"השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך"
כשהאדם רואה שכל המחשבות טובות ורצונות טובות שנופלים בלבו ומוחו, הוא רק לרגע ומיד מתעלמים ממנו, ודואג שמא הוא ח"ו כענין פושעים מלאים חרטות, העצה לזה "השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך לא יתן לעולם מוט לצדיק" (תהילים נ"ה, כג). "ועמך כולם צדיקים", רק שנראה כמתמוטט ח"ו בעת ההעלם. ו"השלך על ד' יהבך" היינו שגם זה מהש"י, ונמצא כאילו המשא מוטלת עליו, שמאחר שאתה עושה כן, וממילא המשפט על זה דהוא יכלכלך. הכלכול הוא בלחם ומים היינו דברי תורה, שבהם מאיר לו הש"י איך הכל לטובה ואין זה התמוטטות.
(קטע קל"ז)
בתחילת דבריו מתאר ר' צדוק עגמת נפש, צער, צרה הבאה על האדם. העצה שר' צדוק נותן לזה היא כדברי הפסוק "השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך", כלומר: להשליך, כביכול, את הצרה על ד' וע"י כך תופיע העזרה המיוחלת. גם כאן אנו רואים, כמו בקטע הקודם שהובא במאמרנו (קטע נ"ז), שרק ע"י ההשלכה אל ד', רק אז, הצרה עשויה להתגלות כ"טובה", רק אז, האדם עשוי לגלות שגם היא מאת ד' יתברך. וגם כאן האדם יוצר, כביכול, התערבות אלוהית. ע"י ההשלכה אל ד' "כאילו המשא מוטלת עליו", וע"י כך הוא מכלכל את האדם בלחם ומים, בדברי תורה. אז מתברר שההעלם כלל אינו העלם וגם בו מופיע אור ד'. עד כאן, נראית הקבלה בין קטע זה לקטע הקודם במאמר (קטע נ"ז). אולם ר' צדוק ממשיך:
ואיתא (ראש השנה כו ע"ב) דלא הוו ידעי רבנן מאי "יהבך", פירוש דהוא לשון יהיבא. ויש לפרש מה שניתן לאדם, דהיינו האור והטובה יכיר שהוא מהש"י ולא מכוחו או מה שהאדם נותן, והיינו ההעלם כנ"ל. עד שנודע להם מטעייא, כי כן נקרא הש"י מדריכך בדרך תלך, והיינו שדבר זה עצמו של השלך וגו' אי אפשר לאדם רק מהש"י, כאשר הש"י מאיר לו להשליך. ואם כן אין צריך לדעת עוד מאי יהבך, דכל זמן שאין הש"י מאיר לו להשליך אי אפשר להשליך כלל. ולכך מתחילה לא הוו ידעי עד שהאיר להם הש"י וידעו דהוא המשא, רצונו לומר דבר המכביד על האדם ומציק לו, וזה כענין "כל המשתף שם שמים [ושם שמים נקרא אגמלאי, גמל של הש"י] בצערו כופלין לו פרנסתו" (ברכות סג ע"א). והשיתוף היינו שיודע שהכל מהש"י ומכניס את הש"י באותו דבר וממילא היקל ממנו.
ר' צדוק מתייחס כאן לדברי הגמרא בראש השנה כו ע"ב: "לא הוו ידעי רבנן מאי "השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך". אמר רבה בר בר חנה: יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טיעא, הוה דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי"[9].
כאן אנו מתוודעים לשלב חדש. האדם אינו יכול להשליך את משאו על ד' יתברך ללא סיוע אלוהי, ללא רחמי שמים. כדי שהאדם יוכל ליצור, כביכול, את ההתערבות האלוהית, שתעזור לו להפוך את צרותיו ל"טובה", יש צורך שרחמי שמים יורו לו את הדרך לעשות זאת. "דבר זה עצמו של השלך וגו' אי אפשר לאדם רק מהש"י, כאשר הש"י מאיר לו להשליך".
דבר זה מקביל לגילוי של חכמים בפירוש הפסוק "השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך". רק כאשר ד' יתברך האיר להם את הדרך, רק אז, הם הצליחו לגלות את הפירוש לפסוק. רק אז, הם יכלו להשליך את צרותיהם על ד' יתברך. יש כאן מעין מבנה של מעגל בתוך מעגל - ד' מאיר לאדם כיצד להשליך את מצוקותיו על ד' יתברך, כעת האדם יכול להשליך את מצוקותיו על ד', אז יתברר שהצרות אינם אלא התערבות אלוהית, הארה משמים. או באופן אחר: כדי ליצור, כביכול, את ההתערבות האלוהית בצרות יש צורך בהתערבות אלוהית.
בסוף דבריו רומז ר' צדוק כיצד ניתן ליצור, כביכול, התערבות אלוהית זו: כאשר האדם משתף את ד' יתברך בצרתו אז ד' מאיר לו את הדרך כיצד להשליך את צרתו על ד'. ע"י שיתוף שם שמים במצוקות הנפש, האדם יוצר, כביכול, הדרכה אלוהית המורה לו כיצד להשליך את מצוקותיו על ד'. ע"י שחכמים שיתפו את הקב"ה במצוקתם בפירוש הפסוק, ע"י כך, הקב"ה האיר להם את הפירוש. כעת המעגלים נסגרים: ע"י שיתוף שמים בצרתו, יוצר האדם, כביכול, התערבות אלוהית המורה לו את הדרך להשליך את צרתו על ד'. אז האדם יכול להשליך את צרתו על ד', וליצור, כביכול, התערבות אלוהית שמהפכת את הצרה ל"טובה".
וכך, אנו מגלים בדברי ר' צדוק ריבוי פנים מופלא שישנו במציאות. בהסתכלות ראשונית, האדם פועל לבדו בעולם. בהסתכלות עמוקה יותר, ישנה השגחה אלוהית על האדם. בהסתכלות עמוקה עוד יותר, האדם יכול ליצור, כביכול, השגחה אלוהית. בהסתכלות עמוקה אף יותר מזו האחרונה, ד' הוא זה שמאיר לאדם כיצד ליצור, כביכול, השגחה אלוהית זו וכו'.
ייתכן, שהתהליך המתואר עכשיו אינו אלא אותו תהליך שתיארנו בתחילת מאמרנו. ההבזק האלוהי מופיע בעולם שלנו בד בבד עם הופעתו בעולם העליון, אין לדעת איזו הופעה קודמת לחבירתה, או איזו הופעה גורמת לחבירתה.