יש דודה של חבר טוב (גדלנו יחד, יודע עליי הכל. ממש הכל) מהיישוב, שהיא במקרה גם אמא של חבר אחר מהישיבה, והיא לא מפסיקה להציע לי הצעות. פעם בחודש-חודשיים, לפעמים קצת יותר. זה היה יכול להיות נחמד מאוד, אבל...היא לא מכירה אותי. בכלל. מעולם לא ניהלתי איתה שיחה רצינית, מלבד הפעם הראשונה בה היא הציעה לי ואז בעיקר הקשבתי להצעה. במקרה לגמרי, אחותי הכירה אז את אחותה הקטנה של המוצעת, ואכן אישרה שאין שום קשר למציאות.
בנוסף גם החבר מהיישוב, שעליו אני סומך בעיניים עצומות, אמר לי כמה פעמים - קצת בצחוק, הרבה ברצינות, ש"אין לה את זה" השידוכים.
הפעם האחרונה הייתה השבוע, והפעם דרך הר"מ שלי בשנה שעברה (אשתו חברה שלה ושל אמא של המוצעת בפעם הנוכחית). בינתיים עשיתי קצת בירורים, לא השקעתי יותר מדי בבירור ודחיתי.
מפה לשם, אני קצת בתהייה, כי להגיד "לא" זה הכי קל בעולם. ועם כל המוזרות שבסיפור הזה (היא באמת לא מכירה אותי, בכלל. אולי מקסימום שמעה משהו מהבן שלה או מהבני דודים שלהם מהיישוב שלי) וזה שאני לא סומך על ההצעות שלה, יצא לי קצת לחשוב לעצמי שאולי אני לא ממש מאפשר לקב"ה להפתיע אותי. והוא בטח יכול...
מאז הקשר הרציני האחרון שהסתיים לפני כחצי שנה, יצאתי פעם אחת. היא חתכה. לא היו כמעט הצעות בינתיים, לא כל כך הפריע לי בעיקר כי לא הרגשתי שלם עם עצמי בתקופה ההיא. אבל לאחרונה דברים מסתדרים יותר טוב, ואפילו "זרמתי" עם זוג חברים שרצו להציע וסתם לא הסתדר (ההיא טסה לחו"ל).
אז סתם, אשמח לשמוע את דעתכם/עצתכם. אפילו סתם לפרוק היה נחמד, בעיקר לנסח במילים מה בדיוק קרה פה.
לילה טוב!