וואלה, לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. אני כבר כמה שנים בשלב הזה של החיים. חברות בנתיים המשיכו והתחתנו וילדו וקנו בתים ואני עדיין כאן. זה לא שאי פעם חשבתי שאתחתן צעירה. למעשה, לא ממש חשבתי על זה. כשהתחלתי לצאת, זה היה הרבה מתוך ״זה מה שעושים עכשיו״ וקצת לחץ של הסביבה. זה לא שאני לא רוצה להתחתן, זה פשוט מרגיש... רחוק. משהו של אנשים אחרים כזה. מסובך להסביר. ובתחומים אחרים - הכול טוב, פורח. מלא חברות ב״ה (כן, גם הנשואות), מסיימת לימודים מתקדמים במקצוע שתמיד רציתי, מתחילה עבודה. וכל הזמן מרגישה שצריכה להסביר לאנשים מב קורה כשאני בעצמי לא יודעת מה קורה.
לא יודעת למה לא התחתנתי. כאילו, אני יכולה למצוא כל מיני סיבות בדיעבד. אפשר להצביע על כל מיני פגמי אופי ופחדים, אבל, וול, למי אין? בכל מקרה. כל הדבר הזה מתחיל להעמיס עליי מאוד. הלבד. הבדידות. העובדה שאין לי מקום. אין עדיין עצמאות. עדיין גרה אצל ההורים. למה? וואי. זה מורכב. קשה להסביר בלי לעשות אאוטינג רציני. לאחרונה המריבות עם אימא מחמירות, ההבנה שאני אשכרה מזדקנת כאן מחלחלת, ואין לי מושג מה הצעד הבא. מה מעבר? מה עושים עכשיו? נכון שאני לא מצליחה לחשוב על עצמי נשואה עם ילדים, אבל מצד שני גם ממש לא רוצה למצוא את עצמי רווקה בת 46 עם חתול ואחיינים שהם החיים שלה.
אני מודעת לכך שיש כל מיני חסמים, הרבה מחשבות בנוגע לחתונה, גברים, זוגיות, שכנראה מובילים אותי כרגע. יוצאת לדייטים ומרגישה שמישהו הכריח אותי לשבת שם. מנתקת את המוח כי הכול מלחיץ אותי בסיטואציה. מלא מחשבות, מנתחת כל דבר, מריצה סרטים, מתעסקת במה יגידו אחרים. זה לא טוב, זה לא נכון, אבל קשה לי להפסיק.
בתקופה האחרונה אני ממש מנסה להבין מה אני רוצה. אחרי הרבה שנים שמסיבות כאלה ואחרות אני פועלת לפי מרצונות של אנשים אחרים, ערכים של אנשים אחרים. זה קצת מסובך באמצע שנות ה-20 להתחיל לפתח עצמאות כזו. האמת, זה מפחיד יותר מסובך. לעמוד בפני עצמי. אולי זה גם אחד מהחסמים לזוגיות. אני קצת נעלמת שם.
אני לא יודעת מה אני ״מחפשת״. מה אני בעצם רוצה מהחיים, ממנו, מעצמי. קשה לי לדמיין משהו קונקרטי. אני רגילה לעבוד עם מה שיש, מה שמגיע אליי. ופה אני צריכה (ורוצה, בסופו של דבר) לבצע החלטה שהיא שלי. רק שלי. ואין חרטות (מקווה) ואין את מי להאשים אלא רק אני מול עצמי ומול החיים שלי ואיייייי זה נשמע גדול מדי. איך יודעים מה נכון לי? איך מאמנים את השריר הזה? אני תמיד נבהלת בסוף. חוזרת לדפוסים ישנים. מתחבאת שוב.
לא יודעת מה המטרה שלי לכתוב כאן את זה. רציתי לעשות קצת סדר. נוצר פרדוקס; אני מנסה למצוא את עצמי ופחות להקשיב לסביבה, אבל אני צריכה את הסביבה כדי להשמיע את עצמי ולהתייעץ וכשהם עונים אני מתחילה להתבלבל. צודקים? טועים? אני צודקת? אני טועה? הכול מתערבב לי. אז לכתוב כאן מרגיש אולי יותר נקי מגורמים אחרים.
לא יודעת מה אני רוצה מכם אבל מישהו פה אמר לי בשרשור אחר ״בשביל מה אנחנו פה״ אז ניסיתי.
) בבית
♥