א. המכתב מאליהו מבדיל בין שני סוגים של רצונות.
יש רצון שנובע מתוך חוסר, רע לי, עצוב לי, לכן אני רוצה כל־מיני דברים שימלאו לי את החוסר הזה.
ויש רצון שנובע דווקא מתוך שלמות, מרוב שאני במצב־רוח טוב, אני רוצה לחלוק את מצב הרוח הזה עם אחרים, זה דוחף אותי לעזור, להתנדב, ליצור, לעשות דברים חיוביים, "לב העולה על גדותיו".
ב. מאחורי הכמיהה לזוגיות בהכרח עומד משהו, וצריך להבין מה זה המשהו הזה שדוחף אותנו. האם זאת ערימה של תסביכים פסיכולוגיים לא פתורים? חוסר היכולת שלנו למצוא שלווה ויציבות בתוכנו? תחושה של רע לי ועצוב לי? "צרכים" שאנחנו "חייבים" למלא?
או שזה רצון חיובי? רצון שמישהו ישתתף איתי בחוויות שלי? רצון לבנות וליצור? לגדל דור חדש? מקום שבו הדברים החיוביים האצורים בלבי יוכלו סוף־סוף לבוא לידי ביטוי?
ג. ברור שהדחף השלילי יכול להוליד אינסוף ציפיות, וכהנה גם אכזבות. מה אם פתאום יש ילדים ובת־הזוג כבר לא יכולה כל־כך למלא את אותם חוסרים? מה קורה אם היא לא בדיוק כמו שדמיינתי? כמובן גם העיסוק הזה ב"איך אני מרגיש" ו"מה אני צריך" לא רק שעלול להתנפץ מול כל־מיני מציאויות לא־אופטימליות, הוא בעצמו סממן נוירוטי. בקיצור, לתלות את האושר שלי בגורם חיצוני לי, זה מתכון לכך שלא אהיה מאושר לעולם. ואגב, אם המטרה שלי היא להיות מאושר, להרגיש כל־הזמן טוב, הסבירות לכך מאוד נמוכה, האדם לא בנוי, אפילו ברמה הביולוגית, "להיות מאושר". כמובן גם, אם הסיפור הוא אני ואיך אני מרגיש, מה בדיוק קורה עם הילדים? מה קורה עם רצונות בת־הזוג אם סותרים את שלי? אם המטרה בזוגיות היא לברוח מרגש שלילי, האם אהיה מוכן לאותן הקרבות הכרוכות ברגשות שליליים? מה בדיוק גם הרעיון בזה?
ד. מעניין שבכל־זאת הקב"ה ברא את האדם עם כמיהה כזאת. כמיהה שיש בה אמנם גם רצון חיובי, "אהבת אנוש", אבל גם צד של חוסר, "לא טוב היות האדם לבדו", "שרוי בלא שמחה" כו'. כך שאכן יש כאן עניין, מטפיזי כמעט, של חוסר והשלמה. לכן איני חושב שיש צורך להיצמד בדוגמטיות להבחנה של ה"מכתב מאליהו", הגם שברמה הכללית זה נכון.
ה. במאמר מוסגר, יצא לי להיתקל בשתי גישות ביהדות ביחס לאהבת ה', שממש מקבילות למה שאמרנו. גישה א' סוברת שככל שהאדם מרגיש חסר, מסכן, חסר אונים, דפוק, תלוי בה', לא יכול לעשות כלום לבד, ככה הוא בעצם יותר קרוב. זאת ממש גישת התפילה של "ליקוטי תפילות", ואם יורשה לי לומר, גם תהילים ("כגמול עלי אמו"). גישה ב' סוברת שכדי לשרת א־לוהים גדול, צריך אדם גדול, ככל שהאדם יותר חזק, בריא גופנית ונפשית, רציני, אחראי, פעיל, שלם, ככה הוא יותר קרוב לקב"ה, כמו שנביא צריך להיות חכם גיבור עשיר כו'. את זה אפשר לראות אצל הרש"ר הירש ואני חושב שאצל שאול המלך ואצל יהושפט (ויגבה לבו).
ו. אני חושב שיש חוסרים ויש חוסרים. יש חוסרים שאפשר לפתור גם בלי זוגיות. אם זה פחד מ"החיים האמיתיים", חרדות, בעיות דימוי עצמי, חוסר בשלווה פנימית, "משעמם לי", אלה דברים שאפשר לפתור לבד. זה דורש המון מאמץ אבל זה אפשרי. אפשר להיות עצלנים ולהתלונן שזה לא עובד, ולחכות לנסיכה על הסוסה הלבנה שתפתור את זה, אבל זה רעיון גרוע.
יש חוסרים יותר מהותיים שאכן הזוגיות באה להשלים למשל "שרוי בלא חומה" (מסגרת שמחייבת המון אחריות) תמיד להיות תלוי במידה מסוימת בפידבק של מישהו אחר שאת סומכת עליו ולא רק לעשות הכל לבד לפי שרירות לבך. ואלה דברים שלא חושבים עליהם בהתחלה, זה מצריך התבוננות, במיוחד אם אנחנו עסוקים ב"עצוב לי" ו"משעמם לי". כמובן זה ממש לא ממצה את העניין וגם בבדידות עצמה כמו שיש צדדים נמוכים ופתירים (אותו "משעמם לי") יש גם צדדים מהותיים (הצורך בחיבור עם העולם, כו', גם זה מצריך התבוננות כדי לעמוד על הדברים).
באותה נימה, מאוד חשוב להבדיל בין מה מהותי ומה לא כזה מהותי. יכול להיות שיש מישהו שממש יוכל למלא את הריקנות שבלבי עם מילים יפות וזמינות רגשית ומה לא. אבל הוא לא כזה אחראי, הוא לא כזה מסתדר עם ילדים, ויש לו מיליון פגמים שאמנם אישית לא אכפת לי מהם, אבל מזיקים למערכת המשפחתית. אז גם צריך לשים לב לזה.