מאמינה שקודם כל לכל קושי ובפרט קושי כזה לפני כל השתדלות כלשהי להקדים בתפילה
"ריבונו של עולם, עזור לי להאמין ולהרגיש שהמסע שלי הוא הכי טוב עבורי,
שאהיה שמחה בדרך שלי, שאהיה שמחה בתהליך, שלא ארצה את מה של האחר, שאהיה מרוצה ושמחה בחלקי, שאקבל את כל מה שעובר ויעבור עליי בשמחה ומתיקות, שאהיה כל כך שמחה בדרך שלי, שאחשוב שאין דרך אחרת טובה ממנה... " וכו'
מחשבות ואמונה-
אמונה והבנה שבמציאות הזאת של ההשהיה, של העיכוב, אני מקבלת הזדמנות להגיע למקום שלם יותר, מאוזן יותר, טהור, זך, מודע, מכיל או כל מילה שתרצי. אני מקבלת הזדמנות להבנות ולהגיע לבניין הבית שלי מתוך עליה. קיבלתי הזדמנות לאסוף אוצרות בדרך. להגיע לתובנות שאולי אחרים לא יגיעו אליהם. זה לא רק הזדמנות זה מתנה במובן מסוים.
אם אני מקבלת כאן זמן, אז השאלה מה אני עושה עם הזמן הזה?
אני מתקדמת רוחנית ואישיותית?
אני רק מצפה לשלב הסופי או שאני מנצלת את הזמן שיש לי להתקדמות?
הכאב, הצער, הקושי, התסכול, האכזבה, הייאוש, שבירת הכלים הם מובנים.
ותמיד צריך לתת להם מקום.
אבל לא לשכוח שיש כאן גם מתנה. יקרה מפז.
אז לחטוף אותה בשתי ידיים ולמצות אותה עד תום.