המסך עולה,
נזרק אור על דמותך המופיעה במלוא הדרהּ.
נר מבהיק את אישיותך,
מאיר את החורים והסדקים.
צפות באחת כל השאלות הקשות:
בצל מטוגן - כן או לא?
האם אתה מדי אשכנזי לשים חריף?
האם אתה מתמודד עם טחינה ונשאר נקי?
איך אתה במשברים - למשל פיתה שמתפרקת בזמן אמת?
האם אתה לארג' על לאפה ולא קמצן על חצי פיתה?
והשאלה הגדולה מכול:
האם, 10 דקות אחרי שסיימתם וקמתם,
אתם עוברים ליד גלידרייה,
והנה שוב הדודא לכדור נוטלה / טירמיסו / בומבה בגביע עם סוכריות צבעוניות -
האם, חי זקנו של וולדמורט -
תספיק להזכר בַּזְמן - שאתה בשרי? 
וממילא,
מסקנה ברורה, סופית, מוחלטת, אוניברסלית, אבסולוטית, אקסיומטית ונעלית מכל ערעור:
נכון, שווארמה זה האושר היותר עליון בחיי האומה והיחיד.
אבל דייט זה ממש לא הזמן בשבילה 
(@בקצרה, שַׁרְבֵּט לימון
)