פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 223)

ולא רחוק משם יש את טיילת בית הכרם שזה גם מקום שקט, ויש שם מקום עם ספסלים

לא יודע מאיזה כיוון אתה מגיע... יש גם מרכז מסחרי עם רחבה גדולה מאד וספסלים, בקצה הדרומי של בית הכרם

אולי עוד כמה מקומות. בסך הכל השכונה שם שקטה וירוקה, אז מה שאתה צריך זה רק המידע על הספסלים, ואלה נמצאים בכל מקום

זה באמת לא טבעי שכך קשר בין אנשים נפסק בצורה חדה אבל זה הקונספט

אנחנו אנשים בוגרים ומבינים שגם אם בסופו של דבר הקשר לא יצא, זה לא שמישהו עשה משהו רע.

אז זה לא שהאנשי קשר העיקריים שלי הן כאלה שפגשתי, אבל קרה שפניתי למישהי שהכרתי ונפרדתי ממנה כדי לדבר על משהו טכני

מי אמר מי נפרד, ומי אמר מי פנה?

ואולי נפרדנו בצורה ממש יפה ומסודרת וסידרנו את העניינים בינינו?

ואולי המשכנו להפנות לשדכנים, או אפילו להציע הצעות?

ברור שכל דבר צריך להיעשות בשכל.

בעז"ה שהדברים יתאחו... לא פשוט

"יתאחו" זה ביטוי די מדויק

(קצת מסקרן אותי באופן אישי, סוג של נחמת טפשים, להבין אם הגיל של החתן והכלה המדוברים הוא אכן מופלג כל כך שזה יהיה הנושא שהרב ידבר עליו בחופה)

עריכה - ממקורות יודעי דבר נאמר לי שהוא בן 42.

מהניסיון שלי, זה לא עובד בצורה של אדם מכיר אותי מקרוב> אדם מכיר גם את הצד השני מקרוב > שידוך.

כמעט בלתי אפשרי שהמציע יכיר את שני הצדדים היטב.

לפעמים דווקא כשקרובים למישהו יותר קשה לעשות את השידוך. (נגיד הציעו לי לצאת עם אח של חברה שלי, אז התקשרתי אליה לברר, והיא אמרה שזה לא נעים לה ושאדבר עם חברים שלו..)

לכן לדעתי צריך לשנות את התפיסה.

אני מסכימה איתך שאין מי שמכיר אותך באמת באמת.

למעשה, את מכירה את עצמך באמת באמת?

לכל אחד מאיתנו יש הרבה אני - אני של הבית, אני של המשפחה הגרעינית, אני של המשפחה המורחבת, אני של הלימודים, אני של העבודה, אני של החברות האלה, אני של חברות אחרות, אני של לקוחה, אני של התנדבות וכו וכו

אז את שואלת איך כן מכירים לך מישהו?

אין בזה כלל אחיד. אני יכולה להגיד שהאנשים שאני ניסתי להכיר זה לזו בנתיים, זה אנשים שהזכירו לי אחד את השני. אנשים שבעיני רוחי יכולתי לראות אותם מנהלים שיחה יחד.

תסתכלי בשרשור הזה, ותראי שרוב הקשרים המוצלחים לא הגיעו דרך אנשים עם היכרות מעמיקה...

אם התחום הזה מעניין אותך, אני ממליצה על ספר הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה שנקרא פסיכולוגיה חברתית מאת אריה נדלר, ספציפית על כרך 3.

בגדול, לכל אחד יש הגדרות שונות למושג העצמי, למי אני. יש לנו זהות חברתית וזהות אישית. הזהות החברתית נקבעת במידה רבה לפי החברה שאת נמצאת בה כרגע. כתבת שבחברה את ממש לא שקטה - האם זה נכון לכל חברה? האם בכל קבוצה חברתית של בנות גילך את תהיי מרכז העניינים?

יש לי חברות מסוימות שאיתם אני A וחברות אחרות שאיתן אני B, ועם המשפחה שלי אני בכלל C כשאנחנו המשפחה הגרעינים, D כשגם הסבים נמצאים ואפשר להמשיך עוד ועוד...

ויותר מזה: יש אנשים שיש להם תפיסה עצמית מורכבת - כלומר, מגדירים את האני שלו במגוון תחומים והיבטים שונים, ובכל הגדרה כזו יש לו תכונות אחרות (בבית אני X, בעבודה אני Y, עם החברות שלי אני Z).

יש אנשים שיש להם תפיסה עצמית פשוטה - מספר קטן של היבטים משותפים לכל התחומים (בבית אני X, בעבודה אני X, עם החברות שלי אני X).

ככל שתפיסת העצמי היא פשוטה יותר, פגיעה באחת מהתכונות הללו תשפיע על כל התחומים. לעומת זאת, לבעלי תפיסה עצמית מורכבת יתמודדו טוב יותר עם חוויות טאראומטיות, כי היא תהיה מוגבלת רק לתחום מסוים שבו התכונה הזאת רלוונטית.

לדוגמה: נגיד את עובדת ואת סטודנטית. בזהותך כעובדת נתנו לך להיות אחראית על משהו מסוים, ופישלת. את כנראה תרגישי רגשות אשמה, בושה וכו'. האם זה יפגע גם בזהותך כסטודנטית?

אם יש לך תפיסה עצמית מורכבת, אז בעבודה את רואה את עצמך כאחראית, כאחת שניתן לסמוך עליה. לעומת זאת, כסטודנטית את רואה את עצמך כשאפתנית, משקיענית, מתמידה.

אם את מייחסת לעצמך את אותו האני בעבודה ובלימודים, פגיעה בזהות בעבודה, נגיד באחריות, תוביל גם לפגיעה בזהותך כסטודנטית. כלומר, כישלון בעבודה יעמיק אצלך את המחשבה שאת גם כשלון בלימודים, כי זה יושב על אותו המקום.

שורה תחתונה: כדאי שיהיה תפיסה עצמית מורכבת, כי ככה מתמודדים טוב יותר עם רגשות שליליים.

זה ממש לא מוזר. לפעמים כשרוצים לברר על מישהו מדברים גם עם דמות בוגרת (נניח ר"מ) וגם עם חבר, וככה מקבלים זוויות שונות של אותו אדם.

יש את זה בספריה ליד הבית שלי (ספריה ציבורית), וסביר שזה גם יהיה במוסדות אקדמיים

יש שם עוד הרבה דברים מעניינים, ובעברית פשוטה (לא צריך ידע מוקדם)

שמעתי לא מעט סיפורים על חתונות שיצאו בגלל השתדלות מינימלית של חבר/קולגה משותף.

היי..

המחשבה שלך מאד מובנת ומוכרת, זה פוגש כמעט את כולן.

נראה לי כדאי לא להיבהל מהמקום הזה,

כל עוד אין פער מטורף בין מי שאת בחוץ למי שאת באמת,

אז בפגישות בהדרגה את תתני למי שתפגשי איתו להכיר אותך יותר,

ובמקביל- יש פה הזדמנות לעבודה- לחשוב איך את מביאה לפועל יותר את מי שאת? (זה לא חייב להיות "הכי הכי", "באמת באמת",

אלא אפילו בצורה כללית שיותר מבטאת אותך..) מול המשפחה\חברות.

חשוב שנדע, שכמה שאנחנו מכירות את עצמנו, תמיד יהיה עוד, אנחנו חלק מהקב"ה שהוא אין סופי, אנחנו גם כן כאלה, ולכן אין מה לפחד אם הסביבה לא מכירה אותך על כל צדדיך,

אבל כן חשוב מאד שמה שאת כן שואפת ורוצה להיות- זה מה שהסביבה רואה בך, שאת לא מתנהגת x אבל בעצם את בכלל בפנים y, תחשבי עם עצמך איפה את מול זה. 

בקשר למשפחה מול החברות, זה הגיוני כ"כ, אבל זה לא חייב להיות בצורה כזאת שאם המשפחה רואה אותי בצורה מסוימת אז בהכרח בחוץ רואים אותי בצורה לגמרי שונה, אלא- יש פה פער, בין איך שאנחנו בבית לאיך שאנחנו בחוץ, וככל שבנ"א מתבגר, הוא יכול לצמצם את הפער הזה בהתאם לרצון שלו, ולהגיע למצב שהבחוץ והפנים שלו לגמרי זהה. (שזו שאיפה שיכולה להיות מדהימה ונעלה)

כמובן, שהבית הוא מקום שתמיד נשאר מכיל, וטוב שיש את הפער בין החוץ לפנים כשמדברים על זה במובן טוב, האדם מקבל עוגן לחיים שבחוץ כשיש לו את זה.

ולכן, נכון שהמשפחה מכירה בך צדדים חשובים וטובים אבל בע"ה עם הזמן הוא יכיר אותם, ולא סתם הבירורים הם איך שהם. 

מקווה שיועיל קצת,

המון בהצלחה!:-*

ככל שההכרות היא עמוקה יותר בהמון רבדים אז רואים מכלול גדול של פרטים- שקועים בפרטים ולאו דווקא במכלול.

לפעמים אני רואה שחבר/ה טובים מאוד, חברי נפש כאלה ארוכי טווח ממש לא יודעים לדייק את החברים שלהם כי הם 

נמצאים "עמוק" בהכרות עם האדם, עם הנפש, החולשות, ההיבטים החזקים שלו וכל רובד שמאפיין אותו.

לפעמים קשה לצאת רק ולהתבונן מבחוץ על המכלול הגדול  (לעשות 'זום אווט') ומתחילים לעשות דרש על כל דבר ופרט.

כמו שכתבתי - 
לפעמים אדם שמכיר לעומק ( לצורך העניין שדכן שעושה כמה שיחות + מברר+ עושה שיחת היכרות ) יכיר לעומק במבט 'מרוחק יותר' ולכן הרבה פעמים יכול לקלוע יותר 

כי הוא מסתכל על המאקרו ולא מתייחס לכל היבטי המיקרו 

אני מסייגת (גם על עצמי) ואומרת שהרבה שידוכים טובים יצאו תחת חברים טובים ועמוקים 
אחים שמשדכים אחיות ואחיות שמשדכות אחים וכו' 

רק עניתי לשאלה שלו 

שים לב שגם הרבה מהמיזמים אלה 'חברים' שמציעים 

כמובן תלוי בגיל שלך

יש היום הצפה של מאמנים מסוגים שונים. יכול להיות - בעצם אני די משוכנע שתוכל למצוא - שיש ביניהם כאלה שיצליחו לעזור לך - בין אם מתוך הסיפור שאתה מתאר ובין אם לא.

הרבה אנשים עם בעיות שונות נעזרו והצליחו להתחתן - אם מתוך פתרון של הבעיה או מתוך התגברות על הבעיה.

נשמע לי שכדאי לנסות לצאת מהבית ואולי שווה לחשוב על לשלם מחירים למען זה
אתה עובד? לומד? יש לך מעגלים נוספים מלבד הבית?

טיפול זה כמוך שידוך , אני לא יודעת במה התנסית אבל זה שמשהו אחד לא עבד
לא אומר שטיפול אחר לא יעבוד 

אני דווקא ממש לא ממליצה ללכת למאמנים- אלא ללכת לפסיכולוג או עו"ס קליני 
אם תכון באזור אשמח לתת לך רעיונות ?

בשבילך, 

להצליח למצוא בך את הכוחות להתמודד עם 'החוסר' ולהצליח  לבנות  קשר בריא, קשר מיטבי עם אישה ובית שונה ממה שראית. 

וגם להתגבר על 'ההיעדר' ההורי כאשר הוא אינו נוכח כמו ברצון שלך 

אני מקווה עבורך שביחד עם עזרה מקצועית 

בקרוב תבנה קשר עמוק ונעים 

ותקימו בית חם ואוהב . 

אהבתי מאוד את הרעיון שכשמדברים ומתייחסים לחולשה זה בעצם מראה חוזק ובגרות אצל האדם שמודע ומטפל במה שקורה אתו. (היה פה פעם שרשור שהרבה כתבו שיעדיפו אדם שלוקח כדורים פיסכיאטריים ומטפל בעצמו).

כן חשוב לי להוסיף שבסופו של דבר אשה איננה הפסיכולוגית של הגבר, ואין תפקידה לטפל ולחטט במצולות נפשו של בעלה.

וגם אם טכנית היא פסיכולוגית במקצועה - אין באפשרותה לשמור על הדיסטנס ועל יחסי מטפל מטופל כשמדובר בו. 

כך שודאי שחשוב למצוא אשה רגישה ומכילה, אך צריך לשים לב שהקשר ביניהם נשמר בצורה התקינה

א. בזבוז זמן, תוכן רדוד, פלטפורמה רדודה

ב. גם כשלא היה לי פייסבוק לא הייתי תופס את זה באופן משמעותי

לא הייתי פוסל 

אבל כמובן שהייתי יותר מעריך אם לא היה לה את כל השטויות האלה

יש לי פייסבוק. אני עוקב בעיקר אחרי רבנים ופובלציסטים בנושאים שמעניינים אותי (דת, דת ומדינה, רפואה, כלכלה וחברה). כמות היידע שלי בנושאים האלה התרחבה בצורה משמעותית, הדיונים שאני מנהל עם ברי פלוגתא מצליחים להעמיק ולחדד את יכולות החשיבה שלי, ויש הרבה דברים שהאמנתי בהם שהשתנו מהקצה ועד הקצה בזכות קריאת מאמריהם של אנשים חכמים ורציניים.

נכון, אפשר לקרוא ספרים של הוגי דעות במקום לקרוא את "הסיכום" בעזרת פובלציסטים שתומכים באותן הדעות, ועדיין אני יכול להעיד שבזכות פייסבוק אני אדם הרבה יותר חכם, סקרן ובטוח.

כמעט ואין לי חברי פייסבוק, לא מעניין אותי לראות את הקינוח מ"קפה קפה" שמשה צילם או את החופשה של תמר בחו"ל.

השוטטות בפיד האישי היא בדרך כלל אצל רוב האנשים בזבוז זמן במבט לאחור.

תודה רבה שהדגשת את הנקודה הזאת. בהחלט ראוי לציון!

אם מישהו/מישהי מעלה תמונות של עצמו/עצמה לאינסטגרם, הדבר יכול להעיד על שטחיות. אם מישהו/מישהי כותב הגיגים מעניינים בפייסבוק, הדבר יכול להעיד על רוחב מחשבתי.

לי אין פייסבוק וכו'.

למה?

1 סגירות

2 למה שיהיה לי (טוב, כן, זה שימושי כדי למצוא אנשים או להרשם לדברים וכו'. בסדר. לכן אני עדיין צריך את סעיף 1)

3 טכנופוביה/פחד מציבוריות/פחד מרשמיות. מבחינתי כל דבר שדורש תפעול, הזדהות מאחורי דמות מסוימת, פרסום ציבורי, רישום למערכת, שם משתמש וסיסמה - אני נמנע ממנו.

מישהי שיש לה - סבבה לגמרי.

כמובן זה יכול להעיד על רקע/תפיסת עולם/סביבה שונה משלי, אבל לא נורא.

אולי לא עכשיו כשהיא בקשר, אבל אם יהיה זמן אחר, אז כן להגיד לה

אלא אם אתה מסוגל למצוא מכר משותף, ואז אולי עדיף לעקוף את ה"חבר" הזה

די ברור לי שכדאי להעמיד אותו במקום

אבל אם הוא מבין שהוא הכאיב לך ועכשיו הוא מצטער, בסופו של דבר אפשר לסלוח לו

אבל לא כל כך קיצוני.

לא פתחתי את זה מול החברה אף פעם, ואנחנו עדיין חברות.

כן, היא פגעה בי והפרה את האמון שלי.

אני לא יודעת מה היא אמרה עליי שהרחיק אנשים.

מעולם לא שאלתי את זה, והשארתי את זה מאחוריי.

אני משוכנעת שזה היה ממקום טוב, מתוך כוונות טובות, ואנחנו יודעים לאן הדרך שרוצפה כוונות טובות מובילה...

לדעתי אתה צריך להחליט איך אתה רואה את הקשר עם החבר שלך.

אופצייה אחת היא לשאול אותו ישירות למה הוא מחליט בשבילך. אם הוא לא מכבד את שיקול דעתך. (אולי יהיו לזה השלכות על אנשים נוספים שהוא מנסה לשדך?). אפשר לנסות להתאמן על שיחה כזאת עם מישהו אחר. לא להגיע בכעס ובעצבים. לא להאשים. לנסות להבין את המקום שלו, את נקודת המבט שלו שהובילה אותו לבחירה הזאת. אולי חסר לך מידע כדי להבין את התמונה המלאה? תן לו להבין שנפגעת ממנו. אולי אפילו לעשות את זה עם איש טיפול\מקצוע, במיוחד אם חשוב לך לא לאבד אותו. הם יוכלו לעזור לך לראות דברים מנקודות מבט אחרות.

אופצייה שנייה היא להתרחק ממנו. למצוא צד ג' אחר שיוכל להיות בקשר עם אותה אחת ולוותר על שירותיו, ולאט לאט לתת לו להיעלם מחייך, כמו קשרים רבים אחרים.

אופצייה שלישית זה לעשות כאילו זה לא קרה. נשמע שאתה טעון מאוד ושזה לא בדיוק פתרון במצב הזה.

וגם לא יהיה נורא אם תנסה ולא יהיה

השאלה אם סביר שכן יהיה.

תנסה אולי לדמיין את זה קורה בצורה פרקטית ותראה אם זה מסתדר לך

חזרנו אחרי שנה+ והקשר התרומם ממש עם מלא רגש.

זה לא הוביל לחתונה מסיבות אחרות אבל היה קשר משמעותי מאוד

וממה שאני רואה אצל חברותיי, זה חיים חופשיים, פתוחים, הם לא הולכים לפי הקצב והזמן של העולם. אם בא להם מקווה ב3 בלילה- הם ילכו. וכן הלאה... 

אז איפה הם, הבחורים ההם עם הגוזמבה והמרעה..??

"עם הטוריה, והשבריה..

למה כבר לא רואים אותן... "

אבל מכירה..

אם הם מכירים אחד כזה..

כמו שבעיקרון אדם תלאביבי סטנדרטי לא מסתובב עם שטריימל, אבל יכול להיות שיש אחד שכן.. ,

ככה אולי גבעון סטנדרטי לא איש מתוכנן ומה שתיארת בעצמך, אבל מנהסתם יש איזה אחד שכן.

ולמצוא בכל תלאביב אדם עם שטריימל זה קשה. אבל למצוא גבעון מסודר זה יותר פשוט, כי הם מכירים אחד ת'שני..
אז דברי עם איזה גבעון ושיחשוב אם הוא מכיר מישו כמו שאת מחפשת.. ואם הוא לא אז דברי עם גבעון אחר.

ברור לך הרי שבעלך קיים איפשהו. נכון? אז אם ברור לך שהוא אמור להיות גבעון מסודר, כנראה הוא קיים..

בהצלחה נשמה

ואגב בכללי, זה שהם רווקים בגבעות זה מאפשר להם הרבה לזרום עם החיים, במיוחד שזה גם החברים שלהם אז זה קשה לא לזרום עם החברה.

כשהבנאדם יהיה נשוי הוא בטח יכבה תמצב טיסה של עצמו ויעבור לסטטוס נשוי

שזה כמו בכול מוקם זה תלוי באופי של הבנאדם...

אצל גובענים יותר קל להיות משוחררים... אבל אחרי חתונה בדר"כ זה משתנה כי יש הרבה יותר אחראית אבל גובענים זה קבוצה שכול אחד מהם מאוד שונה משני!

הם לא אותו דבר!

יש ויש... יש מי שגם כשהוא נשוי הוא מנסה כל הזמן להרגיש את החיי רווקות (בתור גבעון) בחזרה.. 

כל הגבעונים שפניתי אליהם, אמרו לי שאני חיה בסרט.. סתם, לא בדיוק, אבל זה מה שהם ניסו להגיד לי.

אולי אחד מיוחד יש.. ואולי לא... ה' יודע

גם מזה גבעון?
את מחפשת אחד שחי ממש בגבעה?

כי נגיד אני קשורה לגבעה אחת אבל תכלס לא ביליתי בה יותר מעשר ימים נראלי

קיצר תגדירי לעצמך מאד מדוייק

אולי נגיד אל תשאלי גבעונים, אלא בישיבות מסויימות שיש בהם חברה שמידי פעם מסתובבים בגבעות

אולי אם הם לפעמים בגבעות אבל לא שם כל החיים אז הם ייחשבו בעייניך לגבעונים עם ראש על הכתפיים.. 
כי הם מחוברים ללוז של העולם

שכן, שנדע לפני שבת איפה אנחנו, שהוא ישאל אותי מראש אם הוא יכול ללכת עם חברים.. 

כממובן שיש מקרים יוצאי דופן, ואני ממש בעד שהוא ילך ויבלה, ושניהיה ספונטנים.. אבל בתיאום!

פשוט אני רואה הרבה אצל חברות שלי, שזה ממש ככה... ביום של החג, הן לא יודעות איפה הם.. 

יש כאלה שזה סבבה, והן זורמות... אני צריכה לדעת דברים מראש. 

כל המסביב, סבבה תהיה זורם, ספונטני.. אבל בדברים רציניים, ובדברים שקשורים אליי- תבין , תשאל... 

וחלילה לא התכווני להגיד רע עליהם, ה פשוט זן מסוים, שמתאים לנשים מזן מסוים .. לא נדיר .אבל אחר ממני. 

ממש...

וכן, באמת זה עוזר לחדד את דבריי, זה שאפשר לפתור בדיבורים זה רק דיבורים מועילים שבאמת יעזרו, וכשם שצריך לומר דבר הנשמע כך צריך לומר דבר שאינו נשמע, אם הוא עושה נזק, במקרה שהוא לא עושה נזק ויש מצוות הוכחה לכאורה צריך להוכיח, וגם כשהאדם מדבר עם מישהו אחר כדי להגיע להסכמות ולדברים משותפים ולהבנות שיגיד רק מה שנצרך ולא מעבר, כמובן, לא צריך לעצור את עצמו ולא לדבר, אלא שמעבר לזה זה דיבור רשות וכל אחד ידבר כפי רמתו, מי שב"ה ברמה שמדבר רק דברי צורך שלא יגיד כלום שמעבר ומי שמדבר קצת מעבר קצת מעבר וכו'....ואם זה לא עוזר בכלל שלא סתם יכלה את דיבורו, מילותיו של אדם קצובות לו....

דיבור שלא לצורך הוא הרבה יותר מהוצאת אנרגיה, שזה משמע שאם האדם רוצה ויש לו כוח אין בזה בעיה, אלא האדם צריך לשקול את מילותיו בקפידה ולא לבזבז מילים, ויבחר לדבר רק למי שבאמת יקשיב וזה באמת יעזור ולא סתם יבזבז מילותיו...

כמובן, דברים אלו בעיקר לעצמי שאני צריך להשתפר בזה, כל אחד יקח מזה מה שהוא רוצה, כל עוד זה בגדר דבריי ולא הוצאת דברים מהקשרם, שזה כבר לא נחשב שהוציא את זה מדבריי...(טוב, נו, גם לא נראה שיתחילו לפתוח פירוש רש"י על דבריי...)

ב. לעולם לא תוכל לברוח מהמשפחה. אם יש ריבים במשפחה אין חכמה להתעלם ולצאת מהבית ולהגיע הביתה ולהיות חצי רגל בחוץ, זה גם לא מועיל יותר מדי לאדם ומונע ממנו הרבה דברים שהוא יכול לקבל מהבית וגם מזיק לו, שעכשיו מוציא ממנו אנרגיות וכוחות לא חיוביים בלשון המעטה, וגורם להורים שלו שיכולים להיות המתנה הכי גדולה שלו לכאלו שלא ששים לתת לו עזרה ולשפוך עליו ולהרעיף עליו, ולכן אם לאדם יש איזה משהו להגיד להורים שלו שהוא חושב שזה לא בסדר, בהכל, בהתנהלות שלהם כלפיו, במרחב בבית, ובכללי, שיבוא ויגיד להם בלי להתבייש, עדיף להוציא החוצה מאשר לשמור טינה בלב ואז זה מתפוצץ, או קצת אחרי, או כמה שנים אחרי, וגם בשנים האלו ההתנהגות קצת שונה ופחות אוהדת כלפיהם, ולכן עדיף פשוט לדבר וליישר את ההדורים ביניכם וכך הכל יבוא על מקומו בשלום והאדם ירגיש חופשי, ויכול להסתובב בבית ובמקום להרגיש בהרגשה רעה יקבל כוחות חיוביים ומתנות, משפחה זה לנצח ואי אפשר לדחות אותם ולהגיד "שנה הבאה הוא יעבור בית-ספר", משפחה נשארת לכל החיים ואי אפשר לדחות את זה. ברגע שיש אהבה, כתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה", זאת אומרת, שהשיח והיחס ביניכם יהיה שונה, שאם אין אהבה, אין חיבור טוב ונכון, אז כל הדיונים והשיח יהיה מאוד קטנוני ולא מתחשב, אף אחד לא יצא לקראת השני, כי הוא מרגיש פראייר, למה שהוא יצא אם השני לא מגיע לו ולא מתנהג כמו שצריך, אבל ברגע שאוהבים אחד את השני וכל אחד אוהב באמת את השני וגם מראה במעשיו שהוא רוצה בטובת השני ואוהב אותו באמת, אז גם אם אחד הצדדים ינהג באיזה משהו שהשני לא יבין ולא יהיה לו נעים לעשות את זה אפילו, הוא יעשה את זה, יכול להיות שהוא ישאל אבל הוא יהיה מוכן לעשות את זה, לצאת לקראת, וגם לעשות טובות שפחות נעימות לעשות וגורמות לו לטרוח אפילו הרבה, כי הוא יודע שהשני אוהב אותו ורוצה בטובתו ועושה מה שהוא יכול, אז הוא גם יעשה מה שהוא יכול, וזה הרבה יותר כיף ונעים לחיות ככה, חבל להשקיע כוחות שליליים בויכוחים, אפשר להשקיע אותם לדברים טובים ואז גם להספיק דברים שלך, ואם אוהבים אז הצד השני גם יסכים להבין אם יש לך דברים, כי הוא יודע שאתה לא מחפש להתחמק, ואתה תעשה באמת את המאמצים ולא תנסה סתם להתחמק, ואם יש לך משהו שהוא לא דחוף, אז אתה תעזור ותושיט יד, כי העזרה מבחינתך זה משהו חשוב, אבל אם זה משהו מאולץ שאתה לא חפץ לעזור לשני, אז כל תירוץ וכל סיבה מספיק טובה להשתמט, ואפילו בלי סיבה ל"ע. ובכל אופן, זה חשוב מהצד הבסיסי של לתת למי שנתן לך כ"כ הרבה, אבל חבל להישאר ברמה הנמוכה הזאת, אפשר להגיע למצב הרבה יותר כיף ונעים לשני הצדדים.

ג. ב"ה בימינו הדור התעלה וכך אפשר להאמין בו שישמע את הדברים שאתה אומר, אפילו אם הם דברים רוחניים או מורכבים טיפה, אנשים מוכנים לשמוע הרבה יותר ממה שאתה חושב, ורק מחכים לבלוע בצמא את מה שיש לך לומר, הנפש והנשמה שלהם באמת משתוקקת לזה, אלא שלפעמים יש מניעות חיצוניות שדוחות אותם מלקבל, ואם האדם יהיה מספיק מואר חיצונית ולא יבוא בצורה ביקורתית אלא אמיתית, הם פשוט יפתחו את הלב לשמוע את מה שיש לך לומר ויקבלו. אמנם לא בטוח שזה ישפיע מיידית ויהיו תוצאות בשטח, אבל אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת כמה כל דיבורים כאלו משפיעים על ליבו של האדם, כמה הרהורי תשובה הם גורמים, שזה דבר גדול, וכמה גם בפועל הם עושים ויעשו בעז"ה בעתיד.

ד. הקב"ה כופה עלינו מציאות של הכרת ה' ואי אפשר להישאר בתמימות ובפשטות ובטהרה של פעם, אין מה לעשות, ולכן חייבים הסברים, חייבים לדבר, זו אמנם מציאות שנכפתה עלינו מאת הקב"ה וזה לא טבעי ליהודי דתי הדברים האלו, אבל אין מה לעשות, זו המציאות שנקלענו אליה וכנראה זה התפקיד שלנו, ולכן חייבים הסברים, דיבורים, צריך להיחשף לדברים של העולם הזה, אלא עם הסברה, וכך מגיעה הכרה שלימה של כל המציאות רק בעיניים א-לוקיות, בעיניים של התורה, לא מהצד החיצוני החילוני (מלשון חול) שבדבר. ברור שלא בכל גיל, אבל בשלב שכבר אי אפשר בלי שיחשפו לזה מההשפעות הזרות ומהרחוב חייבים לספר על זה ולהסביר ולהגיד איך זה בדיוק ואיך התורה וחז"ל רואים את זה, ובעז"ה שנגיע לידי ההכרה השלימה של "אשרי העם יודעי תרועה", שע"י הידיעה וההכרה נבוא לתשובה שלימה, וכך נבוא שהתשובה תמחק לנו את העוונות, ולא רק שתמחק, אלא תהפוך אותם לזכויות, ותמחק את הרוע שהיה, את כל המחשבות והקלקולים והתאוות, הכל ימחק ויישאר בליבנו ובנפשינו רק טהרה, כמו מקווה שיטהר כל גופינו וכל הלכלוכים החיצוניים על הנפש שלנו יתנקו ויתכבסו כבורית בעז"ה יתברך, ונגיע למצב של "ה' באור פניך יהלכון". (מי שרוצה, הרב זצ"ל מרחיב על הפירוש של זה בעולת ראי"ה, זה ממש חזק...!!)

ה. לחשוב. זה אחד מהעקרונות. לפני שאתה עושה מעשה, לחשוב. אחרי שאתה עושה מעשה- לחשוב אולי לא עשית מספיק טוב או ששגית. באופן כללי לחשוב על ההתנהלות הכללית ולראות אם יש משהו לשפר ולעשות עוד יותר טוב, איך אפשר עוד להתעלות. כשאדם באמצע היום- שיחשוב על דברי קדושה, שיעסיק את ראשו דברים טובים וקדושים. אין בעיה גם שינפוש ויעשה דברים אחרים גם, אבל שעיקר מחשבתו וראשו יהיו עסוקים בדברי קדושה. לחשוב מה יקרה אילו אעשה ככה וככה ולנסות להגיע להכרה שלימה של המציאות, לחשוב מה אני יכול לשפר, מה אני יכול לעשות עוד, מה אני יכול לתרום ולתת, מה אני יכול לקבל מאנשים, האם אני עושה את רצונו יתברך, במה אני צריך שיפור ואיך אני יכול להתעלות עוד יותר, לחשוב על הדברים הטובים שבי שפחות יוצא לי לחשוב וכך להגדיל את הערך העצמי שלי ואת הביטחון שלי ואת ההכרה בדברים הטובים שאני עושה וכך גם אוכל להמשיך ולהגביר את הטוב ולהינצל מיצה"ר שרוצה לייאש את האדם, לחשוב אלו תחבולות היצה"ר מנסה לעשות לאדם ולהימנע מהן, לחשוב באיזה מצב ואיזו תקופה חיו אנשים פעם ולהבין כמה טובים חיינו וכמה אנחנו צריכים להודות כלל רגע ורגע, לחשוב מה היה אילו הקב"ה לא היה מציל אותנו ולהבין את האחריות שלנו וגודל תפקידנו וכמה אנחנו צריכים להודות לו, לחשוב על העתיד, גם באופן פרטי, אבל בעיקר מה אמור להיות, לאיפה העולם מתקדם, לראות את זה ולשם לשאוף, לגעת בזה ולא לשחרר, גם אם זה נראה רחוק ועולם ורוד לשאוף לשם, לחשוב מחוץ לקופסה על פתרונות ולא להתייאש מראש, לפעמים זה פשוט ואנחנו באים מיואשים מראש ואז הנסיון אפילו לא נחשב, ואחרי גם נוכל להגיד ולתרץ לסביבה ולעצמינו שניסינו כבר.

טוב, יש עוד מלא, בינתיים נסתפק בזה...

ו. ליזום. התורה מצווה אותנו לא רק לא לעשות, אלא לעשות. ולא רק זה, אלא שהעשייה גדולה מאי העשייה, עשה דוחה לא תעשה, מלבד מקרים מיוחדים כמו לדוגמא שלוש העבירות. כשאדם פועל במציאות הוא משנה הרבה יותר מאשר אם הוא מקלקל, שזה בעצם חיסרון, הוא מחסיר, כתוב שמידה טובה רבה ממידת רעה פי 500. האדם צריך לפעול, לעשות, לא להישאר תקוע, לא להיות בטטה סטנדר אלא להיות פעיל, שהחמצן במוח יזרום, שלא תהיה קפיאה והתרגלות והתיישנות, "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". כשאדם נשאר במקום הוא נתקע נופל, כמו במשל האופניים, שאם קשה לאדם, סימן שהוא בעלייה, אם קל לו, סימן שהוא בירידה, ואם הוא נשאר במקום, הוא נופל. לפעמים אדם אומר לעצמו שמכיוון שיכול להיות שהוא יטעה וכו'...אז כדאי שהוא לא יתערב, שישב בשקט ולא יעשה כלום, יהיה מן הצופים. אבל זה לא נכון...!! האדם צריך להתפלל שלא יטעה, כמובן, אבל חלילה להגיד ככה. אם אדם נשאר במקום, הוא נופל לגמרי מהאופניים...!! זה הרבה יותר גרוע...! אם הוא ירד בירידה, הוא עדיין באופניים, וברגע שהוא יעלה את העלייה בחזרה הוא יחזור ליסוע ולהיות בדרך המלך, ברגע שהוא יחזור בתשובה והירידות ישמשו לו כתנופה להמשך הדרך ולאפשרות לעליות, הוא יחזור לדרך ולמסלול המהיר לגן עדן (אחרי מאה ועשרים, לא המסלול הישיר לגן עדן....), ואם ישאר במקום יתקע. לכן חז"ל אמרו: שעמום מביא לידי חטא. כשאדם לא עסוק במשהו, כשליבו פנוי מן החוכמה (וזה מתקשר למה שאמרתי לגבי מחשבות....) אז יהיה מקום למזיקים להיכנס ותיכנס אליו רוח שטות ויחטא ל"ע, וצריך האדם תמיד למלא את עצמו ואת זמנו. אפשר שחלק מהזמן גם יהיה מנוחה, רק שיהיה מבוקר, ברגע שהאדם לא קובע לעצמו אז יצה"ר יכול כבר להתחיל לשחק עם האדם ולגרום לו לעשות דברים שהוא לא רוצה. כשאדם יוזם, כשאדם אומר: "אין הדבר תלוי אלא בי", זה מה שיוצר את השינויים ומקדם אותו הכי הרבה, וזה עיקר העבודה של האדם, כל השאר זה כבר קלי קלות, הקב"ה כבר ידאג לזה, העיקר זה ההשתדלות של האדם בכך שהוא מראה שהוא רוצה והוא יוזם ופותח פתח כפתחו של מחט. "התערותא דלתתא", זה הביטוי להשתוקקות של הנפש לקב"ה, ע"י שמנסה לשאוף למעלה להגיע לריבונו של עולם, לפעול במציאות לנסות לעשות רצונו, זה מה שמצופה ממנו וזה מה שאנחנו יכולים לעשות. כמובן, אם אדם יודע שילך לעבירה ומה שעושה עבירה, עדיף שלא יזום, שיקשיב ל"יצה"ר" שאומר לו לא ללכת ולנוח ולא לפעול, שלא לעשות ריצת רגליים להרע, אבל אם זה רק בגלל החשש, שיתקדם ויזום.

אשריך...!!

ז. לשמוח. ברגע שאדם נמצא בעצבות ולא שמח הוא הרבה פחות עם אנרגיות, פחות נהנה מכל מה שקורה לו בחיים, גם הדברים הרעים שבונים וגם הדברים הטובים, נותן לחיים לשחוק אותו ולרמוס אותו ולא חי עד הסוף. נותן ליצה"ר לנצח אותו ולייאש אותו ולא מסלק הכל ע"י השמחה. כשאדם שמח לא שולטים בו הרעות של העולם הזה, הוא בעצם מקטין ומצמצם את הרע, לא נותן לו לשלוט בו ולדכא אותו, הוא חופשי באמת, וזו הראייה הנכונה, כי באמת הרע הוא כ"כ קטן ואנחנו רגילים לתת לו הרבה יותר מקום ממה שהוא באמת, רוב הרעה מהחטא נגרמת בגלל הייאוש של האדם אחרי החטא, האדם נותן לניפוח המוגזם שאותו מציג יצה"ר חותמת של אמת ומאמין לו, והאמת היא שיצה"ר שקרן ואסור לנו להאמין לו, זה לא נכון, אנחנו טהורים, קדושים, טובים, אנחנו לא שייכים לאותו עולם אפל שהוא עצמו גרר אותנו. כך הוא יצה"ר, פעם אחת מפתה אותנו לחטוא ואומר לנו שלא נורא והכל טוב, ולמחרת גוער בנו ואומר לנו שבאמת אנחנו חוטאים ואין לנו סיכוי לחזור בתשובה, מי אנחנו שנהיה שייכים לעולם של טהרה אחרי שחטאנו, אבל זה רק דברי ייאוש והבל של יצה"ר, זה ממש לא נכון, אנחנו באמת שייכים לעולם הזה, אלא שיש בלבולים חיצוניים שמושכים את האדם לעשות שטויות שהן לא הוא, האדם צריך לזכור מי הוא ולא לתת ליצה"ר לנהל את חייו ולקבוע מי הוא ואיך הוא, הוא הרבה יותר חזק וחסון ממה שיצה"ר רוצה להפוך אותו. ברגע שהאדם שמח הוא נותן יותר לשכינה ולנשמה להתגלות, כתוב שהנבואה לא ניתנת על מי שעצוב, וגם צריך להתפלל לא מתוך עצבות וכו'...אלא מתוך שמחה של מצווה, זה אחד הדברים הבסיסיים, השכינה לא יכולה לשרות כשיש עצבות. כתוב בפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", בעצם אחד התנאים בקיום המצוות, זה לעשות אותן בשמחה...!! אני עושה את רצון המלך...! האם אדם יכול לעמוד בהיכל המלך ולהיות עצוב...? המלך יזרוק אותו מכל המדרגות...אך אם יהיה שמח ישאיר אותו ויתן לו שכר שלא יתואר....שמחה זה הכרה בערך עצמינו ובנשמתינו הטהורה, הכרה בגדולת הטוב שאנחנו פועלים ועושים כל הזמן.

שמחה זה אנחנו.

וכמובן זה רק בבחירה בין שני הדברים האלה...

להיות נשוי כולל עוד המון דברים (ילדים, משפחה משלך...)

כי להיות לבד זה חוסר באהבה.

ואז יוצא שזה היינו הך.

לפעמים אנשים יחד לא מתוך אהבה אלא שלפחות לא יהיו לבד

אם מדובר בחברים אז זה באמת לא לבד.

אבל אם מדובר בבני זוג זה נשמע לי נורא

כי עצם זה ששניים הסכימו לקשור את חייהם אחד עם השני זה כבר נותן לכל אחד חשיבות כלשהי

והצורך לא להיות לבד מחבר אותם...  לא וואו, אבל חיבור.

לעומת אדם בודד זה ממש זה הרגשה נאחס שאשכרה אף אחד בא לו לחיות לצידו

וזה לא חייב ללכת ביחד.

יכול להיות בנאדם עם דימוי עצמי גבוה שאף אחד לא חי לצידו

לא יודע...

נראה לי שזה ישבור אותו מתישהו וגם הוא יתחיל לפנטז על זוגיות מכל סוג העיקר לא להיות לבד.

פשוט זה נראה לי צורך אחר מאשר בטחון עצמי

אדם יכול להיות מלא מעצמו אבל בודד וחסר עורף משפחתי

מה שאני בא להגיד,

שלפעמים אנשים באמת מעדיפים לא להיות לבד אפילו בלי אהבה

הסברת יפה מאד את הטיעון.

גם כאן לא יודע... אבל לא נשמע לי ככה. ואני אסביר למה - לקראת נישואין וזוגיות

כמובן שזה תלוי מאוד גם מה הפירוש של המילה אהבה.

בכל אופן, נראלי שלא להיות לבד זו המדרגה הבסיסית של 'אעשה לו עזר כנגדו', ולכן זה יותר חשוב לי

כשאני אמצא את האהבה שלי בעז"ה. אני מתארת לעצמי שגם לא אהיה לבד.

לפעמים אפשר להיות עם מישהו (יענו לא לבד) אבל להרגיש הכי לבד בעולם. 

שאלה חמודה)