*צועד*
)
חחחח הייתי חייבת להציל את הכבוד המרוקאי..
אבל סתם ככה מסכימה עם כל מילה 
גבר שהיה לוחם חמש שנים יקבל היתר להתחתן עם מרוקאית...
יטבתהזה אומר שאני שורד חזק?
arixon
מוטיבציהתעשה מה שאתה חושב לנכון, מה שאתה מרגיש.
איך תצליחו להכיר אחד את השני אם אתם מתנהגים בתבניות?
הבנתי שיש מלא ערבים, האמנם?
אחה"צ \ ערב (עדיין לא החשיך). לא המון זמן, אבל היה ממש נחמד. מקום יפה. שמעתי שאחרי רדת החשיכה פחות נחמד שם, אך לא הייתי.
ממש סבבה, יותר חתולות מערבים ;)
ויש קצת אנשים שבאים לעשות ספורט
לדעתי האישית לא מפחיד ונעים מאוד
התפצלשות )חלושששש
עליובן-אדם מבקש ממך לחזור, תעבירי מסר שמדובר בהחלטה סופית וממשיכים הלאה.
יש לא מעט זוגות שכן חזרו והתחתנו, למרות שבהתחלה אחד הצדדים אמר לא!
אז אני לא רואה טעם לפסול על הסף את התופעה.
צריך להיות מאוזנים, מצד אחד לא להיות מטרידן ומצד שני לא למנוע מאנשים את האפשרות לנסות לחזור.
למה התכוונת כשאמרת אתזה?זה היה רציני? אם כן, אז יאללה זרמי עלזה ותבקשי פרטים..והכי חשוב, תשאלי קודם- למה את/ה חושב/ת שהוא מתאים לי?
)
ותן טלשנה, שנה שלמה שחבר ישב עליי שיש לו מישהי שמתאימה לי ושאצא איתה. שנה מרחתי אותו ו"שכחתי" מזה לפרקי זמן ארוכים (היו לי הסיבות שלי) עד שבסוף הסכמתי לבדוק את זה, ואז פנה גם אליה והדייט יצא לפועל.
אני עדיין פה מה שאומר שהקשר לא הצליח בסוף, אבל הנחישות של אותו חבר הייתה בהחלט ראויה להערצה...השרשור הזה הזכיר לי אותו
חשבתי שהמקרה ההפוך לגמרי היה שהוא אמר לך 'יש לי בחורה שכל כך לא מתאימה לך; שום סיכוי בעולם שאני בכלל מציע לך לראות אותה'... 
ותן טלבהמשך.
לא כשזה עוד לא ברור לאן זה הולך.
בהצלחה!
כשקרה לי משהו דומה= זה עורר אותי למחשבה ולא התלהבתי מזה בלשון המעטה.
[גם מה שלו קשה, הכל דמיונות.. הרי עדיין אינכם מכירים כלל. ברצון לשמוע/להביע רגשות, מעורב לא פעם גם יצר וזה דבר רגעי ולא אמיתי ויציב. לכן, כדאי להתאפק. תתבררו בנחת. זה לטווח ארוך..]
נ.ב. או.. וכעת אני רואה שכבר "נגמר".... אז הנה ראיה לדברים. תשמרי את הלקח להבא.. קצת מתינות.
הוא פשוט ניסה לסחוף אותי אחריו ונס שזה היה רק כמה ימים .....
שרציתי שנדבכ אמר אני עדיין לא מרגיש...
מה הבעיה לדבר בטלפון ???
הוא כזה חסר ביטחון .....
אבל ב"ה שניצלתי מזה ....
ואני רושמת כאן גם כדעי שאם יש בנות שהן במצב כזה שיעזבו את הבחור כי זה הם עושים פשוט עוול לבחורה וככה שזה ותר זמן יותר עוול ....
נפש חיה.בת מלך =)הרצאה יפה של טד שנראלי מתאימה לפורום ובכללי >>
https://www.ted.com/talks/celeste_headlee_10_ways_to_have_a_better_conversation?language=he
מה עושים כשרוצים זוגיות אבל לא יודעים אם באמת מוכנים אליה?
אני לא חושבת שאי פעם היה בי את הרצון הזה לשותף לחיים כמו בתקופה האחרונה...אף פעם לא באמת הרגשתי שאני צריכה את זה, תמיד היה טוב לי לבד. אבל בזמן האחרון תחושת החוסר הזו מעיקה עליי, אני מוצאת את עצמי חושבת על הרגע שכבר אפגוש אותו, אני מחכה לזה בציפייה כאילו כל שנייה זה יכול לקרות, מתפללת לה', אבל אני אפילו לא יודעת אם אני מוכנה לזה..אני מרגישה שאני צריכה להגיע "מושלמת" לזוגיות..גם מבחינה רוחנית וגם גשמית ואני מפחדת שאולי אני לא אהיה מספיק מוכנה בשבילו..לא מספיק ראויה לו.
ובנוסף אין הצעות בכלל וגם לא יודעת אם יגיעו כי אני משדרת שאני לא רוצה כרגע. זה אולי ישמע לחלק מהאנשים טיפשי אבל אני מתביישת להגיד לאנשים קרובים אליי שיכירו לי. לא יודעת למה אבל זה תמיד נראה בעיני חולשה להגיד שאני רוצה בזה.
עצות מישהו? אני מבולבלת לגמרי בכל המצב:/
אז פשוט בפעם הבאה שאמא שואלת "נו, מה עם דייטים" תעני לה "טוב, נו, אם יש הצעה אני מוכנה לשמוע". ככה זו לא הודעה שאת רוצה בזה, אבל כן יבהיר שיש עם מי לדבר.
וברגע שאמא תדע שאת מוכנה לשמוע - כולם ידעו
האמת שלא אמרו לי שאני לא בוגרת..להיפך, מגיל צעיר אמרו לי שאני בוגרת לגילי וכבר הייתה תקופה שיצאתי אבל עבר די הרבה זמן מאז והפסקתי כי באותה תקופה באמת הרגשתי שאני לא מוכנה.
יש לי תמונה בראש של איך שהייתי רוצה להיות כשאני אפגוש את בעלי לבין איך שאני עכשיו ויש לי עוד קצת דרך לעבור..אבל כמה אני אוכל לחכות עד שזה יקרה? אני בת 22 ולצערי הסביבה כן לוחצת, אבל שוב כששואלים אותי אם יש מישהו אני לא רוצה לצאת פגיעה או להודות שיש בי את תחושת החוסר הזאת או כל סיבה אחרת אז אני פשוט אומרת שהכול טוב כרגע ושאני עדיין לא מחפשת
(אני אפילו לא שולטת על התגובה הזאת זה פשוט יוצא לי טבעי..להראות שטוב לי במצב הזה למרות שלא כל כך)
אני כבר לא יודע. לא יודע אם לחכות להרגיש עוד יותר מווסת, משויף, מוכן,מגומר יותר, או שזה כן נכון כבר לצאת. וכן,גם הגיל מחשיש משהו. למרות שזה עוד לא 24.
לא יודע. כמעט נשבר ומחליט לשמוע את ההצעה האחרונה שניסו להציע כי נמאס לי כבר להסתכל על בנות שנראות מתאימות. וחושש ממה בהן נראה לי מתאים, חוץ מרמה דתית לפי הבגדים. מפחדשה בעיקר מידי יופי חיצוני.
נכון, זאת שפגשתי הערב באמת יכלה להתאים,הבגדים העידו על רמה דתית. היתה מציאת חן. כשהחלפנו שמות ה'שיחה' היתה סבירה. זה כיף קצת לחסוך קצת מפחדים וחששות של דייט ראשון,במיוחד כשאני חושש מדייטים מחייבים ולא מקשר שיתפתח בנחת. אבל אחרי שבררתי קצת יותר גיליתי שמה שהיה הערב לא מעיד יותר מידי. וגם אם זה היה גבולי הייתי חושש לפול בהתפסות לחיצוניות,לפחות איתה.
ואז עלה פרצוף אחר בפייסבוק. וואלה-חיצונית יכול להתאים. נראית רמה דתית נכונה,גיל,אולי אפילו עיסוק ומקום במחיים שמעיד על התפתחות ותחומי עניין. ואפשר לבדוק, יש כנראה מכרים /מתווכים משותפים כדי לברר. אבל מה, ככה? כמה זה רדוד וחיצוני? והאם זה נכון בכלל 'ליפול' לקשר ולא לגשת מהמקום החזק? כי אניבאמת רוצה את זה וכמהה. אבל רוצה להגיע אליך כשאני מרגיש שאני כמהה אליך. אליך, לא לקשר. אליך. להיות איתך, שלך.
הלוואי ונפגש כבר. הלוואי ובדרך הנכונה תהפכי להיות כל עולמי.הדבר שהכי חשוב לי. לא דיסני רומנטי. אמיתי. למרות שזה רומנטי, ושזה גם יהיה כיף מזה אולי, אבל ממקום אמיתי, טהור. הלוואי ונהיה כברמה שאנחנו רוצים,תמיד ולתמיד.תמיד. ביחד, תמיד, כמו שאנחנו רוצים. כמו שטוב באמת. טוב,נעים ובונה יותר מהכל.
שנבנה את ביתנו והשכינה תמיד תשרה בינינו. בקרוב,בשלמות,ינשאללה.
מתגעגע וכמהה מבפנים. ושזה כבר יתפשט כמו שצריך שוב.
)בעצם התגובה עזרת, אפילו חיכיתי לזה.
למחויבות אליה? אני רוצה, כמהה, מפחד. לילדים? לא. ממש לא. אולי יש לי יכולת טכנית, אבל אני רוצה מהותית. ותכל'ס-זה הפחד. גם בקשר אליה.התשובההכי מלאה זה מפחד-ויש ממה ואולי למה.
אני רוצה להכיר אותה. 'לדעת' אותה. נפשית,מהותית. להיות משועבד אליה באהבה. עזבי בית, זה יוצא מזה. חתונה זה יוצא מזה. פשוט להיות "נשואים נפשית" כמו שאמר מיכאל אבולעפיה. להיות נשוי אליה נפשית.
אולי זה נשמע כאילו אני רוצה כמעט בלי שכל: להפיך: בקשר 'טבעי' יש לשכל הרבה יותר פנאי, הרבה פחות לחץ. לכן אני גם קצת מסתייג מספרים. זה לא עניין של לדבר על בית, חתונה, איך זה קורה סטטיסטית וכל מיני דברים מעשיים. זה מהות. זה בתוכי. צריך להעמיק את זה,לבסס, להחיות, אבל כשזה מדבר על מעשים תאורטיים וסיפורים זה לא זה. זה 'סתם' לטחון את השכל. זה לאבטוח מטיב, ואולי גם להפך. כן התחברתי למשל ל'תקציר' של הרב גינזבורג בנושא. זה מדבר מהות, לפחות קלטתי שם ומזה מהות
העניין של הדייטים זה לא המבוכה. זה הממסדיות, החוקים (החשובים!). לספר דברים ולהשאר עוד לא פתוח. להפתח בזמן מסוים לפני שאני בטוח. לפחות במקום שלי בחיים. הצורך להחליט שזה בסדר להתאהב בלי להכיר כמו שאני רוצה, לפי 'רשימת מכולת' או לפי הבנה שנראית בעין . קצת כמו הפחד לשים תבלינים לפי הטעם, רק הרבה יותר מהותי וחשוב.
ונכון. וזה גם מפחיד. גם מצד שפשוף, גם מצד תאוות.
החיצוניות זה בשביל להחליט אם לצאת לדייטים, לא התאהבות. אבל כמו שאמרת- יש צחוקים ויש חלאס.מה הגבול?
אמן!!![סמיילי דומע]
). וגם אז נפגשים לדייט.. שיכול להיות מביך.קודם כל , שוב תודה.
בטח ששכל קודם. וערכיםזה א' ב'. תכל'ס בע"ה הערכים שלנו יבנו על פי האופי שלנו (כולל חתירה לאמת!)וזה יהיה הבסיס לאהבה בע"ה. עיקרה.
התכונתי שכשמכירים בסניף למשל אז יש זמן להכיר ולחשוב אם זהמתאים בלי לחץ של 'צריך לא למרוח אותה' וכאלה.
בטח שלא, השאלה אם זה נכון לי עכשיו להכנס לזה בצורה ממוסדת. או רק להיות פתוח לזה..
דמעות של תקווה והתרגשות פנימית,גם פחד/חשש.
סליחה, הייתי חייב.
לא התייחסתי: אםתלכי עם ענבל למירוץ למליון וזה יראה לי אופציה, אולי אספק לך את הסקרנות.
למה שהאידיאלים והאופי יתאימו וזה יהיה סינוור?
בעצם, זה קצת חוזר להתחלת תגובך אולי-אני חושש ומפחד מהסינוור. זו הבעיה עם דייטים.
אשמח ואני רוצה להכיר אותה ולהיות איתה, דייטים זה נחמד. אבל זה לא בטוח זה..
כמובן. משתדל. אבל לא יודע אם לתזמן דמעות. גם מחוסר כנות אני חושש..
רק בו.
למה, תתעכבי, תחכימי אותנו עוד:
איך בודקים בלי להכיר את ה"מחויבות המהותית" לתורה ולקב"ה? הרי אני כן רואה סדרות שהן בכלל לא בסדר למשל, לא מתפלל כמו שצריך(בזמנים..), לא מקפיד על כשרות מהדרין תמיד למרות שרוצה,לא לומד מספיק תורה. זה משהו שהוא ממש אופי ותפיסת עולם משולבים: זה כן חשוב לי ומהותי מבחינתי לבית למרות שאני לא שם היום כמו שאני רוצה. איך אפשר 'למדוד' את זה ואם אנחנו מתאימים מהבחינה הזאת בלי להכיר?
וברור שהמידות זה לפני הקריטריונים המעשיים. אבל המידות בהקשר הזה הן גם מה שיוביל אותנו לבנות בית כמו שאנחנו רוצים, כי בטח יש הרבה בנות שרוצות להקפיד יותר הלכתית ולהיות יותר תורניות.
אני מפחד מקשר לא נכון וקשרלא טוב. קשרים שבאים הרבה פעמים מהתיחסות לא נכונה, וגם עלולים לקרות מחוסר התאמה ומענה חיצוני או ריגעי.
אמן!! תודה רבה
נכון, במהלך דייטים. אבל במהלך דייטים יש גם איזו מחויבות של בני זוג למרות שאנחנו לא באמת בני זוג.
לא מסכים. יש תקופות בחיים. היו תקופות ארוכות שלא ראיתי כלום כמעט. והיתה תקופה שלמדתי יותר מ7-8 שעות ביום והייתי מאושר. החיים הם לא כביש הסרגל.. להכין רשימת 'מטלות' תורנית שחייבים לעמוד בה כדי להיות ראויים לבית זה לענ"ד לא נכון למרות שיש לי נטיה לפול בדעה הזאת. כמו שאמר הרב שלי כשאמרתי לו בית של תורה: קודם שיהיה בית, אח"כ שיהיה בית של תורה.
ובכלל-זו בדיוק הנקודה. אני לא כמה וחושב שאני מתאים כרגע לבית, בין אם זה לגדל ילדים וקל וחומר אם זה לעשות כביסה, לשטוף כלים או להכין אוכל קבוע. כן לזוגיות בריאה, טובה, נכונה, קדושה.איתה.
שינוי קיצוני? מה פתאום! רק אם נתאים ונרצה להתחתן נתחתן. והלוואי שנרצה להתחתן כי נרצה להתחתן אחד עם השניה ואחת עם השני ולא משום סיבה אחרת.
החיים בכלל יהיו שינוי די קיצוני אז,לפחות אורח החיים, אבל בעניין התורני זה תהליך שימשיך בערך כמו עבודה ולימודים, להבדיל.
כן, אני רוצה מישהי שזה חשוב לה. חשוב באמת. כמוני. לטוב ולמוטב. שנכון לנו לחיות ביחד גם במישור החשוב והמרכזי הזה.
כן נכון לומר שזה לא הדבר המרכזי שעליו שמתי את המטרה בתקופה הזאת כי יש דברים יותר 'דחופים' למרות שזה לא מוצא חן בעיני. החלטתי שכן נכון לצאת לעולם למשל לפני שאני יודע הלכות שבת, לא כי זה נכון אלא כי לא נכון לי לשבת עכשיו ללמוד אותן כמו למבחן או במכינה לאוניברסיטה.
ושוב דייטים: זה ממוסד עם חובות של זוג בלי לדעת בכלל שזה מה שאת/הרוצה. זה מכיל את כל האינטימיות באוויר בלי שיהיה לגיטימי (ונכון, בד"כ) מאוד לדבר עליה ובלי שיהיה נכון שהיא תהיה במרכז. וזה מוגדר כל כך שזה יותר מפחיד גם ככה. וכשמצטרפת המורכבות שמבלבלת, והקטע של להמשיך לצאת (חודשים למשל) כי לא יודעים ולא רוצים לסגור את הדלת, זהמפחיד שזה יגרר ליותר מזה. במיוחד כשיש דברים לפתוח כדי להרגיש שלם עם זה שאנחנו מתאימים ושהיא באמת תרצה וזה יהיה לה טוב.
החכמתי בכמה דברים.. תודה!
כמעין הנובעזוהרת בטורקיזכמעין הנובעושיהיה ישר כח, באמת אני צריך את זה..
רק חבל שמסבך הכל כל כך
תשאיר את זה להיכרות פשוטה ממקום אמיתי של לבוא ולהכיר ואפילו לזרום עם זה ולתת לזה לקרות.
כשאתה פתוח לאהבה היא מגיעה , לא צריך לחשוב יותר מדי
סגנון לבוש לא בהכרח מעיד על רמה דתית, מה שכן שיחה קצרה איתה תלמד אותך הרבה יותר עליה.
מצד שני חיצוניות היא לא דבר רע, נכון שהפנימיות חשובה יותר וראוי לשים את הדגש על הפנימיות ולא על החיצוניות. אבל גם החיצוניות היא חלק מזה וצריך שתיהיה מציאת חן.
אפשר להסתכל על הדייטים כקשר שמתפתח ולא כמשהו מחייב כי זה באמת כך- זה קשר שמתפתח, שני אנשים שמתחילים להכיר אחד את השני
כמיהה לקשר זו סיבה מספיק טובה לצאת ולהכיר וכאשר תכיר את האחת שלך תהיה כמהה אליה
יש דברים שחובה לומר גם אם אני לא רוצה באמת לדבר עליהם, או שאני מאוד רוצה אבל יודע שזה לא נכון מהתחלה.
למשל: חבר שלי ביטל אירוסין. הוא לא מדבר על זה מאוד, גם עם חברים 'לא רעים'. למה שהוא ירצה לדבר על זה עד דייט חמישי? אבל צריך. אם מישהו לוקח כדורים פסיכיאטרים או נמצא בטיפול כזה/מישהו/מישהי שיש לה צלקת מכוערת בעיניה/אדם דוס שלא למד בישיבה כי היה חולה או התמודד עם דברים רוחניים או לא היה סגור על עצמו מגדרית, ברור שהוא בבעיה מהבחינה הזאת, נכון? אז אני קצת מרגיש ככה. גם אם זה נכון שאני צריך להרגיש ככה וגם אם לא.
אני חושב שיש בכך מעין "אל תרצה את חברך בשעת כעסו",
במצב שכזה,קשה לנחם אדם.
פשוט תהיי שם בשבילה במידה והיא תרצה לפרוק,או בכלל.
פעם ראיתי איפשהו שכתוב
"תן לזמן קצת זמן",נראה לי שזה מה שהיא צריכה כרגע.
אם את רוצה לעזור לה, את צריכה לפעול בשני שלבים. שלב ראשון - לחזק אותה. שלב שני – לשמח ולהצחיק אותה, בכדי למנוע הנצחה פנימית של הטראומה. לאנשים יש נטייה להגרר ולהצדיק את המצב של השני, ועל ידי כך הם מנציחים את מה שהוא מרגיש. לא טוב. צריך לגדוע ולבתק לאט לאט את הטראומה ולשחרר אותה למעלה. אם היא נשארת בפנים היא מכרסמת לאט לאט. חשוב לעשות זאת בתבונה וברגישות, כי לומר לבנאדם שנמצא בצניחה חופשית למטה 'תשמע, אין שום ייאוש בעולם' זה לשרוף אותו.
אני לא יודע מה את יכולה לומר לה בכדי לחזק וזה, אני בדרך כלל אוהב לדרוך על אנשים, אז זה לא ממש הקטע שלי. בכל אופן, זו לגמרי עבודה שלה, במקרה הטוב, את תוכלי לסייע ולתמוך בה. איך אמר אחד ממורי הזן הקדמונים? 'מי שעבר כבר את המחסום ממשיך והולך בחופשיות. השואל את השוער לאישור או שלילה, הוא זה שעדיין לא עבר את השער'.
החיים ממשיכים, זו מהותם, זו טבעם, אנחנו תהליך מתמשך. אין טעם להאחז ברגעים שחלפו, לתהות בשאלות מיותרות. צריך להשאיר את העבר מאחור, כמו שמשאירים זבל בפח הזבל. להתחיל מחדש באמת, להשליך את המרה השחורה הן מהעבר והן מהעתיד ולהתחיל לבנות. זה מפחיד, וזה קשה. למה? כי אנשים תמיד מחפשים אחיזה במשהו. למרבית האנשים ישנה נטייה לברוח תמיד בחזרה לקל ולנוח ולמוכר. הפתרון הוא לעזוב את העבר פיזית ופסיכולוגית. זה מפחיד, כמו לקפוץ בנג'י. אבל ככה זה. מי שלא יכול לקפוץ מרקיב במקומו.
אחרי ששרה אמנו מתה, אברהם קנה לה חלקת קבר יפה, כבד את זכרה, ונשא את קטורה. רבינו צדוק הכהן מלובלין זיע"א היה נשוי שלושה פעמים, כשבאחת מהן הוא היה צריך להשתמש ב'היתר מאה הרבנים' בכדי לקבל גט מאשתו.
הלאה, קדימה, לטפס. ללמוד את השיעור יקר הערך שלימד אותה ריבון העולמים, וללכת הלאה, להמריא לגבהים ולצלול למעמקים. לא לפחד, לא להאחז.
וגברים זה סתם אוברייטד. הם לא יצליחו להבין אישה גם אם יקראו את 'לאישה' בשירותים כל החיים ויצפו בכל הסרטים של מג ראיין בלי למות. כי בינינו, כל אישה יודעת שיש אובססיות שגבר בחיים לא יוכל להבין. להתחנף לבנות שאתן שונאות למשל, וגם לחשב קלוריות בין היתר.
הילדה התעודדה?
(:
