עטרת עושה את זה בעדינות.
"אז מה," היא אומרת כשהן יוצאות יחד למטבח להביא מנה אחרונה, "מה נעשה בקיץ?"
רוני מחייכת בחברמניות, מה זאת אומרת. "נראלי נעשה שבת, לא? כאילו גם לי ממש בא."
"כן?" עטרת מוודאת, ולהבת השמחה בעיניה לא מאפשרת לרוני לחזור בה ולענות "לא", אז היא עונה בפשטות, "כן". באמת כן. למה לא.
למה לא?
למה לא. היא עונה לעצמה בתקיפות. כולן כל כך רוצות את זה. זה שנתקעת היחידה שלא התחתנה לא אומר שכולם צריכים להפסיד. חוץ מזה שאנחנו באמת חבורה נחמדה, ולמרות שכולן התחתנו יש עדיין אווירה ממש נעימה. אז למה לא?
זהו. נגמר הדיון.
הן חוזרות לאולם, מחלקות את העוגה שהכינה הכלה החדשה, משווקות אותה בהתלהבות לכולן. "וזו העוגה של סבתא! כולם חייבים לטעום!" הן מכריזות, וסבתא רווה נחת.
כן, תהיה שבת בנות דודות, רוני מתעקשת. וכששירה ניגשת אליה בהתלהבות לוודא שהיא באמת נתנה את אישורה ("את בטוחה? באמת לא חייב, בכל מקרה אמרנו שעד שאת לא מתחתנת לא נעשה.") היא עונה בפשטות ובגבורה לא מודעת, "כן אני בטוחה." הרי מי יודע מתי היא תתחתן, היא כבר יודעת שאף אחד לא מבטיח לה כלום. אז מה, לחכות עד אז? זה עשוי להיות מלא זמן.
***
השבת המשפחתית הייתה קשה. קשה מאוד אפילו. וזה קצת מוזר וקצת מאכזב, כי כל אחת מהן באמת כזו מקסימה, והיא אוהבת אותן נורא, והיא אמורה להרגיש איתן ממש בנוח. והיא חשבה שהן הבינו, שהן זוכרות מה זה להיות רווקה לבד, שהן לוקחות בחשבון שכשהן יוצאות לסיבוב עם הבעל בערב זה אומר שרוני נשארת לבד בחדר, אבל הן בכל זאת יצאו לסיבוב ההוא, וישבו כל אחת בשולחן עם הוריה ובעלה, וזרקו לה מידי פעם משפט של נחמדות, והיא הייתה כל השבת לבד.
כל השבת לבד.
וכשיצאה שבת והיא טסה לחדר לעבוד "כי היא חייבת לגמור את העבודה" העיקר לא למצוא את עצמה שוב לבד או עם בנות הדודות הצעירות והחמודות שמדברות עכשיו על שירות לאומי ולאיזה מכללה ללכת, היא תהתה אם היא חסרה להן. אם מישהי מהן חשבה לעצמה מה שלום רוני עכשיו, אולי נלך קצת לשבת איתה, ואולי היה להן נוח ש"יש לה עבודה לעשות".
איזה מזל שזו רק שבת משפחתית, איזה מזל שהתבטלה השבת בנות דודות. אם היא הייתה איתן באמת לבד..
כמה לבד.
***
בשתיים בלילה היא התקשרה לטליה. היא לא בכתה לה, מה פתאום, היא לא בוכה, וגם היה סך הכל נחמד והבנות דודות באמת חמודות, אבל תכל'ס הן השאירו אותה לבד. וטליה כעסה עליהן יותר ממנה והשתוקקה לזרוק להן כמה מילים, איך הן יכולות לשכוח כמה הן היו בודדות כשהיו רווקות. איך אפשר להשאיר את הרווקה האחרונה לבדה.
***
כמה חודשים אחר כך טליה ספרה לה שהיא סוף סוף החליטה. באומץ רב, אחרי הרבה התלבטויות וכאבי ראש ולב ופחד גדול גדול גדול. היא חושבת שזה זה, והיא אמרה למאיר, ומאיר היה כל כך בשוק שלא היה לו מה להגיד. מי היה מאמין שלא יהיה לו מה להגיד. ואחרי שהוא הציע לה נישואין אלף פעמים בצחוק, הפעם היא הציעה לו באמת, וכל מה שצריך לחכות לו הוא אחרי החגים שהם יוכלו להכיר את ההורים בנחת והוא יוכל להציע לה כמו שצריך, ואז טליה תהיה מאורסת. ורוני תבוא איתה לבחור שמלת כלה ותסרוקת ואיפור ומפיות לאולם ותענה לה לטלפונים בשעות הזויות ותעטוף דמעות ותשתדל מאוד, תשתדל בכל הכוח שיש בעולם, לא לבכות בעצמה.
מה תעשה בלי טליה?
וזה קצת צחוק הגורל כזה, ששירה תציע לה את הבחור ההוא שהיא כבר מלא זמן חופרת עליו גם אחרי החגים, כי עכשיו זה קצת בלאגן מבחינתו והוא לא יכול. ואז אולי, אולי, נבט ממש קטן של משאלה שבקושי רואים אותו מציץ מהאדמה, רוני תזכה להגיע לחתונה של טליה לכל הפחות בקשר רציני. אולי. אולי היא לא תיפרד מטליה בסוף החתונה בחיבוק ובדמעות ותחזור לבית של לבד.
אבא אומר שהחברות עם טליה תחזיק גם אחרי החתונה. בכל זאת, זו באמת חברות ברמה אחרת. אבל רוני חוששת. אילו חברויות עמוקות היו לה, עמוקות וחזקות מברזל, וכולן נעלמו בסופו של דבר, כך או כך. נשואה ורווקה לא באמת יכולות להיות חברות, זה פשוט שלב אחר לחלוטין. ולכי תתבכייני לנשואה על עוד אידיוט שיצאת אתו, היא הרי כבר ראתה את האור, והיא תבטיח לך שוב ושוב שזה באמת מייאש, היא כל כך זוכרת איך זה, גם היא לא האמינה שזה יקרה, מי כמוך יודעת את זה. אבל זה קורה! מבטיחה לך שזה קורה!
ורוני תרכין את הראש להסתיר את החיוך האירוני שלה, ואת הדמעות האלו, למה הן שוב מתעקשות לצוץ. הגרון שלה חנוק והיא לא אומרת כלום, אבל בראש שלה לא מפסיקות המילים. נכון שזה הגיע אליך בסוף, נכון. אבל מי אמר שזה יגיע גם אלי? חסר רווקים בני ארבעים וחמישים? ואם אני, חס ושלום, ה' ישמור, היא לא מעיזה לבטא את המילים והן כל הזמן עוברות לה בראש, גם אגיע לשם? מי מבטיח לי, הא? היא צועקת, אבל רק בתוך הראש. הרי הנשואה התורנית צודקת, גם היא הייתה בתוך ייאוש גדול ויצאה ממנו. אז למה לא את, תגידי?
למה לא את?
***
וכמה היא התפללה עליהן. על כולן. על נועה ועל יסכה ועל שירה ועל טליה ועל רוני ועל רבקה ועל תמר ועל רות ועל אמונה ועל הודיה ועל עטרת ועל אפרת. היא קרעה עליהן שערי שמים, היא השתוקקה שהן יצאו מהמסלול השחור הזה שבו היא מהלכת כבר ארבע שנים, היא האמינה בכל ליבה שכל המתפלל על חברו נענה תחילה. והיא הזכירה אותן בהפרשות חלה ובכותל ובקברי צדיקים ובתפילת שמונה עשרה ובמה לא.
ולא נענתה. לפחות לא תחילה. ועכשיו היא נשארה לבד, הן כולן נשואות, למה רק תפילתה שלה לא נענית.
למה.
הם עפים על זה! )
