פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 201)

זה מבאס, אבל זה שהוא יכול לא אומר שהוא בהכרח גם רוצה 

שתזכי לבנות הרבה בתים בעז"ה🏡

מאמינים שחייב להיות מישהו שמתאים בדיוק לך - מישהו שהכריזו עליו ארבעים יום קודם והוא נמצא איפשהו פה ומתפללים שתפגשי אותו בקרוב

ומנסים לשנות את המחשבה להיות מתי ולא אם

זה כבר יש.

יש מישהו שרוצה, ואת רק צריכה למצוא אותו

תחשבי עליו הרבה

כל תכונה שהיית חושבת "מישהי כזאת - אף אחד לא ירצה אותה" - אני מכיר אנשים כאלה נשואים באהבה, שבני הזוג שלהם מעריצים אותם.

זה נכון, שלפני שיוצא לחוות את זה לפחות פעם אחת, קשה להאמין שזה כך. וזה באמת כואב ומכאיב.

אולי הפתרון הוא למצוא במה את טובה, כדי שתאמיני שמה שאת מקבלת הוא בזכות ולא בחסד, ואז למצוא חברות שיודעות להעריך ולאהוב אותך, ולדעת שהן מקבלות בקשר הזה. ואז להתרגל לזה שיהיה גם בחור שיראה בך את הטוב הזה.

וזה ממש לא מדויק, כי הוא יראה בך פי אלף יותר טוב. את תהיי היהלום שלו.

התפקיד שלך כרגע הוא להאמין שבאמת את כזאת, ולאט לאט להצליח להכניס ללב את האמונה שיש מישהו שמחפש אותך כי הוא יאהב אותך באמת יותר מכל האהבה שקיבלת עד היום.

יש המון דרכים לעזור לבסס את האמונה הזאת. אפילו סגולות למיניהן יכולות לעזור בזה - כי הן מחזקות את האמונה שאם רק תעשי מה שצריך, הוא יבוא. ואת רק צריכה לחפש את הדרך לקרוא לו, ברמה הרוחנית, ולמצוא אותו, ברמה הארצית.

והאו נפגע ממך משום מה (ללא סיבה), אז אולי זאת דווקא הזדמנות לתקן את זה ע"י שתציעי לו.

הוא ימצא מישהי אחרת וישחרר אותך

אם את באמת יקרה לו והוא מספיק בוגר - הוא יראה את ההצעה כפרי של הקשר ביניכם, ולכן ישמח בה יותר מאשר בהצעה רגילה

אם העלבון יעביר אותו על דעתו - יש הרבה דגים בים, הוא ימצא מישהי אחרת. או שהוא יגיע לאותה הצעה במסלול אחר.

היכולת להתגבר על עלבון היא חלק מהמרכיבים של בגרות.

לכן כתבתי בדיוק את זה.

אני לא יודע אם אני בוגר מספיק, אבל ברור לי שאם לא אוכל להתגבר על עלבון במקום שזה טוב לי, זה לא נובע מעודף בגרות

ושוב, בעיני זה יתרון כשההצעה באה מאקסית שאני מעריך ומרגיש שהיה לנו חיבור ושהיא מבינה אותי.

לדעתי בגרות זה גם לדעת את החולשות שלי

במידה ועלבון ופגיעה בכבודי זה משהו שממש מקשה עלי אז ממש הפוך על הפוך -

הבגרות היא להיות מודע לזה. מי שמודע לחולשות האנושיות שקיימות בו (ובמידה רבה בכולנו, כל אחד לפום דרגה דיליה) ושם אותם כנגד עיניו - וואו! הוא ממש בוגר!

הבגרות מבחינתי היא לא עניין ב'תוצאה' (המידות המתוקנות שבי) אלא בעיקר תהליך (איך אני עובר תהליך של תיקון המידות).

כבוד עצמי זה דבר חשוב לכולנו ונשמע לי כל כך טבעי שאדם לא יתגבר על הבושה..

לא יודע למה תכונה זאת נתפסת כפחות בוגרת מאשר תכונות אחרות

כניעה זה לא כל כך נפלא.

לדעת שנעלבתי, להיות מודע לזה, ללכת לבכות - מקסים.

לא להיות מסוגל לצאת עם מישהי, בגלל שאקסית הציעה אותה - פחות מקסים.

בהכללה, כמובן. יכול להיות מקרה קיצוני שבאמת זאת סערת רגשות גדולה כל כך שאי אפשר אפילו לשמוע הצעה. אבל זה מקרה לא סביר בעיני

אז הגיוני שתהיה הטלת ספק ביחס למניעים שלה להציע את ההצעה.

כאשר מציעים הצעה ממניעים 'לא נכונים' זה עלול מאוד לפגוע.

ובכללי לא כדאי לרצות לקבל הצעה שניתנת ממניעים לא מתאימים

כאן מדובר במישהי שהוא עדיין אוהב ומעריך

הוא עדיין מרגיש שהיא מבינה אותו יותר מכל אדם אחר בעולם

והיא כבר הבהירה לו שהיא לא הולכת להמשיך לקשר זוגי איתו

איפה יש כאן בסיס לתחושה של פגיעה מעצם ההצעה?

איפה יש כאן מניעים לא נכונים?

לדעתי יש כאן את כל הבסיס להיפך הגמור

עברתי על ההודעות שלה ולא ראיתי שכתוב מה שכתבת.

יכול להיות שמדובר בקשר משמעותי שיש בו משבר באמון והוא לא סומך עליה במאה אחוז.

פרשנות אפשרית היא להציע הצעה מתוך רחמים או מתוך ניקוי המצפון.

הגיוני שאם היא אומרת שהוא נפגע ממנה אז האמון שלו בה נסדק והוא יפרש את הצעת ההצעה בצורה שלא מפרגנת. 

גם זה שהוא לא משחרר אותה זה נורה אדומה ביחס שלו כלפייה והאמון והכבוד שהוא נותן לה.

אז זה לא מכסה את כל האפשרויות, זה מכסה רק במקרה שהאנשים המעורבים קרובים לאופי שלי.

אם הם קרובים לאופי שלך, יכול להיות שהאירוע דומה יותר לשלך.

עכשיו, מי שרוצה לעשות את הדבר האמור, צריכה להבין איזו פרשנות לאירועים סבירה יותר בעיניה

אתה הוספת פרשנות על סמך משהו שהיא לא כתבה

היא לא כתבה ש"הוא עדיין מרגיש שהיא מבינה אותו יותר מכל אדם אחר בעולם"

זה שהיה בניהם קשר משמעותי מאוד זה לא אומר שהמשפט הנ"ל נכון.

לעומת זאת אני פירשתי על סמך משהו שהיא כתבה

היא כתבה שהוא נפגע ממנה ממש

אם כך - אני מסיק שהגיוני מאוד שהאמון שלו בה נפגע

אם האמון שלו נפגע אפשר גם להסיק מכך שהוא יכול להרהר אחרי המניעים שלה

אם היא מציעה לו הצעה בסמוך לפרידה ומבחינתו הפרידה התנהלה בצורה שאיננה בסדר - יכול להיות שהיא מרחמת עליו או רוצה לנקות את המצפון שלה מזה שהיא לא היתה בסדר.

ובלי כל הטענות הנ"ל - הרגש עובד בצורה אחרת. מי שפגע בי - אני רוצה להתרחק ממנו לתקופה מסויימת. אין דבר טבעי מזה.

אם הוא ממשיך לספר לה על דברים, כנראה הוא מרגיש שהיא מבינה אותו

על זה ביססתי את ההנחה הזאת

(האם באמת היא מבינה אותו? ממש לא מעניין אותי)

ולדעתי הפרשנות שלך היא פרשנות רחוקה מאד.

שוב, כל אחד מפרש לפי האופי שלו

כנראה שכיף להם לדבר ביחד. כנראה שיש לו רגש חזק כלפיה. כנראה שקשה לו לכבד את ההחלטה שלה.

אתה יכול לכתוב שאתה לא רוצה להמשיך לדון אבל להגיד "זה הבדלים באופי" זה סותם את השכל. כי על אופי אין באמת על מה לדון. על סברות ענייניות יש על מה לדון.

גם אין בעיה בכלל בכלל להפסיק לדון כשאין רצון. הכי לגיטימי שיש

אני משוכנע במה שאני כותב. כך אני הייתי פועל וכך הייתי מרגיש.

אתה משוכנע במה שאתה כותב. כך אתה היית פועל וכך היית מרגיש.

נכון, אין מקום לדיון, שתי ההתנהגויות סבירות והשאלה לגבי הבחור המדובר, למי משנינו הוא דומה.

אני לא אומר את זה כדי לעצור את הדיון, אני מוותר על הדיון כי לדעתי הגענו למקום ששתי האפשרויות סבירות.

זה לא תירוץ, זאת באמת הסיבה.

הוא בפרשנות של המקרה על פי דבריה.

אפשר לדון פה על פי סברות ענייניות.

אני אישית מתרגם כל תחושה שיש לי ביחס לפרשנות האישית שלי למקרה באופן שיכלי.

לכן שאני מעביר לך את הטענה שלי באופן שיכלי אתה יכול להתעמת עם זה באופן שיכלי.

אם הייתי אומר לך "ככה אני מרגיש" באמת לא היה מה לדון על זה.

אתה מדבר על סברות שכליות וענייניות, שדבר זה וזה פוגע, והוא לא ירצה כך וכך.

זה נקרא התנהלות רגשית, לא שכלית.

הסברה שלך אומרת שסביר שהוא ירגיש א', הסברה שללי אומרת שסביר שהוא ירגיש ב'.

שים לב, אני לא שולל את התרחיש שלך, אני בסך הכל חושב שיש לגיטימיות לתרחיש שאני מציג, כי הוא גם מייצג מהלך אירועים אפשרי במסגרת. בעיני זה הסביר יותר, בעיניך זה הסביר פחות.

אבל אתה מנסה להפוך את תפיסת העולם הרגשית (הלגיטימית לגמרי) שלך לתפיסת עולם שכלית וסבירה יחידה. יש כאן נקודה שאתה לא מודע אליה

לי יש הערכות עובדתיות אחרות.

אתה חושב שהפרשנות שלך סבירה, אני חושב שהפרשנות שלי סבירה.

אבל בזמן שאני חושב שהפרשנות שלי סבירה ב70% ויש 30% שאתה פירשת נכון את המציאות, אתה חושב שאחרי עיבוד הנתונים שלך, אתה לא יכול לקבל את האפשרות שאני צודק. 

כאשר השאלה היא "מה קורה כשזורקים מגנזיום לתוך אש" ויש שתי דעות, אחד טועה.

כאשר השאלה היא "מה דונלד טרמפ מרגיש כרגע" יש אחד שטועה

כאשר השאלה היא "מה הכי סביר שהוא מרגיש כרגע" אז זה לא שאני טועה, אני פשוט מפרש את המציאות אחרת.

אני לא שולל את האפשרות שאתה צודק, אני כן טוען שצריך לקחת את הפרשנות שלי כאפשרית (=לתת לגיטימציה). בדיוק כמו שאתה פיתחת את עמדתך על פי אנשים שאתה מכיר, אני פיתחתי את עמדתי על פי ההתרשמות שלי מאנשים שאני מכיר.

ועליו לכבד את ההחלטה שלך, אפילו אם הוא חושב שהיא לא נכונה.

ובאמת יש אמירה בכך שאת מנתקת את הקשר, שאת רוצה ריחוק ממנו. זה אכן פוגע במידה והוא רוצה ושואף לקרבה.

כשאת מציעה לו חבר את בעצם שמה חותמת גומי על כך שלא תחזרו להיות ביחד וזה בהחלט יכול להעמיק את הפגיעה.

כל אחד שעובר ניתוק מקשר משמעותי שלא ברצונו, חש פגיעה מסויימת (לאו דווקא מכוונת אלא פשוט הוא פגוע מהסיטואציה) מתמודד עם זה בצורה כזאת או אחרת. במידה והוא עדיין לא מקבל את ההחלטה שלך להפסיק אני חושב שהיחס שלו כלפייך לא מאוזן עדיין.

סתם ככה כשאתה מאשר ראשון אתה יודע שזה עוד צריך לעבור אישור שלה. עליי אישית זה מקל על היכולת להגיד כן, וזה טוב לי(נראלי).

החשש שיווצר אי נעימות מסויימת הוא כאשר צד אחד לא ירצה

כאשר מציעים רק למישהו אחד אז פחות סיכוי שיהיה חוסר נעימות

כאשר מציעים לשני הצדדים במקביל יש יותר סיכוי שיהיה חוסר נעימות מסויים שאחד מהם לא ירצה.

(לא שזה ביג דיל)

די מקובל, להבנתי

כמובן יש מקרים שבהם זה פחות רצוי, אבל את המקרה שלך אתה מכיר

זה המישור הבסיסי של חשיבה זוגית

וזה ממש כיף להרגיש שמשהו שאתה עושה באמת משפיע על החיים של מישהו ובאמת משנה למישהו. במיוחד כשזה מישהי שאתה אוהב

קרה לי פעם שרציתי שהקשר יצליח.

והייתי מוכנה להקריב הרבה בשביל זה.

כל פעם שקבענו, קבענו לפי איך שנוח לו - ואני התאמתי את הלוז שלי. בעצם חיפשתי לרצות אותו.

זה הגיע לקיצוניות - קבענו שידבר איתי בבוקר מתי בדיוק ניפגש (קבענו איזור בכללי). אז יצא שאני משמונה בבוקר יושבת שם מחכה לעדכון ממנו, מפחדת להתחיל משהו כי אולי הוא יגיד עוד רבע שעה או משהו כזה. בסוף הוא דיבר איתי ב-11 שניפגש ב-13, והרגשתי ממש מטומטמת. ניסיתי להבין איפה היה הפער בתקשורת בינינו, והגעתי למסקנה ששמתי אותו ואת הצרכים שלו לפני הצרכים שלי. העדפתי להתגמש, לוותר על הזמן שלי, כשהוא לא עשה יותר מידי מאמצים בכיוון.

הקשר הזה נגמר (לצערי), אבל ברור לי שאם הוא היה נמשך זה נושא שהיינו צריכים לדבר עליו כדי לשנות אותו.

אני לא חושבת שלהיות בקשר אומר לשים את בן הזוג במקום הראשון. זה לא נראה לי נכון ובריא. 

בקשר אני לא אמורה לוותר על עצמי בשבילו, והוא לא אמור לוותר על עצמו בשבילי. אנחנו שנינו אמורים ליצור את מרחב היחד שלנו, בין היתר על ידי ויתורים - אבל לא מתוך מקום של נחיתות עצמית.

יש מקום לוויתורים, ברור שזה חלק חשוב מקשר, אבל לי חשוב יותר להעמיד את עצמי במקום הראשון. זה משהו שאני עובדת עליו שנים, מגיל צעיר, כי אני נוטה לשים אחרים במקום הראשון וזה פוגע בי.

אבל לא בכל שלב של הקשר זה טוב.

יותר מהילדים...

כלומר, מאמינה שתהיה לי גם התמסרות לילדים

אבל קודם כל בעלי.

שמעתי פעם רב שדירג את איך שזה צריך להיות

הקב"ה

הבעל

הילדים

וברור שבן הזוג במקום הראשון אחרי שמילאתי את עצמי, נתתי לעצמי מקום

שיש בי אהבה והערכה עצמית ואני לא מבטלת את האישיות שלי...

אני חושבת שזאת גישה שבריאה גם לילדים. שרואים שאמא מכבדת את אבא כמו מלך.

ושהוא חשוב לה יותר מהם, כן!...

אה ובקשר זה אחרת לגמרי. הוא לא בן הזוג שלי, בכללי בן זוג עושה לי אסוציאציה של תרבות אחרת, לא של יהודים...

בבדיקה של התאמה לחתונה, הוא לא בן הזוג שלי וגם לא יהיה כל עוד לא נתחתן...

הילדים צריכים אתכם יותר.

חוץ מזה, זה גם הילדים שלו...

וזה גם סוג אחר של יחס. אז זה לא "על חשבונו".

וביחס ל"בן זוג" - אני חושב שזאת דרך להתייחס לאדם שאיתו נמצאים במערכת זוגית.

בכל הקשר, אגב, גם לא בהקשר של נישואים.

אבל בטח בהקשר של נישואים. הוא לא נמצא בתוך מעבדה לבדיקה, הוא בן זוג. בדייט ראשון, אולי שני, אפשר לקבל את זה (וגם אז, הוא בן הזוג לשיחה, לספסל, לשולחן...)

הילדים הם פיקדון, מתנה מה', איך שתרצה לקרוא לזה,

הם חלק ממני ובעלי, ברור, אבל בסופו של יום הם יבנו את הקן שלהם

בסופו של יום יש להם את הדרך והמסלול שייחודי להם.

הבעל זה ברית שכורתים, זה החצי השני. 

איזה מערכת זוגית יש בבדיקת התאמה לחתונה? זה ממש לא מונח שמתאר קשר מסוג כזה בעיניי.

אני יכולה לפתח רגשות, אכפתיות והכל, אבל בסופו של דבר אני רק בודקת התאמה

אני לא חיה איתו חיים שמצריכים ממני יחס מיוחד. אני לא מחויבת אליו ולא הוא אליי.

אני כן מחויבת להיות בן אדם רגיש ברמות שלי ולא לפגוע חלילה. בן אדם לחברו בקיצור.

ברור שלא אתנהג כמו איזה חוקרת משטרתית. ממש לא.

זה לא שאם הוא לא נקרא בן זוג, אז הוא אדם זר שלא אכפת לי ממנו, ממש לא.

וגם ברור שבשלב שמפתחים רגשות אז האכפתיות גדלה יותר והנתינה וכו'... 

אבל לא כי הוא בן זוג שלי...

קשר, בעיניי, לא אמור להיות משהו ארוך. לא אמורים להגיע למצב כזה. צריך ממש להשתדל להמנע מזה.

ולהשתדל להיות כמה שיותר ממוקדי מטרה, לא להכנס למקום רגשי עמוק מדיי שיהיה קשה לצאת ממנו אח"כ במידה וזה לא יתאים.

(לא אומרת שזה קל, אבל זאת השאיפה)

את בחרת להניח ש"בן הזוג" הכוונה בשלבי דייטים, ולמחות.

ואני ממש מבין את הצד שאת מציגה. באמת זה לא "קשר זוגי" וזה לא "בני זוג" או אפילו "חבר וחברה".

אבל - כן חשוב (מאד!) בעיני שהיחס יהיה כן יחס של בן זוג.

כי במידה ומחליטים להתחתן, הקשר לא מתחיל מרגע החתונה, אפילו לא מרגע ההחלטה, אלא מהפגישה הראשונה.

ולכן הוא "בן זוג" במידה הזאת. לתקופת נסיון.

(ונכון, באמת הנחתי ככה....)

עם כל זה שצריך לנסות לדמות את הקשר כמה שיותר קרוב למשהו זוגי

כדי שנצליח באמת להרגיש אם זה מתאים או לא,

עדיין צריך ממש לשמור על גבולות נכונים שם.

בעיני כל מה שההלכה מתירה הוא לגיטימי, בהנחה שזה יתקבל בצורה חיובית בצד השני.

אבל מעניין אותי מה לדעתך.

פעם גם אני האמנתי שצריך לשמור על מרחק יותר, היום אני מאמין שזוגיות זה מספיק חשוב כדי שיהיה מותר לעשות הכל.

להזכיר לעצמנו מה אני מחפש בשכל ואם זה באמת מתאים למה שאני מחפש

מבחינת מטרות, הבית שאני רוצה להקים

לשים לב שבפגישות אני מצליחה לברר את הנקודות בשכל שחשובות לי

ולא רק מטפחת את הכיף והרגש. 

אפשר להיות עם רגשות אבל אין טעם להגביר אותם ולהכניס את עצמנו לניסיון.

אז להשתדל לא לומר כינויי חיבה, או לומר "אני אוהב" וכו'...

לא לעשות דייטים מקרבים מדיי, 

כל אחד והגבולות שלו. זאת דעתי

אצלי אם אני רואה שמתפתח אצלי רגש ומשיכה, זה מספיק לי אני לא מנסה להעצים את זה, אפילו שזה יכל להיות ממש כיף ומשמח.

חשוב לי בעיקר לבדוק התאמה של הקמת בית שזה דברים שכליים יותר...

להזכיר לעצמנו מה אני מחפש בשכל ואם זה באמת מתאים למה שאני מחפש

מבחינת מטרות, הבית שאני רואה אותו

לשים לב שבפגישות אני מצליחה לברר את הנקודות בשכל שחשובות לי

ולא רק מטפחת את הכיף והרגש. 

טוב, זה טריוויאלי, ואני גם לא רואה את זה כ"גבולות" אלא כ"זה שכיף לך לא אומר שאתה בדרך הנכונה"

אפשר להיות עם רגשות אבל אין טעם להגביר אותם ולהכניס את עצמנו לניסיון.

אני מרגיש שהנסיון הוא להישאר רווק... באמת ברור לי שלא אכשל במשהו גם במצב של רגש חזק, ולכן אני כן מנסה להגביר רגש כמה שיותר, בין השאר מתוך תקווה שזה יעזור לצד השני להחליט באופן חיובי

אז להשתדל לא לומר כינויי חיבה, או לומר "אני אוהב" וכו'...

אוקיי, כאן באמת אני מזדהה עם זה, אבל אם הייתי יודע שזה יעזור - הייתי עושה

לא לעשות דייטים מקרבים מדיי, 

אין קרוב מדי

כל אחד והגבולות שלו. זאת דעתי

אצלי אם אני רואה שמתפתח אצלי רגש ומשיכה, זה מספיק לי אני לא מנסה להעצים את זה, אפילו שזה יכל להיות ממש כיף ומשמח.

חשוב לי בעיקר לבדוק התאמה של הקמת בית שזה דברים שכליים יותר...

בשבילי מרגע שאני יודע שבשכל זה טוב, אני עושה הכל כדי שמבחינה רגשית זה יהיה דרך שאין ממנה חזרה

אבל אני בן אדם מאד שכלי, אז אולי זה אחרת, כי אני לא מפחד לאבד את הפיקוח על מה שאני עושה

טוב, זה טריוויאלי, ואני גם לא רואה את זה כ"גבולות" אלא כ"זה שכיף לך לא אומר שאתה בדרך הנכונה"-

כן, אבל בעיניי אין טעם להשקיע בכיף שיש זבוב בראש שמציק שאומר לבדוק אם בכלל מתאים. 

אני מרגיש שהנסיון הוא להישאר רווק... באמת ברור לי שלא אכשל במשהו גם במצב של רגש חזק, ולכן אני כן מנסה להגביר רגש כמה שיותר, בין השאר מתוך תקווה שזה יעזור לצד השני להחליט באופן חיובי-

לא תמיד הרגש החזק זה מה שעוזר להחליט, תלוי סיטואציה. 

לא לעשות דייטים מקרבים מדיי, 

אין קרוב מדי-

אז לא צריך להכנס למינון של מדיי או פחות, פשוט לשים לב לשמור על גבולות ההלכה ולא למתוח את החבל.

לגבי הסוף- באמת הרבה פעמים מקבלים החלטה יותר מהר בשכל לגבי התאמה, ורק שאר הדברים מצריכים יותר בירור... 

מצד אחד זה נכון וחשוב

וזה אפילו חינוך לזוגיות בשביל הילדים

ומצד שני, קשה לי האמירה הזאת, שכביכול אבא לוקח לילדים את אמא, או שהילדים נתפסים במשהו שמפריע לזוגיות...

כן, כמובן, חשוב להמשיך להשקיע בזוגיות במקביל להשקעה בילדים. אבל ההעדפה מפריעה לי. אולי זה יותר בקטע רגשי מאשר בקטע של "כך דעתי"

לק"י

אבל אם כבר, ילדים לרוב צריכים יותר עזרה מבעל (שהוא בכל זאת אמור להיות בנאדם בוגר). חוץ מזה, שאם בחרתי להביא ילדים לעולם אני צריכה לדאוג להם, ולפעמים יותר מאשר לדאוג לבעל.

זה לא שלא מחנכים את הילדים לכבוד להורים, ולא כל פעם שילד ירצה משהו מיד נבטל את מה שהאבא צריך. אבל נניח לגבי אוכל, יותר חשוב לי להכין לילדים מאשר לנו.

קשה לי קצת להסביר את עצמי.

את הרעיון בצורה ממש מדויקת

שזה יותר עמדה נפשית מאשר מה בפועל קורה

לק"י

וגם לא חושבת שזה סותר, הזוגיות חשובה אין ספק, ואפשר לטפח אותה עם מינימום "פגיעה" בילדים.

נניח אני אישית לא אצא ואשאיר ילדים ללילה בלעדי, כי אני יודעת שזה לא מתאים להם. אם המצב קריטי אז אולי.

לגבי העמדה הנפשית, המוח שלי לא צלול כרגע מספיק כדי לחשוב מה אני חושבת על זה.

ואת יכולה לענות לפי מה שהבנת מהשאלה.
לפי מה שזה אומר לך..
רוצה לראות את התפיסה הכללית בעניין..

כשאני אומר במקום הראשון, זה ביחס לאחרים/עיסוקים אחרים.
לא מקום ראשון ביחס לעצמך.

כלומר, הוא/יא הדבר הכי חשוב לך והיחס אליו/ה ראשוני. לא במקום עצמך.

אבל מצד שני זה גם לא מתחשב במיוחד כלפי הצד השני. למה לא תמונה?

אז אין בעיה

השאלה אם כדאי - יכול להיות שכשהיא יודעת שמסתכלים עליה היא מתלבשת אחרת לגמרי, לדוגמה. ואז יכול להיות שהרושם יהיה שונה לגמרי וממילא הבדל בתוצאות.

בפועל הרי ברור לכל אדם שאנשים רואים אותו כל הזמן וביניהם אנשים שמכירים אותו ועלולים להתרשם ממנו. ומצד שני ברור שהם מבינים שהוא לא צריך להיות מחויט כל הזמן (אלא אם זה אכן חשוב לו)

אם בן אדם רואה מישהי שיצאה שניה בנעלי בית כדי לקחת מעטפה מהדואר, הוא צריך להבין שכך היא נראית כשהיא לא מתלבשת במיוחד ועם שער פרוע.

אם הוא לא מסוגל להבין את ההבדל הזה, באמת מסוכן לתת לו הזדמנות כזאת.

בסופו של דבר, בעיני המראה הרגיל והטבעי הוא הקובע, ולכן הייתי שמח אם הרושם הראשוני מהמראה הוא בסיטואציה טבעית ובלי לחץ של דייט. אם מדובר בלבוש שממש עלבון לאדם, זאת בעיה, אבל אני מניח שזה לא סביר שנגיע לזה.

כך עשו בדורות קודמים

לא ניתן לטעון שזאת "האובססיה למראה חיצוני" אם כך עשו במשך דורות רבים. אלא אם אתה חושב שתמיד היתה אובססיה כזאת. על זה אין לי מה לומר

שם אני חושב שכן היו מודיעים לשני הצדדים "בשעה כך וכך הוא יעבור ואת תסתכלי מהחלון" ואולי גם להיפך.

אז זה שונה, כי זה היה בידיעה של שני הצדדים.

בכל אופן זה היה מאד מקובל.

תיקח בחשבון ששם המקובל היה שאין לך שלשה חודשים להתלבט, אלא אתה רואה אותה, מדבר איתה שעתיים, ומחליט

אם הסתכלו רק פעם אחת זה אומר שלא החליטו על פי זה?

אתה מנחש שהיום אנחנו מסתכלים כי אנחנו אובססיביים

ואז הסתכלו ולא ייחסו לזה חשיבות

ועכשיו אתה נזעק על "לאן הגענו"

כשבפועל, מדובר על אותה פעולה עצמה ורק הפרשנות שלך לאירוע היא שונה

האם היא גרועה יותר או טובה יותר?

באילו היבטים?

מה היו השיקולים אז ומה הם היום? (בממוצע, או מה האופייני)

מה מהדברים שהיו אז ונשארו, הם פשוט הכרחיים או טבעיים, ולכן צריך להוציא מהמשוואה?

אין לי מידע לגבי השאלות האלה.

אפשר לנחש, לשער, להעריך, ואפילו לחקור.

אבל בעיני כל שיפוט יכול לבוא רק על סמך עובדות וידיעה ברורה.

אם אני משער שהיום אנשים מעדיפים להתחתן עם מישהי גבוהה, אז כדי לומר שיש בדור שלנו בעיה ייחודית כי בנות נמוכות לא ימצאו חתן, אני צריך להוכיח שהיום ההעדפה הזאת קיימת יותר מאשר בעבר ושאכן יש לזה השפעה על המצב בפועל.

לדוגמה, במקרה שלנו

האם הרצון לראות את המועמד מעיד על אובססיה לנראות?

האם באופן כללי הנראות משפיעה על החלטות יותר מאשר בעבר?

האם יכול להיות שגם בדורות אחרים היו מחליטים אותו דבר באותן סיטואציות?

בעיני זה כל כך מורכב שאי אפשר להקיש מנושא אחד לנושא אחר.

אם בעיניך משהו פסול כשלעצמו - לגמרי לגיטימי להביע עמדה כזו

כל עמדה ערכית היא לגיטימית

כמובן, תצטרך לטעון ולשכנע שאתה לא מגזים

(לדוגמה במקרה שלנו - תצטרך להוכיח שבדורות קודמים זה נעשה בצורה אחרת, להסביר למה ההבדל משנה את היחס, או לחלופין לטעון שגם אצלם זה היה לא בסדר, אבל אז אין לך טענה כלפי הדור שלנו)

אבל כשאתה טוען טענות עובדתיות, ולא ערכיות, כאן אתה לגמרי צריך לבסס את זה.

לטעון שמעשה מסוים נובע מאובססיה, דורש ממך להוכיח 1 שיש אובססיה 2 שאם לא האובססיה זה לא היה נעשה

מה המשמעות של האיזור מגורים של השדכנית?

ואני מסכימה שזה הגיוני שהיא תכיר יותר אנשים אם הם גרים באזור שלה

אבל אולי תפני למישהו שגר שם, מישהו שאת סומכת עליו, תפרטי את הסגנון שאת מחפשת ותבקשי ממנו להציע בחורים שהוא מכיר, זה יעיל לפעמים מאד..

יש!! מחכה

עדיף

כי הן מכירות אותך וכו' וידעו להפנות אותך לשדכנית מסויימת

על הקן הציפור יגיעו רחמך ומי שאומר מודים מודים

חוץ מזה לא מוזכר שנוהגים להשתיק מישהו ;)

אם ההיכרות היותר שטחית כבר היתה מספיק רחבה, אפשר להתחיל לעבור לתחומי העומק שם האישיות שלו עוצבה. לדבר על הילדות. חוויות, תחושות, יחס להורים, הזוגיות ההורית שראה, החינוך שקיבל וכו' וכו'... שם נמצא ה'בשר' האמיתי של ההיכרות.