסכים עם הכתבה הזאת, המציאות לגבי איך שנתניהו מתנהל הרבה יותר רעה מכפי שהוא מתאר

הרסני, מסוכן וטרגי: נתניהו הוא הטיפש הכי מוכשר בעיר - וואלה חדשות 

קשה לקבוע בוודאות האם אירועי ה-7 באוקטובר היו תולדה של רשלנות פושעת או שמא מדובר בבגידה מתוכננת מבפנים. אך אם אכן מדובר בבגידה, נראה שהזרע נזרע במקום בלתי צפוי: בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון.

​1. ועדת מירון כמודל פוליטי

​התקדים המסוכן נוצר כאשר ועדת מירון בחרה להטיל אחריות אישית ישירה על ראש הממשלה נתניהו, למרות שלא היה לו כל קשר לפרטים המבצעיים בשטח. עבור מי שחיפש דרך להפיל את השלטון, זה היה רגע של התגלות: הוועדה "הממלכתית" הפכה לכלי נשק פוליטי רב-עוצמה, המסוגל לעקוף דרגים מקצועיים ולהפנות אצבע מאשימה ישירות לדרג המדיני העליון.

​2. הכישלון בהנדסת התודעה החרדית

​למרות הניסיון של ה"חונטה" והתקשורת להשתמש במסקנות הוועדה כדי להסית את הציבור החרדי – שנפגע בצורה הקשה ביותר באסון – נגד נתניהו, המהלך נכשל. הציבור החרדי, שאינו ניזון מהתקשורת הממסדית, לא "קנה" את הבלוף והבין שמדובר ברדיפה פוליטית במסווה משפטי.

​3. שינוי אסטרטגיה: מהר מירון לעוטף עזה

​כאן, ייתכן שנולד הרעיון המעוות: אם החרדים חסינים להנדסת תודעה, יש צורך באסון שיפגע בקהל יעד שחשוף יותר למסרים התקשורתיים. המודל שנוסה במירון – הטלת אשמה מוחלטת על ראש הממשלה תוך דילוג על מפקדי שטח, מפכ"ל ושרים – שוכלל לכדי תוכנית פעולה.

​4. הקונספט: פתיחת שערים לשם הפלת שלטון

​על פי תאוריה זו, ההחלטה (האפשרית) "לפתוח את השערים" בפני חמאס נבעה מהביטחון המוחלט של המתכננים ב"מכונת האשמה" המשומנת:

* ​האירוע: אסון נורא ביישובי העוטף.

* ​הכלי: ועדת חקירה ממלכתית "אובייקטיבית".

* ​התוצאה: הנדסת זעם ציבורי חסר תקדים שיופנה אך ורק כלפי נתניהו, בדיוק לפי התקדים של ועדת מירון.

​לסיכום: ייתכן מאוד שמסקנות ועדת מירון, שקבעו כי ראש הממשלה אחראי לכל פרט טכני במדינה, היו הטריגר שנתן לאותם גורמים את הביטחון לבצע מהלך קיצוני, מתוך ידיעה שבסוף היום – הציבור יקבל "חותמת ממלכתית" לכך שרק אדם אחד אשם.

אבל למה הוא לא מדמם?

לקחי ה-7 באוקטובר הכי יסודיים

​הטרגדיה הנוראה של השביעי באוקטובר חייבת להפוך למצפן הביטחוני החדש של מדינת ישראל. כדי ש"לעולם לא עוד" לא תהיה רק סיסמה, עלינו להפנים שלושה לקחים קיומיים:

​1. מרחב ביטחון הוא לא מותרות – הוא תנאי לשרידות

​אי אפשר להגן על מדינה כשהאויב נמצא במרחק נגיעה מהגדר. אם מערכי ההגנה של צה"ל קרסו מול 60 ק"מ של גדר בעזה רק כי האויב תפס אותנו לא מוכנים – איך נוכל להגן על 700 ק"מ של גבול שחוצה את לב המדינה?

  ​הלקח: ללא "פרימטר" ומרחב חיץ משמעותי, כל קו הגנה סופו להיפרץ.

​2. אשליית הנסיגה התנפצה

​ב-7 באוקטובר קיבלנו הוכחה כואבת: נסיגה עד הסנטימטר האחרון לא מביאה שלום, היא מביאה מלחמה בתנאים גרועים יותר. נסוגנו מעזה עד הגרגיר האחרון, וקיבלנו בתמורה בסיס טרור מפלצתי.

מי שמאמין שמסירת שטחי יהודה ושומרון לאלו שקוראים לעצמם "פלסטינים" תספק אותם, מתעלם מהמציאות. המטרה שלהם היא לא קווי 67', אלא השמדת ישראל. נסיגה נוספת רק תקרב את הטבח הבא למרכז הארץ.

​3. יוזמה התקפית: להכות ראשונים

​הקונספציה של "הכלה" ו"הגנה פאסיבית" קרסה. הוכח שגם צבא עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם לא יכול לעמוד בבלימה מוחלטת כשהאויב הוא זה שקובע את זמן ושיטת התקיפה.

אויב שחמוש בנשק פשוט וטילי נ"ט יכול לשתק מדינה שלמה אם נותנים לו ליזום.

​הלקח: צה"ל חייב לחזור להיות צבא שתוקף, יוזם ומשמיד את האיומים בעודם קטנים, ולא לחכות לספיגת המכה הראשונה.

​במדינה דמוקרטית, הכוח לשנות נמצא אצל העם. ההיגיון הזה חייב לחלחל לכל בית בישראל כדי שנוכל לדעת איך מגיעים לביטחון אמיתי.

​שתפו!

לראות במהירות 1.25

🔊 מה באמת עושה כיפת ברזל ? כאן תראו מה המצלמה תפסה- איך כיפת ברזל פועלת,

וגם מהם הפיצוצים ששומעים

תסתכלו משמאל למרפסת העליונה.

הכיפה מתרוממת לאוויר,💫 כל הזמן תבדקו עדיין האם יש רקטה של האויב שהכיפה יכולה לפגוע בה.

המצלמה תחזור ימינה ומיד יהיה הפיצוץ.

אחרי הפיצוץ, נשאר ענן קטן בצורת מדוזה.

ותשימו לב🔥 שאין ליד הפיצוץ שום דבר אחר ! אין שום טיל אחר או מטרה שהיא הצליחה לפגוע בה .

תחשבו האם זה נקרא יירוט ,

או פיצוץ עצמי 🧨של כיפת ברזל ,מכיוון שלא הייתה שום מטרה של האויב בסביבה.

📢חשוב להישאר לסוף הסרטון, לצפות עוד מס' דקות להסבר.🥁

כדאי להגביר את המהירות בלחיצה על גלגל השיניים למהירות 1 ורבע

נא לא להתייחס אם לא ראיתם את  הסרטון,

תמיד יהיו מצקצקים בלשונם,

דיון עובדתי לגופו של סרט הוא עניין אחר.

מדברים על קרטל חברות המזון?  

ומה עם **הקרטל התקשורתי**?  

הרי הכול מתחיל מהתקשורת. בלי תקשורת חופשית ומגוונת – לא היינו יודעים בכלל שיש בעיות.

כן, יש קרטל תקשורתי.  

שתי דוגמאות קטנות לידיעות שהיו רעש ענק ברשתות החברתיות, ובתקשורת הממוסדת – **איפול מלא**. אפילו גוגל חדשות לא מעלה אותן:

1. "800 טלפונים נגנבו" – מופיעה רק בערוץ 14. כשרק ערוץ אחד מדווח, הוא נראה תמהוני, מפסיק לפרסם ומתחיל "לזרום" עם כולם.

2. הסיפור של **אסף שמואלביץ' ובית הקפה** – לא פורסם בכלל. גם לא בערוץ 14.

‏פרדוקס ה"בגידה מבפנים" וההתנתקות

ככל שאתה **פחות** מאמין ב"בגידה" ו**יותר** מאמין ב"מחדל מערכתי", כך המסקנה שלך לגבי יו"ש וההכרח לתקוף את המחבלים לפני שהם תוקפים אותנו אמורה להיות יותר ימנית.

כי אם צה"ל קרס מול 60 ק"מ של גדר בעזה, כי המחבלים היו ראשונים לתקוף אותנו – איך בדיוק נגן על 700 ק"מ בלב המדינה?

בלי תיאוריית בגידה מבפנים, המסקנה נשארת אחת וברורה:  

נסיגה מיו"ש היא לא סיכון מחושב.  

היא התאבדות קיומית.  

7 באוקטובר הוכיח שהמערכת פגיעה ולכן ההתנתקות הייתה טעות איומה ביותר.  

אבל ביו"ש הפגיעות הזו תעלה לנו פי 10 יותר קורבנות.

יש תאוריה שלטת בעולם שפגיעה באוזון וההתחממות הגלובלית הם מעשה ידי אדם ובאשמת המהפכה התעשייתית, סגן נשיא ארה"ב מטעם הדמוקרטים אל גור גם זכה בפרס נובל לשלום בשל קידום העניין הזה, הקטע שיש לשמאל בארצות המערב נטייה להאשים את האדם הלבן בכל הדברים הרעים עלי אדמות.

לעומתו יש כמה קולות בודדים שמנסים לצעוק שהמלך עירום קולות כמו ד"ר גבי אביטל שסיבכו אותו בעניין זה, מפה לשם יש די הרבה הוכחות שההתחממות הגלובלית דווקא נובעת מגז מתאן שנפלט מהפרשות של צאן ובקר, כך שאם תהפכו לצמחונים ותצרכו פחות מתעשיית הבשר כך ההתחממות הגלובלית תרד.

מפה לשם בועידת מונטריאול בשנת 1989 הוחלט שהעולם המערבי יפסיק להשתמש בקררים שפוגעים באוזון ותורמים להתחממות הגלובלית, הקררים שפוגעים באוזון כבר מחוץ לחוק ועכשיו מנסים להשתמש בקררים תורמים פחות להתחממות הגלובלית.

גם ישראל חתומה על התוכנית הזאת ולאחרונה החלה לחלק רישיונות לטכנאי מיזוג אויר בדומה לרשיונות חשמל, למה? כי לטכנאי מיזוג אויר פתאום נהייתה אחריות הרבה יותר כבדה כי לא די שהוא צריך לדאוג גם שהקררים שהוא מכניס למערכות עכשיו הם קררים ידידותיים לסביבה, הוא גם צריך לקנות ציוד מיוחד לכל קרר חדש וגם לקבל הדרכה לכל קרר.

העניין הוא שהשאיפה היא להגיע לקררים הטבעיים בעתיד עם אפס פגיעה באוזון ועם תרומה מינימלית להתחממות הגלובלית אבל עד שהאנושות תגיע לקררים הטבעיים בכל מערכת יש קררי ביניים ויש להם כמה תכונות בעייתיות: חלקם נפיצים, חלקם דליקים, חלקם רעילים, חלקם מתמוססים במים, חלקם עושים קורוזיה לצינורות נחושת ונדש צינורות ברזל, חלקם לא עובדים טוב עם שמני מדחס מינרליים וחייבים שמן סינטטי, חלקם יקרים, חלקם לא יעילים, חלקם מסריחים, חלקם עובדים רק בלחצים גבוהים מאוד או בטמפרטורות נמוכות מאוד, חלקם גורמים לכויות קור ולחלק מהם יש כמה מהתכונות הבעיתיות שמניתי.

עכשיו יש מעט מאוד מערכות שאפשר פשוט להחליף קרר אחד ישן בקרר חדש בלי להחליף חלק מהמערכת או כולה וכל פעם שיש צורך להחליף קרר אז צריך לבדוק מהם הנחיות בהבטיחות וסדר הפעולות להחלפת קרר ספציפי זה.

מה שמסבך את העניין זה שועידת מונטריאול הכתיבה לנו לו"ז ויש קפיצה כל 5 שנים, כל 5 שנים נפסלים קררים מסויימים וצריך להחליף את הקררים והמערכות עד שנהייה עם מערכות קירור ומיזוג,  זה כולל מערכות מיזוג תעשתיות, ביתיות, רכבים, מעבדות, חדרי ניתוח, חדרים נקיים במפעלים,  מקררים תעשייתיים, ביתיים ובקיצור כל מה שמקררים וממזגים.

הקפיצה האחרונה היתה ב2024, הקפיצה הבאה בשנת 2029, מה שכל זה אומר שאתם תשלמו הרבה יותר כסף על קירור ומיזוג אויר בשנים הקרובות, ואם אתם לא מאמינים שזה נצרך-לא שואלים אתכם.

שאלה:  

למה הפרקליטות שבאה להאשים אדם, ההוצאות של הפרקליטים המאשימים הם על חשבון המדינה, ואילו ההוצאות על עורכי דין מטעם ההגנה הם על חשבון הנאשם? בנוסף לבזבוז זמן שהכול בא על חשבונו הפרטי.

התשובה:  

הפרקליטות אמורה לרצות **רק את חקר האמת**. לא אכפת לה בכלל אם הנאשם יצא זכאי – בתנאי שהוא באמת זכאי.  

ככה זה בכל משפט רגיל בעולם.

אבל במשפט נגד נתניהו זה כבר מזמן לא "רגיל".  

הפוליטיזציה בולטת לעין: הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה אינן נייטרליות. הן פשוט נגד הימין ונגד נתניהו. פעם אחר פעם בית המשפט נאלץ לתקן אותן, כי הן הלכו שמאלה או "נגד ביבי" יותר מדי.

לכן חייבים להקים **פרקליטות נייטרלית חדשה** שתנהל את התיק נגד נתניהו,  

וכל ההוצאות של ניהול התיק הזה – של הפרקליטים, של היועמ"שית ושל כל הצוות – יֵצאו **על חשבונם הפרטי או על חשבון המפלגות שהם מייצגים**.

לא ייתכן שמשפט פוליטי ימומן על חשבון **המדינה** שהם מנסים להפיל.

איזה עוד מנהיג הוביל אותנו לכזה שפל שהנשיא הכי אוהב ישראל בהיסטוריה

אסר במילים הכי מפורשות על ישראל להפציץ בלבנון???!!!???

אמנם היא עצמה לא נתפסה בגניבה ישירה.  

היא רק האימא של הגנב.

בהעלמת עין, ביד רוחצת יד, מי שהיה אמור להעמיד אותו לדין — היא הגנה עליו.  

ואלה שמחזיקים בה בתפקיד גם אחרי שפוטרה, אולי הם עצמם לא עושים את המעשים המעוותים שהיא עושה, ואפילו פסקו נגדה כמה פעמים.  

ובכל זאת הם מגלגלים עיניים, מעבירים את התפוח הלוהט אליה, ומסבירים שהם “סומכים עליה”. כאילו.

ואותה בדיוק הגישה חוזרת מול הרשות הפלסטינית.  

הם עצמם לא מחבלים, חלילה.  

רק מחבלים מסתתרים מאחוריהם, מתפתחים תחת חסותם, והרשות — במו ידיה — מעבירה כסף למשפחות המחבלים.

מתברר שכמו שיש “אימא של גנב”,  

כך יש גם “אימא של מחבלים”.

נייר עמדה: משוואת העומק האסטרטגי – מדוע נסיגה מיו"ש היא חוסר היתכנות ביטחונית

​1. תקדים הפינוי כשינוי פרדיגמה

המלחמה שפרצה לפני כשנתיים וחצי יצרה מציאות ביטחונית חדשה: מדינת ישראל אינה מוכנה עוד שתושביה יחיו בצמוד לגבול מאוים. הפינוי המסיבי של תושבי הצפון ועוטף עזה הוכיח כי ביום פקודה, צה"ל נאלץ לרוקן חבלים שלמים כדי להגן על חיי אזרחים. אולם, יש להבין כי פינוי זה התאפשר רק בזכות קיומו של "עורף" בטוח במרכז הארץ.

​2. המלכוד הגיאוגרפי: כשאין לאן לסגת

נסיגה מיהודה ושומרון תהפוך את מרכז הארץ – הלב הפועם של הכלכלה, התשתיות והאוכלוסייה הישראלית – לקו הגבול. כאן עולה שאלת היסוד: לאן יפנו מיליוני אזרחים?

​היעדר עורף: אם גוש דן, השרון וירושלים הופכים לחזית, אין למדינת ישראל שטח חלופי המסוגל לקלוט מיליוני מפונים. הנגב והערבה אינם מהווים מענה לוגיסטי להיקף כזה.

​שיתוק לאומי: בניגוד לפינוי יישובי הספר, פינוי המרכז משמעותו קריסה מוחלטת של רציפות התפקוד של המדינה.

​3. היתרון הטופוגרפי והאיום הישיר

יש להדגיש את המשמעות הצבאית של השטח:

​שליטה בגובה: רכס ההרים של יו"ש שולט באופן מוחלט על שפלת החוף. בעין בלתי מזוינת ניתן לצפות מגב ההר על מסלולי ההמראה בנת"בג ועל מגדלי המשרדים בתל אביב. נסיגה משמעה הפקרת נכסים אסטרטגיים אלו לאיום ישיר של נ"ט ונשק תלול-מסלול.

​יחס השטח: שטח יהודה ושומרון גדול פי 15 מרצועת עזה. אם מעזה הקטנה נדרש פינוי של עשרות אלפים, הרי שמאיום מיו"ש מדובר בסדרי גודל שהמדינה פשוט לא יכולה להכיל או למגן.

​4. הדרישה המקצועית: חובת הדיווח של צה"ל

כשם שמערכות המדינה (כדוגמת הפרקליטות) יודעות לדרוש חוות דעת מקצועיות מהשב"כ כדי להגן על אינטרסים מוסדיים (כמו סוגיית הפוליגרף), כך מחויבת צמרת צה"ל להציג לדרג המדיני ולציבור חוות דעת אסטרטגית מחייבת.

​על חוות הדעת לקבוע כי:

​נסיגה מיו"ש מהווה פגיעה בלתי הפיכה בביטחון המדינה בשל אובדן העומק האסטרטגי.

​אין היתכנות לוגיסטית להגנה על תושבי המרכז במקרה של נסיגה, שכן אין מרחב פינוי זמין.

​סיכום

האמת המקצועית חייבת להיאמר: ללא שליטה ביהודה ושומרון, מדינת ישראל הופכת למדינה ללא עורף. במצב כזה, מושג ה"פינוי" הופך לחסר משמעות, שכן לא יישאר שום שטח בטוח שאליו ניתן יהיה להתפנות.

​זה מזכיר את המחלוקת סביב הסכם השילומים מגרמניה; היו שראו בכך כניעה, אך הרוב הבינו שזהו כורח המציאות. גם כאן, אין שום סיבה לתקוף את המשפחות. צריך להבין את המורכבות שלהן ולהסביר לציבור את המניעים, בלי להפנות אליהן אצבע מאשימה.

ככל שאתה פחות מאמין ב"בגידה" ויותר מאמין ב"מחדל מערכתי" – כך המסקנה שלך לגבי יו"ש צריכה להיות יותר ימנית.

הרי אם צה"ל הגדול קרס מול 60 ק"מ של גדר בעזה רק בגלל בלבול וחולשה, איך בדיוק נגן על 700 ק"מ בלב המדינה?

בלי שום תיאוריות קונספירציה, המסקנה נשארת אחת וברורה:

נסיגה מיו"ש היא לא "מחיר השלום" – היא התאבדות קיומית.

ה-7 באוקטובר הוכיח שהמערכת פגיעה.

ביו"ש הפגיעות הזאת תעלה בפי עשרה קורבנות.

לכאו' כולנו יודעים ששר הביטחון הורה ודובר צה"ל פורסם תמונות של הביצוע - של ניתוק צפון הגליל העליון (שמשום מה סייס-פיקו חתמו שהוא בצד הצרפתי שהפך למה שמכונה היום 'מדינת לבנון'), ממה שמעבר לליטני.

ואז מגיע הידיעה המשונה הזאת:

הגשרים המופצצים שוקמו, תושבים חצו דרומה

לא בונים גשר בשעות בודדות, המשמעות של השיקום המהיר - שההריסה היתה קוסמטית בלבד. אם צה"ל באמת היה מבצע את הוראת הממשלה ומנתק בין צפון הליטני לדרומו - אף אחד לא היה יכול לחזור עכשיו, גם לא בעשרה ימים של הפסקת אש.

האם הצבא באמת נשמע לממשלה? האם הממשלה קיבלה החלטה על הפסקת אש, על דעת שמעברי הליטני הרוסים והמציאות שונה?